קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קבלת טענת פרעתי: בפני ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה (מר רמזי חוראני) מיום 28.9.98 בתיק הוצל"פ 02-12531-96-1, אשר לפיה התקבלה טענת "פרעתי" של המשיבה וניתנה הוראה לסגירת התיק. העובדות הצריכות לעניין: 1. תיק הוצל"פ 02-12531-96-1 (להלן: "תיק ההוצל"פ) נפתח על יסוד בקשתו של המערער לביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה מיום 29.11.95 בת.א. 92 / 2465, בו חויבה המשיבה לשלם למערער את הסכום של 129,286 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.8.90, אגרה ושכ"ט עו"ד בגובה 10% מהסכום הנ"ל בתוספת מע"מ. 2. בעקבות תשלומים שונים, הגישה המשיבה בקשה בטענת "פרעתי", וניתנה החלטה ע"י ראש ההוצל"פ ביום 16.1.97 לפיה יתרת החוב לטובת המערער הינה בגובה 10,602.88 ש"ח. בעקבות ההחלטה הנ"ל, שילמה המשיבה בלשכת ההוצל"פ את הסכום האמור ביום 28.1.97, החוב אופס ותיק ההוצל"פ נסגר ביום 13.2.97. 3. ביום 14.2.96 קבעה כב' השופטת דנון במסגרת בקשת המשיב לעכב את ההליכים לצורך הגשת ערעור על פסה"ד מיום 29.11.95 לביהמ"ש המחוזי, כי המשיבה תשלם את מלוא סכום פסק הדין, כשהתנאי לתשלום הינו הפקדת ערבות בנקאית ע"י המערער על מנת להבטיח החזרת כל סכום שישולם במידה ופסק הדין יבוטל ע"י בית המשפט המחוזי. כב' השופטת דנון קבעה בהחלטתה הנ"ל: "עלות הוצאות הערבות הבנקאית תוכרע בהתאם לתוצאות הערעור, דהיינו, מי שמפסיד ישלם עבור הוצאות הערבות הבנקאית". 4. פסק הדין בערעור על פסה"ד בת.א. 92 / 2465 ובערעור שכנגד שהגיש המערער (ע"א 96 / 60 בביהמ"ש המחוזי, ניתן ביום 11.5.97 לפיו התקבל הערעור והערעור הנגדי באופן חלקי. 5. ביום 25.2.98 הגיש המערער בקשה להורות על נקיטת הליכים לגביית החוב, כשביום 26.2.98 ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצל"פ שלפיה יש לפתוח מחדש את תיק ההוצל"פ. 6. ביום 23.3.98 הגישה המשיבה בקשה בטענת "פרעתי", וכן בקשה לבטל את החלטתו לפתוח מחדש את תיק ההוצל"פ. 7. ביום 28.9.98 ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצל"פ, לפיה הורה על סגירתו של תיק ההוצאה לפועל. ומכאן הערעור שבפני. טענות הצדדים: ב"כ המערער טען, כי ראש ההוצל"פ טעה בקבעו כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מיום 11.5.97 "בלע" את החלטת השופטת דנון מיום 14.2.96, שכן אין לראש ההוצל"פ סמכות לנתח את כוונת הצדדים וכוונת השופט, כמו כן החלטתה של השופט דנון לא עמדה לבחינתו של בית המשפט שלערעור ולא היתה חלק ממנו, וכי במידה וראש ההוצאה לפועל נתקל בבעיית פרשנות פסק דין, עליו לפנות בבקשת הבהרה לבית המשפט בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז 1967-. ב"כ המערער טען, כי ראש ההוצל"פ קבע את החלטתו בהתבססו על קביעה של ביהמ"ש המחוזי ואשר אין לה קיום, והכוונה היא לקביעתו כי ביהמ"ש המחוזי ראה מול עיניו את עלות הערכאות הבנקאיות. יתרה מזאת, ב"כ המשיבה בעצמה לא העלתה טיעון כזה. ב"כ המערער טען, כי ראש ההוצל"פ טעה בהתחייסו לטענות המשיבה לגבי נכונות ההחלטה של פתיחת התיק מחדש, ובנטלו לעצמו סמכות של ערכאת ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ אחר שקדמה לו. ב"כ המערער טען עוד, כי הצדק מחייב כי המשיבה