קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה במוסך: הנשיא נ. קליינברגר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כנפי-שטייניץ), שניתן בתיק אזרחי 96 / 4576, ולפיו נדחתה תביעתו של המערער על הסף. בתביעה שהגיש המערער בבית המשפט קמא נגד מעבידו בעליו של "מוסך חדש" (להלן: המשיב) ונגד אררט חברה לביטוח בע"מ (להלן: המשיבה), הוא תבע פיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, במהלך עבודתו אצל המשיב ועקב עבודה זו. המשיבה ביקשה לדחות את תביעת המערער בטענת קיומו של השתק פלוגתא, בכל המתייחס לקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער אצל המשיב לבין נזקי הגוף. המשיבה השתיתה את הטענה האמורה לעיל על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בחיפה (להלן: "בית הדין"), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בו כ"נכה עבודה" כמשמעותו של מונח זה בחוק הביטוח הלאומי. המשיב הצטרף לטענת המשיבה. בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה וכאמור כבר דחה את תביעתו של המערער על הסף. 2. העובדות הנוספות, הצריכות לעניין ואינן שנויות עוד במחלוקת, הן כדלקמן: א. המערער, שהינו יליד 1969, עבד בפרק זמן שתחילתו ב- 1.7.87 וסיומו ב- 31.5.89, ב"מוסך חדש" של המשיב. עבודתו של המערער, אשר במסגרתה הוא עסק בניקוי חלקי מנועים של מכוניות היתה כרוכה בשימוש בנפט, סולר, חומצת מלח וחומרים כימיים אחרים. המערער עבד 9 שעות ביום במוסך שהאוויר שבו היה ספוג אדי נפט ואדי חומרים כימיים אחרים. ב. ב- 22.6.89 עבר המערער ניתוח שבמהלכו נכרת חלק של ריאתו השמאלית ובעקבותיו, על פי הוראת הרופא המטפל, הוא לא חזר לעבודה במוסך על מנת שלא ייחשף לחומרים המגרים את דרכי הנשימה. ג. בדיון שהתנהל בפני בית הדין בתביעתו של המערער להכיר בו כ"נכה עבודה" הוגשה מטעמו חוות דעתו של ד"ר ויילר, אשר צורפה גם לכתב התביעה בבית המשפט קמא. לדעת מומחה רפואי זה סבל המערער מאז היותו ילד ממחלת ברונכיאקטיזיס שאובחנה בטעות כמחלת אסטמה והחומרים שעימם הוא בא במגע תוך כדי עבודתו גרמו להחמרת מצבו במידה ניכרת. ד. מטעם המוסד לביטוח לאומי הונחה בפני בית הדין חוות דעתו של ד"ר פלג, אשר נוטה להסכים לכך שהמערער סובל מילדותו ממחלת ברונכיאקטיזיס. ברם, לדעת ד"ר פלג, ההחמרה במצבו של המערער נובעת מ"המהלך הטבעי של המחלה" ואין בינה לבין תנאי עבודתו במוסך ולא כלום. ה. לאור השוני הבולט בדעותיהם של שני המומחים הרפואיים הנ"ל מצא בית הדין לנכון למנות מומחה רפואי מטעמו ומינה את ד"ר ליג'י, מנהל מחלקת ריאות בביה"ח "שמואל הרופא". לצורך עריכת חוות דעתו הומצאו לד"ר ליג'י רישומים רפואיים המתייחסים למערער וחוות הדעת של ד"ר ויילר וד"ר פלג. מומחה רפואי זה לא נתבקש לבדוק את המערער ולא בדק אותו. ו. מחוות הדעת של ד"ר ליג'י עולה, כי המערער סובל הן ממחלת אסטמה "העלולה להיות מושפעת מתנאים סביבתיים מסויימים", והן ממחלת הברונכיאקטיזיס. לדעתו של מומחה רפואי זה ההחמרה במצבו של המערער נגרמה על ידי מהלכה הטבעי של המחלה ואין לה כל קשר לעבודתו במוסך. לבקשת בא כוחו של המערער הופנו שאלות הבהרה לד"ר ליג'י, שבהשיבו עליהן דבק הוא באמור בחוות דעתו. ז. באמצו את קביעתו של ד"ר ליג'י, לפיה המחלות אסטמה וברונכיאקטיזיס מהן סובל המערער לא הוחמרו עקב עבודתו במוסך אלא כתוצאה ממהלכה הטבעי של המחלה, בית הדין דחה את תביעתו להכיר בו כ"נכה עבודה". ח. בית