זכויות יורשים של בעלי קרקעות שנפטרו בחו''ל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות יורשים של בעלי קרקעות שנפטרו בחו''ל: 1. זוהי בקשה למתן פסק דין הצהרתי שהגישו העותרים נגד משיבים 1-9 - כולם תושבי ואזרחי חו"ל, נגד משיב 10 - רשם המקרקעין בירושלים, ונגד משיב 11 - פקיד הסדר המקרקעין בירושלים, שעיקרה בקשה להצהיר כי העותרים זכאים להירשם כבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 30019, חלקה 92 בירושלים (שלאחר הסדר המקרקעין מספרה יהיה כנראה 77), (להלן - המקרקעין). 2. הבסיס לעתירה זו הוא רישומם של אלפרד קובר, מרגר שוויב לבית קובר, ודוב מולר לבית קובר (כל אחד בשליש) כבעלים של המקרקעין מיום 9.10.29 - בנסח המקרקעין נספח א' לעתירה. (יצוין כי בסעיף 1 לעתירה נאמר כי דורה (תיאודורה) מולר לבית קובר רשומה כשליש מהבעלים, אלא שבנסח הרישום מופיע השם "דוב"). 3. בעתירה נטען כי המשיבים 1-9 (להלן - המשיבים), הינם יורשי הבעלים הרשומים - שכולם נפטרו בחו"ל, וחלקם אף יורשי היורשים של הבעלים הרשומים. 4. למשיבים זיקה לשוויץ ולגרמניה בלבד, וזיקתם היחידה לישראל - הם המקרקעין. 5. נטען בעתירה כי המשיבים קיבלו "מהרשויות" המוסמכות בשוויץ ובגרמניה אישורים של הנוטריון הציבורי, בדבר היותם יורשי הבעלים הרשומים של המקרקעין. העותרים רכשו מהמשיבים את זכויותיהם במקרקעין, ועל כן הם עותרים להכיר באישורים אלה כאילו היו צווי ירושה של בית משפט, ולרשמם כבעלי המקרקעין בספרי המקרקעין בישראל. 6. העתירה שלפני היא, איפוא, למתן צו הצהרתי לפיו זכאים העותרים להירשם כבעלי המקרקעין אצל רשם המקרקעין בירושלים, בכפוף להסדר מקרקעין המתנהל אצל פקיד הסדר מקרקעין בירושלים, וזאת מכוח מזכר הבנה שנחתם בין העותרים לבין המשיבים, באמצעות בא כוחם, ביום 20.1.98 (נספח ה' לעתירה) (להלן - מזכר ההבנה). 7. אין צריך לומר כי קודם שניתן לאמץ את מזכר ההבנה וליתן צו הצהרתי על פיו, יש לבחון אם מי שמכר זכויותיו לעותרים במקרקעין לפי אותו מזכר הבנה - הם אכן בעלי הזכויות באותם מקרקעין. 8. מאחר שאין זהות בין שמות הבעלים הרשומים של המקרקעין לבין "המוכרים" במזכר ההבנה - יש לבחון אם המוכרים הם יורשי הבעלים הרשומים והיורשים היחידים, ומה משמעות האישורים שהמשיבים הם יורשי הבעלים הרשומים או יורשי יורשיהם. 9. מאחר שקביעת זכויות של אזרחי חוץ ותושבי חוץ במקום מגוריהם - אינה מחייבת אוטומטית בישראל, ואינה אכיפה אוטומטית בישראל - על אותה קביעה לעבור "הליך קליטה על-ידי בית המשפט בארץ, אם לצורך אכיפתו, ואם להכרה בו" (ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' איריס אגם, פד"י מ"ט (1), 561). 10. אם קביעה זו נכונה לגבי פסק דין שניתן על-ידי בית משפט בחו"ל, על אחת כמה וכמה נכונה קביעה זו לגבי קביעת זכות על-ידי רשות מרשויות מדינה אחרת - שאיננה בית משפט, ואשר קביעתה איננה פסק דין. 11. הדרך "לקליטת" פסק דין של בית משפט בחו"ל בישראל היא על פי חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח1958-, (להלן - חוק האכיפה). 