פינוי מושכר ותשלום הפרשי דמי שכירות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי מושכר ותשלום הפרשי דמי שכירות:

א. עובדות, שאינן שנויות במחלוקת.

בפני ערעור על פסק דין מיום 98 / 1 / 5 של כב' השופט י. כהן בתיקים מאוחדים, ת.א 94 / 9792 ות.א 95 / 15716 בבית המשפט השלום בחיפה. בשני התיקים הסעדים המבוקשים זהים, פינוי המערערת מנכס של המשיבה ותשלום הפרשים בגין דמי שכירות.
המערערת בפני, מפלגת העבודה הישראלית / סניף חיפה (להלן "מפלגת העבודה"), היתה הנתבעת בבית המשפט קמא. המשיבה, חברת נכסים ח.ו.מ.ג. בע"מ (להלן:ב "נכסים בע"מ"), היתה התובעת. מפלגת העבודה היא דיירת מוגנת של הנכס הנמצא ברח' ארלוזורוב בחיפה (להלן:ו "המושכר"). היא החזיקה בו עשרות בשנים כבית עסק. ככל הנראה שילמה מפלגת העבודה, בזמנו, דמי מפתח לבעלי הנכס. הצדדים לא הציגו בביהמ"ש הסכם בכתב ביניהם, בין משום שלא נחתם הסכם כזה ובין משום שאבד, לאחר שבעלי הנכס התחלפו (וראה עמ' 4 לפ' בתיק ביהמ"ש השלום). הבעלים הרשום של הנכס הם בני הזוג גוטמן, אשר מתגוררים בחו"ל. חיים גוטמן נפטר בינתיים. בני הזוג רכשו את הנכס מהמשכיר הקודם, כנראה בשנת 1968.
בכל ההליכים בבית המשפט קמא הופיע מטעם נכסים בע"מ, מר יוסף ברנשטיין, שהינו מנהל החשבונות ו"מנהל העסקים" (וראה עדותו בעמ' 9 לפ', בתיק ביהמ"ש קמא) של נכסים בע"מ.
ב83- / 1 / 1 תוקן חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב1972- (להלן "חוק הגנת הדייר") והוסף סעיף 52א לחוק. על פיו, הועלו דמי השכירות החלים על שוכר מוגן של בית עסק כדלקמן:נ לדמי השכירות, ששולמו ערב התיקון, הוספה תוספת בשיעור של 300%, ודמי השכירות כולל התוספת יעודכנו בשיעור, שעלה מדד יוקר המחייה כל 3 חודשים.
אין מחלוקת, כי מפלגת העבודה לא שילמה את התוספת של 300% לדמי השכירות, ששילמה ערב כניסתו לתוקף של סעיף 52א הנ"ל, אולם היא כן שלמה את ההפרשים, הנובעים מההצמדה התלת חודשית למדד יוקר המחייה של דמי השכירות, אותם שילמה ערב כניסת התיקון לתוקף.

ככתוב לעיל, עמדו בפני כב' השופט קמא שתי תביעות. בתביעה בת.א 94 / 9792, ביקשה נכסים בע"מ את פינויה של מפלגת העבודה וכן את ההפרשים לדמי השכירות. נכסים בע"מ טענה, כי מזה שנים רבות, מבלי לגדור את התקופה בתאריך תחילתה ובתאריך סיומה, אין מפלגת העבודה משלמת את דמי השכירות המלאים המגיעים לה. על דמי השכירות ויתרה נכסים בע"מ במהלך הדיון (וראה בעמ' 21 לפ' בימ"ש השלום, שם טוען עו"ד גולדברג כי נכסים בע"מ ויתרה על הסעד הכספי אך יחד עם זאת, עתרה לפיצול סעדים). כתב תביעה זה הוגש ביום 94 / 6 / 1.
ביום 95 / 9 / 17 הגישה נכסים בע"מ את כתב התביעה בת.א 96 / 15716. כאן נתבקש סעד של פינוי בשל אי תשלום הפרשים בדמי השכירות לתקופה מיום 94 / 6 / 2 ועד ליום 95 / 9 / 2.

ב. ההליכים הקודמים בין הצדדים

להליכים המשפטיים הקודמים בין הצדדים (ואפילו למועדיהם) יש חשיבות למסקנות פסק-דיני. להלן סקירתם בתמצית הקיצור.

בת"א 91 / 10357, בבית המשפט השלום בחיפה, נדונה תביעתה של נכסים בע"מ, ועילתה היתה אי תשלום הפרשים בדמי השכירות בהתאם לסעיף 52א לחוק הגנת הדייר. בתובענה זו ביקשה נכסים בע"מ פינוי המושכר ותשלום ההפרשים בדמי השכירות. בתיק זה דן כב' השופט רקם ונתן בו שני פסקי דין.
בפסק דינו הראשון קבע כב' השופט רקם, כי אין יריבות בין מפלגת העבודה לבין חברת נכסים בע"מ, כיוון שלא הוכח בפניו, כי האחרונה היא הבעלים של המושכר. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, והוא נדון בע"א 96 / 4074. נקבע בו (כאשר את פסק הדין, הנושא תאריך 97 / 3 / 6, כתב כב' הנשיא סלוצקי), כי קיימת יריבות בין הצדדים וכי חברת נכסים בע"מ היא המייצגת כדין את בעל הנכס. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לכב' השופט רקם כדי להשלים את הדיון.
פסק הדין השני של כב' השופט רקם, מיום 97 / 5 / 26, קבע, כי קמה עילת פינוי כנגד מפלגת העבודה, כי עליה לשלם עבור חוב השכירות סכום של 49,978 ש"ח וכן ריבית והפרשי הצמדה על הסכום הזה מיום 93 / 7 / 1. כב' השופט רקם העניק למפלגת העבודה סעד מן הצדק, אם ישולם הסכום של 22,000 ש"ח.
גם על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, והפעם על ידי שני הצדדים. לערעורים אלו ניתן פסק דין בע"א 97 / 4441 ובע"א 97 / 4405 ביום 98 / 5 / 14 על ידי כב' השופט, הדר' ביין. אקדים ואציין, כי כב' השופט ביין דן בפסק דינו ברוב הסוגיות העולות גם בערעור שבפנינו. כב' השופט ביין דחה את ערעורה של מפלגת העבודה, קיבל את ערעורה של נכסים בע"מ, והגדיל את הפיצויים, שהם תנאי לסעד מן הצדק, לסכום של 60,000 ש"ח.
אוסיף, כי מפסק דינו של כב' השופט סלוצקי ניתן ללמוד, כי בהתדיינות מוקדמת יותר, שהתנהלה בפני כב' השופט חיר (בת.א 81 / 8398), ניתן פסק דין ביום 90 / 5 / 17, לפיו שילמה מפלגת העבודה סכום של 5,000 ש"ח לנכסים בע"מ, תמורת ויתורה של האחרונה על תביעת פינוי. עילת הפינוי לא ידועה לי, אולם היא איננה עילה הנובעת מאותם נימוקים של העילות שבפני.

