התקף לב בעבודה בגלל לחץ נפשי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב בעבודה בגלל לחץ נפשי: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט גוטמן - דן יחיד; תב"ע לח/238-0) התבררה תובענה של המנוח (להלן - המנוח) נגד המוסד לביטוח לאומי בעתירה כי יוצהר שאוטם שריר הלב אשר פקד את המנוח ביום 14.11.1976, "כתוצאה מלחץ וממתח נפשי רב ובלתי-רגיל", הוא בגדר פגיעה מתאונת עבודה לעניין פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי). אחרי שהוגשה התובענה - נפטר מר זאב פוגלמן, ואשתו המשיכה בתביעה. בי-הדין האזורי פסק כפי שעתרו ממנו, ומכאן הערעור של המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור זה, כפי שקבעו בית-הדין האזורי, הן: א) ביום 14.11.1976בא המנוח כרגיל לעבודתו (מסגר וסגן מנהל המסגריה ב"אלקו") ובשעות הבוקר רואיין, מבלי שניתנה לו הודעה על כך מראש, בעניין סכסוך העבודה במפעל. היתה זו הפעם הראשונה שהמנוח רואיין ברדיו והדבר גרם לו, קרוב לוודאי (ההדגשה לא במקור), התרגשות; ב) "לאחר מכן עשה המנוח מאמץ גופני ניכר, עת עסק בעצמו בכיוון מכבש 120טון, עבודה שבאופן רגיל נעשית בידי שני עובדים. בעבודה זו עסק המנוח אף בשעת הצהריים, ער שחש ברע - עד כמעט לאבדן הכרה (ההדגשה לא במקור); ג) המנוח הועבר באמבולנס למרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא תל-השומר"; ד) "תיאור מהלך מחלת התובע וממצאיה, כפי שאובחנו ביום 14.11.1976, מצויים בתיק האשפוז... האחרון (שבמסמכים) - סיכום המחלה, מכון הלב, מאשפוז שתחילתו 14.11.1976" .3אחרי שבית-הדין האזורי קבע את העובדות האמורות בסעיף הקודם, מינה בית-הדין מומחה-יועץ רפואי מטעמו, העביר לידיו את המסמכים הרפואיים והציג לו את השאלות המקובלות. המומחה הגיש חוות-דעת ולבא-כוח התובעת (המשיבה בערעור זה) התאפשר להציג "שאלה נוספת", שעליה השיב המומחה. בית-הדין האזורי נתבקש להציג שאלה נוספת למומחה ובית-הדין נעתר לבקשה. באי-כוח הצדדים סיכמו טענותיהם. בא-כוח התובעת ביקש, כעתירה חלופית לקבלת התביעה, שבית-הדין "יפסול לחלוטין חוות-דעתו של המומחה הרפואי ולמנות תחתיו מומחה רפואי אחר". בית-הדין נעתר למבוקש ומינה בתור מומחה מטעם בית-הדין את ד"ר רות מלמד. .4א) בית-הדין האזורי העביר למומחית הרפואית העתק החלטה מיום 14.10.1981ובה מערכת העובדות שקבע, פירוט המסמכים הרפואיים והשאלות המקובלות עת מדובר באוטם שריר הלב. כן הפנה בית-הדין את תשומת הלב ל"הנחיות" (פד"ע, כרך ח', ע' 418, ופד"ע, כרך ט', ע' 195); ב) בין המסמכים שהועברו למומחית הרפואית היתה גם חוות-דעת של פרופסור דה-פריס, אשר הגיעה לתיק בית-הדין בצירוף מכתב מיום 16.3.1978מאת עורך-הדין שייצג את התובע; ג) ב"סיכום המחלה" (סעיף 2, פסקה ד', לעיל) נאמר, בין השאר: "י.