12. חוק האכיפה מגדיר בסעיף 1 שבו מהו "פסק-חוץ", כדלקמן: "בחוק זה - פסק-חוץ - פסק-דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בעניין אזרחי, לרבות פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע, אף כשלא ניתן בעניין אזרחי". 13. סעיף 2 לחוק האכיפה קובע: "לא ייאכף בישראל פסק-חוץ אלא לפי חוק זה". 14. סעיף 3 לחוק האכיפה קובע את התנאים לאכיפה, ולצורך העניין שבפני אצא מן ההנחה שהתנאים מתקיימים. 15. סעיף 4 לחוק האכיפה קובע את עקרון ההדדיות, לאמור: "(א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי משפט בישראל. (ב) על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה רשאי בית המשפט לאכוף פסק-חוץ, אף כשלא נתקיימה הדדיות כאמור בסעיף קטן (א)". 16. גם אם אישורי הנוטריונים שעל פיהם טוענים המשיבים לזכויות במקרקעין - היו פסקי דין של בתי משפט, עדיין יש צורך להוכיח עי עקרון ההדדיות קיים במקרה הנדון, בין מכוח ס"ק (א), ובין מכוח ס"ק (ב) ולא הומצא מסמך המוכיח עקרון זה במקרה הנדון. 17. סעיף 5 לחוק האכיפה קובע: "לא ייזקק בית המשפט לבקשת אכיפה של פסק-חוץ שהוגשה כעבור יותר מחמש שנים מיום מתן הפסק, אלא אם הוסכם בין ישראל לבין המדינה בה ניתן הפסק על תקופה אחרת, או אם מצא בית המשפט סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור". 18. מן האישורים הנוטריונים שהגישו העותרים במצורף לעתירתם עולה כי האישור ב1 ניתן ביום 13.4.98; האישור ב2 ניתן ביום 3.11.93; האישור ב3 ניתן ביום 3.11.93; והאישור ב4 ביום 6.10.94. 19. עולה, לכאורה, כי הבקשה שלפני הוגשה לבית המשפט לאחר חמש שנים מיום האישורים הנוטריוניים ב1, ב2, ו-ב3, וחל עליהם סעיף 5 לחוק האכיפה לפיו לא ייזקק בית המשפט לבקשת האכיפה - אפילו ראינו באישורים פסק-חוץ כהגדרתו בחוק האכיפה. 20. המבקשים והמשיבים אף לא הביאו בפני בית המשפט נימוק בעל סיבות מיוחדות - המצדיק את האיחור האמור. 21. סעיף 11 לחוק האכיפה קובע מתי יוכר פסק-חוץ בישראל: "(א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה: (1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ; (2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג; (3) ההתחייבות אינה חלה על פסקי-חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל; (4) נתמלאו בו תנאי ההסכם. (ב) אגב דיון בעניין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו עניין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק-חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". (ג) בהליכים לעניין הכרה בפסק-חוץ לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיף 6 (ב) ו-(ג)". 22. סעיף 6 לחוק האכיפה הוא סעיף של טענות הגנה בפני אכיפה, ואני יוצאת מן ההנחה כי איננו רלבנטי לצורך העניין שלפנינו. 