ג טענות הצדדים בבית המשפט קמא.

בכתב תביעתה טענה נכסים בע"מ, כי מפלגת העבודה הפסיקה לשלם לה מזה שנים רבות דמי שכירות, או כי היא שילמה ומשלמת לה את דמי השכירות בסכום נמוך מהמגיע לה, או כי היא משלמת אותם בפיגור.
הילכך קמה לה עילת פינוי על פי סעיף 131(1) ו131-(2) לחוק הגנת הדייר.
טענותיה של מפלגת העבודה בכתב הגנתה היו כדלקמן:ב
דין התביעה להמחק על הסף בשל היותה קנטרנית וטרדנית:ו כנגד המערערת היו תלויים ועומדים שלושה כתבי תביעה נוספים באותו עניין:נ פינוי המושכר בשל אי תשלום דמי השכירות. לכן, לעמדת מפלגת העבודה, הגשת כתב תביעה חדש, נעשתה במטרה להציק לה, ובית המשפט מנוע מלדון בו. זאת ועוד:ב באחת התביעות ניתן פסק דין, אשר הורה למשיבה לפנות לבית הדין לשכירות כדי לקבוע את דמי השכירות, שעל המערערת לשלם. המשיבה לא פנתה לבית הדין לשכירות ולכן היא מנועה מלהגיש את התביעה.
נימוק נוסף:ו אין לבית משפט השלום סמכות לדון במחלוקת לעניין שכר הדירה. סמכות זו יועדה לבית הדין לשכירות.
כן טענה מפלגת העבודה, כי נכסים בע"מ לא הוכיחה, כי היא הבעלים של המושכר. הילכך אין יריבות בינה לבין נכסים בע"מ. עוד טענה מפלגת העבודה, כי היא משלמת דמי שכירות במועדם.

ד. פסק-דינו של בית המשפט קמא:נ

כב' השופט קמא קבע בפסק דינו מיום 98 / 1 / 5, כי המחלוקת העומדת לדיון בפניו היא אך ורק בשאלה אם שילמה המערערת את ההפרשים המגיעים עקב ההעלאה בשיעור של 300% לפי סעיף 52א לחוק הגנת הדייר.
כב' השופט כהן אימץ את קביעותיו של כב' השופט רקם בפסק-דינו השני וקבע, כי מפלגת העבודה לא שילמה את דמי השכירות המלאים מאז 1983 וכי עליה לשלם את החסר.
לעניין היריבות קבע כב' השופט כהן, כי נכסים בע"מ מונתה כדין על ידי בעליו של המושכר לטפל בענייניו, וכי העד ברנשטיין מונה כדין לטפל בענייניה של נכסים בע"מ. עניין זה הוכרע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 96 / 4074 (ת / 3, פסק דינו של כב' הנשיא סלוצקי). הילכך, לא היה מקום, לדעת כב' השופט כהן, לחזור ולדון בסוגיה זו.
לעניין גובה דמי השכירות, קבע כב' השופט כהן, כי היה על המערערת לשלם את דמי השכירות מיד עם העלאתם בשנת 1983. כדי להעלות את דמי השכירות, לא היתה נכסים בע"מ חייבת לפנות לבית הדין לשכירות. כל עוד בעל הבית אינו מבקש, כי יחול שינוי בדמי השכירות, כפי שנקבעו על פי סעיף 52א הנ"ל, הרי אין הוא חייב לפנות לבית הדין לשכירות כדי לקבל פסק דין על גובה דמי השכירות. לדעת כב' השופט כהן, וגם בכך הצטרף לפסק דינו של כב' השופט רקם, הרי משלא שילם דייר את התוספת על פי החוק והתקנות, על אף שהמשיך לשלם את דמי השכירות ללא התוספות, קמה נגדו עילת פינוי על פי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר.
לעניין הבקשה לסעד מן הצדק, סרב כב' השופט לתת למערערת סעד מן הצדק וזאת בשל כך שבקשה לסעד זה לא הופיעה בכתב ההגנה בשני התיקים ובשל כך, שעל אף פסק דינו של כב' השופט רקם, "ממשיכה הנתבעת לעמוד במריה" (עמ' 4 לפסק הדין). עוד קבע כב' השופט קמא, כי המערערת היא "גוף ציבורי גדול ומוכר" ותוכל לשכור לעצמה נכס אחר לפעילותה. פינויה מהנכס שבמחלוקת, לא יותיר אותה ללא קורת גג" (עמ' 4 לפסק-הדין).
כב' השופט קמא חייב את המערערת לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח.
על קביעותיו אלו של כב' השופט כהן, עומד הערעור שבפנינו.

ה. המחלוקות שהועמדו לבדיקתנו הן כדלקמן:ב

על פי הכתובים והטיעונים בערעור, הועמדו המחלוקות בפנינו כדלקמן:ו

  1. האם הוכחה זכות של "נכסים בע"מ" לתבוע את מפלגת העבודה (שאלת היריבות).
  2. האם קמה עילת פינוי לנכסים בע"מ.
  3. האם התובענה התיישנה.
  4. האם יש להעניק סעד מן הצדק למפלגת העבודה.


להלן דיוני בטענות אלו.

ו. האם הוכחה זכות התביעה של נכסים בע"מ.

טענת מפלגת העבודה היא, שאין בינה לבין נכסים בע"מ יריבות.
טענתה זו מתפצלת לשני ראשים:נ האם יש "פלוגתא פסוקה" בשאלה זו, והאם הוכחה במשפט שבפני כב' השופט כהן זכות תביעה כזו.
אפתח, שלא כסדר מנייתן לעיל של הטענות, בטענה השנייה:ב
מפלגת העבודה הציגה בפני ביהמ"ש קמא נסח רישום המקרקעין של המושכר. על פיו הבעלים הרשומים של המושכר הם בני הזוג גוטמן. הזוג גוטמן הוא שרכש את הנכס, כשמפלגת העבודה כבר החזיקה בנכס כדיירת מוגנת. מפלגת העבודה טוענת, כי לא הוכח, שנכסים בע"מ זכאית לתבוע בשם בעלי הנכס.
מטעם התובע העיד העד ברנשטיין. מעדותו עולה, כי הבעלים הרשומים של הנכס, בני הזוג גוטמן, הם בעלי המניות היחידים של נכסים בע"מ. כב' השופט כהן קבע, כי שוכנע מעדותו של ברנשטיין, שהוא מונה כדין לנהל את עסקיה של המבקשת, וכי המבקשת מונתה כדין על ידי הבעלים הרשומים של הנכס לטפל בעניינים הקשורים לנכס. לא מצאתי כל סיבה להתערב במסקנתו זו, המבוססת על האמון, שנתן בעדותו של ברנשטיין. על פי עדותו של ברנשטיין, הוא מנהל העסקים של החברה וכן מנהל החשבונות שלה. גם כתובתה הרשומה של החברה היא בכתובתו. על פי עדותו, מנהלת "נכסים בע"מ" את כל עסקיה באמצעות חשבון, אליו מעבירה "מפלגת העבודה" מזה עשרות בשנים את דמי השכירות באמצעות המחאות הנפרעות לחשבון.
ניתן לראות בנכסים בע"מ, כמי שהומחו לה זכויותיהם של בני הזוג גוטמן. היא פועלת על סמך המחאה זו מאז שנת 1983. המחאת זכויות, אינה חייבת להעשות בכתב ואין הכרח לקבל את הסכמת החייב (וראה סעיף 1 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט1969-). לחילופין ובנוסף, כדעתו של כב' הנשיא סלוצקי בפסק-דינו הנ"ל בע"א 96 / 4074, יש לראות את נכסים בע"מ כשלוחתו, על פי הסמכה מפורשת ואו על פי התנהגות, של בני הזוג גוטמן.
בפסק דינו של כב' השופט סלוצקי נקבע לעניין היריבות כדלקמן:ו

