קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התרגזות בעבודה כתאונת עבודה - אוטם שריר הלב: ההליך 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (אב- בית-הדין - השופטת ליפס; נציגי ציבור - ה"ה שרוני ומלר; תב"ע שם/443-0) אשר דחה את תביעת המערערת להכיר בפטירת בעלה המנוח כתאונה בעבודה. 2. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין על סמך עדויות עדי המערערת בלבד, הן: א) המנוח, יליד 1934, עבד כמורה נהיגה בבית-ספר צבאי לנהיגה; ב) ביום 29.9.1978, בשעה 07.00 בבוקר לערך, פרץ סכסוך בין המנוח לבין הממונה עליו, האחראי על המשמרת לאחר שהאחרון גער במנוח על כי קרא לאחד מחניכיו והעליב אותו בפני שאר מורי הנהיגה במשרדי בית-הספר. כששמע המנוח את הערתו של הממונה הוא השיב בצעקות ואמר, שלא יגיד לו מה לעשות ואף הוסיף מלות עלבון. המורים האחרים שנוכחו באותה עת במקום הרגיעו את המנוח וביקשו ממנו לחדול מלצעוק; ג) בתום חילופי הדברים הלך המנוח יחד עם המורים האחרים "להרים" כוסית לקראת חג ראש השנה הקרב ובא; ד) משנגמר הטקס יצא המנוח לשיעור נהיגה ברכב יחד עם תלמידיו, כשהוא נתון במצב רוח טוב; ה) לאחר 10עד 15 דקות של שיעור החל המנוח לחוש ברע והתלונן על כאבים בחזה. הוזמן אמבולנס והמנוח הועבר לבית-חולים "אסף הרופא"; ו) לאחר כ- 10 דקות נפטר המנוח בבית-החולים; ז) המנוח עבד 6 1/2 שעות ביום; ח) לדברי אחד התלמידים, המנוח עישן 2- 3 סיגריות בכל שיעור נהיגה שניתן לו, ומכאן כי עישן 15סיגריות ליום, בהנחה שעישן בעת השיעורים בלבד. 3. בית-הדין מינה מומחה-יועץ רפואי, ד"ר ונדרמן, הציג לפניו את העובדות וביקש תשובה לשאלות כדלקמן: "א) מהי המחלה שגרמה למותו של המנוח או מה גרם למותו של המנוח; ב) האם במסמכים הרפואיים ישנם נתונים מוכחים שחשפו את המנוח לחלות במחלה שגרמה למותו יותר מאשר אדם אחר בן גילו; ג) האם יש קשר סיבתי רפואי בין פטירתו של המנוח לבין ההתרגזות בעבודה כפי שתוארה בסעיף 2להליך זה; ד) במידה והתשובה הקודמת חיובית - האם אותה התרגזות השפיעה על מותו של המנוח יותר מאשר משפיעות פעולות בחיי היום-יום מחוץ לעבודה; ה) במידה והתשובה לשאלה הקודמת חיובית - מה השפיע השפעה רבה יותר על פטירתו של המנוח, האם היתה זו ההתרגזות בעבודה או מצב בריאותו של המנוח, כפי שמשתקף במסמכים הרפואיים עובר ל-29.9.1978". בתשובותיו קבע המומחה הרפואי, כי המנוח נפטר מאוטם שריר הלב, כי היה בעל סיכון אישי, לאור העובדה כי נהג לעשן, וכי אין רציפות בין האירוע לבין הסימנים הראשוניים של האוטם ואין יסוד מספיק כדי לקשור קשר סיבתי בין האירוע לבין היווצרות האוטם או המוות כתוצאה מהאוטם. 4. לאחר קבלת חוות-הדעת האמורה, ביקשה המערערת מבית-הדין האזורי לתקן את כתב התביעה ולהוסיף מספר עובדות, וכן להפנות שאלות הבהרה למומחה. בית-הדין האזורי דחה את בבקשה להרשות את תיקון כתב התביעה ולהביא ראיות נוספות, למעט בסוגיית העישון. בית-הדין הפנה שאלות הבהרה לד"ר ונדרמן, וצרף אליה חוות-דעת של מומחה מטעם המערערת. שאלות ההבהרה שהופנו לד"ר ונדרמן היו: "א) המנוח עבד 6 1/2שעות ביום, והאם עישון של 15סיגריות ליום עבודה הופך אותו לבעל סיכון אישי ללקות באוטם שריר הלב; במידה והתשובה לשאלה הקודמת חיובית - האם העישון הנ"ל הוא גורם הסיכון היחידי שמצא המומחה