23. אי לזאת - אפילו היו האישורים הנוטריוניים שבפני פסקי-חוץ כהגדרתם בחוק, ואפילו היו בתוך תקופת 5 השנים כאמור בסעיף 5 לחוק - עדיין יש להראות כי כל התנאים הקובעים בסעיף 11 (א) לחוק האכיפה - אכן מתקיימים במקרה הנדון, וראייה על כך לא צורפה לעתירה. 24. א. המבקשים עשויים לטעון כי במקרה הנדון חל סעיף קטן (ב) לסעיף 11, שהרי הם מבקשים לקבוע כי הם זכאים להירשם כבעלי המקרקעין שרכשו מהמשיבים, והם מבקשים כי "אגב דיון" בבקשה זו - יקבע בית המשפט גם כי המשיבים הם יורשים כדין של הבעלים הרשומים של הקרקע - אלא שטענה זו היא טענת סרק. ב. העותרים והמשיבים עשו עסקה במקרקעין שאיננה רשומה על שם המשיבים - ולכן לא ניתן להורות על פיה שלעותרים זכות לרשום את המקרקעין על שמם. ג. הנושא העיקרי הוא זכותם של המשיבים במקרקעין מכוח היותר יורשי הבעלים הרשומים או יורשי יורשיהם - ולא ניתן להתייחס לנושא העיקרי כאל נושא אגבי בדיון שבין העותרים למשיבים. ד. אם עלי להתייחס למזכר ההבנה בין העותרים למשיבים כאל הנושא העיקרי, עלי לקבוע כי המשיבים מכרו לעותרים "חלום באספמיה", שהרי מכרו להם זכויות במקרקעין שאינם רשומים על שם המשיבים, גם אם המשיבים סבורים כי יש להם זכויות ירושה באותם מקרקעין, שאם יוכרו לפי חוק הירושה הישראלי - יוכלו לרשום את המקרקעין על שמם. 25. יתרה מזו - גם אם נצא מן ההנחה שהאישורים הנוטריוניים שנינתו בחו"ל - דינם כדין פסקי דין שניתנו על-ידי בתי משפט; וכי לא חלפו חמש שנים מעת נתינתם לפי סעיף 5 לחוק האכיפה; וכי הם עומדים בתנאי האכיפה לפי סעיפים 3 ו11- לחוק האכיפה; וכי חל עיקרון ההדדיות לפי סעיף 4 לחוק האכיפה - עדיין נותרת השאלה אם במקרה הנדון מדובר בפסקי דין IN PERSONAM - הניתנים לאכיפה לפי חוק האכיפה והתקדימים, או שמא מדובר בפסקי דין IN REM שאינם ניתנים לאכיפה מיניה וביה, מבלי לעבור את "המסננת" של החוקים המהותיים והפרוצדורליים בישראל. לעניין זה עלי לפנות ל"א 297/91 ניסמן נ' היועץ המשפטי פד"י מ"י (3) 688 (להלן - פס"ד ניסמן), ולע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' איריס אגם (פד"י מ"ט (1), 561) (להלן - פסק-דין אגם) - שנציג היועץ המשפטי לממשלה וב"כ העותרים התייחסו אליהם. 26. א. בפסק-דין ניסמן עמד לדיון חוק הירושה, תשכ"ה1965-. ב. שם הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן צו ירושה לגבי עיזבון המנוחה ברטה ניסמן, שהותירה אחריה ארבעה אחים ואחיות, ששניים מהם נפטרו אחריה בלנינגרד - יהודה וגרגורי ניסמן. בבקשה לצו ירושה צוינו עובדות אלו וצוין כי יהודה לא השאיר אחריו ילדים וגרגורי השאיר אחריו בן בשם יעקב שהוא יורשו היחיד. נתבקש צו ירושה לפיו יתחלק עיזבון ברטה לשלושה - לאחיה ולאחותה החיים, וליעקב - בנו של גרגורי, וצופרה תעודת פטירה של גרגורי. ג. בית-המשפט העליון קבע כי מות יורש אינו הופך את יורשיו ליורשי המוריש המקורי ואלה שואבים מקור זכויותיהם מעיזבון היורש. ד. מסעיף 70 (א) לחוק הירושה עולה כי כדי להוכיח זכותו של יורש של