"עובדת ההשכרה של המושכר הנ"ל למשיבה אינה שנויה במחלוקת כך שיש לה זכות חוקית להחזקתה במושכר כדירה חוקית כל עוד לא ניתן צו פינוי נגדה. חוזה שכירות לא הוצג כראיה אלא שהמשיבה טוענת כי שכרה את המושכר ממשפחת גוטמן. הוכח כי המערערת היא חברה פרטית בע"מ שהוקמה ע"י משפחת גוטמן לניהול עסקיה ורכושה וליצגו בכל הכרוך במשימה זו וכי היא שקיבלה בפועל את דמי השכירות ששילמה המשיבה במשך תקופה ארוכה. ניתן לראות את המערערת כשלוחתו של גוטמן לענין זה וכי קיימת לענין זה זהות ביניהם.
בעצם העובדה שהמשיבה הגיעה לידי הסדר פשרה עם המערערת בהליך קודם, יש משום אישור והכרה במעמדה של המערערת כמייצגת את בעלי המושכר הנ"ל, הודיה זו ביצוג הבעלים ע"יה (כך במקור) מערערת בהליך הקודם משתיקה את המשיבה מלטעון אחרת בהליכים המאוחרים יותר. הפשרה באותו הליך לא נגעה לשאלת היריבות אלא לענין עילת התביעה".


ככתוב לעיל, שוכנע כב' השופט כהן, בהאמינו לעדותו של ברנשטיין, כי נכסים בע"מ קיבלה הסמכתם של בני הזוג גוטמן לטפל בכל עניניהם. לא מצאתי עילה להתערב בקביעה זו, הנראית לי נכונה.

זאת ועוד:נ אם מחלוקת זו היתה מתייחסת לתקופה, אליו התייחס פסק דינו של כב' הנשיא סלוצקי, כי אז היתה מפלגת העבודה מושתקת בשל הכלל של "עילה פסוקה". דא-עקא שמפלגת העבודה טוענת, כי קביעות אלו יפות לזמנן, דהיינו לתקופה אליו התייחס פסק דינו של כב' הנשיא סלוצקי. מי יאשר בידנו, כך מבינה אני את טענתה, שההסמכה ההיא לא בוטלה בינתיים. נכסים בע"מ לא הוכיחה, כך לטענת מפלגת העבודה, כי היתה לה סמכות לתבוע גם בעת הגשתן של התביעות שבפנינו ובעת שהתנהלו בבית המשפט.
קביעתו של כב' הנשיא סלוצקי, כי בני הזוג גוטמן הקימו את נכסים בע"מ כדי לייצג אותם בכל הקשור לניהול ענייניהם ורכושם, "פלוגתא פסוקה" היא, החוסמת דרכה של "מפלגת העבודה" מלטעון אחרת. אולם הטענה, כי בינתיים חל שינוי בהסמכה זו איננה "מושתקת" על ידי "פלוגתא פסוקה".
ככתוב לעיל, היתה בפני כב' השופט כהן עדות של ברנשטיין לעניין זה. כב' השופט כהן מצא אותה מהימנה וקיבל אותה. אוסיף, כי יש מידה מסויימת של חוסר תום לב בטענה זו. תום הלב נדרש גם בעניינים שבפרוצדורה (בר"ע 80 / 305 שילה נ' רצ'קובסקי, פ"ד לה(3) 449). אומנם מפלגת העבודה הכחישה בכתבי ההגנה את היריבות, אולם משניתן פסק דינו של כב' הנשיא סלוצקי, ובכך הוכרעה מחלוקת זו לגבי התקופה, בה דן פסק דינו של כב' השופט סלוצקי, היה על הנתבעת לומר "ברחל בתך הקטנה", כי היא מכחישה, ש"יפוי כח" זה עדיין תקף. בעת ההתדיינות בפני כב' השופט כהן הצטמצמו טיעוניה לשאלה מהו מקור הסמכות של נכסים בע"מ לתבוע. שאלה זו הוכרעה. דעתי היא, כי הטענה, שלא הוכח, כי הסמכה או זכות אלו היו קיימות גם בעת הגשת התביעה, לא נולדה אלא בעת הטיעונים שבפנינו, ואין לקבלה.

עוד טענה מפלגת העבודה, כי פסק הדין נגוע באי חוקיות. טענה זו הועלתה על ידי מפלגת העבודה בסיכומיה בפנינו. לטענתה, הסתיר העד ברנשטיין, כי אינו מזכיר החברה. הוא רימה והטעה את כב' השופט קמא. לכן, לגירסתה של מפלגת העבודה, אין לתת לבעל דין "שזכה בפסק דין בדרך בלתי חוקית, להנות מפרי עוולתו ולאפשר לו להסתמך על פסק הדין נגד בעלי הדין יריבו בהתדיינות אחרת".
אין בטענה זו כל ממש. אפילו טעה כב' השופט קמא בכך, שנתן אמון בעדותו של עד, לא דבקה בפסק הדין "אי חוקיות", כגירסתה של מפלגת העבודה. "הראיות", עליהן מבקשת "מפלגת העבודה" להסתמך בטיעונה זה, היו בידיה או יכולים היו להיות בידיה בדיון בפני כב' השופט כהן. כך הוא לגבי נסח הרישום של המושכר וכך הוא לגבי מסמכי רשם החברות בשאלה, אם רשום ברנשטיין כמזכיר או לא.
בדקתי את נסח הרישום ואת מסמכי החברה, שאצל רשם החברות, המתייחסים לנכסים בע"מ. לא מצאתי, כי יש בהן כדי להראות, כי האמון שנתן כב' השופט כהן בדברי העד ברנשטיין מוטעה, או כי הסיק מסקנות לא נכונות מהעדות ומהראיות, שהיו בפניו.

אשר על כן, יש, לדעתי, לדחות את טענותיה של מפלגת העבודה, המתייחסות להעדר זכות תביעה של נכסים בע"מ או להעדר יריבות בינה לבין נכסים בע"מ.

ז. עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות.

מפלגת העבודה טוענת, כי היא שילמה את דמי השכירות, אם כי ללא התוספת של 300%, החלה על פי סעיף 52א לחוק הגנת הדייר. השאלה היא, אם קמה לנכסים בע"מ, בשל אי תשלום התוספת הנ"ל, עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, שנוסחו להלן, לנוחות הקורא:ב

"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:ו
1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו."

