מעסיק שנפטר פיצויי פיטורים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעסיק שנפטר פיצויי פיטורים: ##ההליך## 1. בבית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופט כנפי; נציגי ציבור - ה"ה ספרוני וזלץ; תב"ע מא/379-3) התבררה עתירת המערערת (להלן - העובדת) לחייב את המשיב (להלן - העזבון), בין היתר, בתשלום פיצויי פיטורים. בית-הדין האזורי דחה את העתירה ועל כך מערערת העובדת בפנינו. 2. העובדות הצריכות לערעור, כפי שקבען בית-הדין האזורי וכעולה מהחומר שבתיק, הן: א) העובדת עבדה כספרית בשירותו של מר המנוח ז"ל, ספר לפי מקצועו, במספרה שבבעלותו ובהנהלתו; ב) המנוח נפטר ביום 20.5.1980; ג) בימי השבעה היתה המספרה סגורה; ד) למחרת ימי השבעה נפתחה המספרה והעובדת עבדה בה. באותו יום הוזמנה העוברת על-ידי אלמנת המנוח, שהיא אחת היורשים בעזבונו, לשיחה בביתה בעניין המשך עבודתה במספרה; ה) בשיחה האמורה הציעה האלמנה לעובדת שתמשיך לעבוד במספרה, העובדת הציבה תנאים להמשך עבודתה והשתיים לא הגיעו להסכם ביניהן; ו) משלא הושג הסכם בין השתיים, חדלה העובדת לעבוד במספרה. .3א) במערכת העובדות שבכתב התביעה, שהוגש באמצעות עורך-דין, באה עתירה לפיצויי פיטורים, אך לא מובא הסעיף שמכוחו טוענים לזכאות; ב) בכתב ההגנה, שאף הוא הוגש באמצעות עורך-דין, כלולה בטענה "כי עבודתה של התובעת נפסקה עקב התפטרותה עוד לפני פטירת בעלה של הנתבעת..."; ג) בתצהיר שהגישה העובדת כעדות ראשית נאמר: "ביום שפתחנו את המספרה (אותו יום שישי) התקשרה הגברת מנס לארגון הספרים והודיעה להם על פטירת המנוח ועל כך שהיא פותחת את המספרה. מהארגון הודיעו לה שאסור לה לפתוח את המספרה... בשיחה דרשה ממני הגברת מנס שאמשיך לעבוד במספרה לבד (עם מתלמדת) וכן שאני אנהל את המספרה. הסכמתי, אך התניתי זאת בשני תנאים חלופיים: 1. שמשכורתי תוגדל בהתאם לעומס העבודה שיוטל עלי כעובדת יחידה; 2. להשתתף איתה בכל ההוצאות ולקבל מחצית מהרווחים, כשלמעשה אני אעבוד לבד, הואיל והיא אינה יודעת לעבוד כלל. הגברת מנס סרבה להצעותי וטענה, כי עלי להמשיך לעבוד בדיוק באותה משכורת ודבריה המדויקים: "אני לא יכולה ולא מעוניינת לשלם לך יותר. את רוצה לעבוד תעבדי, את לא רוצה תלכי". העוברת עמדה על דבריה אלה בחקירה נגדית; ד) בתצהיר שהגישה האלמנה כעדות ראשית נאמר: "המספרה היתה אמנם סגורה בימי השבעה. ביזמתו של גיסי מר אליעזר הרשקוביץ, אשר שוחח עם התובעת בעת השבעה, הוא סיכם עם התובעת שתפתח את המספרה לאחר השבעה כדי לא לאבד את הקשר ללקוחות. התובעת עבדה יום (כנראה יום שישי) ולאחר שהעלתה בו ביום תביעות בלתי-מוצדקות, סוכם שהיא לא תחדש את העבודה...". 4. עם תום החקירה הנגדית נתן בית-הדין האזורי, מיזמתו, החלטה כלהלן: "נוכח עדותה של התובעת אני מחליט לפצל את הדיון באופן שבית-הדין ידון תחילה בשאלה משפטית שהיא - האם נותקו יחסי מעביד-עובד אוטומטית כתוצאה מפטירת המעביד, ואם התשובה לשאלה היא שלילית, האם התפטרה התובעת בשיחתה עם אלמנת המנוח. אני מחייב את הצדדים לסכם לשאלות הנ"ל". 