יורש, נדרשים שני סוגי ראיות: האחד - להוכחת פטירת היורש לאחר המוריש. השני - להוכחת זכותם של יורשי היורש. ה. וכך קובע בית המשפט העליון בפסק-דין ניסמן: "אין מנוס מן המסקנה כי הוכחת זהותם וזכויותיהם של יורשי היורש חייבת להיעשות בדרך המלך. הדרך החוקית היחידה לכך היא המצאתו של צו ירושה (או של צו לקיום צוואה) לגבי עזבונו של היורש שנפטר... הליך הבקשה למתן צו ירושה נועד להביא דבר מותו של המוריש (ולא של היורש) לידיעת הציבור, ובעיקר לאפשר לכל מעוניין בדבר, לרבות לטוענים נוספים לזכות ירושה או לנושים, להגיש התנגדויות, לבקש מינוי מנהל עזבון וכיוצ"ב" (עמ' 691 ז'). "אין מקום ליתן להוראה הטכנית שבסעיף 70 (א) פרשות כה מהותית ומרחיקת לכת, המאפשרת פסיחה על צרכי ההוכחה של זכויותיהם של יורשים ועל המנגנונים החוקיים לחלוקת העיזבון ביניהם. אכן, הדבר עשוי להביא להארכת ההליכים לעומת המוצע על-ידי המערער, אך אין בנימוק כזה כדי לייתר ניהולו של "תהליך משפטי מיוחד (ה)מביא לידי קביעתן של זכויות היורשים" (ע' 692 א-ב). "במקרה דנן ניתן לבקש בישראל צו ירושה (או צו קיום צוואה) לגבי עיזבונו של היורש גרגורי, שכן הוא "הניח נכסים בישראל" כאמור בסעיף 136 לחוק, והדברים אמורים לפחות לעניין הנכסים שירש גרגורי מהמנוחה. בהליך כאמור ניתן יהיה לדון בשאלת קבילותה ומשקלה של התעודה הרוסית אשר הוגשה על-ידי המערער" (ע' 692 ג'). 27. א. בפסק-דין אגם התעוררה שאלה אם בידי בית המשפט לאכוף פסק חוץ שעניינו צו ירושה שניתן בחו"ל, או להכיר בו על פי חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח1958-, או שצו ירושה יכול שיינתן אך ורק ביישום חוק הירושה, תשכ"ה1965- ותקנותיו. ב. באותו מקרה המשיבה הייתה אלמנתו של המנוח שהיה אזרח ותושב מדינת נבדה בארה"ב ונפטר שם. בית המשפט בלאס וגאס הוציא צו בעניין עיזבון המנוח בו נקבע כי המנוח נפטר ללא צוואה והשיאר עיזבון מטלטלין ונכסים נדים בסכום של כ5,500- דולר הנמצאים בהפקדה על שמו בבנק הפועלים בתל-אביב. לכן, על פי חוקי נבדה, העיזבון מועבר לאיריס אגם - אשת המנוח שנשארה בחיים. ג. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה ל"אכיפת פסק-חוץ" ובקשה להכריז על הצו כ"פסק אכיף בישראל", כשהמשיב היה האפוטרופוס הכללי, שהתנגד לבקשה בטענה כי צו ירושה זר אינו ניתן לאכיפה ועל איריס אגם להגיש בקשה לצו ירושה. ד. טענות היועץ המשפטי לממשלה נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי שהכריז על הצו כפסק-חוץ אכיף בישראל - ועל כך היה הערעור לבית המשפט העליון. ה. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט גולדברג, בהסכמת הנשיא שמגר, קבע שלא ניתן לומר כי על פני הדברים ברור שחוק הירושה חל גם על אכיפת פסקי חוץ בהיותו חוק מיוחד, כשם שלא ניתן לומר כי מן הפרק השביעי לחוק הירושה משתמע הסדר שלילי שאינו מאפשר אכיפה או הכרה בפסק חוץ בענייני ירושה. (ע' 564 ו'). ו. בית המשפט העליון שאל עצמו אם פסק חוץ בענייני ירושה (צו ירושה או צו קיום צוואה) - ניתן לאכיפה על פי חוק האכיפה. ז. בית המשפט העליון קבע כי: "לפסק-חוץ אין כל כוח משל עצמו בארץ, אף אם כשר הוא מכל הבחינות ובית המשפט שבחו"ל מוסמך היה לתתו - על הפסק הזר לעובר הליך קליטה על-ידי בית המשפט בארץ, אם לצורך אכיפתו, ואם להכרה בו" (ע' 565 ו'). "משמע, כל כולה של האכיפה לא באה אלא כדי להקנות לפסק-החוץ כוח של פסק דין הניתן להוצאה לפועל. מטבע הדברים, פסקי דין המטילים חיובים אישיים (IN PERSONAM) ניתנים להוצאה לפועל, לא כך הוא הדבר לגבי פסק דין קניינים או מעין קניינים. ההכרה הישירה היא "דרך המלך" למתן נפקות לפסקי דין קניינים ולפסקי סטאטוס - פסקים שאינם מטילים חיוב אישי ואינם, לן, ניתנים לאכיפה כלשהוא" (ע' 566 א'). "דיעה זו, כך נראה, מקובלת על הכל" (ע' 566 ב'). "הקביעה כי פסקי חוץ קניינים ומעין קניינים אינם ניתנים לאכיפה, מעוגנת היטב אף בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי במדינות המשפט המקובל" (ע' 566 ה'). "העולה מן המקובץ, כי אין חוק האכיפה מאפשר אכיפתו של פסק חוץ קנייני או מעין קנייני, אלא את אכיפתם של פסקים המטילים חיוב אישי בלבד. וכיוון שצווי ירושה וקיום צוואה אינם מטילים חיוב אישי, טעה בית המשפט קמא כשקבע כי ניתן לאכוף את פסק החוץ במקרה דנא. (ע' 566 סיפא - 567 רישא). 28. א. בית המשפט שם אף דן בשאלה החלופית אם יש להכיר בפסק החוץ מכוח סעיף 11 לחוק האכיפה, וקבע כי סעיף 11 קובע שני מסלולים להכרה בפסק חוץ, כמפורט בס"ק (א) וכמפורט בס"ק ב'. ב. באותו מקרה נקבע כי המסלול הראשון לא חל שכן לא נטען כי הסכם כזה קיים בין מדינת ישראל למדינת נבדה בארה"ב. ג. בית המשפט המחוזי קבע שמן הדין והצדק להעניק הכרה לפסק החוץ, מכוח סעיף 11 ב' הנ"ל. ד. בית המשפט העליון קבע כי אין להסיק כאילו התאיינה לה ההוראה שברישא לסעיף קטן (ב), לפיה יבחן בית המשפט אם מן הדין והצדק להכיר בפסק הדין רק בהכרה אגבית, כשהפסק הזר אינו נושא הדיון עצמו (ע' 570-569 ?). ה. בית המשפט העליון קבע כי במקרה שהוא דן בו - אין מדובר בהכרת אגב על עיקר, ושאלת אכיפתו של פסק החוץ או ההכרה בו - היא לבדה עמדה לדיון. ו. וכך קבע בית המשפט העליון לסיכום: " המסקנה הבלתי נמנעת היא כי ענייני ירושה וצוואה דינם להתברר בהליך על פי חוק הירושה. אפשר שמסקנה זו מצדיקה את תיקון סעיף 11 (ב) לחוק האכיפה, באופן שתתאפשר הכרה בפסקי חוץ אף כשההכרה מהווה את עיקר הדיון". אם כי מאידך גיסא אין להתעלם מיתרונה של המסקנה אליה הגענו. שכן, מביאה היא לכך שההליך של צו ירושה או קיום צוואה יהיה גם במקרה זה הליך מסודר, אשר נועד להביא לידיעת הציבור דבר מותו של אדם ודבר קיומו של טוען לזכות בעיזבון... ובעיקר לאפשר לכל מעוניין בדבר, לרבות לטוענים נוספים בזכות ירושה או לנושים, להגיש התנגדויות, לבקש מינוי מנהל עיזבון וכיוצא באלה" (ע' 569 ג'). 