ל.ד. (יתר לחץ דם) מספר שנים, מטופל באלדומין. מזה כ-3 שנים סובל מכאבים בבטן עליונה. לדבריו אובחן כיב ספטי בצילומי רנטגן. מטופל באנטדיקה בהשפעה טובה. לעיתים התקפים של סחרחורת. נבדק בבית-החולים בילינסון, אך לא נמצא דבר. לעיתים רחוקות סובל מהתקפים קצרים של כאבים בחזה, לא קשורים למאמץ, חולפים לאחר מספר שניות". .5בחוות הדעת שהגישה המומחית הרפואית נאמר: " .2מפרשת המקרה - מבחינה עובדתית: המנוח יליד 1924, עבד במפעל אלקו כמסגר וכסגן מנהל המסגריה, כן כיהן כחבר מועצת העובדים. בחודש נובמבר 1976עקב העדר עובדים, עבד המנוח יותר מן הרגיל. התובע היה מצוי באותה תקופה במתח בגלל סכסוך עבודה במפעל. ביום 14.11.1976בא המנוח לעבודתו כרגיל ובאותו בוקר, ללא הודעה מוקדמת, רואיין ברדיו שאלות הקשורות בסכסוך עבודה, עובדה שגרמה לו להתרגשות. לאחר מכן ביצע עבודה פיזית מאומצת כאשר כיוון בעצמו מכבש גדול, עבודה שכרגיל מבצעים אותה 2עובדים. תוך ביצוע עבודה זו חש ברע ואיבד הכרתו והועבר לבית-החולים. מבחינה רפואית: א. מעברו הרפואי של התובע יש לציין שסבל כ- 20שנה מיתר לחץ דם, סבל מסכרת, היפרליפידמיה (רמה גבוהה של שומנים בלתי-רוויים בדם) וכיב התריסריון. ב. המנוח אושפז ביום 14.11.1976בבית-החולים ע"ש שיבא ובסיכום אשפוזו שם נרשם, בין השאר:נ... 'מחלה נוכחית: יום לפני קבלתו מלנה בבקר המטמיזיס מסיבית עם איבוד הכרה. הובא לבית-החולים בשוק, חיוור... כשחזר להכרתו החל להתלונן על כאבים בקידמת החזה, בא.ק.ג. נמצאה עדות לאוטם טרי...'. ובסיכום מחלה אחר ונוסף מאותו אשפוז נרשם '... בן 52, בעברו ידוע על כיב התריסריון ויתר לחץ דם, התקבל לביתן 23א' לאחר המופטיזיס, שוק היפוולמי ומייד לאחר מכן התפתחות של אוטם סרעפתי חריף...'. בסיכום: המנוח היה בעל סיכון אישי מבחינת מחלת לב וכלי דם טרשתית. המנוח סבל מכיב קיבה (שבדיעבד הסתבר שהיה ממאיר). לפחות יום או יומיים לפני יום האירוע הנדון (14.11.1976) הופיע אצל המנוח דימום חזק מהכיב הקיבתי הממאיר (כבר ב- 13.11.1976הופיעה אצלו מלנה - שהינה ביטוי לדימום במערכת העיכול), ביום 14.11.1976אושפז המנוח בבית-החולים כשהוא בהלם-שוק, עקב ירידה בנפח הדם שנבעה מן הדימום שמקורו בכיב הקיבתי הממאיר, תוך כדי הטיפול שקיבל המנוח בבית-החולים בירידה בנפח הדם הופיעו אצלו הסימנים הראשונים לאוטם חריף בשריר הלב. אין לדעתי ספק, שבמקרה זה היה הדימום מהכיב הקיבתי הממאיר והירידה בנפח הדם שבאה בעטיו, הגורם המכריע לגרימת אוטם שריר הלב. גם אם נקבל טיעון על השפעה כל שהיא של האירועים בעבודה על התגברות הדימום הקיבתי (כשלעצמי אני