הדין הארצי לעבודה בדונו בערעור שהגיש המערער ציין, כי לא מצא דופי בחוות דעתו של ד"ר ליג'י, אשר התבססה על מסמכים רפואיים שהומצאו לו, ודחה את הערעור. בית הדין הארצי עמד גם בפסק דינו על כך, שהמערער התקשה בהגדרת עילת תביעתו ולא הבהיר די הצורך "האם במחלת מקצוע מדובר או האם בפגיעה בעבודה". בנוסף נאמרו בפסק הדין דברים אלה: "מעיון ברשימת מחלות המקצוע עולה, כי המחלות מהן סובל המערער אינן ברשימה לגבי סוג העבודה שביצע. כמו כן, אין פגיעה חד פעמית, ועל כן אין אפשרות שהיתה 'תאונת עבודה'. העילה האפשרית היחידה העומדת למערער היתה תורת המיקרוטראומה, וחסרה התשתית העובדתית הדרושה להוכחת עילה זו". 3. הארכתי בסקירת מהלך הדיון בבית הדין מחמת החשיבות שבו לשאלה העומדת להכרעתנו. בית המשפט קמא קבע, כי במקרה זה שלפנינו נתמלאו כל ארבעת התנאים הדרושים להקמת השתק פלוגתא, אשר לפי הלכה פסוקה הם כלהלן: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר הוכחה. ד. ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. בית המשפט קמא היה ער לכך, שאין זהות בין בעלי הדין בתביעה שהתבררה בפני בית הדין לבין בעלי הדין בתביעה שלפניו, אך "מטעמים של מדיניות משפטית ושיקולים של צדק" השווה את מעמדו של המשיב למעמד המוסד לביטוח לאומי. מה גם, וכאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא (בעמ' 4), טענת השתק פלוגתא הופנתה כלפי המשיב, אשר היה צד בשתי ההתדיינויות והוא זה שיזם אותן. 4. בפסק דינו דחה בית המשפט קמא את הטענה, שהעלה בא כוח המערער בהסתמכו על דברי השופטת שטרסברג כהן בע"א 82 / 424, (פ"ד לח' (4) 354, 360), לפיה אין בקביעת בית הדין כדי להוות מעשה בית דין בפני בית המשפט בבואו לדון בתביעת נזיקין. וזאת על אף שהפרקליט המלומד הוסיף וטען, כי אילו קביעותיו של בית הדין היוו מעשה בית דין לא היה כלל צורך בחקיקת סעיף 231 ב' לחוק הביטוח הלאומי (כיום סעיף 394), אשר זו לשונו: "לא תישמע בכל בית משפט או בית דין טענה הסותרת פסק דין סופי של בית הדין לעבודה בשאלה אם מגיעה גימלה לפי פרק ג' או לא". בית המשפט קמא דחה גם טענה נוספת של המערער, לפיה סדר הדין הנוהג בבית הדין, השונה מסדר הדין על פיו מתנהל הדיון בבית המשפט, לא איפשר לו למצות את זכותו ולהוכיח את הנטען בתביעה שהגיש בבית הדין. בדחותה את טענת המערער ציינה השופטת המלומדת (בעמ' 6 לפסק הדין), כי: "גם בהשוואת ההליך שהתקיים בפועל בבית הדין לעבודה להליך שלפני, נראה כי לא קיים הבדל מהותי בסדרי הדין ובנטלי הראיה בין שני ההליכים". מסקנתה של השופטת המלומדת היתה, איפוא, כי למערער "היה יומו בבית המשפט" והשאלה הניצבת לפנינו היא, האם בנסיבותיו של מקרה קונקרטי זה היא צדקה בהגיעה למסקנה זאת. 5. באי כוחם של הצדדים חזרו לפנינו בקווים כלליים על הטענות שהעלו בפני הערכאה הראשונה. הכלל של מעשה בין דין מושתת על עקרון סופיות הדיון. עקרון זה נשען בעיקר על שני שיקולים שבטובת הציבור: האחד, עניינו בהפעלה יעילה של מערכת המשפט ובמניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי המשפט, והשני, עניינו באינטרס כי ייעשה צדק עם בעל הדין האחר, כדי שלא יוטרד פעמיים או יותר בשל אותה עילה או אותה פלוגתא. כאמור בפסק דינו של השופט אור בע"א 93 / 5610 (פ"ד נא' (1) 68, 97 ו- 99); "המדובר הוא בכלל של שכל ישר, אשר בתי המשפט קבעו לעצמם כעניין של מדיניות שיפוטית. על כן קיימת