ההלכה היא, כי אי התשלום של דמי השכירות צריך, כדי שתקום עילת
פינוי, להיות בעל אופי מתמשך (ראה דוד בר אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק, עמ' 7).
אין מחלוקת, כי התנאי של ההמשכיות התמלא במקרה שבפנינו. עד להגשת התביעה ומאז כניסתו לתוקף של סעיף 52א לחוק, עברו חלפו כ11- שנים, כאשר במשך כל השנים הללו שילמה מפלגת העבודה דמי שכירות מופחתים.
נותרה השאלה, אם "דמי שכירות" בסעיף 131(1) פירושם גם החלק של התוספת בשיעור ה300%-.
השופט בר אופיר בספרו "עילות פינוי וסעד מן הצדק" (עמ' 7) קובע, כי השאלה אם אי תשלומם של הפרשים בדמי השכירות מקנה אף היו עילת פינוי נגד הדייר, תלויה בנסיבות המיוחד של כל מקרה ומקרה (וראה גם ע"א 60 / 273, פ"ד יד(3) 2565, גראטש נ' להמן.
לדעתי, עם קביעת התוספת על פי סעיף 52א לחוק הגנת הדייר, הפכה התוספת לחלק מדמי השכירות, ודינה כדין דמי שכירות. זאת ועוד: בענייננו אי התשלום ארך תקופה ארוכה, וההפרשים, אשר לא שולמו על ידי המערערת, עולים לאין שיעור על דמי השכירות ששולמו על ידה (מאות אחוזים).
בנסיבות אלו, דעתי היא שבשל אי התשלום של דמי השכירות קמה לתובעת עילת פינוי.

מוסיפה מפלגת העבודה וטוענת, כי כל עוד לא נקבע גובה דמי השכירות על ידי בית הדין לשכירות, אין לבית המשפט השלום סמכות לפסוק, כי דמי השכירות לא שולמו, וממילא לא קמה עילת פינוי. כאן המקום להביא את נוסחו של סעיף 52 ו52-א לחוק:

"52. קביעת דמי שכירות (תיקון: תשמ"ג)
(א) דמי השכירות בבית עסק ייקבעו בהסכם בין בעל הבית והדייר, ובאין הסכם כאמור רשאי כל צד לבקש שבית הדין יקבע את דמי השכירות.
(ב) בקבעו דמי שכירות של בית עסק יתחשב בית הדין בכל הנתונים העשויים להשפיע על גובה דמי השכירות של בית העסק, לרבות סוג העסק, האזור שבו הוא נמצא והשימוש בו, ובלבד שלגבי בתי עסק שעליהם חלים סעיף 52א או תקנות לפי סעיף 61 לא ייקבעו דמי שכירות העולים על השיעורים המרביים או המופחתים, לפי הענין.
(ג)-(ה) (בוטלו).
52א. דמי שכירות מרביים (תיקון: תשמ"ג)
(א) מיום ט"ז בטבת התשמ"ג (1 בינואר 1983) יהיו דמי השכירות של בית עסק, דמי השכירות ששולמו לפני יום ט"ז בטבת התשמ"ג (1 בינואר 1983) בתוספת 300 אחוזים.
(ב) אחת לשלושה חדשים, ב1- בינואר, ב1- באפריל, ב1- ביולי וב1- באוקטובר של כל שנה (להלן - יום השינוי) יועלו דמי השכירות ששולמו לפני יום השינוי לפי שיעור עליית המדד מן המדד שפורסם לאחרונה לפני יום השינוי הקודם עד המדד שפורסם לאחרונה לפני יום השינוי; יום השינוי הראשון לפי סעיף קטן זה יהיה י"ח בניסן התשמ"ג (1 באפריל 1983), ובו יועלו דמי השכירות לפי שיעור עליית המדד מן המדד שפורסם בחודש דצמבר 1982 עד המדד שפורסם לאחרונה לפני יום השינוי; לענין זה, "מדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
(ג) המנהל הכללי של משרד הבינוי והשיכון יודיע ברשומות, לא יאוחר מה25- בחודש שלפני יום השינוי, על שיעור העלאת דמי השכירות בהתאם לשינוי במדד כאמור בסעיף קטן (ב).
(ד) שיעורי העלאת דמי השכירות לפי סעיף זה הם שיעורים מרביים.
ה) הממשלה רשאית לקבוע בתקנות סוגים של בתי עסק שסעיף זה לא יחול עליהם".

בשאלה זו פסק כב' השופט ביין בערעור על פסק דינו של כב' השופט רקם (ע"א 97 / 4005 ו97- / 4441). מסכימה אני, עם כל הכבוד הראוי, הן למסקנתו, כי אי תשלום התוספת מקים עילת פינוי על פי הסעיף הנ"ל וכי בעל המושכר זכאי להעלאות על פי סעיף 52א גם ללא פנייה לבית הדין לשכירות, והן לנימוקים להנמקתו. וכך כתב כב' השופט ביין בסעיף ו(ג) לפסק דינו:

"העלאה אוטומטית מכוח החוק. אין היא דורשת לא שמאות ולא הערכה, אלא מדובר בפעולה אריתמטית פשוטה. לא היתה כל חובה לפנות לבית הדין לשכירות לשם קביעת דמי השכירות על מנת שיקבע את שיעור ההעלאה, שכן העלאה זו נובעת ישירות מן החוק.
האמור בסעיף קטן (ד) לאותו סעיף, שהשיעורים הם מרביים, בא לבטא את הרעיון, שאין לבוא בדרישה להעלאה בשיעור גבוה יותר ולא על מנת להקנות לבית הדין לשכירות שיקול דעת, אם לקבוע העלאה בשיעור נמוך יותר.
לפיכך, ניתן היה לפנות ישירות לבית המשפט השלום בתביעה, שעילתה היא פינוי בשל אי תשלום דמי השכירות. התובענה שבנידון הינה על חוב בגין דמי שכירות ואין לראותה כתובענה לקביעת דמי שכירות וממילא הסמכות בתביעה כזו היא לבית משפט שלום ולא לבית הדין לשכירות (סעיף ו(ג) לפסק הדין).

פסק-דין נוסף, אשר דן בהעאלת דמי השכירות על פי סעיף 52א לחוק הגנת הדייר, הוא רע"א 96 / 6842 שוס נ' קלמן דינים עליון נד, 381. שם כתבה השופטת שטרסברג כהן, בפסקה 5 של פסק הדין, כדלקמן:

"כטענה מקדמית הועלתה שאלת הסמכות, כאשר לטענת הדייר אין בית משפט השלום מוסמך לדון בנושא דמי השכירות אלא בית הדין לשכירות הוא המוסמך לכך. בשאלה זו יצוין, כי אם עניין לנו בדמי שכירות מוסכמים, אין לבית דין סמכות לקובעם (סעיף 52 לחוק כמבואר להלן) וממילא מוסמך בית משפט השלום לדון בכך ואילו אם דמי השכירות נקבעים ישירות מכוח החוק הרי שמאחר והתביעה הייתה תביעת פינוי, מוסמך בית משפט השלום לקבוע את גובה דמי השכירות מכוח סמכות שבגררה".