מטילה ספק בהשפעה כזו), אין ספק של-תהליך החולני הקונסטיטוציונלי היתה במקרה זה השפעה גדולה בהרבה לגרימת אוטם שריר הלב הנדון, מאשר לאירועים הקשורים בעבודתו של המנוח". .6א) משהגיע חוות-דעתה של המומחית הרפואית, החליט בית-הדין ביום 9.12.1981, כי העתקים יישלחו לבאי-כוח הצדדים, הם יסכמו טענותיהם בכתב ו"פסק-הדין יינתן בהעדר הצדדים"; ב) בא-כוח התובעת הגיש סיכומים בכתב. בסיכומים התייחס הפרקליט לסיכומים שהגיש בשעתו בעקבות חוות-הדעת של המומחה אשר לפי בקשתו נפסל וד"ר מלמד מונתה במקומו; מסכים לסיווג המנוח כ"סיכון אישי"; מתייחס לפסק-הדין בעניין כוכבה אשכנזי, [1], וטוען כי "למיטב הבנת הח"מ הוכיחה התובעת, כי מבחינה רפואית המאמץ הפיזי ונפשי שבו מדובר תרם (ההדגשה לא במקור) סיבתית להתקף הלב"; ג) בשם המוסד לביטוח לאומי הוגשו סיכומים הסומכים על חוות הדעת של המומחית הרפואית; ד) אחרי שנתקבלו סיכומי באי-כוח הצדדים נתן בי-הדין החלטה בזו הלשון: " .1בחוות-דעתה מיום 27.11.1981אומרת המומחית-היועצת הרפואית, כי 'לפחות יום או יומיים לפני יום האירוע הנדון (14.11.1976) הופיע אצל המנוח דימום חזק מהכיב הקיבתי (כבר ב- 14.11.1976הופיעה אצלו מלנה - שהינה ביטוי לדימום במערכת העיכול)'. .2בע' 7לחוות-הדעת של פרופסור אנדרה דה-פריס (צורפה להחלטה הממנה את המומחית) נאמר '... ואז קרה מאורע חריף - הלם מלווה דימום ממערכת העיכול...'. .3המומחית מתבקשת לציין את הממצאים הקליניים המוכחים, המצויים במסמכים הרפואיים, מהם עולה, כי הדימום מהכיב הקיבתי החל אצל המנוח לפני יום .14.11.1976 .4להחלטה זו יצורפו המסמכים הרפואיים שצורפו להחלטתי מ- 14.10.1981בדבר מינוי המומחית הרפואית (החלטה שתישלח למומחית). .4לעיון ביום 3.5.1982"; ה) בעקבות ההחלטה האמורה בפסקה הקודמת, השיבה המומחית הרפואית: "בחוות-הדעת קבעתי, שהדימום במערכת העיכול החל אצל המנוח לפני יום 14.11.1976על סמך תוכן סיכום אשפוזו של המנוח בתקופה 14.11.1976- 28.11.1976בביתן 22א' בבית-החולים ע"ש שיבא. בסיכום זה נרשם בין השאר: ... 'מחלה נוכחית, יום לפני קבלתו מלנה...'. מלנה הינה ביטוי לדימום במערכת העיכול". ו) מתיק בית-הדין האזורי לא ברור כלל, אם העתק המכתב ("התשובות") האמור בפסקה הקודמת נשלח לבאי-כוח הצדדים. .7אחרי שנתקבלו "התשובות" האמורות בפסקה ג' שבסעיף 6לעיל, ניתן פסק- הדין ובו נאמר, בין השאר: "אם כי אין בתשובת המומחית תשובה, חד-משמעית, לשאלה ג' בסעיף 4לעיל. הרי אין ספק, כי המאמץ הגופני שעשה המנוח, עובר לבוא מחלתו, השפיע על הופעת מחלתו יותר מאשר פעולותיו בחיי יום-יום שאינן קשורות בעבודה, ובכך הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל עליה לעניין זה. השאלה