נכונות, במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי". כאן מן הראוי לצטט קטע מספרה של ד"ר נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", בעמ' 144, שזו לשונו: "אך כאשר מסיבה כלשהי - בין שהיא כרוכה בנושא התובענה, בין שהיא נובעת מטיבו של הטריבונל או מסדרי הדין הנוהגים באותו הליך - נמנעה מבעל הדין האפשרות למצות את זכותו, או שהוא לא היה יכול להשקיע את המאמץ הדרוש כדי להוכיח את גירסתו שלו, יהיה זה בלתי הוגן לשלול ממנו את ההזדמנות לעשות כן בהליך אחר רק משום שמבחינה פורמלית 'היה לו יומו בבית המשפט'". בית המשפט קמא לא מצא, כאמור כבר לעיל, הבדל מהותי בסדרי הדין ובנטלי הראיה בהליך שהתנהל בפועל בבית הדין לבין ההליך שבפניו ונראה לי שבכך נתפס לכלל טעות. יצויין, שבמקרה אשר לפנינו סדרי הדין הרלוונטיים הם אלה המתיחסים למינוי מומחים רפואיים וחקירתם. 6. על ההבדלים שבין סדרי הדין למינוי מומחים רפואיים וחקירתם עמד בית המשפט העליון בפסק דין שניתן בג"צ 92 / 1199, 4118, (פ"ד מז' (5) 734). בפסק דין זה מוסבר היטב, כי בדיון המתנהל על פי האמור בתקנות 130 ו- 134 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, ובסעיף 26 לפקודת הראיות, [נוסח חדש], תשל"א - 1971, רשאי בעל דין להפנות שאלות הבהרה למומחה הרפואי בקשר לחוות דעתו ואף שמורה לו הזכות לחקור אותו חקירה שכנגד בקשר לכך, (ראה גם רע"א 93 / 3112, פ"ד מח' (5) 397). בבג"צ 92 / 1199, 4118 הנ"ל הצביע השופט ד. לוין על חשיבותה של הזכות לחקור חקירה שכנגד את המומחה הרפואי באמרו (בעמ' 741) כדלקמן: "זכות החקירה הנגדית המעוגנת בסעיף 26 לפקודת הראיות, היא אחת הזכויות החשובות ביותר לבעל דין כמכשיר לחשיפת האמת ולשם הגנה על האינטרסים שלו בדיון משפטי" וכן "בגלל החשיבות המיוחדת הנודעת לזכות החקירה הנגדית, אין היא נשללת מבעלי הדין גם כאשר מדובר במומחה רפואי שנתמנה על ידי בית המשפט, כמוסבר לעיל, וזאת אף כי הגבלת זכות החקירה הנגדית של מומחה כאמור היה בה גם כדי להקל על המומחה וגם לחסוך מזמנו של בית המשפט". אוסיף לדברים, שזה עתה צוטטו, כי כעולה מפסק הדין שניתן ברע"א 93 / 3112 הנ"ל (בעמ' 402), לבעל דין הזכות לחקור חקירה שכנגד לא רק את המומחה שהתמנה על ידי בית המשפט, אלא גם את המומחים מטעם בעל הדין שכנגד שחוות דעתם הוגשה כראיה. סדרי הדין בבית הדין לעבודה המתייחסים למינוי מומחים רפואיים וחקירתם שונים. בסעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, נקבע, כי "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות" (למעט משפטים פליליים), ובסעיף 33 הוענקה לבית הדין סמכות לנקוט בדרך של מעין "חקיקה שיפוטית" בכל הנוגע לסדרי הדין שלא הוסדרו בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. מן הראוי להזכיר גם את קיומן של הנחיות נשיא בית הדין הארצי לעבודה הנקבעות מפקידה לפקידה ומתפרסמות בחוברות פד"ע. בהנחיות מ- 91 / 1 / 15 בדבר מומחים - יועצים רפואיים, בסעיף 11 נקבע, כי: "מומחה - יועץ רפואי לא יוזמן לבית הדין להשיב על שאלות המתייחסות לחוות דעתו, אלא אם בית הדין החליט כך מטעמים מיוחדים שירשמו". כעולה מפסק הדין שניתן בג"צ 92 / 1199, 4118 הנ"ל, בית הדין אינו נוהג לאפשר לבעלי הדין לחקור את המומחים שהגישו חוות דעת מטעמם והוראת סעיף 26 לפקודת הראיות, שבה מעוגנת הזכות לחקירה שכנגד, אינה חלה עליו. בפסק דין זה צויין גם, כי לפי הפרקטיקה שהתפתחה והתגבשה בבתי הדין, שאלות