התנגשות בדלת זכוכית בדירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגשות בדלת זכוכית בדירה: לפנינו תביעת נזיקין בנזקי גוף של תובע שנפגע כשנתקל בדלת זכוכית. הנתבעים 4,5, הינם בעלי הדירה אשר בה נפגע התובע. הנתבעת 1, היא המבטחת שלהם. הנתבע 2, הוא החברה קבלנית שבנתה את הדירה בה נפגע התובע, בעוד הנתבעת 3, היא זו שייצרה את הדלת אשר בה נתקל התובע. הצדדים הסכימו כי בשלב זה, יינתן פסק דין חלקי בשאלת האחריות. העובדות העובדות הרלוונטיות, כמעט כולן מוסכמות על הצדדים, והשאלה שתעמוד לפנינו היא ברובה נורמטיבית בלבד. ביום 29/4/95 בסביבות השעה 20: 00 בערב, התובע שהוזמן לראשונה לדירת הנתבעים 4,5 (להלן "בעלי הדירה"), שהה במרפסת הדירה אשר הכניסה אליה היא מכיוון סלון הדירה. מרפסת הדירה הייתה חשוכה בעוד סלון הבית היה מואר, בעת שהתובע פסע בהליכה רגילה לכיוון המרפסת. התובע נתקל בדלת ההזזה העשויה מזכוכית, כשביקש לחזור אל סלון הבית. אין מחלוקת על כך שהתובע ידע כי לפניו פתח כניסה, אך לא ידע כי דלת ההזזה סגורה. דלת ההזזה הייתה פרושה לכל אורכה על שתי כנפיה. רוחב הכנף האחת הוא 1.2 מ', גובה הדלת הוא 2 מ'. רוחב הפרופילים האנכיים הוא 4 ס"מ והאופקיים - 6.5 ס"מ. בין הפרופילים ניצבה זכוכית שקופה בלבד. עובדה אחרונה הרלוונטית לענייננו, היא באשר לתקן בדבר דלתות מעין אלו. התקן הישראלי (ת"י) מאוקטובר 1981, אשר טרם עודכן מאז, עוסק בזיגוג חלונות ודלתות בבניינים. תקן זה דורש בסעיפים 202.1.1 - 202.2, זכוכית בטחון מוקשית או זכוכית שכבות, בשמשות הממוקמות באגפים ניידים או קבועים של דלתות באזורים שאינם למגורים או במקומות שהם למגורים המיועדים לשימוש ציבורי, כגון: חדרי מדרגות ומסדרונות. באזור מגורים, כגון: דירות, בית פרטי, הזכוכית יכולה להיות בכל מיני הזכוכית. מלבד זכוכית בטיחות, התקן אינו דורש דבר נוסף באשר לדלתות זכוכית, גם במקומות ציבוריים. ההכרעה הנורמטיבית חובת הזהירות המושגית התביעה מושתת ברובה על עוולת הרשלנות, לפחות נגד נתבעים 1,2,4,5. אין מחלוקת על כך שישנה חובת זהירות מושגית לבעלי הדירה שהזמינו את התובע אל דירתם, בה נפגע. באשר לחברה הקבלנית, דעתי היא שגם עליה מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובע. מבחן החובה המושגית שואל האם האדם הסביר היה צופה את הנזק מהסוג שנגרם מבעוד מועד. דעתי היא שהחברה הקבלנית צריכה לצפות נזקי גוף שיגרמו כתוצאה מפגמים בבניית דירות, לא רק לנזקים ליושבי הקבע בדירות אלו, אלא גם למוזמנים ולבאים אל דירות אלו. באשר לנתבעת 3, יצרנית דלת הזזה, הרי שכפי אקבע להלן, חובתה נובעת מחוק האחריות למוצרים פגומים ולאו דווקא מעוולת הרשלנות, אך גם היא חייבת בחובת הזהירות המושגית לכל אלו אשר ישתמשו שימוש סביר במוצריה, היינו לכל מי שיבוא ויכנס באמצעות דלת ההזזה שייצרה. חובת הזהירות הקונקרטית באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, השאלה היא האם אדם סביר היה צופה נזק מסוג זה שנגרם לתובע, בנסיבות המקרה הספציפי. עניינה של