היא, האם עלה בידי הנתבע להוכיח, כי אותה השפעה היתה פחותה בהרבה (סעיף 39סיפא לחוק). לעניין זה מחווה המומחית דעתה, כי 'אין... ספק שבמקרה זה היה הדימום מהכיב הקיבתי הממאיר והירידה בנפח הדם שבא בעטיו הגורם המכריע לגרימת אוטם שריר הלב'. חוות- דעת זו מבוססת על ההנחה, כי הדימום הופיע אצל המנוח לפחות יום או יומיים לפני ה-.14.11.1976 אכן יש סימוכין לאמור בסיכום אשפוזו של המנוח, כאמור לעיל, בגליון 'בדיקת הגוף ומהלך המחלה' בתיק האשפוז (נ/7). דברים שנרשמו, מן הסתם, מפי המנוח ואלה הדברים: 'מאתמול בערב חש חולשה ושם לב להופעת צואה כהה מהרגיל. היום בבוקר היתה צואה שחורה רכה והחולשה גברה, כך שלא יכול היה לעבוד בצהרים, איבד הכרתו (לא ידוע לכמה זמן) וכשהתעורר ראה שהוא טובל בדם, נלקח לבית-חולים ובחדר מיון הופיע לחץ ניכר בחזה (לחץ קל היה כבר מהבוקר)'. מהאמור לעיל עולה, כי דימום חזק, מהכיב הקיבתי, הופיע אצל המנוח בצהרי יום - 14.11.1976('טובל בדם') וזאת לאחר המאמץ הניכר שעשה המנוח לפני כן באותו ים. בנקודה זו חלוקים ביניהם המומחית-היועצת הרפואית והמומחה מטעם התובעת. בעוד המומחית מייחסת את הופעת האוטם לדימום שהחל ביום 13.11.1976, מייחס המומחה, מטעם התובעת, את הופעת האוטם ל'מאורע חריף - הלט מלווה דימום ממערכת העיכול'. לעניין זה מבססים המומחים חוות-דעתם על דברים שנרשמו מן הסתם מפי המנוח כאמור לעיל. התיאור של התעוררות המנוח מאיבוד הכרה כשהוא טובל בדם תומך בחוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת, וגם אם אין בכך ראיה מכרעת, כי אותו דימום חזק היה זה שהביא להופעת האוטם, הרי גם אין בהשפעת הדימום ביום 13.11.1976כדי בסיס לקביעה, כי השפעת עבודת המנוח ביום 14.11.1976היתה פתוחה הרבה מהשפעת הדימום שהחל ביום .13.11.1976הוסף לכך את העובדה, כי המנוח הופיע לעבודתו ביום 14.11.1976בתהליך של דימום במערכת העיכול, ואין מנוס מהקביעה, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את המוטל עליו על-פי הסיפה לסעיף 39לחוק ודין התביעה להתקבל". .8עיקר הטענות שהעלה בערעור פרקליטו של המוסד היו: א) בית-הדין האזורי "קבע קביעות מתחום הרפואה ללא חוות-דעת מקצועית" ובניגוד לחוות-דעת של המומחה הרפואי מטעם בית-הדין; ב) בית-הדין האזורי טעה בפירוש הסיפה שבסעיף 39לחוק הביטוח הלאומי, עת הטיל על המוסד את נטל ההוכחה; ג) לא היה כלל מקום להתייחס לחוות-הדעת של פרופסור דה-פריז, מאחר ולפניו לא היה "סיכום המחלה", ששימשה למומחית הרפואית מטעם בית-הדין; ד) המומחית הרפואית קבעה את אשר קבעה קביעה חד-משמעית על סמך הנתונים שהיו לפניה. .Iiפסק-דין .1השאלה המרכזית בערעור זה היא, אם בדין פסק בית-הדין האזורי בניגוד לחוות-הדעת הרפואית שהגישה המומחית הרפואית שפעלה מטעמו של בית-הדין. .2עד שנשיב על השאלה, טוב להתייחס ל"תפנית" במהלך הדיון בבית-הדין האזורי, החל משלב שבו שלח בית-הדין האזורי לבאי-כוח הצדדים העתק חוות-הדעת המשלימה של ד"ר מלמד מיום 1.5.1982(סעיף 6, פסקה ד', שבחלק iלעיל) על כל הקשור ב"חוות-הדעת" של פרופסור דה-פריז. .3הפרקליט אשר טען בערעור למוסד לביטוח לאומי, כלל לא העמיד לדיון את המשמעות של התפנית האמורה, וטוב עשה בהעדיפו בירור לגופו של עניין. יחד עם זאת לא יעשה בית-דין זה מלאכתו נאמנה, אם לא ידגיש את הצריך הדגשה - ולו גם למניעת הישנות הדבר בעתיד; כל זה מבלי שהדברים אשר ייאמרו יקבעו את התוצאה. .4נסכם את מהלך הדיון עד לאותה תפנית: לפי בקשת פרקליטה של התובעת פסל בית-הדין האזורי חוות-דעת שהוגשה על-ידי מומחה מטעם בית-הדין, ומינה אחר במקומו, את ד"ר רות מלמד. המומחית החדשה הגישה חוות-דעת שהעתק הימנה נשלח לבאי-כוח הצדדים; שלא כפי שפרקליטה של התובעת עשה בקשר לחוות-הדעת של המומחה הקודם - לא הציג הפרקליט שאלות נוספות או שאלות הבהרה למומחית הרפואית; בסיכומיו בעקבות חוות-הדעת הרפואית של ד"ר מלמד, לא התייחס עורךהדין כלל לחוות-הדעת, אם כי התייחס לחוות-הדעת של המומחה הקודם (שנפסל על-פי בקשתו) (סעיף 3שבחלק iלעיל). מה היה על בית-הדין לעשות באותו שלב? לפעול בהתאם להחלטתו מיום 9.12.1981(סעיף 6(א) שבחלק iלעיל) וליתן פסק-דין על-פי החור שבתיק וטענות הצדדים, עת כל אשר טען הפרקליט שייצג את התובעת, בסיכומיו, היה שהתובעת "הוכיחה כי מבחינה רפואית המאמץ הפיזי והנפשי שבו מדובר תרם סיבתית להתקף הלב" (סעיף 6, פסקה ב', שבחלק iלעיל) והרי כל אחד יודע להשיב על השאלה, אם לאור הסיפה של סעיף 39לחוק הביטוח הלאומי די בכך. ומה עשה בית-הדין? במקום לפעול בהתאם להחלטתו, פנה לחוות-דעת של פרופסור דה-פריז, שהוגשה לבית-הדין בדרך לא דרך (כאמור בסעיף 4, פסקה ב', שבחלק iלעיל). חוות-דעת שלא ברור כלל אם היתה מכוונת לשמש את בית-הדין האזורי דווקא ולא בית-משפט אחר, חוות-דעת שניתנה, בכל הנוגע לעובדות הקשורות בעבודה, "מפיו" של המנוח, חוות-דעת המפרטת הרבה מאוד נתונים על עברו הרפואי של המנוח, אך משום מה אין בה זכר ל"סיכום מחלה" בבית-החולים ע"ש שיבא מחלקתו של פרופסור נויפלד, שאליו התייחס בית-הדין האזורי (סעיף 4, פסקה 1, שבחלק iלעיל), ועליו סמכה המומחית הרפואית בחוות-דעתה לעניין הממצא העובדתי-רפואי. .5על סמך אותה חוות-דעת, שהעתק ממנה צורף למסמכים שהועברו לד"ר מלמד יחד עם ההחלטה לבנותה למומחית-רפואית מטעם בית-הדין, נתן בית-הדין האזורי את החלטתו מיום 9.4.1982(סעיף 6, פסקה ד', שבחלק iלעיל) וניסח את השאלה שהציג למומחית הרפואית. בית-הדין לא נתן דעתו לכך, שבין המסמכים שפרט פרופסור דהפריז בחוות-דעתו אין מוצאים את העיקר לענייננו - "סיכום מחלה". אין זה חשוב לתוצאה, אם דבר קיומו של אותו "סיכום מחלה" במקרה לא הובא לידיעת פרופסור דהפריז, אם כי קשה להבין כיצד לא חיפשוהו, כי הרי ברור שבסופו של כל אשפוז נכתב "סיכום מחלה", או שמא מאן דהוא העלים אותו מפרופסור דה-פריז. לשאלה שהציג בית-הדין ניתנה תשובה ברורה וחד-משמעית: "קבעתי שהדימום במערכת העיכול החל אצל המנוח לפני יום 14.11.1976על סמך תוכן סיכום אשפוזו של המנוח בתקופה 14.11.1976- 28.11.1976בביתן 23א' בבית-החולים ע"ש שיבא... 'יום לפני קבלתו מלנה'... מלנה הינו ביטוי לדימום במערכת העיכול" (סעיף 6(ה) בחלק iלעיל). למעשה, עיון בסיכום המחלה (סעיף 2(ד) שבחלק iלעיל) מלמד ברורות, כי כך היה ולא היה מקום לספק. זהו גם, אולי, ההסבר לכך שהפרקליט אשר ייצג את התובעת העדיף שלא להציג למומחית הרפואית מטעם בית-הדין את השאלה שהצע לאחר מכן בית-הדין מיזמתו. .6ועוד לעניין חוות-דעתו של פרופסור דה-פריז. כאמור ניתנה אותה "חוותדעת" על-פי מערכת עובדות שבאה מפי המנוח, ולא על-פי מערכת עובדות שלאחר מכן קבע בית-הדין האזורי. כך, למשל, נאמר בחוות-הדעת, כי "ביום 14.11.1976(הוא היום הקובע לענייננו) - בתקופה של מתח גדול, וכאשר רואיין בבוקר על-ידי צוות קול ישראל, המתח הנפשי הגיע לשיאו בשעות הצהריים ואז קרה מאורע חריף - הלם מלווה דימום ממערכת העיכול". לא כך קבע, עובדתית, בית-הדין האזורי. הוא קבע, כי הראיון היה "בשעות הבוקר" ו"הדבר גרם לו קרוב לוודאי התרגשות". השוני בולט לעין, בעיקר עת נותנים את הדעת לכך, שהמנוח היה במצב שאיפשר לו לעבוד "בשעת הצהריים עד שחש ברע, עד כמעט לאבדן ההכרה". .7נותרים, אפוא, עם עדות רפואית אחת המושתתת על העובדות שקבע בית-הדין ועל המסמכים הרפואיים, בעיקר "סיכום המחלה" - מכון הלב, בית-החולים ע"ש שיבא (סעיף 4(ג) שבחלק iלעיל), והיא - חוות-הדעת של המומחית הרפואית מטעם ביתהדין. .8כאן המקום שייאמר במפורש, שמדובר בחוות-דעת של מומחה רפואי מטעם בית-הדין עצמו ולא חוות-דעת שהוכנה על-ידי מומחה על-פי בקשת צד להליך. גם חוות-דעת המוגשת על-ידי מומחה רפואי הפועל מטעם בית-הדין אינה יותר מדבר עדות - עדות מומחה, אך השוני הוא רב, מבחינת המחויבות; בחוות-דעת של מומחה מטעם בית-הדין המחויבות היא רק לבית-הדין והוא גם המשלם את השכר. בית-הדין אינו חייב לאמץ את חוות-הדעת, ואם אין הוא משוכנע על-ידיה - פתוחה הדרך למינוי מומחה נוסף או מומחה אחר ("הנחיות" שפורסמו בפד"ע כרך ח', ע' 418, ובפד"ע כרך ט', ע' 195ומכוחן אכן נפסל בתיק זה מומחה אחר ומונה מומחה אחר - סעיף 3שבחלק Iלעיל). .9באים