גם בפנינו היה בית המשפט השלום מוסמך לקבוע, מהם דמי השכירות המגיעים על פי התקנות. בענייננו ויתרה נכסים בע"מ על דמי השכירות. משמע מכאן, כי הסעד המבוקש הוא רק של פינוי. בנסיבות אלו, יש לבית המשפט סמכות שבגררא לקבוע גם לעניין גובה דמי השכירות, מה גם שהם נקבעו בסעיף 52א לחוק הגנת הדייר.

ח. האם ויתרה נכסים בע"מ על גביית דמי השכירות?

טענה נוספת של מפלגת העבודה היא, שנכסים בע"מ ויתרה בהתנהגותה, בכך ששנים לא ביקשה את ההעלאה, על התוספת על פי סעיף 52א, ככל שהיא מתייחסת להעלאה בשיעור של 300%. מפלגת העבודה מסתמכת גם על סעיף 154 לחוק הגנת הדייר, שנוסחו להלן:

"154. תחילת דמי השכירות החדשים;
דמי השכירות המגיעים מכוח סעיף 24, או מכוח תקנות משנות, יחולו מהיום שדרש על הבית, בכתב, את תשלומם; אולם רשאי בית הדין להחילם למפרע ממועד מוקדם יותר, אם ראה לפי הנסיבות שמן הצדק לעשות כן, ובלבד שלא יקדים מועד זה ליותר משנה לפני יום הדרישה כאמור, ולא יקדימו לתשל"א או ליום תחילתן של התקנות המשנות, לפי הענין."
בענייננו קבע כב' השופט כהן, כי נכסים בע"מ פנתה מספר פעמים למפלגת העבודה ודרשה את ההפרשים בדמי השכירות. לכן אין לראות בהתנהגותה משום ויתור. קביעתו זו של כב' השופט מעוגנת בעדויות שהיו בפניו (סעיף 2 לפסה"ד).

זאת ועוד: בפסק הדין שוס נגד קלמן, שאזכרתי לעיל, (בפסקה 13 של פסק הדין המאוזכר) נקבע, כי לא חלה חובה על בעל נכס, שהוא בית עסק, לשלוח הודעה לדייר על כך שהוא מבקש להעלות את דמי השכירות על פי התקנות. וכך כותבת כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"נוטה אני לחשוב, שכיום עם הגבלת כוחו של חוק ועם הוצאת חלק מבתי העסק מתחום החוק במובן זה שניתן להסכים על כל שעור של דמי שכירות ועל כל מנגנון להעלאתם כפי שייראה לצדדים, קשה לראות תכלית בדרישה בכתב כתנאי להעלאה, ויש מקום לפרשנות מצמצת לפחות על ידי הגבלת הצורך בהודעה לפי סעיף 154 לדירות בלבד. יתירה מזו, כיום, לאור התיקון קיים מנגנון אוטומטי להעלאת דמי שכירות כל 3 חודשים בהתאם למדד. האם כשמדובר בהעלאת דמי שכירות על פי החוק יש לדרוש מבעל בית לשלוח לדייר של בית עסק דרישה כל שלושה חודשים לעניין העלאת דמי השכירות? נראה לי שלא כך הדבר. המנגנון הוא קבוע ואוטומטי. הוא קל ליישום ופשוט לחישוב. כפי שצוין לעיל, בית המשפט זה (הנשיא שמגר) הביע דעתו, לפיה, לאחר התיקון אין מקום לפניה מחודשת לבית הדין לשכירות כל שלושה חדשים (פניה הבאה לאחר דרישה שלא העהתה) ראו פסק-דין גזית, עמ' 83".

ובהמשך כותבת כב' השופטת שטרסברג כהן שם כי:

"הדייר ידע כי בעל הבית דורש דמי שכירות מוצמדים למדד לפי הוראות החוק, אליו הפנה ההסכם, ונהנה כל השנים מיחסו הסלחני של בעל הבית אשר לא מיהר לנקוט נגדו באמצעים משפטיים, אין להסיק מכך ויתור מצד בעל הבית, על העלאת דמי השכירות".


לסיכום סוגיה זו, אני קובעת, כי היתה סמכות לבית המשפט השלום לקבוע, כי מפלגת העבודה חבה בתוספת לדמי השכירות, כי היא לא שילמה אותה, וכי, לכן, קמה עילת פינוי נגדה על פי סעיף 131(1) לחוק.

ט. האם חלה ההגנה שבסעיף 156 כנגד עילת הפינוי על פי סעיף 131(1) לחוק:

מפלגת העבודה טוענת כי חלה עליה ההוראה שבסעיף 156 לחוק, שנוסחו כדלקמן:

"לענין סעיף 131(1) יראו דייר כממשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו, אף אם לא שילם את דמי השכירות החדשים, כל עוד הוא משלם את דמי השכירות שהשתלמו ערב תשל"א ולא נתקיים בו אחד מאלה:

  1. דמי השכירות החדשים נקבעו בהסכם בכתב בין בעל הבית לבין הדייר ולא שולמו תוך 60 יום מיום ההסכם או במועד מאוחר יותר שנקבע לכך בהסכם
  2. דמי השכירות החדשים נפסקו בבית דין ולא שולמו תוך 60 יום מיום הפסק..."


גם לטענה זו התייחס כב' השופט ביין, ופסק, ואני מסכימה, עם כל הכבוד, למסקנותיו, כי סעיף 156 חל אך ורק על דיירים מוגנים בדירות מגורים. אעשה מלאכתי קלה ואצטט מדבריו, שככתוב לעיל, מקובלים עלי:

"סעיף 156 מתייחס לתיבה "דמי השכירות החדשים".
למרות העדר ההגדרה בחוק למושג זה, נראה, כי הכוונה היא לדמי השכירות החדשים שנקבעו בשנת תשל"א לפי סעיפים 42, 45 לחוק, שכן מדובר על "דמי שכירות שהשתלמו ערב תשל"א" (וראה גם סעיף 154 לחוק) דמי שכירות אלה מתייחסים לדירת מגורים בלבד (ראה הגדרת דירה בסעיף 1 לחוק)".

י. התיישנות.

מפלגת העבודה טענה, כי חלה התיישנות על עילות התביעה כבר בשנת 1991.
נכסים בע"מ השיבה כי המדובר בתביעה המתחדשת מדי חודש בחודשו.

בצדק לא דן כב' השופט י. כהן בטענת ההתיישנות שכן זו הועלתה ע"י מפלגת העבודה רק בסיכומיה. סעיף 3 לחוק ההתישנות, התשי"ח1958- הקובע במפורש:

"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה."