תישא בעלויות הערבות הבנקאית, שכן אין נותנים צו לעיכוב ביצוע פס"ד ופרט לא כאשר מדובר בפס"ד כספי. ב"כ המשיבה טען, כי ראש ההוצל"פ ביצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו כנדרש בחוק, כשקבע כי אין לו סמכות להורות על גביית החוב לו טען המבקש, שכן חוב זה לא נפסק בהחלטה שיפוטית, וכמו כן חיובה של המשיבה זו מותנה בהתקיימות תנאי ששאלת התקיימותו מצריכה הכרעה שיפוטית. ב"כ המשיבה טען, כי טענתו של המבקש בדבר חובתו של ראש ההוצל"פ לפנות לביהמ"ש בבקשת הבהרה, לא נטענה על ידו בשום שלב דיוני קודם, והיא סותרת את עמדתו העקבית של המבקש בענין משמעות החלטת העיכוב, כאילו קיימת "תשובה דיכוטומית אחת בלבד" לשאלת זהות המפסיד בערעור. ב"כ המשיבה טען עוד, כי ההליך שנקט בו המבקש אינו תקין, משום שלא ניתן לפתוח תיק הוצאה לפועל סגור, כדי לגבות "חוב" שאינו חלק מהחוב הפסוק שלביצועו נפתח אותו תיק וששולם במלואו עובר לסגירתו. ב"כ המשיבה טען עוד, כי המשיבה פעלה על פי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז1967- כשהגישה ביום 23.3.98 את בקשתה, בה פירטה, במסגרת טענת "פרעתי", כי את חיובה בפסק הדין בת.א. 92 / 2465 כבר פרעה, ואת ה"חוב" שצוין באזהרה אין עליה כל חובה לפרוע. ב"כ המשיבה טען, כי היות וההחלטה שהתקבלה בבקשת המבקש, לפתוח מחדש את תיק ההוצל"פ, התקבלה במעמד צד אחד, לא יכול להיות ספק בדבר סמכותו של ראש ההוצל"פ לבטלה, שכן הבקשה שהגישה המשיבה ביום 23.3.98 עמדה בדרישות תקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל - תש"ם1979-. ב"כ המשיבה טען, כי דבריו של בימ"ש השלום כי "עלות הוצאות הערבות הבנקאית תוכרע בהתאם לתוצאות הערעור", כוונו בהכרח לערעורה של החברה הכלכלית בלבד, ולא לערעור שכנגד של המערער, שבאותה עת לא עמד לנגד עיניו של בית משפט השלום כשנתן את החלטת העיכוב. ב"כ המשיבה טען עוד, כי המבקש הוא המפסיד בערעור, ועליו לשאת בהוצאות הערבות, וטען שהפתרון הצודק והיחיד הוא חלוקת הוצאות הערעור באופן שווה בין הצדדים, כפי שהוצע לקלנר שוב ושוב ע"י המשיבה. דיון לאחר שעיינתי בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל, ולאחר ששמעתי טענות ב"כ הצדדים, ולאחר עיון בסיכומי טענותיהם בכתב, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. החלטתו של ראש ההוצל"פ מנומקת ומבוססת היטב, הינה מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. על ראש ההוצל"פ לבצע את פסק הדין כפי שניתן, ואין לו להרהר אחריו. בע"א 71 / 347 סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון, פ"ד כ"ו (2) 333 נקבע כי: "ראש ההוצאה לפועל, בין אם הוא שופט או רשם, ממלא תפקיד מינהלי ובדרך כלל אין בידיו כוח שיפוטי. עליו לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו ואין הוא רשאי להרהר אחר מידת תבונתו או צדקתו של המעשה השיפוטי". כמו כן בע"א 78 / 267 בלפור נ' בלפור פ"ד ל"ג (1) 375, 379 נקבע כי: "על ראש ההוצאה לפועל לפעול על פי האמור בפסק הדין כפשוטו, ואין עליו לחקור במופלא ממנו. אין הוא רשאי לתקן את אשר עיוות בית המשפט כשפסק את הדין, ואין הוא רשאי למלא את החסר בפסק הדין גם אם חסר לדעתו פרט כלשהו". מקובלת עלי עמדתו של ראש ההוצל"פ, שלפיה אין הוא מוסמך לשמוע ראיות ולקבוע מהו סכום עלות