הבהרה למומחים הרפואיים מוגשות לבית הדין, אשר מחליט אם להתיר את הפנייתן למומחה אם לאו. 7. סדרי הדין הנהוגים בבית הדין צויינו לשבח בפסק הדין שניתן בבג"צ 92 / 1199, 4118 הנ"ל (בעמ' 747), וזאת מטעמים אלה: "ראשית, חסכון בזמנו של בית הדין לעבודה, וכן קיצור ההליכים וייעולם, דבר התורם למניעת עינוי דין. שנית, מניעת מצב שבו מומחים רפואיים בעלי שם יסרבו לקבל על עצמם מינוי על ידי בית הדין לעבודה, ששכרו מועט וצערו הרבה...". מטעמים שפורטו בפסק הדין הנ"ל ראויים, אמנם, סדרי הדין שעל פיהם מתנהל הדיון בבתי הדין לעבודה לשבח, שכן יש בהם מענה נאות לצרכי בירור העניינים המצויים בתחום סמכותו. ברם, אין להתעלם מכך, שלפי סדרי דין אלה נשללת מבעל דין זכותו לחקור חקירה שכנגד לא רק את המומחה, שהתמנה על ידי בית הדין, אלא גם את המומחה הרפואי, שחוות דעתו הוגשה כראיה מטעם בעל הדין שכנגד, זכות שהיתה עומדת לו אילו התבררה תובענתו בבית המשפט. 8. מהאמור עד כאן עולה, כי בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי שלפנינו, אילו התבררה התובענה של המערער בפני בית המשפט ולא בפני בית הדין היה הוא זכאי לחקור חקירה שכנגד הן את ד"ר פלג, שחוות דעתו הוגשה כראיה מטעם המשיבה, והן את ד"ר ליג'י, מומחה שהתמנה על ידי בית הדין. בסעיף 6 של פסק דין זה צוטט קטע מפסק הדין שניתן בבג"צ 92 / 1199, 4118 הנ"ל ובו הוסברה החשיבות המיוחדת שנודעת לזכות החקירה הנגדית ולמותר יהיה לחזור עליו כאן. אין, איפוא, להקל ראש בפגיעה בזכות זו שהינה אחת הזכויות החשובות ביותר לבעל דין. עשיית שימוש בזכות החקירה שכנגד, המהווה מכשיר יעיל לחשיפת אמת, עשויה היתה להטות את כף המאזניים לטובת המערער ולאפשר לו להוכיח את גירסתו. למיזער, היה המערער יכול להוכיח שמדובר ב"תאונת עבודה" באמצעות תורת ה"מיקרוטראומה", ולהניח את התשתית העובדתית, שלדעת בית הדין הארצי לעבודה היתה חסרה. זאת ועוד, בהסתמכו על מסקנותיו של המומחה הרפואי, ד"ר ליג'י, מבלי ליתן משקל נאות לממצאים העובדתיים, לפיהם עבודתו של המערער כרוכה היתה בהימצאותו במוסך שחללו ספוג אדים המגרים את דרכי הנשימה, הסיח בית הדין את דעתו מהלכה פסוקה. לפי הלכה זו, שאלה של קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין העבודה אינה שאלה רפואית, אלא שאלה משפטית, ובלשונו של השופט ברנזון בע"א 64 / 137, (פ"ד יח' (2) 510, 519), היא כדלקמן: "גם בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות לא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דווקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים". נראה לי, איפוא, כי בשל סדרי הדין הנוהגים בבית הדין נמנעה מהמערער האפשרות למצות את זכותו ולהוכיח את גירסתו. במצב דברים זה, כאמור כבר בקטע שצוטט בסעיף 5 לעיל מספרה של ד"ר זלצמן, "... יהיה זה בלתי הוגן לשלול ממנו את ההזדמנות לעשות כן בהליך אחר רק משום שמבחינה פורמלית 'יהיה לו יומו בבית המשפט'". (ההדגשה לא במקור). לא יהיה זה למותר להוסיף, כי המשיב לא היה צד לדיון בבית הדין ולפיכך מתן אפשרות למערער למצות את זכותו אינו כרוך בהטרדת המשיב פעם נוספת באותו עניין. 9. על יסוד כל האמור לעיל הגעתי לכלל דעה, כי במקרה זה שלפנינו ניתן לומר, שלמערער 'היה לו יומו בבית הדין', אך בשום פנים ואופן אין לומר, ש'היה לו יומו בבית המשפט' במובנה המשפטי של אמירה זו. אשר על כן, הריני מציע לשני חברי הנכבדים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולהחזיר את התובענה אליו על מנת שידון בה לגופא. כמו כן, הייתי מחייב את שני המשיבים, יחדיו ולחוד, לשאת בהוצאות המערער בשתי הערכאות בסכום של 15,000.