הזהירות הקונקרטית הוא קביעה נורמטיבית באשר לסטנדרטים ראויים הכרחיים בחייהם של בני אדם. דעתי היא, שבכל האמור לדלת ההזזה השקופה, לא עמד אף אחד מהנתבעים בסטנדרט הזהירות ההכרחי. גם אדם סביר שאינו נאור, מבין את הסכנה הכרוכה בהצבתה של דלת זכוכית במעבר, ללא אמצעי סימון מינימליים המזהירים מפניה. הדלת שנדונה לפנינו, הייתה מוקפת בפרופילים צרים בלבד, לא היו עליה בעת האירוע כל סימנים המבליטים את קיומה, כגון: מדבקות או פס כל שהוא שיחלק את הזכוכית לשניים באופן בולט. בדלתות מעין אלו, מן ההכרח שיוצבו אמצעי התרעה מעין אלו. משטח הזכוכית השקופה, די היה בו כדי לספק מעבר לאדם בנוחות מרובה. בקביעה זו, לקחתי בחשבון את איזון חלוקת המשאבים בין הצדדים לאירוע לצורך מניעת הנזק דנן. האמצעים הדלים, שהיה די בהם כדי למנוע את הנזק, מכריחים אותי לומר שיש להטיל את הסיכון לנזק מהתקלות בדלת זכוכית על מי שהיה בידו להשתמש באלו. די היה בכך שיצרנית הדלת, או הקבלן או בעלי הדירה ישימו מדבקות על הדלת כדי להקטין עד למינימום את הסיכון שהנזק שיגרם. מאידך, לצפות מכל אדם ללכת כשידו מושתת לפנים על מנת לבדוק שמא האוויר שלפניו מלא בזכוכית, נראה כדרישה מוגזמת למדי. דעתי היא, שלפחות במשטחי זכוכית שאדם יכול לעבור דרכם, בגובהם או רוחבם, יש לסמן את המצאות הזכוכית השקופה. אינני בודד בהערכתי זו. גם כבוד השופט אזר בפרשת ישראל שקלים נ' מלונות האחים איילון בע"מ [ת.א. (ת"א) 31539/93 (לא פורסם)], היה שותף לקביעה כי אי סימונו של לוח זכוכית והיותו שקוף מהווים רשלנות שהנתבעים צריכים לחוב עליה. בפרשת שם טוב נ' בית מלון "צמרת" [ת.א. (ת"א) 58670/90 פ"מ תשנג(ד) 23], נדחתה תביעה דומה של ילד שרץ במסדרון בית המלון, והתנגש בדלת זכוכית. בדלת זכוכית זו לא עלה רוחב הזכוכית על 50 ס"מ, בהתחשב עם הידית הבולטת, היה רוחב הזכוכית 40 ס"מ בלבד. הדלת הייתה דלת קטנה, שנחלקה לכל אורכה, לשני חלקים על ידי הידית , כשהמסגרת בולטת ונמצאת במסדרון מואר. במקרה שכזה, אכן אין צורך באמצעים נוספים לאזהרה מפני הדלת. בפרשת אחרת שגם היא נידונה בבית משפט השלום בתל אביב [ת.א. 36220/91 דני יצחק נ' בנק כללי בע"מ (לא פורסם)], התנגש התובע שם בפתח הכניסה ונפגע בפניו. שם נדחתה התביעה, כפי שיתכן שהייתי דוחה את התביעה דנן, אילו היו ננקטים אותם אמצעי אזהרה. שם הזכוכית שבדלת הייתה כהה ועל הדלתות היו מודבקות מדבקות בגודל של 8 ס"מ על 4 ס"מ, ונקבע שם שדי היה בכך כדי שאדם סביר יבחין בדלת. במקרה אחר, שנידון בבית משפט השלום בתל אביב [ת.א. 33267/91 סמוכה נ' נציגות הבית המשותף (לא פורסם)], כלל לא עסקו בהיתקלות של תובע בדלת זכוכית, אלא בתובע שבלם בידיו את הדלת. אין בכך שהדלת נבדקה ע"י מומחה בטרם נמסרה לבעלי הדירה או שיש לה תקן ישראלי שפורסם, והדלת עמדה בפני תקן זה. לא התקן ולא המומחה יכולים להחליף את ההגיון הפשוט והברור, ובית המשפט יכול לקבוע כללי התנהגות נוספים [ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' פ"ד לט(1) 197], אם כי התקן יכול לספק