עם זאת, גם לגופו של עניין, אני קובעת, כי דין הטענה להידחות.
מסכימה אני עם קביעתו של כב' השופט ביין כי עילת התביעה בענייננו הינה אי תשלום ההפרשים הנובעים מתיקון תשמ"ג ולא תיקון תשמ"ג גופו, ולכן קבע כי ניתן לקבוע הפרשים שנבעו מתיקון תשמ"ג 7 שנים קודם הגשת התביעה (באופן דומה קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 96 / 6842 שוס נ' קלמן, דינים עליון נד 381).
נכסים בע"מ הגישו את ת.א. 94 / 972 ביום 1.6.94 ואילו ת.א. 96 / 15716 ביום 17.9.95. שתי התביעות מתייחסות לתאריכים שאינם עולים על 7 שנים למפרע. לכן לא חלה התיישנות על עילה זו.

יא. סעד מן הצדק

כב' השופט כהן קבע, כפי שכתבתי לעיל, כי אין לתת למפלגת העבודה בשנית סעד מן הצדק, שכן לא עתרה לקבלת סעד זה, וכן משום שעל המערערת היה להצביע על נסיבות מיוחדות, שתצדקנה מתן סעד כזה בשנית. עוד התייחס כב' השופט לכך, שעל אף פסק-דינו של השופט רקם לא משלמת מפלגת העבודה את ההפרשים וכי היא גוף ציבורי גדול, שאין חשש שתישאר ללא קורת גג.

העובדה, שמפלגת העבודה לא ביקשה בכתב הגנתה סעד מן הצדק, איננה מקימה, לדעתי, מחסום או מניעה לתת סעד כזה, מקום ש"הצדק", על פי נסיבות המקרה, מחייב מתן סעד מן הצדק. סעד זה, מטבעו, משולב וצמוד לעילות הפינוי, כמו מטבע בעל שני פנים, ואין למנוע אותו מקום, שעקב טעות נשתכח לבעל דין לדורשו או היכן שמצא בית המשפט, כי עומדת בפניו תשתית ראייתית המקימה אותו. כב' השופטת נתניהו בע"א 81 / 76 בוקבוזה נ' שירי פ"ד לז(3) 622, 626 קבעה לענין זה כדלקמן:

"הגישה העולה מתוך הפסיקה היא, שכל אימת ששיקולי צדק, שעלו מהנסיבות לגופן, הצדיקו את מתן הסעד, לא ראה בית המשפט בפגם הפורמלי הפרוצדוראלי של אי-בקשת הסעד מכשול להענקתו. ההמנעות מבקשת הסעד לא היתה אלא אחד מתוך מכלול נסיבות המקרה שאף היא נשקלה, לצורך ההחלטה, אם מן הצדק יהיה להעניק את הסעד...".

הלכה היא, כי על אף שבית המשפט שלערעור רשאי להתערב בשיקוליו של בית המשפט קמא לעניין מתן סעד מן הצדק, הרי שאינו נוטה לעשות כן, אלא אם נמצאו נימוקים מבוססים וכבדי משקל. וכך נכתב בעניין זה בע"א 96 / 254 (ת"א) השקעות מ. גולדמן נ' דוד נשיא, דינים מחוזי, כרך כו(2), 359:

"אין סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת וכאשר היא דנה בסוגיית הסעד מן הצדק, אין היא קשורה בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה (ראה השופט בר אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק, עמ' 140, ע"א (ת"א) 89 / 913 חברה לאחזקה ולנאמנות בני משה אברהם בע"מ נ' זילברשטיין, דינים מחוזי, כרך א' 408).
יחד עם זאת הכלל הוא כי ערכאת הערעור תתערב בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה רק כאשר קיימים נימוקים מבוססים וכבדי משקל (ע"א 83 / 87 אריצ בע"מ נ ביירלס, פ"ד לח(2) 150, ע"א 73 / 303 פ"ד כ"ח(1) 539).

עוד אציג, לפני שאפסוק בסוגיה שבפני, את ההלכה בשאלה, אם ניתן להעניק לדייר סעד מן הצדק בפעם השנייה.
בע"א 81 / 76 בוקובוזה נ' דוד, פ"ד לז(3) 622, כתבה כב' השופטת
נתניהו כדלקמן:

"אין זה כלל בל יעבור שבית המשפט לא יעניק סעד לאותו דייר פעמיים. העובדה שכבר נתן לדייר סעד בעבר גם היא אחת ממכלול הנסיבות שאותן ישקול בית המשפט בבואו להחליט אם ראוי הדייר לסעד".

השופט דוד בר אופיר, בספרו "עילות פינוי וסעד מן הצדק" בעמ' 191 כתב:

"בית המשפט לא יטה להעניק סעד מן הצדק כאשר הדייר כבר קיבל את הסעד הזה בעבר, ולאחר מכן שוב זלזל במילוי חובותיו כדייר (ע"א 75 / 255 פ"ד יד 1009)".

ועוד מקביעותיה של ההלכה לעניין "סעד מן הצדק": על פי הפסיקה, נראה, כי השיקולים העיקריים, שיש לקחת בחשבון (וראה ע"א 73 / 439 רמת חולון נ' בנימיני פ"ד כח (2) 549, 555), הם כדלקמן:
טיב המושכר (האם זו דירה או בית עסק), מהות ההפרה, התנהגות הדייר והתנהגות המשכיר.
לעניין טיב המושכר נקבע, כי לגבי בית עסק יש להחמיר יותר מאשר לגבי דירה המשמשת למגורים. בע"א 83 / 87 אריצ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, סעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן פורת נכתב:

"אין לשכוח שהמדובר אינו בדייר של בית מגורים ששימש לו קורת גג, אלא בבית עסק. הלכה פסוקה היא כי בתי המשפט מחמירים יותר גם זה זה האחרון; ע"א 66 / 45 פ"ד כ(3) 153; ד"נ 68 / 1 (המ' 68 / 190 פ"ד כב(1) 606); ע"א 79 / 5 פסקי דין לד(2) 208; ע"א 79 / 417 פד לז(2) 337, 347 (לעיצומו של ענין בדעת מעוט) וע"א 81 / 88 פ"ד לז(3) 309. בפנינו איפוא הלכה פסוקה רבת שנים ומושרשת היטב לפיה מחמירים בתי המשפט עם דייר של בית עסק ונוהגים כלפיו בסלחנות פחותה מאשר כלפי דייר של בית מגורים".