- ש"ח בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד קבלת עותק מפסק דין זה. נ. קליינברגר, שופט, נשיא, השופטת ב. גילאור: 1. אני מסכימה לתוצאה שנקבעה בפסק-דינו של חברי הנשיא נ.קליינברגר, ומצטרפת לעמדתו של חברי השופט ברלינר על הדמיון בסדרי הדין וההליכים בביה"ד לעבודה, לאלו הנוהגים בבתי המשפט הרגילים. ברצוני להתייחס למספר הדגשים שהנחו אותי בהחלטתי כי לדעתי, הפתרון לסוגיה שבפנינו אינו מתמקד בסדרי דין וראיות, אלא בבחינה המהותית של השתק הפלוגתא. אני סבורה שלא התקיימו כל התנאים הדרושים לקיומו של השתק פלוגתא, על אף שעמדו לדיון בביה"ד לעבודה הגורמים והסיבות למחלתו של המערער. 2. במישור העובדתי - בפסק-דינו של ביה"ד האיזורי לעבודה בחיפה שהשתית את ממצאיו, באופן בלעדי, על חוות דעתו של המומחה הרפואי ד"ר ליג'י, אין קביעה שתנאי עבודה במוסך היוו יסוד כלשהו להחמרה אפשרית של מחלת האסטמה ממנה סבל המערער, אלא נקבע "כי לא נמצאה לכך תמיכה." השאלה שעמדה בפני ביה"ד הארצי לעבודה בדונו בערעור שהגיש המערער היתה כלשונו: "האם במחלת מקצוע מדובר או האם בפגיעה בעבודה" - כמשמעם של מונחים אלו בפקודת התאונות ומחלות משלח יד (הודעה) 1945, בתוספת השלישית ובהוראות סעיף 5 לתקנות שהותקנו על פיה. היינו, המדובר ברשימה סגורה של מחלות מקצוע, ביה"ד הארצי בסעיף 7 לפסק-דינו: "מעיון ברשימת מחלות מקצוע עולה כי המחלות מהן סובל המערער אינן ברשימה לגבי סוג העבודה ביצע. כמו כן, אין פגיעה חד פעמית, ועל כן אין אפשרות שהיתה 'תאונת עבודה'. העילה האפשרית היחידה העומדת למערער היתה תורת המיקרו טראומה, וחסרה התשתית העובדתית הדרושה להוכחת עילה זו". מכאן נלמד שאין הכרעה, ולא הונחה תשתית עובדתית ראויה להוכחת תנאי עבודתו של המערער במוסך, גם ביחס לתביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי שהתבררה בביה"ד לעבודה. 3. במישור המשפטי - שאלת הקשר הסיבתי בנזיקין כוללת בחובה שתי שאלות נפרדות: שאלת הגרימה - האם גרמה העוולה לנזק הנטען, ושאלת היקף חבות המזיק בגין אותה עוולה. השאלה הראשונה נבחנת על פי הראיות המונחות בפני ביהמ"ש, והתשובה לשאלה השניה, תינתן על פי שיקולים משפטיים על דבר היקף האחריות שמן הדין להטיל על המזיק (דוד קציר, פיצויים בגין נזקי גוף, מהדורה רביעית, עמ' 1233). הקביעה בדבר גרימת עוולה והיקף אחריות המעביד לגרם הנזק היא שאלת הקשר הסיבתי בנזיקין והיא אינה זהה לשאלה התוצאתית - סטטיסטית בעיקרה - הנבחנת בביה"ד לעבודה - היא שאלת הקשר הסיבתי בין אופי העבודה לסיווג המחלה, על אף שהמסכת העובדתית העומדת בבסיס שתי הקביעות דומה. יש, איפוא, הבדל בין הסטנדרטים המשפטיים הנדרשים לקביעת ביה"ד לעבודה באשר למחלת מקצוע או תאונת עבודה נמשכת, לבין תביעתו של המערער כנגד המעביד עפ"י עילת הרשלנות. בספרה של זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי" נבחנה סוגיה זו באריכות ועל כך אומרת המלומדת (עמ' 161): "בעיה זו של החלת סטנדרטים משפטיים שונים ביחס לאותה מערכת נסיבות עובדתית משפיעה בהכרח גם בנושא של זהות הפלוגתא ומניעות דיונית. הגישה המקובלת היא, שהבדל כזה, אם הוכח לביהמ"ש בהתדיינות השניה, אמנם ימנע הפעלות של מעשה בית דין, שכן הוא משפיע על מרכיביה המשפטיים של הפלוגתא העולה ביחס לחובת הזהירות של המעוול הנתבע..." 