5. במסגרת טענות הצדדים בעקבות ההחלטה האמורה בפסקה הקודמת, ביקש בא כוח העובדת לתקן את כתב התביעה ולהוסיף בו טענה, כי הזכאות לפיצויי פיטורים קמה, לחלופין, מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) - הרעה מוחשית בתנאי עבודה. בפסק-דינו דחה בית-הדין האזורי את הבקשה. לגופו של עניין, כמתחייב מההחלטה האמורה, טען הפרקליט לזכאות מכוח סעיף 4 לחוק פצויי פיטורים, וכנגד זה עמד פרקליטו של העזבון על כך שהעובדת התפטרה עוד בחייו של המנוח. 6. בית-הדין האזורי קבע, שהעובדת אינה זכאית לפיצויי פיטורים על-פי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, מאחר וראה באי-התייצבותה לעבודה התפטרות שאינה מזכה בפיצויי פיטורים. באשר לטענת פרקליטו של העזבון, כי העובדת התפטרה עוד בחייו של המעביד, אומר בית-הדין: "טענה זו לא נתבררה עובדתית, שכן עם תום עדותה של התובעת החליט אב-בית-הדין לפצל את הדיון ולברר תחילה, אם אמנם נתקיימו בתובעת הוראות סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים". 7. בטיעונו בערעור הדגיש הפרקליט אשר ייצג את העובדת, כי התקיים כל הדרוש כדי לזכות את העובדת לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים. כנגד זה תמך פרקליטו של העזבון בפסק-הדין שבערעור וביקש לאשרו מטעמיו. 8. פסק-הדין שלהלן משקף את עמדת רוב חברי המותב. לדעת אחד מחברי המותב יש לדחות את הערעור, ולהלן עמדתו: 1. העובדת מערערת כאמור על דחיית תביעתה לפיצויי פיטורים על שתי העילות החלופיות שעליהן התבססה. מכאן ששומה על בית-הדין להשיב על שתי שאלות: א) האם צדק בית-הדין האזורי בקבעו, כי אין העובדת יכולה לזכות בפיצויי פיטורים בהסתמך על סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים; ב) האם בדין סרב בית-הדין האזורי להיזקק לראש התביעה החלופית, המתבסס על הרעה מוחשית בתנאי העבודה. 2. נתחיל בהסתמכות על סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים. שאלת פירושו הנכון של הסעיף נדונה בהרחבה בדב"ע ל/22-3, הדומה מאוד, מבחינת העובדות והטיעון, למקרה הנדון עתה לפנינו והועלתה בו הטענה, כי עצם קרות האירוע המתואר בסעיף 4 (מוות, פירוק תאגיד) מזכה בפיצויי פיטורים גם ללא פיטורים. אף טענה חלופית בהסתמך על סעיף 11 לחוק פיצויי פטורים נטענה שם. בית-הדין הארצי קבע, כי בנוסח הסעיף בולטת הכוונה לייחד את הזכות לפיצויי פיטורים רק למי שעבודתו "נפסקה" ו"הדיבור 'נפסקה' מובנו הפסקה ממש ולא הפסקה קונסטרוקטיבית-משפטית", ובהמשך נאמר: "אין להכניס למסגרת סעיף 4 את המקרה כגון המקרה שבפנינו - שהעובד הפסיק בעצמו את העבודה, והתפטר עם קרות אחד המקרים המנויים בסעיף הנ"ל. המחוקק נקט במלה 'נפסקה' לשון נפעל, היינו מצב שנת-הווה שלא מרצונו של העובד. אילו ביקש להכליל גם מקרה של התפטרות היה נוקט לשון אחרת, כפי שעשה בסעיפים 6, 7, 8 ו- 11 לחוק" (שם, ע' 175). 3. אין ספק, כי במקרה הנדון עתה לפנינו העובדת לא פוטרה ועבודתה לא נפסקה על-ידי מעשה של האלמנה או של גורם אחר. האלמנה הציעה לה במפורש שתמשיך לעבוד במספרה ולא היתה כל מניעה שהעבודה תימשך. צד יתירה מזה - שלא כבמקרה שנדון בדב"ע ל/22-3, שם המעבידה היתה חברה בפירוק, והמפרק לא הורשה להמשיך בניהול העסקים, לא היתה במקרה של העובדת כל נגיעה להמשך הפעלתה של המספרה והיא הפסיקה לעבוד בה רק מפני שלא נתקבלו דרישותיה לצרפה לעסק כשותפה או להוסיף על שכרה (סעיף 2(ד)-(ו) לעיל); ואם במקרה ההוא נפסק שאין להחיל סעיף 4לחוק, אין להחילו, מקל וחומר, במקרה שלפנינו. 4. הפרקליט שייצג את העובדת בפנינו טוען, כי עם פטירתו של המנוח לא נותר לעובדת לא מעביד ולא מקום עבודה, "באין אפשרות חוקית לאלמנה לפתוח את המספרה". אין לקבל טענה זו: כאמור לא היתה כל מניעה חוקית להפעלת המספרה על-ידי מנהל העזבון, או על-ידי היורשים לאחר מתן צו הירושה. השיחה בין האלמנה והעובדת, עת הוצע לעובדת להמשיך בעבודה, התקיימה ביום הראשון שלאחר תום "השבעה", והאלמנה - כיורשת - היתה זכאית, מכוח סעיף 122(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, לפעול על דעת עצמה, וללא הסכמה מוקדמת של יתר היורשים, בכל עניין שלא סבל דיחוי: אחד מהעניינים הדחופים האלה היה לברר אם העובדת תמשיך בעבודתה. 5. העובדת טוענת, כאמור, גם להרעה מוחשית בתנאי עבודתה. בית-הדין האזורי לא התיר תיקון בכתב התביעה וסרב להיזקק לטענה, ואין למצוא כל פסול בהחלטתו. בכתב התביעה ובתצהיר העדות של העובדת אין למצוא כל פריט שניתן יהיה להסמיך עליו טענה של הרעה מוחשית, ושתצדיק הרחבת הדיון. אילו היו מתירים להעלות את הטענה, ממילא היה צריך למחקה מחוסר עילה. אך אפילו נקבל, כי בית-הדין האזורי היה מיטיב לעשות אילו הסכים להיזקק לטענה זו, גם אז ברור שבסופו של דבר לא היה מנוס מדחייתה. אין להבין במה בעצם התבטאה ההרעה בתנאי עבודתה של העובדת. בא-כוח העובדת טוען, כי בהיותה עובדת מקצועית במספרה, גדל עם פטירתו של המנוח נטל האחריות המוטל עליה ולא ניתן לכך ביטוי בתמורה שקיבלה עבור עבודתה, ובכך יש לראות הרעה בתנאי העבודה. אולם האמת היא, כי האלמנה לא הציעה לעובדת שתיטול על עצמה תפקידי ניהול במספרה, או שתבצע עבודה נוספת על זו שביצעה עד אז; כל שהוצע לה היה, שתמשיך לעבוד כפי שעבדה לפני פטירת המנוח. ##פסק-דין## 1. גורלו של ערעור זה יוכרע על-פי תשובה לשאלה, אם בדין נקבע בפסק-הדין שבערעור, כי לא קמה למערערת זכות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים, שזו לשונו: "עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת רגל של מעבידו, ובתאגיד - פירוקו או מחיקתו, זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר". 2. בית-הדין האזורי פסק, כי הזכות לא קמה, וזה משו שהחוק דורש שלזכאות יתקיימו שני תנאים, והם: א) "אירוע כגון פטירת המעביד"; ב) "עבודת העובד אמנם 'נפסקה', כשהדיבור 'נפסקה', מובנו הפסקה של ממש, ולא הפסקה קונסטרוקטיבית משפטית (דב"ע ל/22-3). במקרה שלפנינו, ברור על-פי עדות התובעת, כי עבודתה לא נפסקה כאמור לעיל". 3. למסקנה ש"העבודה לא נפסקה", מגיע בית-הדין האזורי על סמך העובדה, שהתקיימה שיחה בין האלמנה לבין המערערת ובאלמנה יש לראות "חליף" של המעביד המנוח. 4. ביסודו של פסק-הדין קביעה, כי "עצם פטירת מעביד לא גורמת לניתוק יחסי עובד-מעביד, שכן תיתכן אפשרות שלמעביד יש חליף". 5. בפסק-הדין שבערעור מתייחס בית-הדין האזורי לפסק-הדין בעניין לנצר - "הידרוכים" (דב"ע ל/22-3). מאותו פסק-דין אין ללמוד לענייננו. באותו פסק-דין עמד לדיון יישום סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים בהקשר ל"פירוק מרצון" (תחת פיקוח בית-המשפט) של החברה. תשובה לשאלת "הפסקת עבודה" במסגרת פירוק כאמור ניתנה על-פי שיקולים שונים לחלוטין מאלה המשמשים למצב שבו נפטר מעביד. באותו פסק-דין נאמר "עלינו, אפוא, לייחס למנסח סעיף 4כוונה ברורה לייחד את הזכות לפיצויי פיטורים רק לעובד שעבודתו נפסקה מחמת האירועים הנזכרים באותו סעיף, לא לכל עובד שמעבידו נפטר או פשט את הרגל...". שלוש הערות לאמור באותו קטע, כדרוש לענייננו; ראשית - ברור שאין להתעלם מהתיבה "נפסקה", בין שמדובר במות המעביד באה בדרך אגב, כי מה שעמד לדיון היה פירוק חברה; שלישית - לא נאמר שם דבר על סיים יחסים חוזיים, בין מכוח החוק ובין על-פי פעולת צד. - מה שנאמר, נאמר על "הפסקת עבודתו" של העובד - שצריך כי תהיה "הפסקה של ממש", ולא "קונסטרוקטיבית". 6. מאז פסק-הדין בדב"ע ל/22-3, שניתן עם ראשית פסיקתו של בית-דין זה, ניתן פסק-דין הנדרש בהרחבה ליישום סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים (עניין אנצלביץ, דב"ע מא/127-3), וכן נדרש בית-דין זה לשאלת הקשר עובד-מעביד "מפעל", בפסק-הדין בעניין נוסבאום - עירית גבעתיים (דב"ע שם/67-3). 7. ענייננו אינו מצריך להוסיף על האמור באותם שני פסקי-הדין בדבר ההיבט העקרוני הקשור בשינוי בעלות על "מפעל" (מקום העבודה) וזכויות העובד מכוח "זיקה למקום העבודה", נושא שעל מורכבותו הצבענו בפסק-הדין בעניין אנצלביץ (שם, (2), ע' 2-251). נוסיף רק זאת, להדגשת המיוחד בישראל: מצד אחד - מגמת זיקת זכויות העובד ל"מקום עבודה", שהיא המגמה ב"מספר רב של מדינות" (סעיף 4לפסק-הדין בעניין אנצלביץ, ומצד שני - העדר חוק חוזה עבודה המסדיר את ההיבט החוזי מתוך גישה מודרנית למשפט העבודה, כפי שכבר מצא ביטוי בחקיקה שנזכרת בסעיף 4לפסק-הדין בעניין אנצלביץ. 8. להבלטת שני הקטבים בפתרון ההיבט החוזי, נפנה שוב את תשומת הלב לאנגליה, למשפט המקובל, מצד אחד - והוא הקוטב האחד, ולפתרונות מיוחדים ליחסים חוזיים עובד-מעביד, שהם הקוטב השני. 9. אשר לאנגליה, ולמשפט המקובל - הפיתרון הוא פשוט, אם לא פשוט מדי. התשובה של המשפט המקובל היא ברורה: מותו של מעביד, שהוא "פרט" אינדיבידואום, יביא בדרך כלל לסיים החוזה מכוח הדוקטרינה של "סיכול חוזה frustration", או מכוח תנאי מכללא האומר, כי "החוזה יעמוד בתוקפו רק כל עוד שני הצדדים חיים" .m.r. freedland, the contract of employment, . (314- 313 או בלשון אחרת ומפי מלומד אחר, במסגרת דיונים בשאלה בפורום בין-לאומי, תוך התייחסות למשפט האינדיבידאלי: "המשפט המקובל ראה תמיד את חוזה העבודה כ'חוזה אישי', מבלי לשים לב ליחסים למעשה בין הצדדים. אחת התוצאות מדוקטרינה זאת היתה, כי את 'זהות' המעביד (וכן של העובד) ראו כתנאי יסודי fundamental stipulationבחוזה. בתי-המשפט לא יפרשו את חוזה העבודה כמעניק למעביד זכות להעמיד אחר כמקומו, ללא הסכמת העובד... עת המעביד הינו פרט-אינדיבידואום, אישיות פיסית, להוציא את אותם המקרים שבהם הוראות החוזה מאריכות שירות עם מנהל העזבון, personal representative- החוזה יבוא אוטומטית לידי סיים... כל החובות החוזיות מסתיימות, ואף כי ייתכן שאפשר לקבל גמול מהעזבון בגין שירותים שהוגשו ולא שולם עבורם - אין העובד רשאי לתבוע פיצויים על שלא ניתנה הודעה מוקדמת על סיים החוזה, מאחר והחוזה הסתיים בדרך חלופית, היינו 'מכוח החוק' - by operation of a rule of law Paul l. Davies, mergers and other changes in structure or control of) actes du viii'eme congress- enterprises and their effects upon workers 2-. 891 international de droit du travail et de la securite sociale, pp). 10. את הקוטב השני נמצא באותו המדינות שבהן זכה משפט העבודה לפעולת חקיקה המביאה לסטיה מהמשפט האזרחי הכללי. כך, למשל, מופנית תשומת הלב לסעיף 23שבספר הראשון לקודקס העבודה הצרפתי, כפי שתוקן ביום 1 8.7.1928ולפיו "כאשר חל שינוי ב'מצב המשפטי' של המעביד, במיוחד עקב ירושה, מכירה, מיזוג... כל חוזי העבודה אשר בתוקף אותה עת ממשיכים להיות בתוקף עם המעביד לבין עובדי המפעל". הסעיף שבקודקס העבודה הצרפתי שאליו מתייחס קמרלינק, מצוי גם בקודקס משנת 1973- סעיף 12- . 122L(. 1 fr-. 1981i.l.o., l.s). על אותו סעיף שבקודקס העבודה, אומר המחבר המלומד, כי "הדקוטרינה החדשה מדגישה עד כמה לשווא יחפשו במחסן הנשק של 'הציביליסט' (המשפטן האזרחי) מנגנון משפטי אורתודוכסי להצדקת" אותו סעיף. הסעיף רק מדגים, לדעת המלומד, בדרך בולטת "את מגמת משפט העבודה להדגיש את האופי האובייקטיבי והמתמיד של המפעל... שאליו קשור העובד... כפי שהרגיש בית-המשפט לקסציה... 'הסעיף בא ליתן ערבות לעובד ליציבות בעבודה'...". 11. פיתרון אחר, במידה מסוימת פתרון ביניים, נמצא במשפט הגרמני. באותו משפט המצב מורכב ביותר: מצד אחד, לפי החוק האזרחי, במות המעביד ועם חילופי הבעלות על המפעל כולו עוברים - בכפוף ליוצאים מהכלל, עת השירות הוא, מבחינת המעביד, אישי במקביל, יחסי עובד-מעביד שבין עובדי המפעל לבין הבעלים הקודמים, כחלק מ"הנכסים". .(21,nipperdey, lehrbuch des arbeitsrechts, v.i- hueck [9] מאידך פסק בית-המשפט הפדראלי לעבודה, כי אותה "העברה" צריכה הסכמת העובד. הטעם שנתנו הוא: אין לכפות מעביד על העובד, בניגוד לרצונו; אין הוא חייב, במקרה שהמפעל עובר מיד ליד, להסכים "להיכלל במכירה"... מאחר וזה נוגד, מכוח נימוקים משכנעים של בית-המשפט הפדראלי, את כבוד האדם אשר לעובד (קובץ שפורסם על- ידי מיניסטריון העבודה; 2/391,2/123,1981, ubersicht,recht der arbeit). 12. עד שנסיים התייחסות למקורות חוץ, טוב לחזור לאנגליה (סעיף 9 לעיל). שם שולט עדיין הכלל של המשפט האזרחי - המשפט המקובל, אך עת הגיעו לבעיה הספציפית למשפט העודה - תשלום פיצויי פיטורים והסדרתם בחוק, הכוונה היא ל- 1965 redundancy payments act- סטו מהכלל. סעיף 22 שבאותו חוק אומר, כי לעניין הזכאות לפיצויים על-פי החוק, יראו את מותו של המעביד כ"סיים" חוזה העבודה על-ידי המעביד - Termination of the contract of employment by the employer- אלא אם חודש החוזה על-ידי מנהל העזבון. לדומה בפיתרון זה לפיתרון שהמחוקק הישראלי נתן בחוק פיצויי פיטורים שנחקק לפני שנחקק החוק האנגלי, תבוא התייחסות בסעיף 14 שלהלן. 13. ענייננו אינו מחייב ליתן תשובה על-פי המתחייב מדיני חוזים, כולל חוזי-עבודה, ולא על-פי המבחנים המשמשים למתן תשובה על השאלה, מהי התוצאה במשפט, לעניין סיים יחסי עובד-מעביד, של מות המעביד. ענייננו מחייב תשובה על-פי חוק פיצויי פיטורים, ובמיוחד - סעיף 4לחוק. ברור שבפירוש החוק ניתן להעזר בעקרונות שהועלו, אם יש צורך בכך. 14. בחוק פיצויי פיטורים עצמו חזר ונתן המחוקק ביטוי לגישתו בחוקים קודמים, לפיה מוכרת "זיקת עובד" למפעל - למקום עבודה (סעיף 1 לחוק - "מי שעבד ... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר" (ההדגשה לא במקור)). יחד עם זאת לא ניסה המחוקק, וטוב שלא ניסה, לפתור באותה הזדמנות את מכלול הבעיות הקשורות בתוצאה המשפטית של חילופי בעלות ו"מבנה" על המשכיות יחסי עובד-מעביד או סיומם. יתירה מזאת: באותו חוק, כבחוקי העבודה האחרים, כלל לא תמצא הזדקקות לדיבור "חוזה עבודה". בחוק פיצויי פיטורים כולו, כולל סעיף 4שבו, נקט המחוקק "גישה מעשית" לפי המצב בדיעבד. בסעיף 1לחוק אמר - "עבד במקום עבודה אחד" ובסעיף 4 לחוק אמר "עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה... של מעבידו". להדגשת גישתו המעשית-עובדתית של המחוקק תופנה תשומת הלב רק לכך, שאין בסעיף 4לחוק שימוש בדיבור "הסתיימו יחסי עובד-מעביד", כדוגמת השימוש בסעיף 2(9) שבחוק, אלא שימוש במלים המעידות על מצב עובדתי: "עבודתו (של העובד) נפסקה". סעיף זה בא במסגרת חוק שעיקרו גמול (פיצויים) עקב פיטורים. סעיף 4, כמו הסעיפים 5, 6, 7, 8, 9, ו- 11- מעמידים סיים יחסי עובד-מעביד שלא בדרך פיטורים, על מישור הפיטורים - "רואים אותו" ('כאילו פוטר'), בבחינת "היסק פיטורים" - .constructive dismissal .15 בדרך זאת הלכו גם באנגליה, עת רצו לזכות בגמול "פיטורים" עובד שיחסי עובד-מעביד בינו לבין מעבידו לא הסתיימו ערב פיטורים, אלא עקב מות המעביד. השוני, לכאורה, בין הפיתרון בחוק האנגלי משנת 1965 והחוק הישראלי משנת 1963הוא בכך, שבחוק האנגלי - די במות המעביד כדי לזכות בגמול, בעוד שהחוק הישראלי קושר את הזכאות בתנאי - והתנאי הוא, ש"מחמת" מות המעביד "נפסקה" עבודתו של העובד. השוני בין שני הפתרונות הוא לכאורה, באשר גם לפי בפיתרון האנגלי - לא קמה זכאות אם העבודה נמשכת ולא הסתיימה. אלא מאי? שם, בעקבות הכלל שבמשפט המקובל, מדובר במפורש בקשירת חוזה חדש. 16. לאור הגישה "המעשית" - לפי מצב בדיעבד - של המחוקק, כפי שמצאה את ביטויה בסעיף 4לחוק פיצויי פיטורים יש, לענייננו, להשיב על שתי שאלות והן: א) אם "נפסקה" עבודתה של המערערת במספרה; ב) אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית - אם הפסקת העבודה היתה "מחמת" מות המעביד. אשר לשאלה הראשונה - לא חלקו על כך, ולא יכלו לחלוק על כך, שעבודתה של המערערת אצל המנוח, ועבודתה של המערערת במספרה שבה עבדה עובר למות המנוח, נפסקה. השאלה היא, אם העבודה נפסקה "מחמת" מות המעביד. 17. פסק-הדין שבערעור אין תשובה לשאלה, "מחמת" מה הופסקה עבודתה של המערערת במספרה שבה היא עבדה, והרי התשובה לשאלה זאת היא הקובעת לעניין סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים. אין תשובה לשאלה, מאחר ובית-הדין האזורי כלל לא הציגה. במקום זאת הוצגה השאלה, שבית-הדין ראה אותה מרכזית עד כדי כך שפיצל את הדיון, העמיד את השאלה במרכז, ולמעשה לתשובה לאותה שאלה מוקדש פסק-דין שבערעור. השאלה שבית-הדין האזורי העמיד במרכז הדיון היא, "האם נותקו יחסי מעביד- עובד אוטומטית כתוצאה מפטירת המעביד" (סעיף 4שבחלק iלעיל). שוב יצוין, שהזדקקות לדיבור "ניתוק יחסי עובד-מעביד" לא היה במקום, כי סעיף 4לחוק מדבר על "הפסקת עבודה" כעובד. על שאלה זאת משיב פסק-הדין שבערעור תשובה שלילית, ועל כן דחה את התביעה לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 4לחוק. כאמור בסעיפים הקודמים, אין יישום סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים מחייב תשובה לשאלה, אם מותו של מעביד מסיים אוטומטית יחסי עובד-מעביד, כך שהשאלה שהוצגה כמרכזית, לא רק שלא היתה מרכזית, אלא שכמעט ואינה רלבנטית (ראה סעיף 16לעיל). 18. ושמא ניתן לאמר, כי בעקיפין ניתנה תשובה גם לשאלה הרלבנטית -היינו, אם עבודתה של המערערת במספרה הסתיימה "מחמת" מות המעביד - והתשובה היא, שעבודתה של המערערת הסתיימה, מאחר והמשא-ומתן שבין אלמנתו של המעביד לבין המערערת בדבר המשך עבודתו של המערערת לא עלה יפה (סעיף 2, פסקה ה', שבחלק iלעיל) - ייאמר, כי אותו משא-ומתן בא בשלב ובמישור, שאת הכשלון בו אין לראות כהפסקת עבודה "מחמת" הכשלון. הדברים יוסברו: יכול ואחרי מותו של מעביד ימשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה - ואין זה משנה, אם הניהול היה בידי מנהל עזבון או בידי מי שבא בדרך אחרת במקום המעביד - במשך פרק זמן משמעותי ולאחר-מכן ייפתח משא-ומתן בדבר שינוי תנאי עבודה, אותו משא-ומתן לא יעלה יפה והעובד יסרב להמשיך בעבודתו. במקרה כזה, יכול ויהיה מקום לטענה, ש"עבודתו" של העובד "נפסקה" לא "מחמת" מות המעביד, אלא "מחמת" כשלון משא-ומתן לשינוי תנאי עבודה. בענייננו, לא כך היה. בשבעה ימי האבל היתה המספרה סגורה. למחרת היום התייצבה המערערת במספרה והיה זה רק טבעי ואנושי שלא תנהג אחרת. באותו יום פנתה האלמנה למערערת וביקשה ממנה שתמשיך בעבודה. בעקבות אותה פניה הציגה המערערת תנאים, ומשאלה לא נתקבלו - חדלה לעבוד. אותו משא-ומתן, אין לראותו אחרת מאשר משא-ומתן להתקשרות חוזית חדשה. זאת ואף זאת: לא טענו שהאלמנה היתה, לפחות באותו יום, "מנהל עזבון"; היא היתה אחד משני יורשים ולא טענו, ועל כל פנים - לא הוכיחו, שהמספרה עברה, במסגרת חלוקת העזבון לידיה (ברור שהדבר לא היה בגדר אפשרות מעשית באותו יום). נוסיף ונציין, שלפי עדות מפי המערערת, בתצהיר, שעליה לא באה חקירה נגדית - "נאסר על האלמנה", לפחות אותה עת, להפעיל את המספרה (סעיף 3, פסקה ג', שבחלק iלעיל). לא נבנה על אותו "איסור", מאחר ולא ברור מכוח מה בא, אך ייתכן שהכוונה לא היתה אלא עצת איגוד לחבר, האומרת שאחד היורשים, שאינו מנהל העזבון, אינו רשאי לעשות בעזבון כבשלו. 19. חוזרים לשאלה, אם עבודתה של המערערת במספרה "נפסקה" "מחמת" מותו של מי שהיה המעביד. מדובר בקשר סיבתי בין הפסקת עבודה למות המעביד. לשאלה זאת שני פנים: האחד - משפטי, היינו, לפי אלה מבחנים ייקבע אותו קשר סיבתי; השני - עובדתי, היינו, אם לאור אותם מבחנים ניתן לקבוע, כי אכן העבודה"נפסקה" מחמת מות המעביד. 20. מדובר חוק סוציאלי ונראה לנו, שהמבחן הנכון במקרה זה הוא מבחן האלימינציה או בלשון אחרת מבחן "הלוא-לא" - ,but for testשזה מזמן מיושם בארצות הברית לעניין פיצויים שבהם חייב מעביד לעובד בתאונת עבודה - מבחן שגם בית-דין זה יישם, במקרים נאותים, לעניין הקשר הסיבתי בין תאונה לבין עבודה (דב"ע לב/ 38-0, בע' 33). 21. יישום "מבחן הלוא-לא" מביא להצגת השאלה, אם עבודתה של המערערת במספרה שבה מדובר היתה "נפסקת" ביום שנפסקה לולא מותו של המעביד. בכל חומר הראיות, בכתבי בי-הדין ובטענות הצדדים בבית-הדין האזורי, לא העלו סיבה אחרת להפסקת העבודה. בכתב ההגנה טענו, אמנם, כי המערערת התפטרה מעבודתה, עוד בחייו של המעביד (סעיף 3, פסקה ב', שבחלק iלעיל), ולכך נתייחס בסעיף 23שלהלן. טענה אחרת להפסקת העבודה לא באה מפי האלמנה. כנגד זה סמך פרקליטה של המערערת, בטיעונו בבית-הדין האזורי, במפורש, על סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים. 22. להוציא טענת התפטרות עוד בחייו של המעביד, לא עולה, ועל כל פנים לא הוכחה, סיבה ישירה להפסקת העבודה זולת מות המעביד. מכאן, שלולא הטענה שבאה כבר בכתב ההגנה - התפטרות בחייו של המעביד, היה מקום לקבוע, כי אכן התקיים הדרוש ליישום סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים. 23. בהחלטת הביניים לפצל את הדיון (סעיף 4 שבחלק iלעיל) נסגרה למעשה הדלת, באותו שלב, לברר את טענת הנתבע-העזבון, כי העובדת התפטרה בחייו של המעביד. אומר פסק-הדין שבערעור: "טענה זו לא נתבררה עובדתית, שכן עם תום עדותה של התובעת החליט אב בית-הדין לפצל את הדיון ולברר תחילה, אם אמנם נתקיימו בתובעת הוראות סעיף 4לחוק פיצויי פיטורים" (הכוונה, להחלטה המובאת בסעיף 4שבחלק iלעיל). מאחר ובסעיף 22לעיל קבענו כבר, כי התקיים הדרוש לסעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, בכפוף לטענה של התפטרות בחייו של המעביד, עולה המשמעות של אותה טענה, אשר כלל לא התבררה - לא עובדתית ולא משפטית, בהקשר לדיבור "הופסקה העבודה", שבסעיף 4 לחוק. 24. התוצאה היא, שהערעור מתקבל כך, שבית-הדין קובע, כי התקיים הדרוש ליישום סעיף 4לחוק פיצויי פיצויים והמה זכאות לפיצויי פיטורים, בכפוף להמשך דיון בבית-הדין האזורי בטענת העזבון, שהמערערת התפטרה עוד בחייו של המעביד, כך שעבודתה של המערערת נפסקה "מחמת" אותה התפטרות. אם לא תתקבל הטענה האמורה ולא ייקבע, כי עבודתו של המערערת נפסקה מחמת התפטרותה של המערערת בחייו של המעביד - יקבע בית-הדין האזורי את סכום פיצויי הפיטורים שישולמו למערערת. 25. העניין מוחזר לבית-הדין האזורי להמשך דיון כמתחייב מהסעיף הקודם. 26. החיוב בהוצאות בסעיף 7שבפסק-הדין שבערעור בטל. בפסק-הדין, שיינתן על-ידי בית-הדין האזורי בעקבות פסק-דין זה, יקבע בית-הדין האזורי גם את סכום ההוצאות בהליך הקודם שהיה בפניו.פיטוריםפיצוייםמעביד שנפטרפיצויי פיטורים