הערבות, שכן, מדובר בקביעה שיפוטית אשר ראש ההוצל"פ אינו רשאי להכריע בה, אין הוא מוסמך ליטול לידיו סמכויות אשר הוענקו לבתי המשפט ולשופט שנתן את פסק הדין או את ההחלטה. כב' השופטת דנון בהחלטתה שנתנה מיום 14.2.96 קבעה כי: "עלות הוצאות הערבות הבנקאית תוכרע בהתאם לתוצאות הערעור. דהיינו, מי שמפסיד ישלם עבור הוצאות הערבות הבנקאית". השאלה שנשאלת כאן היא - האם יש צד שהפסיד בערעור בכדי שיתמלא התנאי שאותו קבעה כב' השופטת דנון בהחלטתה מיום 14.2.96. בע"א 74 / 194 קוחנובסקי ובניו נ' יהודה ג'רבי ואח' פפ"י כ"ט (1) 717 נקבע כי: "...פסקי דין כאלה מוצאים לפועל ללא כל טענות ומענות ואף אחד איננו מטיל ספק בכך שהם ניתנים להוצאה לפועל למרות שהחיוב הכלול בהם תלוי במאורע כלשהו שיתקיים בעתיד. אם החייב לפי פסק דין כזה טוען, שלא נתמלאו התנאים שנקבע בו לשם הוצאתו לפועל, או שמסיבות אחרות אין להוציא לפועל את פסק הדין, הרי פתוחה לפניו הדרך להביא את טענותיו לפני ראש ההוצאה לפועל כשטענות אלה נכנסות לתחומי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1967-, או לפנות לבית משפט מוסמך אשר יחליט אם פסק-הדין ניתן להוצאה-לפועל". יפים לענייננו דבריו של הנשיא כב' השופט ב.כספי בע"א 81 / 202 ברוך נ' ברוך פס"מ תשמ"ג (א) 25 כשקבע: "...רשאי ראש ההוצאה לפועל לבדוק אם אמנם נתמלא אותו תנאי מוקדם על ידי-מי שהוטל עליו למלאו". נחה דעתי, כי צדק ראש ההוצל"פ כשקבע, כי בסמכותו היה להכריע בעניין התקיימות התנאי, אך לא בעניין קביעת הסכום שיש לממשו אילו התקיים התנאי, שכן, קביעת זיהוי הצד שהפסיד בערעור הינה קביעה שיפוטית - אשר אין לראש ההוצל"פ סמכות להכריע בה, שכן כפי שעולה מפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מיום 11.5.97, שני הצדדים עומדים במצב של שיוויון, בנוסף לכך, העובדה כי בפסק הדין לא נפסקו הוצאות נגד מי מהצדדים מחזקת מסקנה זו. מקובלת עלי טענתו של ב"כ המשיבה, כי לראש ההוצל"פ הסמכות לבטל את החלטת ראש ההוצל"פ שהתקבלה בבקשת המערער, לפתוח מחדש את תיק ההוצל"פ, שכן החלטה זו נתקבלה במעמד צד אחד. יפים לענייננו דבריו של השופט דוד בר אופיר בספרו הוצאה לפועל, הליכים והלכות, מהדורה שביעית בעמ' 519: "...מכיוון שלבית המשפט יש סמכות טבועה, מטעמים של עשיית צדק, לבטל פסק דין שניתן על ידיו בהיעדר צד, הלכה זו חלה גם על ראש ההוצאה לפועל שעה שהוא משתמש בסמכותו השיפוטית ונותן החלטה בהיעדר צד בדיון לפי סעיף 48 לחוק, שתוקפה בפסק דין של בית משפט השלום". בנוסף לכך, תקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל התש"מ1979- מקנה לצד הנפגע אשר לא זכה להשמיע את דברו וטיעוניו בפני ראש ההוצל"פ, להגיש בקשה לביטול או שינוי החלטה שניתנה בעניין. מקובלת עלי קביעתו של ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו מיום 28.9.98, כי פסק הדין המוגש לביצוע בתיק הינו פסק הדין מיום 29.11.95, ועל כן משנסגר התיק בעקבות כך שהמשיבה שילמה את מלוא חובה, אין זה תקין לפתוח את תיק ההוצאה לפועל מחדש כדי לגבות "חוב" עפ"י ההחלטה מיום 14.2.96 אשר אינה מהווה חלק מפסק הדין. לכן, ראש ההוצל"פ צדק כשקבע כי: "פסק הדין המוגש לביצוע בתיק זה הינו, כאמור, פסק הדין מיום 20.11.95 (צ"ל 29.11.95 ס.