תימוכין לעובדה שננקטו אמצעי זהירות ראויים במקרים מתאימים [ראה ע"א 437/87 צחי כהן נ' חברת החשמל פ"ד מד(1) 807, 810]. השקפה עקרונית זאת, עמדה גם ביסוד הכרעה בפרשת נחושתן נ' שושני [ע"א 608/87 (לא פורסם) הפסק ניתן ביום 24/11/92 בבית המשפט העליון]. מכל פסקי הדין שהבאתי לעיל, עולה קו ברור - דלת זכוכית כזו שלפנינו, נזקקת לאמצעי אזהרה ראויים מפניה, ולפיכך ישנה חובת זהירות קונקרטית על כל הנתבעים הן בעלי הדירה, הן החברה הקבלנית מתקינת הדלת, והן על יצרנית הדלת, שהרכיבה בתוכה את הזכוכית. חוק האחריות למוצרים פגומים התש"מ1980- ראשית יש לדון אם חל הוא על נתבעת 3, מי שהרכיבה את הדלת לבקשת הנתבעת 2. נדגיש רק, כי ביסוד החוק עמדה ההנחה כי עלות מניעת הסיכונים ליצרן, פחותה לאין ערוך מעלות מניעתם ע"י הצרכן או כל משתמש אחר במוצר. חוק האחריות למוצרים פגומים קובע בסעיף 1, כי "יצרן", לצורך החוק, הינו גם מי שהרכיב את הדלת, היינו, אף אם הנתבעת 3 הציבה בדלת זכוכית שהוזמנה לפי התקן, הרי שהיא זו שהרכיבה את הדלת ובתור שכזאת היא נחשבת ל"יצרן" לצורך החוק. בסעיף 3 לחוק מוגדר "מוצר פגום": (א) מוצר הוא פגום בכל אחת מאלה: מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף, בנסיבות העניין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר.(ב) חזקה שמוצר היה פגום היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין. לפי ס"ק (א)(2) הייתי רואה במוצר, היינו דלת ההזזה, מוצר פגום ולו מהסיבה שדי היה באזהרה או הוראה שיש לשים מדבקות על הדלת בעת הצבתה, כדי למנוע את הנזק, אם כי ניתן היה לראות במוצר כפגום גם לפי ס"ק (א)(1), שמחמת הליקוי בתכנונו, ללא אלמנט מזהיר מפני הזכוכית, הוא עלול לגרום לנזק גוף. גם החזקה בסעיף המשנה (ב), מוליכה אותי למסקנה כי יש להגדיר את המוצר דנן כפגום, שהרי כפי שביארתי לעיל, יש להטיל את הסיכון בנסיבות המקרה על הנתבעים. סעיף 2 לחוק קובע כי האחריות לפיצוי תוטל על יצרן של מוצר פגום, ואין נפקא מינה אם היה או לא אשם מצידו. כיוון שכך יש להטיל אחריות חמורה על הנתבעת 3 לנזק שנגרם כתוצאה מההתנגשות בדלת ההזזה. אשם תורם לגבי הנתבעת 3, לפי סעיף (4)(ב) לחוק לעיל, לא תעמוד הגנת האשם התורם למי שאחראי לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, אם כי ישנו שקול דעת לבית המשפט להפחית סכום הפיצוי. אולם גם לגבי שאר הנתבעים, דעתי היא שאין לומר שיש לתובע אשם תורם. התובע פסע בהליכה רגילה, כאשר מנגד עמדה זכוכית שקופה, במלוא רוחב ואורך גופו. לא היה אור במרפסת האפילה אלא רק מנגד בסלון, ולפיכך לא יכולה הייתה להיות כל השתקפות כל שהיא שתבליט את הימצאותה של הדלת. התובע כאן היה בדירה לראשונה ולא הכיר את הדירה מפעמים קודמות. התובע לא העלה על דעתו כי הדלת שמספר דקות לפני כן, הייתה פתוחה ודרכה נכנס אל המרפסת, נסגרה בלא שיכל להבחין בה. כיוון שכך, דעתי היא שאין להטיל על התובע אשם תורם כל שהוא ואני מוצא את הנתבעים כולם אחראים לנזק שנגרם. התנגשותהתנגשות בדלת זכוכית