כשכל ההלכות הנ"ל עומדות נגד עיני, דעתי היא, שיש להעתר למפלגת העבודה ולהעניק לה את הסעד מן הצדק. להלן הנמקתי לקביעתי זו.
אין מחלוקת, כי מפלגת העבודה לא שילמה את התוספת לחודשים השוטפים גם לאחר מועד מתן פסק דינו של כב' השופט רקם, שניתן ביום 97 / 5 / 26 וגם עבור תקופת הביניים, ממועד הגשת התביעות בפני כב' השופט רקם ועד למתן פסה"ד של כב' השופט רקם, שהתייחס לעניין גובה חוב דמי השכירות רק לתקופה עד הגשת התביעות בפני כב' השופט רקם.
אולם, כאשר פסק כב' השופט רקם, כי מפלגת העבודה זכאית לסעד מן הצדק, אם תשלם את הסכום של 22,000 ש"ח (אשר שונה אח"כ בפסק דינו של כב' השופט ביין ל60,000- ש"ח) עמדה בפניו העובדה, שהתוספת לא שולמה גם עד למועד פסק דינו שלו. בפסק דינו, כותב כב' השופט רקם, כי מפלגת העבודה "נמנעה במשך תקופה ארוכה ועד היום (כ14- שנה), מלשלם את הפרשי דמי השכירות שהתחייבו מעלית המדד בהשוואה לדמי השכירות הבסיסיים, חרף ההתראות והנסיבות שפורטו בסעיף 4.5 לעיל".
עולה מכאן, כי בפני כב' השופט רקם עמדה העובדה, שמפלגת העבודה לא שילמה גם עד למועד פסק הדין ולא רק עד למועד הגשת התביעות שבפניו. הוא לקח זאת בחשבון, ועל אף עובדה זו החליט להעניק לה סעד מן הצדק. גם כב' השופט כהן לא סרב לתת למפלגת העבודה סעד מן הצדק בשל התקופה שעד למתן פסק הדין של כב' השופט רקם, אלא בשל כך שהמשיכה "לעמוד במריה" גם לאחר פסק הדין.

"מעדותו של מר ברנשטיין עולה, כי גם לאחר פסק דינו של כב' השופט רקם ממשיכה נתבעת לעמוד במריה.
הנני סבור, כי הגם שהנתבעת ערערה על פסק דינו של כב' השופט רקם, הרי שלא יכולה היתה להתעלם ממנו, והיה עליה לשלם לתובעת את דמי השכירות המגיעים ממנה כולל ההפרשים המתבקשים מהעלאת דמי השכירות בשנת 1983, ולכל היותר, אם תזכה בערעורה, יכולה היתה לקבלם בחזרה או לקזזם מדמי השכירות שיהיה עליה לשלם בעתיד".

מפלגת העבודה הפקידה בידיו של עו"ד גולדברג, בא כוחה של נכסים בע"מ את כל הכספים, שהגיעו לנכסים בע"מ על פי פסק הדין של כב' השופט רקם, וכן את דמי הפיצויים על פי תנאי פסק דינו של כב' השופט רקם. סה"כ הופקד בידיו של עו"ד גולדברג סכום של 104,750 ש"ח ביום 97 / 9 / 28 (ראה נ / 22). הוסכם בין הצדדים, כי עם הפקדת סכום זה יעוכב פסק דינו של כב' השופט רקם עד למתן החלטה בערעור. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (וראה נ / 23). מדובר בשוכרת, אשר שילמה את הפיצויים בסכום של 60,000 ש"ח וכן היא משלמת את התוספות במלואם החל ממועד מתן פסק דינו של כב' השופט ביין מיום 98 / 5 / 14. משמע מכאן, כי בעת מתן פסק דינו של כב' השופט כהן מדובר היה בתקופה קצרה יחסית, בין 97 / 5 / 26, מועד מתן פסק דינו של כב' השופט רקם, ועד ליום 98 / 1 / 5, מועד פסק דינו של כב' השופט כהן, שבה "עמדה מפלגת העבודה במריה". כששוקלים את העובדה, שזמן קצר לפני כן הוענק לה סעד מן הצדק לעומת אורך התקופה, שהיא לא שלמה את ההפרשים המגיעים בתיק זה מאז מתן הסעד מן הצדק, הרי דעתי היא שמן הצדק היה לתת למפלגת העבודה סעד מן הצדק, המותנה בתשלום מיידי של כל ההפרשים (לרבות התקופה, שאליה התייחסו כתבי התביעה בפני).

זאת ועוד: אין להתעלם, כי המדובר במסכת אחת של התדיינות, שניתן היה לצמצמה על ידי צירוף כל התביעות בפני שופט אחד, ואזי, לא היה נוצר המצב, שבו זמן קצר לאחר מתן פסק דינו של כב' השופט רקם,
ניתן פסק דין נוסף באותן שאלות שבמחלוקת.


בינתיים, ככתוב לעיל, הפקידה מפלגת העבודה בידיו של בא כוחה של חברת נכסים את ההפרשים על פי פסק דינו של כב' השופט רקם וכן את הסכום של 22,000 ש"ח, שתשלומו היה תנאי למתן סעד מן הצדק, ומאוחר יותר שונה ל60,000- ש"ח, וגם הוא שולם על ידי מפלגת העבודה. סירוב לתת סעד מן הצדק, זמן קצר אחרי שניתן סעד כזה, או אפילו היום, משמעותו היא, למעשה, שהסכום הגבוה, ששילמה מפלגת העבודה כדי לקבל סעד מן הצדק, שולם מבלי שהיא יכלה להפיק תועלת מסעד זה, והסכום ירד, למעשה, ברובו לטמיון. "תחושת הצדק" מצדיקה מתן סעד מן הצדק בנסיבות אלו.
יש להדגיש כי בפני כב' השופט כהן, והדברים מובנים, לא עמדה העובדה, שבפסק דינו של כב' השופט ביין הושלש, כמעט, הסכום של הפיצוי, וסכום זה, 60,000 ש"ח, שולם ע"י מפלגת העבודה.
ועוד: אין להתעלם מכך, כי נכסים בע"מ הודיעה, שאין היא תובעת בתביעות שבפנינו את דמי השכירות אלא את פינוי מפלגת העבודה. כמו כן הסכימה נכסים בע"מ לעכב את כניסתו לתוקף של פסק-דינו של כב' השופט רקם תמורת הפקדה של סכום של כ104,000- ש"ח אצל בא כוחה של נכסים בע"מ (ראה נ / 23). התנהגות זו יכלה ליצור אצל מפלגת העבודה את הרושם, כי ענין תשלום דמי השכירות נדחה בינתיים עד למתן פסק הדין בערעור.
בכל הנסיבות הללו, רואה אני נסיבות מיוחדות המצדיקות לתת למפלגת העבודה סעד מן הצדק בתנאים הכוללים פיצוי לנכסים בע"מ.

אם חברי להרכב יהיו שותפים לדעתי, הייתי מורה לדחות את הערעור בכפוף לאמור להלן: יינתן סעד מן הצדק בתנאי שמפלגת העבודה תפקיד בידיו של עו"ד גולדברג, בא כוחה של נכסים בע"מ, את כל ההפרשים המגיעים עבור דמי שכירות, לתקופה שלאחר התקופה, שפסק דינו של כב' השופט רקם חייב לגביה בתשלום ההפרשים, בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום, שהיה על מפלגת העבודה לשלמם. נכסים בע"מ תגיש למפלגת העבודה חישוב של כל ההפרשים, והם ישולמו לנכסים בע"מ תוך 30 מיום שחישוב ההפרשים בכתב יומצא לידי באת-כוחה של מפלגת העבודה, וכן בתנאי שמפלגת העבודה תשלם פיצוי לנכסים בע"מ בסכום של 50,000 ש"ח (נוספים על אלו שכבר חוייבה לשלם) וזאת עד ליום 99 / 8 / 1. הפקדה בידיו הנאמנות של עו"ד גולדברג, תחשב כמילוי תנאי זה.
כן אני מציעה לחברי לחייב את מפלגת העבודה בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום.