ג.) ולא ההחלטה מיום 14.2.96. אין ההחלטה הנ"ל חלק מפסק הדין וכששולם החוב על פי פסק הדין, יש לסגור את התיק. החלטת כבוד הרשם מר אוחיון לסגור את התיק בדין יסודה". ראש ההוצל"פ הוסיף וקבע: "האמת היא שגם כבוד ראש ההוצל"פ שהורה לפתוח את התיק מחדש ציווה לשלוח אזהרה כדין. אילו דובר בחלק מפסק הדין הקיים לא היה צורך לשלוח אזהרה נוספת כלל וכלל, והרי בתיק העיקרי בוצעה אזהרה כדין". מקובלת עלי טענתו של ב"כ המשיבה כי המשיבה פעלה כהלכה בהגישה את הבקשה בטענת "פרעתי" ביום 23.3.98, שכן את חיובה בפסק הדין מיום 29.11.95 היא כבר פרעה, ואת החוב שצוין באזהרה שנשלחה אליה אין עליה כל חובה לפרוע. יפים לענייננו דבריו של השופט דוד בר אופיר בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות - מהדורה רביעית בעמ' 505-504: "העיון בסעיף 19 לחוק מצביע על כך כי לשונו ברורה ואיננה טעונה פירוש, הוראתו קובעת כי חייב הטוען שמלא או שאיננו חייב עוד למלא אחר פסק הדין כולו או מקצתו - עליו הראיה; ואין בהוראה זו כל הגבלה המתייחסת לפרעונו של חוב בלבד. נראה כי פרשנות הסעיף בצורה רחבה מזו המשתמעת מכותרתו, מתיישבת עם נוסח הסעיף, רוחו ומטרתו". בהמשך הוא מוסיף ואומר כי: "ראוי להדגיש כי טיעוניו של החייב אינם מוגבלים רק לטענת "פרעתי" במובנה המילולי והמצומצם (כלומר חוב כספי בלבד), אלא לכל טענה מסוג כלשהו אשר פוטרת את החייב מלמלא אחר פסק הדין". טענות של ב"כ המבקש כי הבקשה שהגיש להורות על גביית החוב הינה בקשה בהתאם לסעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1967- (להלן: חוק ההוצל"פ) אינה מקובלת עלי, שכן, כפי שקבע ובצדק ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו מיום 28.9.98, סעיף 18 לחוק ההוצל"פ אינו רלבנטי לעניינו, שכן לא פסק הדין נשוא הבקשה לביצוע ששונה או בוטל, ולכן לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 18 לחוק ההוצל"פ על החלטת כב' השופטת דנון מיום 14.2.96. ראש ההוצאה לפועל צדק כשקבע כי: "אילו באה הבקשה לפעול בהתאם לסעיף 18 לחוק ההוצל"פ בעקבות הוספת הסכום של 744 ש"ח על פי החלטת בית המשפט המחוזי, אין ספק כי הסעיף היה ישים והיה מופעל תוך ביטול החלטת הסגירה, אך אין להחדיר דרכו חיוב שלם, נפרד ועצמאי בגין החלטה אחרת השונה לגמרי מפסק הדין נשוא בקשת הביצוע. ראה בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה רביעית, עמ' 131-134. (יתכן אף שהדרך הנכונה הייתה הגשת החלטת ראש ההוצל"פ להשבת המצב לקדמותו בעקבות הבטול לבצוע, תוך פתיחת הליך חדש, אך לדידנו הענין תיאורטי שכן לא נתבקש צו האמור)". תקנה 126 א' לתקנות ההוצל"פ, וסעיף 15 לחוק הפרשנות תשמ"א1981- אינם רלבנטים ואינם לעניין, שכן, משניתנה החלטת הסגירה מיום 28.1.97 בטענת "פרעתי" היתה בפני המבקש האפשרות להגיש בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ולא לפתוח את התיק שכבר נסגר מחדש, ולבוא ולטעון להחלת הוראות תקנה 126 א' לתקנות ההוצל"פ או סעיף 15 לחוק הפרשנות. נחה דעתי כי הצעת ב"כ המשיבה לחלוקת הוצאות הערבות הבנקאית והוצאות הערעור באופן שווה בין הצדדים נראית לי הצעה הוגנת ביותר, ואשר עשויה לסיים את המחלוקות בין הצדדים. אי לזאת ולאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור. אני מחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. טענת פרעתיערעור