4. לדעתי, אין "קירבה משפטית" ((Privity בין המוסד לביטוח לאומי לבין המעביד, הוא המשיב בערעור שלפנינו, ואין המעביד רשאי לסמוך על תחולתו של פסה"ד כמניעות הגנתית (דפנסיבית) בתביעת הנזיקין שהוגשה נגדו ע"י המערער. רעיון "הקירבה המשפטית" נועד, בעיקרו, כדי להרחיב את גבולות החלת מעשה בית דין והשתק פלוגתא, לא רק בין הצדדים הקרובים שנטלו חלק בהליך הדיוני הראשון, ולאפשר ל"זר" להנות מיתרונותיו של עיקרון זה. במקרה הנדון בפנינו האינטרסים של המעביד ושל המוסד לביטוח לאומי אינם דומים, ואפילו ניתן לומר מנוגדים - המעביד משלם למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח מעבידים על מנת שיהיה לו כיסוי מתאים אם תגרם לעובד תאונה בעבודה ויהיה זכאי לגימלאות, דמי פגיעה, מענקים וכיוצ"ב לפי חוק המוסד לביטוח לאומי. לכן, בתביעתו של המערער נגד המוסד לביטוח לאומי היה למעביד, מן הסתם, ענין שתביעתו של המערער תוכר על מנת שינוכו בעתיד מתביעתו לפיצויי נזיקין נגד המעביד, כל סכום שזכה בו המערער במוסד לביטוח לאומי, וגם יובאו בחשבון הגימלאות בעין. לעומתו, יש לביטוח לאומי ענין להדוף תביעות שעילתן בספק, או מעוררת קשיים על מנת שלא לשלם קיצבאות ולהקטין הוצאותיו הכספיות. הגישה המקובלת בדרך כלל היא שבמסגרת היחסים עובד - מעביד - ביטוח לאומי, המעביד בא ב"נעליו" של העובד, ולעיתים הוא רשאי לתבוע במקומו את המוסד לביטוח לאומי, במקרים בהם העובד נמנע, מטעמים אלו ואחרים, לתובעו. 5. עקרון ההדדיות, שגם הוא משמש כאחד המבחנים לתחולתו של מעשה בית דין, נועד במקורו, לשמור על גבולותיו של פס"ד גברא - בין הצדדים להתדיינות בלבד - בקובעו שפעולת המניעות של פסה"ד צריכה להיות הדדית, ובאופן שצד רשאי להנות מפירות המניעות שיצר פסה"ד, רק אם הוא עצמו יהיה קשור בכוחו הקונקלוסיבי של פסה"ד אילו היתה טענת ההשתק מועלית נגדו (ספרה של זלצמן סעיף 265). "עקרון ההדדיות מבוסס על הרעיון של שוויון בין בעלי הדין בהתדיינות פלונית, ועל כך שיהא זה בלתי הוגן ליתן לאחד המתדיינים להשתמש לטובתו בפסק-דין קודם שהוא עצמו לא היה קשור בו..." יש להיזהר בזניחתו של עיקרון ההדדיות מטעמי צדק על אף החריגים שהוצבו לדרישת ההדדיות, ושפורטו בסיכומי ב"כ המשיבה מס' 2, בהסתמכו גם על ע"א 88 / 258 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין (פד"י מ"ד(2) עמ' 675). נדמה לי שאין ספק, לו היתה מתקבלת תביעתו של המערער בביה"ד לעבודה, והיה נקבע שם מימצא פוזיטיבי שיש קשר סיבתי בין מחלתו לבין תנאי עבודתו במוסך, לא היה המערער רשאי להעלות טענת מעשה בית דין כמניעות התקפית (אופנסיבית) וכמחסום להגנתו של המעביד, אם המעביד היה מכחיש את אחריותו לתביעת הנזיקין של המערער כנגד המעביד. על אף שניכוי הגימלאות, כשלעצמו היה מתחייב כחלק מחישוב הפיצויים בתביעת הנזיקין, היינו אומרים אז, ובצדק, כי אין המערער רשאי למנוע מהמעביד לפתוח לדיון את חזית הקשר הסיבתי - הרפואי והמשפטי - גם אם נקבע ע"י ביה"ד לעבודה שיש קשר כזה, גם ובעיקר בגלל שאין "קירבה משפטית" בין המעביד לבין המוסד לביטוח לאומי שהיה צד להתדיינות בדיון הראשון. ב. גילאור-שופטת השופט ש. ברלינר: 1. איני סבור כי ניתן לומר, במקרה דנן, שלא היה למערער יומו בבית המשפט, כאשר ענינו התברר בבית הדין האזורי לעבודה, ואחר כך בבית הדין הארצי לעבודה, כשטען כי חלה בריאותיו, וכי