ש. שטמר, שופטת

י. יעקובי - שוילי, אב"ד:
אני מסכים לפסק דינה היפה והיסודי של חברתי, השופטת שטמר.



י. יעקובי שוילי - אב"ד

ע. גרשון:
אני מסכים.


ע. גרשון, שופט

הוחלט, כאמור, בפסק דינה של כב' השופטת שטמר.

נמצאו 100 נושאים רלוונטיים נוספים

1. הוכחת מהירות מופרזת
2. סעד הצהרתי בעלות על דירה במזרח ירושלים
3. נהיגה מסוכנת בשכרות
4. קטיעת אצבעות בתאונת עבודה עם מכונה
5. שירותי סלולאר רט''ן
6. חתימה בשם חברה ללא סמכות
7. צו הריסה למסעדה בחוף הים
8. תוקף הסכם עבודה
9. הריון ללא הסכמת הגבר
10. פיצוי על אובדן רווחיות פרויקט
11. אי הפקדת ערובה לפלסטינים עקב מצב כלכלי
12. נאמנות פרטית
13. שיהוי בשמיעת משפט פלילי
14. חיסיון מסמכים שהוכנו לצורך הליך משפטי
15. תביעה נגד עיזבון - נטל ההוכחה
16. אי תשלום לשיפוצניק על עבודה
17. סעד זמני לפני הגשת תביעה
18. עבירת פירוק חלקים מרכב
19. פינוי דייר מדירת אביו
20. ביטול תכנית מתאר בגלל מסמך כוזב
21. הכנסה מירושה הבטחת הכנסה
22. פרסום הוגן
23. זכויות עובדים במוסד צדקה
24. תשלום לקרן חניה
25. עידוד פנייה לבוררות
26. תעודה נושנה
27. כרייה שלא כדין
28. ערעור על הרשעה בעבירות משמעת של עובד מדינה
29. פיצוי לעזבון תאונה עם הרוגים
30. ארנונה מספרות תל אביב
31. זהות סעדים זמניים לסעדים בתביעה העיקרית
32. פיצויים על פציעה בתחרות אתלטיקה
33. תביעה לגילוי חשבוניות שכר טרחה
34. התפטרות בגלל האשמה בגניבה
35. ערעור על לוח הזכויות
36. התנגדות לביצוע צ'ק סחיר
37. האם מדובר בהסכם בוררות
38. חיסיון דוח חקירת תאונת עבודה
39. פיצוי על מלון 4 כוכבים במקום מלון 5 כוכבים
40. מתח מתמשך
41. ניכוי הוצאות התאמה בזמן שימוש חורג
42. פיקדון בקבוקים זיכוי
43. פסק דין פרלה עמר
44. פרסום הודעת התנצלות בעיתון
45. התפטרות בגלל אי שיבוץ לעבודה
46. קבלת הכסף בחזרה מעורך דין
47. תביעה לתשלום על עבודות חשמל במשרד
48. סעיף בוררות בחוקת העבודה לעובדי ההסתדרות
49. טענת הודאה והדחה
50. תוספת משמרות הפרשה לפנסיה
51. גוש 10008 חדרה
52. אחריות מוסך לגניבת מכונית
53. הסכם עבודות פירוק מבנה שנשרף
54. חישוב גובה השיפוי לו זכאי המל''ל מחברת הביטוח
55. אחריות על התחשמלות
56. רשלנות בגביית חוב
57. הגדלת סכום ערובה - פקיעת צו עיקול
58. אלימות מורה נגד תלמיד
59. תשלום משכורת לעובדים בזמן שביתה במפעל
60. ביטול כתב אישום עקב התיישנות עבירה
61. פיצויים על הפיגוע בסיני
62. אי התייצבות מצהיר - מחיקת התצהיר
63. העדר חקירה נגדית
64. תוקף משפטי של מכתב פיטורים
65. נכות עקב תאונת דרכים השתק פלוגתא
66. חשיפת כתובת IP דחיית בקשה
67. ביטול פסק בורר סופי
68. עישון במהלך הצגת תיאטרון
69. בקשה של נושה לצו כינוס נכסים
70. החלטת ועדה מחוזית על סגירת תיק
71. תוספת גביה לעובדים באגף הגביה בעירייה
72. זכאות לשיקום ביטוח לאומי
73. התניית הלוואה מהבנק בפתיחת תוכנית חיסכון
74. בניה בשטח ציבורי פתוח
75. התפרצות למקום מגורים וגניבה - ערעור לעליון
76. ניהול חשבון השקעות ללא רישיון
77. שבר ביד במשחק כדורגל
78. מחיקת סעיפים מכתב התביעה מחוסר סמכות עניינית
79. פיטורים של נהג אוטובוס אגד
80. בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור פסק בוררות
81. תאונת דרכים 19% נכות
82. גרימת נזק לרכוש עם טרקטור
83. עתירה לביטול שומת ארנונה
84. הנחה מארנונה מנהל נכה בחברה
85. מזונות לילדי אסיר
86. הרכב בית הדין לעבודה
87. הסבר בעל פה על סיכונים רפואיים
88. רשלנות באבחון מומים
89. רשלנות בייעוץ רואה חשבון
90. הפחתת שכר לעובד בזמן השעיה
91. ביטול מנוי בחדר כושר
92. מה העונש על פגיעה בהולך רגל
93. מעצר על יבוא סם אם די אם איי
94. יובש בעיניים ביטוח לאומי
95. חובת גילוי מוכר רכב משומש
96. שם גנרי כסימן מסחר
97. כאבי גב אחרי פריקת סחורה
98. פטור מהיטל השבחה במושע
99. קניית רשיון להפעלת מונית
100. ביצוע צו הריסה לפני הפקעה





תוכן עניינים

תאונות דרכים
תאונת אופנוע
דיני תעבורה
דריסת הולך רגל
מוות בתאונת דרכים
רשלנות רפואית
תאונות עבודה
תאונות ילדים
תאונה בשטח ציבורי
נזקי גוף
דיני בנקאות
רישוי עסקים
דיני מכרזים
תביעה ייצוגית
דיני מיסים
הוצאה לפועל

מוצרים פגומים
חומרים מסוכנים
תקיפה
תקיפת כלב
לשון הרע
נזקי רכוש
פוליסות ביטוח
פגיעה בעבודה
מחלות מקצוע
נכות כללית
הגנת הצרכן
ארנונה
קרן פנסיה
דיני שטרות
משפט פלילי
פשיטת רגל

קצבת ניידות
נפגעי איבה
נפגעי פוליו
נפגעי גזזת
דיני עבודה
דיני חוזים
משפט מסחרי
נדל"ן / מקרקעין
ליקויי בניה
ירושה צוואה
משרד הביטחון
נישואין - גירושין
דיני מזונות
הסכם ממון
משמורת קטינים
תכנון ובניה




א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת

רקע תחתון