הרפואי במנוח ללקות באוטם שריר הלב (וזאת לאור עברו הרפואי כפי שהשתקף במסמכים הרפואיים); ב) בהנחה כי התרגזות בעבודה (כפי שתוארה על-ידי בית-הדין בסעיף 3של ההחלטה מ-2.4.1981) עולה על התרגזות בחיי היום-יום, האם משנה המומחה הרפואי את דעתו. במידה והתשובה לשאלה הקודמת חיובית, מתבקש המומחה הרפואי להשיב על השאלה הבאה: מה השפיע השפעה רבה יותר על פטירתו של המנוח, האם היתה זו ההתרגזות בעבודה שעלתה על ההתרגזות בחיי היום-יום או גורמי הסיכון שהיו במנוח (לעניין עישון 15סיגריות במשך יום עבודה); ג) רצ"ב חוות-דעת של פרופסור יכיני (ת/2). האם נכון, כי עישון של עד 20סיגריות ליום אינו גורם סיכון להתפתחות טרשת העורקים לדעת כל האסכולות הרפואיות, ויש אסכולות הסבורות כי עניין זה טרם הוכח; ד) ההתרגזות בעבודה היתה בשעה 7.00בבוקר בערך. המנוח השתתף בטקס הרמת הכוסית בשעת 8.00בבוקר. המנוח נתן שעור נהיגה לאחר תום הטקס שנמשך 10- 15דקות. במהלך שעור הנהיגה חש המנוח כאבים בחזה, הועבר לבית-חולים הסמוך, לאחר שהוזמן אמבולנס שהגיע לאחר 15עד 20דקות. לבית-החולים בחדר מיון הגיע המנוח בשעה 9.10(ראה תעודת רופא של ד"ר סבנו). האם נכון כי לאור לוח הזמנים הנ"ל ישנו קשר זמנים הדוק ורצוף בין ההתרגזות בעבודה לבין הופעת הכאבים בחזה והאשפוז". תשובותיו של ד"ר ונדרמן היו: "א) ברפואה אפשר למצוא כמעט בכל נושא גישות שונות ודעות שונות, ובמיוחד בנושא של הגורמים למחלת העורקים הכליליים של הלב ולאוטם שריר הלב. הדעה הרווחת והמקובלת ביותר, אמנם, היא שעישון סיגריות מהווה גורם סיכון בעל חשיבות גדולה. מידת הסיכון הולכת וגוברת עם מספר הסיגריות ועישון של 15סיגריות ליום בהחלט אינה כמות מבוטלת והיא מספקת כדי לעשות אדם חשוף יותר לאוטם מאשר אדם שאינו מעשן; ב) לא צוינו במסמכים שהועמדו לרשותי נתונים אחרים שמהווים גורמי סיכון לחלות באוטם פרט לעישון; ג) אינני מקבל שההתרגזות עלתה על ההתרגזויות שפוקדות אדם מדי פעם בחיי יום-יום גם מחוץ לעבודה (כפי שהסברתי בחוות-דעתי), אך אפילו אם נניח שכן, אינני מוצא הצדקה לקבוע קשר סיבתי בינה לבין האוטם מהסיבות שפורטו בסעיף ג', ד', בחוות-דעתי. התשובה לשאלה זו, איפוא, היא שלילית; ד) לפי לוח זמנים זה נראה, שחלפה כשעה וחצי מההתרגזות עד להופעת כאבי חזה. במשך תקופה זו המנוח הרגיש בטוב והיה 'נתון במצב רוח טוב', כפי שציינתי בחוות-דעתי. נראה לי, איפוא, שההתרגזות לא השפיעה עליו במיוחד ושאין רציפות בינה לבין הופעת האוטם. בניגוד לדעתו של פרופסור יכיני, דעתי היא שאין בשום אופן קשר זמנים הדוק בין ההתרגזות לבין הופעת האוטם". 5. בית-הדין אימץ את חוות-דעתו של המומחה, על-פיה המנוח היה בעל סיכון אישי, כי ההתרגזות שפקדה את המנוח בעבודה היתה התרגזות שאינה עולה על התרגזות הפוקדת אדם בחיי היום-יום, וכן כי לא היתה רציפות זמן בין ההתרגזות לבין הופעת האוטם. 6. עיקר טענותיו בערעור של בא-כוח המערערת היו: א) לא היה מקום לסווג את המנוח כסיכון אישי; ב) לא היה מקום להעדיף את חוות-דעת המומחה מטעם בית-הדין על זאת של המומחה שנתן חוות-דעת למערערת; ג) עישון אינו גורם אשר כשלעצמו יכול לגרום לאוטם; ד) ההתרגזות של המנוח עובר לתאונה עלתה על התרגזותו הרגילה הן בעבודה והן שבחיי היום-יום שלו; ה) היה קשר בין ההתרגזות והאוטם; ו) היה מקום למנות מומחה נוסף לאור אי-הבהירות שבחוות-דעת המומחה הרפואי; ז) בית-הדין האזורי היה חייב לאפשר למערערת לתקן את כתב תביעתה. 