מחלתו החמירה עד כי נאלצו לכרות את ריאתו השמאלית, עקב חשיפתו לגזים ואדים רעילים במוסך שהופעל על ידי המשיב, לצורך הכרה בו כנפגע בעבודה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995-. בית הדין לעבודה פועל מכוח חוק מיוחד, (חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969, להלן - החוק) ואינו משולב במערכת הרגילה של בתי המשפט הפועלת על פי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. הוא בגדר "בית דין אחר" כאמור בסעיף 1 (ב)(2) לחוק יסוד: השפיטה. בענינים אזרחיים אין הוא קשור לדיני הראיות (ס' 32 לחוק), ובאשר לסדרי הדין כפוף הוא לחוק ולתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב1991-, וכאשר אין בחיקוקים אלה הוראה מתאימה בענין כלשהו, "ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק." (ס' 33 לחוק). שופט הערכאה הראשונה (האזורית) בבית הדין לעבודה, כשיר להתמנות לשופט של בית משפט מחוזי (ס' 3 לחוק), אך ניתן למנות לצידו כשופטים נציגי ציבור שאינם משפטנים. (ס' 10 לחוק). על שופט של בית הדין לעבודה חל, בעיקרו, חוק יסוד השפיטה. כמו בבתי המשפט הרגילים, מה שנקבע בערכאה הראשונה עומד לביקורת בפני ערכאת ערעור, ולעיתים אף בפני בג"צ, ובתי הדין לעבודה, ככלל, כפופים להלכות בית המשפט העליון. ר' בקשר לכך: אהרון ברק, ביקורת שיפוטית ואחריות ממלכתית - היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, הפרקליט, כרך לח עמ' 245; מנחם גולדברג, על היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, הפרקליט, שם, עמ' 263. השוני בסדרי הדין החלים בבית הדין לעבודה לעומת אלה הקבועים בבתי המשפט הרגילים, כגון באשר למינוי מומחה רפואי והאפשרות לחוקרו נגדית על חוות דעתו, אין בו כדי לגרוע ממשקלו ומתוקפו של ההליך בבית הדין לעבודה. לפיכך, שעה שלא היה פגם בסיסי בהליך שבו נתבררה תביעתו של המערער בבית הדין לעבודה, יש לקבל כי אף שנכשל, היה לו יומו בבית המשפט (היינו - בבית הדין), להוכיח כי נפגע בבריאותו עקב עבודתו במוסכו של המשיב. כך הוא אף אם טעה בית הדין במסקנותיו, לחובת המערער. 2. כנזכר לעיל, וכפי שהוסבר על ידי כב' הנשיא, ישנם הבדלים בסדרי הדין, בין אלה הנהוגים בבית המשפט, לבין אלה הנהוגים בבית הדין לעבודה, והם באים, בין היתר, לידי ביטוי בעניננו, בקשר למינוי המומחה הרפואי, הצגת העובדות והנתונים בפניו, והאפשרות לחוקרו על חוות דעתו. הכלל הוא כי "אין מניעות על ידי מעשה-בית-דין, אלא כאשר בית-המשפט או בית-הדין, שלפניו מתנהל הדיון השני, נוהג על-פי דיני ראיות הדומים בעיקרם לאלה הנוהגים בדיון הראשון". דברי כב' השופט לנדוי בבג"צ 57 / 13 יעקב צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פד"י יא, עמ' 856, 868. וכן: ע"א 72 / 581 יוסף ארביב נ' מדינת ישראל, פד"י כז, חלק שני, עמ' 513, 527. ובעמ' 530 הסביר כב' השופט י' כהן כי בהחלה רחבה מדי של עיקרון הפלוגתא הפסוקה קיימת סכנה, ויש לשים "לו סייג... שאין השתק על ידי פלוגתה פסוקה, אלא אם בשני הדיונים נוהגים על פי דיני ראיות דומים בעיקרם. לדעתי מן הראוי להרחיב סייג זה באופן שלא יהיה השתק על ידי פלוגתה פסוקה, גם כאשר קיימים הבדלים יסודיים בדרכי הדיון בין הדיון הראשון והדיון השני, הבדלים אשר עלולים לגרום אי-צדק לבעל-דין שהפלוגתה הוכרעה לרעתו בדיון הראשון". איני סבור כי בין בית הדין לעבודה לבין בית המשפט ישנם הבדלים כה יסודיים בדרכי הדיון ובדיני הראיות המצדיקים כי לא נכיר, במקרה המתאים, במה שנפסק בבית הדין, כפלוגתה פסוקה המחייבת לעתיד, גם בתובענה, אם תוגש, בבית המשפט הרגיל. 