לשאלה שהוצגה בסעיף 1לעיל, אם בדין פסק בית-הדין האזורי בניגוד לחוות-הדעת הרפואית שהגישה המומחית הרפואית שפעלה מטעם בית-הדין? כי פסק-הדין נוגד את חוות-הדעת האמורה, אין יכול להיות שנוי במחלוקת. המומחית הרפואית נתנה תשובה חד-משמעית לשאלה הצריכה לעניין הסיפה של סעיף 39לחוק הביטוח הלאומי, כפי שהוצגה לה, היינו "האם היתה השפעת מה שקרה בעבודה כמתואר בסעיף 3להחלטה זו (הכוונה למערכת העובדות שקבע בית-הדין) על הופעת המחלה פחותה בהרבה (ההדגשה במקור) מאשר השפעת הנתונים הקליניים המוכחים...". התשובה היתה "חיובית" (סעיף 5, פסקה אחרונה, שבחלק iלעיל). אותה תשובה נומקה כראוי. במרכזה עמדה השאלה, מה קרה ביום 13.11.1976, היינו יום לפני האירוע, והמומחית הרפואית קבעה במפורש, כי "כבר ביום 13.11.1976הופיעה אצלו מלנה - שהינה ביטוי לדימום במערכת העיכול". זאת קבעה המומחית בחוות-הדעת הראשית ועל כך חזרה בתשובה לשאלה שבאה, אחרי סיכומי הצדדים, מיזמת בית-הדין. התשובה ניתנה על סמך האנמנזה שב"סיכום המחלה". .10במצב דברים זה לא היה מקום שבית-הדין האזורי יעמיד את הידע שלו כתחליף לידע של המומחית הרפואית, עת מדובר בשאלה, אם "הדימום מהכיב הקיבתי החל אצל המנוח לפני 14.11.1976(נוסח השאלה הנוספת מובא בסעיף 6, פסקה 3, בחלק iלעיל) כפי שנעשה בסעיף 8לפסק-הדין שבערעור. .11אשר לשאלה, מה תרם "הרבה פחות": האירוע בעבודה או הנתונים האישיים - לא יכול להיות ספק שתשובה לשאלה זאת צריכה ידע רפואי ולא מומחיות במשפט, ומשנקבעו העובדות על-ידי בית-הדין וניתנו ההנחיות המשפטיות הנכונות, לא היה מקום שבית-הדין האזורי יקבע, על סמך ידע משלו, את ההיפך משעולה מחוות-דעת של מומחה רפואי שהוא עצמו מינה. .12נותר עניין "נטל ההוכחה" (סעיף 4לעיל). גם לעניין זה צדק הפרקליט שטען למוסד לביטוח לאומי. על המושג "נטל ההוכחה" ו"חובת ההוכחה", עת מדובר בסעיף 39, סיפה, לחוק הביטוח הלאומי, עמדנו כבר בעניין דוידיאן (דב"ע, ל/10-0, [2], בעמוד 9). אשר נאמר שם מקבל משנה תוקף עת פועלים לא על-פי ראיות - עדויות שמגישים הצדדים היריבים, אלא על-פי עדות של מומחה מטעם בית-הדין עצמו. זאת ואף זאת: חזקת הסיבתיות שברישה של סעיף 39לחוק אינה תופסת עת מדובר בסיפה - תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, וזהו המקרה העומד לדיון. שלא כמו ברישה - אין צורך כי "יוכח ההיפך" לשם שלילת הקשר הסיבתי, די אם "הוכח" המשקל היחסי של שתי מערכות הנתונים כמפורט שם. בעניינו - זה הוכח והוכח. .13התוצאה היא, שדין הערעור להתקבל. נאמן בית-הדין לדרכו, שלא לחייב תובע גמלה בהוצאות, אלא במקרים חריגים ביותר - אין צו להוצאות.התחום הנפשילחץ נפשי / מתח נפשיהתקף לב / אוטם שריר הלב