29. א. כב' השופט מישראל חשין הסכים לאמור בפסק הדין שנכתב על-ידי כב' השופט גולדברג והוסיף: "פסק דין שניתן במדינה חוצה-לישראל אינו בן-פועל בתוככי ישראל משל היה פסק-דין שניתן על-ידי בית משפט בישראל. רשויות ההוצאה לפועל לא תאכופנה אותו ורשם המקרקעין לא יכיר בו ולא ירשום אותו במרשם המקרקעין. לעשותו בן-פועל בישראל, שומה על המעונין בדבר להריק אותו פס"ד מכלי אל כלי, משיטת המשפט הזרה אל משפט ישראל... ההרקה מכלי-אל-כלי עושים אותה בתי המשפט, ולעניין זה משמש אותנו חוק אכיפת פסק חוץ" (ע' 569 ז'). ב. לשאלת אכיפת פסקי חוץ מצטט כב' השופט חשין את סעיף4 לחוק האכיפה - חובת הדדיות, ולעניין הכרת-מישרין בפסקי-חוץ מצטט כב' השופט חשין את סעיף 11 (א) לחוק האכיפה, ומוסיף: "הכרת-מישרין בפסק חוץ - להבדילה מאכיפתו - אמורה להיעשות זהיר-זהיר, ולא יוכר פסק-חוץ במישרין, אלא בהתקיים ארבעה תנאים המנויים זה בצד זה בסעיף 11 (א) לחוק". (ע' 572 , 573?(. ג. כב' השופט חשין מבחין בין הכרה לבין אכיפה של פסק חוץ" "ההבחנה בין אכיפה לבין הכרה אין היא מקרית ואין היא שרירותית... אכיפה עניינה - מעיקרה - בחיובים המוטלים על אדם כלפי רעהו (חיובים IN PERSONAM), בעוד שהכרה אין עניינה כלל בהטלת חיובים והיא כשמה וכתוארה: מכירה היא בזכויות, ועשויה היא לכרוך זכויות קניין, ביניהן זכויות התופשות כלפי כל העולם - זכויות ERGA OMNES - אם כי אין היא ממצה עצמה בזכויות מעין - אלו. כך, למשל, נושא הפרסום לציבור שלפי חוק הירושה הינו מסממני הליך שהוא כלפי כל העולם, ונקשתי להבין כיצד עשויה שיטת משפט לוותר על פרסום (ותהא דרישת הפרסום בעניין פלוני פורמלית ככל שתהיה). הכרת-עקיפין, כהוראת סעיף 11 (ב) לחוק, הוא היוצא לכלל, ומחוק שענייננו בכלל שבסעיף 11 (א) אין צורך שנרחיב ביוצא. נמצא לנו, איפוא, כי ההבחנה בין אכיפה לבין הכרה - בין פסקים המטילים חיוב אישי לבין פסקי-הצהרה שאין בהם חיוב - אינה הבחנה טכנית... ההבחנה היא ממהותם של הליכים וזכויות ענייננו - שלנו הוא ב"הכרה", בה ולא באכיפה" (ע' 571, 572 א'). 30. א. המסקנה העולה מפס"ד ניסמן ומפס"ד אגם היא כי כאשר מדובר בצו ירושה או בצו קיום צוואה שניתן על-ידי בית משפט מחוץ לישראל - הרי אין מדובר בפסק דין IN PERSONAM - שניתן לאוכפו בישראל מכוח חוק האכיפה, אלא בפסק דין IN REM - שכוחו יפה כלפי כולי עלמא, ועליו לעבור את ההליך המקובל לעניין זה בישראל. ב. אוסיף כי כאשר מדובר בפסק דין הנוגע למקרקעין הרשומים על שם אחרים, ולא על שם מי שמתיימר למכרם - חל עיקרון זה על אחת כמה וכמה. ג. אמנם הבעלים הרשומים על המקרקעין היו אזרחי חו"ל ותושבי חו"ל, אולם הם ראו לרכוש מקרקעין בישראל דווקא. יתכן, איפוא, שיש להם יורשים בישראל או שעשו עסקת מקרקעין בישראל לאחר שהמקרקעין נרשמו על שמותיהם - ויש לאפשר לכל אדם בישראל להתנגד לרישום המקרקעין על שם המשיבים מכוח טענתם כי הם היורשים ויורשי היורשים של הבעלים הרשומים של הבעלים הרשומים של המקרקעין. ד. גם אם נניח שהליכי הוצאת צו ירושה בשוויץ ובגרמניה - זהים לאלה החלים בישראל, עדיין אין ללמוד מכך שיורשי החי בישראל, (אם יש כזה), היה מודע לקיומם. 