3. יחד עם זה, נראה לי להצטרף למסקנתו של כב' הנשיא בכך שקבע כי ראוי לאפשר למערער, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, לנסות ולהוכיח את עילת תביעתו בנזיקין, נגד המשיבים, וכי ייעשה עמו אי צדק, אם תביעתו תיחסם מעיקרא, לאחר כשלון ההליך, בו נקט, בבית הדין לעבודה. המשיבים לא היו צד להליך בו החל המערער בפנותו לפקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי, והמשכו בבית הדין האזורי והארצי לעבודה. המשיבים אינם מוטרדים פעמיים בגין תביעת המערער. אין לשמוע את המשיבים בטענה כי קופחו עקב ההחלטה בהליך שבבית הדין לעבודה, בו לא היו הם צד, בגין אי ניכוי הגמלאות שנשללו מאת המערער. (ס' 394 לחוק הביטוח הלאומי). בית הדין האזורי לעבודה הסתמך על דעתו של המומחה ד"ר מ. ליג'י, ואימץ אותה. ד"ר ליג'י קבע שאין קשר בין הניתוח לכריתת הריאה לבין תנאי העבודה במוסך, באומרו בחוות דעתו: "הניתוח בריאות סיבתו ותוצאותיו אינם קשורים כלל לעבודתו". לעומת זאת, הוא קבע כי "מחלת האסטמה ממנה סובל (המערער) עוד מילדותו עלולה להיות מושפעת מתנאים סביבתיים מסויימים כגון: נשימת כימיקלים נדיפים וחומרים מגרים נשימתיים בצורת גז או אדים, במוסך סגור ולא מאוורר נוצרים תנאים כאלה. מהחומר הרפואי המצ"ב לא מצאתי עדות רפואית שחל שינוי במחלת האסטמה שלו בתקופה שלפני עבודתו במוסך.. לעומת התקופה שבה כבר עבד שם... קיים קשר תיאורטי בין החמרה אפשרית של אסטמה קודמת לבין תנאי העבודה במוסך אך לא נמצאה לכך תמיכה". היינו, שבעוד שלגבי הניתוח לכריתת הריאה, אימץ בית הדין לעבודה מסקנה פוזיטיבית לחובת המערער, הרי באשר לאסטמה, לא נקבע מימצא, אלא הוכרז רק על כשלון התביעה, בגלל חוסר ביסוס בראיות. לא נקבעה בקשר לכך פלוגתא פסוקה, והדרך פתוחה בפני המערער להוכיח את עילתו בנזיקין, בקשר לכך. (ר' ע"א 51 / 126 פלמן נ' שחב, פד"י ו, 313, 323). עוד ראוי לציין כי בתשובה לשאלת הבהרה אמר המומחה כי "במידה שתוכח החמרה במחלת האסטמה (הקיימת מילדות) ניתן לקשור את ההחמרה הזאת למחלה הריאתית הזיהומית (שבעטייה בוצע הניתוח הריאתי)". נוסף לכך: נראה לי כי היה מקום לדחות את תביעתו של המערער בבית הדין לעבודה, בלא כל צורך להסתמך או לאמץ את קביעותיו של ד"ר ליג'י. מחלת המערער אינה מחלת מקצוע, בסיכומיו בבית הדין לעבודה הוא נטש את הטענה כי נפגע בתאונה, ועמד רק על טענתו לגבי המחלה והחמרתה. אף אם הוחמרה המחלה עקב תנאי העבודה במוסך, לא היתה למערער אפשרות לזכות בתביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי. על כן, אני מסופק אם קביעות בית הדין לעבודה לחובת המערער, היו חיוניות. 4. לאור כל האמור, גם אני מסכים כי פסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל, וכי נחזיר את התובענה אליו על מנת שידון בה לגופה, כאמור בפסקה השניה בס' 9 לפסק דינו של כב' הנשיא. ש. ברלינר, שופט אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט קמא ומחזירים את התובענה אליו על מנת שידון בה לגופא. כמו כן, אנו מחייבים את שני המשיבים, יחדיו ולחוד, לשאת בהוצאות המערער בשתי הערכאות בסכום כולל של 15,000.- ש"ח בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד קבלת פסק דין זה ועד לתשלומו.מוסךחשיפה לחומרים מסוכנים