7. בא-כוח המוסד לביטוח לאומי תמך בפסק-הדין - מנימוקיו, וטען: א) העובדות מעוגנות בראיות שהביאה המערערת עצמה; ב) חוות-דעתו של מומחה בית-הדין אינה שוות-משקל לחוות-דעת מומחה של צד; ג) חוות-דעתו של המומחה אותו מינה בית-הדין הינה חד-משמעית ובית-דין היה רשאי להעזר בה בפסיקתו, מבלי שיהיה צורך למנות מומחה נוסף. פסק-דין 1. תחילה לשאלה, האם היה מקום להתיר את תיקון כתב התביעה. עיון בבקשת המערערת מראה, כי היא ביקשה להוכיח, כי המנוח היה אדם שליו שלא התרגז מחוץ לתחום העבודה וכן כי לא עישן כלל שעה שלא עבד. אף אם נניח שהעובדות הנטענות היו מוכחות - לא היה בכך כדי להביא לשינוי כל שהוא בתוצאה. בית-הדין קבע כממצא עובדתי את מספר הסיגריות שהמנוח עישן בשעות עבודתו בלבד, תוך קביעה מפורשת "כי הואיל ולא היו ראיות על כך כי המנוח עישן מחוץ לשעות העבודה, נקבעה מידת העישון לאור הראיות בדבר מספר שיעורי הנהיגה ומספר הסיגריות שעישן בכל שיעור". ובאשר להתרגזות - המבחן הינו ההתרגזות הספציפית לעומת התרגזות אדם כל שהוא בחיי היום-יום, ולא אותה התרגזות נוכח התרגזויות אחרות של אותו מבוטח. 2. האם היה המנוח סיכון אישי? בסוגיה זאת ניפנה לאשר אמר בית-דין זה בדב"ע שם/107-0: "בית-דין זה פסק וחזר ופסק שעישון (בוודאי 'עישון כבד') במשך שנים רבות מכשיר את הקרקע להיפגעות במחלות לב, כולל אוטם שריר הלב. בית-הדין פסק כך על סמך מספר רב מאוד של חוות-דעת רפואיות, להן נדרש במהלך עבודתו ושכולן הצביעו לאותו כיוון" (שם, בע' 127). המומחה שמינה בית-הדין הגיע בחוות-דעתו לאותה תוצאה, ואין לנו ספק כי הגיע לתוצאה נכונה. 3. אשר לטענה, כי לא היה מקום להעדיף את חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-הדין: חוות-דעתו של מומחה באה להדריך את בית-הדין ולייעץ לו בתחום שאינו בידיעתו של המשפטן. וכבר נפסק כי "לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לבך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-דעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות-הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על-ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים" (דב"ע לו/8-0, בע' 383). בית-הדין האזורי העדיף, איפוא, כדין את חוות-דעתו של המומחה מטעמו, ואין כל פסול באימוץ חוות-דעתו. נוסיף ונציין, כי חוות-דעתו של הרופא מטעם המערערת יצאה מנקודת הנחה כי המנוח היה סיכון נייטרלי. משהתברר כי לקביעה האמורה לא היה מקום - נפלה התשתית לחוות-הדעת הפרטית. 4. חוות-דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידי בית-הדין היתה ברורה וחד-משמעית. הוא קבע כי המנוח היה סיכון אישי, וכי התרגזותו, עובר לתאונה, לא כלתה על ההתרגזויות הפוקדות אדם מדי יום גם מחוץ לעבודה וכי אף אם עלתה על ההתרגזות שבחיי היום-יום - לא היה מקום לקבוע קשר סיבתי כזה שבין האוטם והאירוע מאחר והיה זה אירוע חולף. בנסיבות אלה לא היה כל מקום למנות מומחה רפואי נוסף מטעם בית-הדין. 5. סופו של דבר - אין כל פסול בפסק-דינו של בית-הדין האזורי ובעובדה שאימץ את חוות-דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה