קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 26 לחוק הירושה - התנגדות לקיום צוואה: המבקשת (להלן - "המבקשת"), הגישה בקשה לקיים את צוואתה של המנוחה ז"ל מיום 8.8.91, שבה הורישה את כל רכושה למבקשת. המתנגדת (להלן - "המתנגדת") מתנגדת לקיום הצוואה.יצוין שעל-פי צוואה קודמת שנחתמה על ידי המנוחה בשנת 1987, הורישה המנוחה את עזבונה למבקשת ולמתנגדת. צוואה זו אף קוימה על ידי בית המשפט (תיק עזבונות 643/96). אולם, עו"ד יאיר, ב"כ המתנגדת, הודיע בישיבת ה - 16.9.96 כי היה ויקבע בתיק זה כי הצוואה נשוא הדיון "תופסת", הוא ידאג מיוזמתו לביטול צו קיום הצוואה הקודמת. טענתה הראשונה של המתנגדת היא שהמנוחה עשתה את הצוואה שעה שלא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. סעיף 26 לחוק הירושה קובע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז כפסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה".כפי שנקבע בע"א 851/89, 160/80 שלומית בנדל ואחרים נ' רון בנדל, פ"ד לה(3) 101, טענה כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה יכול שתביא לבטלותה של הצוואה:ב"... רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען חוסר כשרות זו ..." (עמ' 104).המבקשת לא הרימה נטל זה. העדים המרכזיים לעניין זה, מטבע הדברים, הם העדים שהיו נוכחים בעת שנחתמה הצוואה, ובראש ובראשונה עדי הקיום לצוואה, שהם, במקרה שלפנינו, עורכי הדין מנחם כהן ואליעזר פפרברג. עדים אלה אישרו על גבי הצוואה כי "המצווה הנ"ל... חתמה על הצוואה הנ"ל בנוכחות שנינו ברצון חופשי ובלי שום אונס וכפייה, לאחר שהצהירה בפנינו שזו צוואתה, ... ולאחר שהצוואה תורגמה למצווה לאנגלית והבינה את תוכנה".עורכי הדין כהן ופפרברג אף הגישו תצהירים בתמיכה לבקשה לקיום הצוואה ואישרו בתצהיריהם כי האמור באישוריהם שעל גבי הצוואה הוא אמת. מי שאינו יכול להבחין בטיבה של צוואה, פשיטא שאינו יכול להבין את תוכנה. משמע, הטענה שהמנוחה חתמה על הצוואה בעת שלא ידעה להבחין בטיבה של צוואה סותרת את אישורם של העדים כי המנוחה חתמה לפניהם על הצואה לאחר שהצהירה כי זו היא צוואתה ולאחר שהצוואה תורגמה למצווה לאנגלית "והבינה את תוכנה".ואולם, בישיבה מיום 6.11.96 הודיע ב"כ המתנגדת: "אינני מבקש לחקור את עדי הצוואה, עוה"ד פפרברג והכהן, ומקובל עלי שתצהיריהם הינם חלק מהראיות שבתיק". משלא זומנו עורכי הדין האמורים לחקירה עומדים תצהיריהם, כמו גם אישורם שנעשה על גבי הצוואה, כבלתי מוכחשים. הימנעות זו מלחקור את עדי הקיום, אשר אישורם סותר את טענת המתנגדת כי המנוחה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, יש בו לדעתי, כשלעצמו, כדי לסתום את הגולל על הטענה לפיה לא ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה, זאת במיוחד לאור כך שעדים אלה היו העדים היחידים שהיו נוכחים במעמד החתימה על הצוואה, שהוא המועד הקובע לעניין יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. בעניין בנדל הנ"ל נקבע לעניין זה כי:נ"חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב". אמנם, אין לשלול לחלוטין את ערכן הראייתי של ראיות המתייחסות לתקופה הסמוכה לחתימה על הצוואה, אך משקלן של ראיות כאלה קטן, מטבע הדברים, מראיות המתייחסות למועד החתימה על הצוואה.בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ רנה מרום, תקדין-עליון, כרך 95(1), עמ' 1075, נדון מקרה דומה מאוד למקרה שבפנינו. גם באותו מקרה הוצגו ראיות רפואיות על "מצבו הפיסי והמנטאלי הכללי של המנוח בחודשים האחרונים לחייו", גם שם הושם הדגש "על ההתדרדרות שחלה במצבו" של המנוח בחודשים האחרונים לחייו, בלא שהעדות "מיקדה את עצמה ביום עריכת הצוואה, או למצער בעת סמוכה לאותו יום", וגם שם עמדה עדות זו כנגד עדותה של עורכת הדין שבמעמדה נערכה הצוואה. כב' השופט מ. חשין קבע באותו עניין:ב"... והרי לפסילתה של הצוואה יש צורך להוכיח - והנטל הוא על הטוען כך - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה "בשעה" שעשה את צוואתו. אכן, ראייה כי בתקופה סמוכה ליום עריכת הצוואה סבל המצווה מפיחות ניכר בתפקודו השכלי, משקלה עמה בהכרעה אם ידע המצווה, בעת עריכת הצוואה, להבחין בטיבה של צוואה. אך אין די בראיה כללית מעין זו כדי להעביר נטל ראיות (טקטי) מכף-אל-כף, ובייחוד בעומדה אל-מול עדות ישירה כזו של עו"ד קורל. שנית, דברי ד"ר בראייר וגב' לזרוביץ הינם, לדעתנו, כלליים יתר-על-המידה מכדי שיוכלו להוליד מסקנה על דבר אי הבחנה בטיבה של צוואה. הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד-משקל - לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח - ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה נדרוש ראיות יותר ספציפיות ויותר חד-משמעיות - וליום עריכת הצוואה דווקא". (אציין בהערת אגב שכב' השופט חשין היה באותו מקרה בדעת מיעוט, אך חילוקי הדעות בין שופטי ההרכב לא נגעו לנושא הנדון כאן). כך גם במקרה שלפנינו, העדות הישירה והרלוונטית ביותר לעניין מצבה הפיסי והמנטאלי של המנוחה במועד החתימה על הצוואה היתה עדותם של עורכי הדין אשר במעמדם נחתמה הצוואה. עדים אלה, כאמור, כלל לא נחקרו, ובמקומם נעשה ניסיון להציג עדויות כלליות אשר לא מיקדו עצמן ביום עריכת הצוואה, ואשר אינן יכולות לעמוד כנגד עדותם של עדי הקיום לצוואה, ומה גם שאלה, כאמור, לא נחקרו על תצהיריהם. מעבר לכך. אפילו ניתן היה לבסס את ההתנגדות על עדויות, במיוחד עדויות רפואיות המתייחסות למצבה הנפשי של המנוחה בתקופה הסמוכה לעריכת הצוואה, הרי שהעיון בתוכן העדויות הנוגעות בדבר, סותם סופית את הגולל על ניסיון כזה. מהבחינה הרפואית ניסתה המתנגדת לבסס את התנגדותה על תעודה רפואית שנעשתה על-ידי הרופא, ד"ר יוסף זומפר, ביום 9.12.91, והמבוססת על בדיקתו את המנוחה ביום 17.10.91, היינו, חודשיים ועשרה ימים לאחר עריכת הצוואה. הרופא מאשר בתעודה כי הוא בדק את המנוחה במעון הורים "בית אורה" וציין את האבחנה הבאה: "מבולבלת, לא מתמצאת בזמן ובמקום, שוכחת לטווח קצר (לא זוכרת איפה החדר שלה!)". "בלבול גם לגבי מאורעות בטווח רחוק. אין כושר שיפוט, אינה מסוגלת לדאוג לענייניה".במכתבו לבית המשפט מיום 29.10.96 (נ1/), ציין ד"ר זומפר כי: "הגב' גולד שהתה ב"בית אורה" במחלקת תשושים מ - 10.10.91 עד לסוף דצמבר שנת 91'. .... החולה אינה זכורה לי בכלל. לפי הרישומים בתיק ... היתה מבולבלת, שוכחת לטווח קצר אך באופן גס שולטת בזמן ובמקום. לא ניתן לקבוע אם היה לה בזמנו שיקול דעת מספיק ואפשרות לקבל החלטות (למרות שברור שהיה בלבול)". בסיכום מכתבו מציין ד"ר זומפר כי: "לפי הרישומים בתיק החולה בהחלט היתה מבולבלת בתקופת שהותה ב"בית אורה" (בסוף 1991) לא ניתן לומר אם בלבולה מנע ממנה כל שיקול דעת בתקופה הזו או בתקופה קודמת או מאוחרת".בעדותו בבית המשפט ציין ד"ר זומפר כי גם בתקופה בה בדק את המנוחה, הוא אינו יכול לומר האם הבלבול והעדר כושר השיפוט שאבחן אצל המנוחה היה כזה שמנע ממנה כושר שיפוט מספיק לשם חתימה על צוואה. בנוסף, קבע ד"ר זומפר שלא ניתן לומר בשום פנים מה היה מצבה של המנוחה כחודשיים ימים קודם לבדיקתו, בעת שחתמה על הצוואה, וכי בהחלט ייתכן שאותה עת היתה המנוחה במצב טוב יותר מבחינת הבלבול וכושר ההתמצאות שלה. בלשונו: ".... כשאני מאבחן בלבול, זה לא בהחלט אומר שאין בכלל כושר שיפוט, למרות שהמילה כושר שיפוט מופיעה כאן. אני לא התכוונתי על-ידי כך לומר שהיא פסולת דין או משהו כזה אינני יכול להשיב על השאלה האם מצב הבלבול שנזכר בחוות דעתי הוא מצב שאופייני רק ליום הבדיקה או שהיה קיים גם קודם לכן, משום שכפי שהסברתי קודם, יכולות להיות בעניין זה הרבה אפשרויות.... ברור שהייתה מבולבלת, אין לי ספק, אין לי שום אפשרות לדעת האם הבלבול מנע ממנה כושר שיפוט מהסוג הזה. "מהסוג הזה" - כוונתי לענייני כספים. יש חולים שהם מבולבלים אבל מתמצאים היטב בענייני כספים. ענייני כספים - אצלי זה כולל עריכת צוואה". ד"ר זומפר הוסיף והסביר כי ישנם חולים "שהם מבולבלים וזה בא והולך, והדבר נכון במיוחד לגבי חולה שמגיעה למקום חדש, כפי שהיה באותו זמן לגבי המנוחה", וכי הוא כרופא אינו יכול לשלול את האפשרות שלפני מועד בדיקתו, למשל חודש ימים קודם לכן, היתה המנוחה בריאה לחלוטין וכי באותה עת היתה גם המנוחה כשרה לחתום על צוואה. עדות ברוח זו מסרה גם העובדת הסוציאלית, הגב' דפנה אור, עובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה של עירית ירושלים. הגב' אור ערכה ביום 25.3.92 דו"ח על מצבה של המנוחה לצורך הדיון בבקשה למנות לה אפוטרופוס. בעדותה בבית המשפט ציינה גם עדה זו כי: "אינני יכולה על יסוד בדיקתי את המנוחה מתחילת שנת 92' לומר מה היה מצבה בעת שערכה את הצוואה בחודש אוגוסט 91'", וכי היא אינה יכולה לומר אם המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה בעת שנחתמה הצוואה, מספר חודשים לפני שראתה אותה. לאור האמור, אינני מוכן לקבוע כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה גם על יסוד התצהירים האחרים שהגישה המתנגדת מטעמן של לאה ריז'י, שולה דוד ומירה גול, שגם הם לא היו ממקודים במועד עריכת הצוואה. התצהיר הקרוב ביותר למועד עריכת הצוואה היה תצהירה של הגב' נס אשר הציגה מסמך שנערך על ידה ביום 22.8.91, היינו, שבועיים לאחר החתימה על הצוואה. כן הציגה המצהירה מכתב אחר שנערך על ידה ביום 21.1.91. במסמכים אלה נעשו רישומים על סכומי כסף שהפקידה המנוחה אצל המתנגדת וסכומי כסף שקיבלה ממנה בחזרה. העדה הסבירה בתצהירה כי "המסמכים נערכו ונכתבו על ידי משום שבאותם תאריכים של המסמכים המנוחה מרים סלומון היתה מבולבלת ומנותקת מהמציאות, ומשום שהגב' ימפולסקי פסיה ביקשה ממני להיות עדה כשהיא קיבלה כספים מהמנוחה וכשהיא החזירה לה". ואולם, מסתבר שבמועד החתימה על הצוואה לא היתה המנוחה מנותקת מהמציאות, שכן ניתוק כזה אינו עולה בקנה אחד עם אישורם של העדים לצוואה כי המנוחה חתמה על הצוואה ברצון חופשי, לאחר שהצוואה תורגמה לה לאנגלית ולאחר שהבינה את תוכנה. לאור כך, אינני מוכן לקבוע גם על יסוד ראיה זו כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה בעת שחתמה על צוואתה.כן אינני מוכן לסמוך בעניין זה על הדברים הכללים שנאמרו בתצהירה של המתנגדת (סעיף 20 לתצהירה מיום 20.2.96). המתנגדת צרפה להתנגדותה גם תצהיר שנעשה על ידי המבקשת ביום 29.10.91, שבו היא הצהירה, בין היתר, כי "מזה כחודשיים התדרדר מצבה של החסויה והיא הגיעה למצב שאינה מסוגלת לדאוג לענייניה האישיים והכספיים". תצהיר זה נעשה אף הוא בתמיכה לבקשה למנות למנוחה אפוטרופוס. גם תצהיר זה אינו מאפשר לקבוע שביום החתימה על הצוואה לא ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. ראשית, לפי תצהירה של המבקשת החלה ההתדרדרות במצבה של המנוחה לפני כחודשיים, היינו, לאחר מועד החתימה על הצוואה. שנית, האמור בתצהיר לפיו "הגיעה המנוחה למצב שאינה מסוגלת לדאוג לענייניה האישיים והכספיים" התייחס למצבה ביום עריכת התצהיר ולא בתחילת ההתדרדרות (שאף היא, לפי התצהיר, החלה, כאמור, לאחר החתימה על הצוואה). הטעם השני שביסוד ההתנגדות הוא כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת שהשפיעה המבקשת על המנוחה ועל כן היא בטלה לאור הוראת סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה1965-. בענייננו אין מתקיימות נסיבות מיוחדות:ב"המצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, (עד ש) .. אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עוברת על שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה" (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372, 378).לפיכך, נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת חל אף הוא על המתנגדת, וזו לא הצליחה להרימו. המתנגדת מיקדה מאמציה בעניין זה בטענה שהמבקשת גנבה בשתי הזדמנויות את כספה של המנוחה. בפעם האחת, לפני כ - 5 שנים, הודיעה המנוחה למבקשת לפני שנסעה לבית הבראה, כי בארון המטבח שלה נמצאים 30,000$. כאשר חזרה המנוחה מבית ההבראה היא מצאה שם, לטענת המתנגדת, רק 13,000$. המנוחה חשדה במבקשת שהיא גנבה את כספה ואף התלוננה עליה במשטרה. בפעם השניה, החזירה המתנגדת למנוחה, לטענתה, סכום של 15,000$ ואף קיבלה על כך אישור מהמנוחה. כעבור מספר ימים, כאשר נזקקה לכסף לצורך העברתה של המנוחה לבית אבות, היא פנתה למנוחה וביקשה לקבל את הכסף. המנוחה טענה כי היא מסרה את הכסף למבקשת, אך זו טענה כי המנוחה מסרה לה רק 9,000$. בשתי הפעמים טענה המבקשת, לטענת המתנגדת, כי המנוחה מבולבלת. אין בטענות אלה משום הוכחה לגניבת הכספים. לכל היותר ניתן לראות בהן הוכחה לכך שהמנוחה חשדה במבקשת כי זו גנבה את כספה. מסתבר שהמנוחה היתה אשה חשדנית. נראה שעל רקע זה דרשה המתנגדת מהמנוחה לחתום על אישור כי החזירה לה את כספה. בכל מקרה, אין בטענות אלה משום הוכחה לכך שהמבקשת השפיעה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה. טענה נוספת בהקשר זה היא שהמבקשת היתה זו שהביאה את המנוחה לעורך דין שאותו היא הכירה "בתור אדם הגון" ואף חיכתה במשרדו בעת שזה ערך למנוחה את צוואתה. לטענת המבקשת, נעשה הדבר לפי בקשתה של המנוחה. המבקשת אף טוענת שהמנוחה לא סיפרה לה דבר אודות תוכן צוואתה, פרט לכך שהיא רוצה לשנות צוואה קודמת שעשתה בעבר.גרסתה של המבקשת לא הופרכה. ראוי להזכיר גם כאן שניתן היה לנסות ולהוכיח כי מעורבותה של המבקשת בעריכת הצוואה היתה גבוהה מזו שעליה היא העידה, למשל בכך שמסרה לעורך הדין שערך את הצוואה פרטים על תוכנה. אולם הזדמנות זו, אם היתה כזו, הוחמצה משלא נקרא עורך הדין הכהן למסירת עדות. כפי שנקבע בע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338: "סיועה של המערערת למנוח להגיע לעורך דין המוכר לה ... ומסירת פרטי הזיהוי על ידה, אכן מחייבים בחינה זהירה של נסיבות העניין כדי לוודא שאין בהם כדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת".באותו מקרה לא ראה בית המשפט להסיק מסיוע זה, של הבאתה של המנוחה לעורך דין המוכר לנהנית, על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, זאת חרף העובדה ששם שוחח עורך הדין שערך את הצוואה קודם לעריכתה עם המנוחה בנוכחות הנהנית ושמע ממנה מה מבוקשה. גם במקרה זה אינני סבור שיש בעובדה זו כדי להצביע על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. גם העובדה שהמנוחה שינתה את צוואתה הקודמת, שבה הורישה מחצית מעזבונה למתנגדת, אין בה כדי להצביע על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. המתנגדת לא היתה קרובה במידה כזאת למנוחה עד שניתן לומר ששינוי הצוואה ונישולה של המתנגדת מחלקה בעזבון יש בו כדי להצביע דווקא על השפעה בלתי הוגנת, ולא על שינוי ברצונה החופשי של המנוחה. בעניין בנדל הנ"ל לא ראה בית המשפט להסיק על קיומה של השפעה בלתי הוגנת חרף העובדה שהמנוח "... הדיר מנכסיו גם את בניו של בנו האהוב גדעון". מסקנה זו יפה מקל וחומר במקרה שלפנינו. גם העובדה שהמבקשת היתה מוכנה להתפשר עם המתנגדת קודם לתחילת ההליכים המשפטיים, אין בה כדי ללמד דבר לענייננו. ראוי לציין בהקשר זה שספקות או חשדות בלבד, וזה המרב שעליו יכולות אולי להצביע טענות המתנגדת, אין בהם די כדי להרים את נטל ההוכחה, שכן: "... לא די בהעלאת ספקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשירות לצוות" (ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג(1) 760, 762). לאור האמור אני דוחה את ההתנגדות ומצהיר כי צוואתה של המנוחה מרים גולד (סלומון) ז"ל מיום 8.8.91 היא בת תוקף. המתנגדת תישא בהוצאות המשפט של המבקשת ובנוסף, בשכ"ט עו"ד של המבקשת בסכום של 15,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. ירושה