31. המסקנה היחידה היא כי לא ניתן לעשות "קיצורי דרך" או "עיגול פינות" - ולהימנע מללכת "בדרך המלך" כפי שנקבע בפסק-דין ניסמן ובפס"ד אגם. 32. ב"כ העותרים שואל מה יקרה אם בית משפט בישראל יגיע למסקנה שונה מבית משפט בשווייץ או בגרמניה לעניין היורשים החוקיים. התשובה פשוטה - אם אכן המשיבים הם היורשים החוקיים היחידים של הבעלים הרשומים של המקרקעין - לא יהיה שוני בין צו הירושה שיינתן בישראל לבין האישורים הנוטריוניים שניתנו בשוויץ ובגרמניה. אם בית המשפט בישראל ימצא כי קיים יורש חוקי נוסף - אשר הועלם מידיעת הרשויות בשוויץ ובגרמניה, או לא היה ידוע להם בעת מתן האישורים - ודאי וודאי שאין באישוריהם משום הצדקה להתעלם מחלקו של אותו יורש בירושת המנוח שהוא יורש חוקי שלו. 33. במקרה שלפנינו קיימות משוכות גבוהות מאד אשר על העותרים לעבור קודם שניתן יהיה להיענות לעתירתם ולקבוע כי יש לרשום את המקרקעין על שמם, ולא ניתן לעשות קיצורי דרך: א. אישור נוטריוני של רשות בשוויץ ובגרמניה - איננו פסק דין של בית משפט, ועל כן איננו עומד בסף הכניסה להפעלת חוק האכיפה החל רק על פסק דין של בית משפט מכוח ההגדרה של סעיף 1 לחוק האכיפה. ב. אישור נוטריוני כאמור לא ניתן לאכוף לפי חוק האכיפה, שהרי לפי סעיף 2 לחוק - "לא ייאכף פסק-חוץ אלא לפי חוק זה". ג. אם לא ניתן לאכוף את האישורים הנוטריוניים מכוח חוק האכיפה - מכוח מה ניתן יהיה לאוכפם בישראל? ד. גם אילו היו האישורים הנוטריוניים "פסקי-חוץ" כמוגדר בחוק האכיפה - לא צורפו לעתירה מסמכים המוכיחים כי הוא עומד בתנאים שקבע חוק האכיפה בסעיפים 3 , 4 ו11-; ומאידך גיסא עולה מתוך שלושה אישורים נוטריוניים שצורפו לעתירה - כי העתירה אינה עומדת בתנאי סעיף 5 לחוק האכיפה, שכן חלפו חמש שנים מעת הוצאתם ועד הגשת עתירה זו. ה. גם אם האישורים הנוטריוניים, שמכוחם מתבקשת עתירה זו - היו עומדים בכל הקריטריונים של חוק האכיפה, עדיין לא היה בהם כשלעצמם כדי לאפשר קבלת העתירה, שכן הם עוסקים בזכויות IM REM ולא בזכויות IN PERSONAM, והיה עליהם לעבור תחילה את המסננת של חוק הירושה הישראלי. ו. גם אם המשיבים אזרחי ותושבי חו"ל, סברו שיש באפשרותם למכור לעותרים את הזכויות שיש להם, לדעתם, במקרקעין הרשומים על שם מורישיהם או מורישי מורישיהם משום שזה הדין בחו"ל (אם אמנם זה הדין שם),הרי על העותרים הישראליים היה לדעת כי לא יוכלו לרשום את המקרקעין על שמם כל עוד המקרקעין אינם רשומים על שם המוכרים. 34. נוכח כל האמור לעיל - אין לי אלא לדחות את העתירה, ולהפנות את העותרים והמשיבים ללכת "בדרך המלך" על פי חוק הירושה, תשכ"ה1965-, כל עוד המחוקק הישראלי לא ראה לשנות את המצב החוקי הקיים ולקבוע כי ניתן להוציא לפועל בישראל צו ירושה שהוצא כדין במקום מושבו של מנוח. 35. פסק הדין יישלח לעותרים, למשיבים, למשיבים "הפורמליים", וליועץ המשפטי לממשלה. ירושהקרקעותמקרקעיןבעלי קרקעות