קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשר בין בעיות גב לשירות צבאי: 1. המערערת ילידת 16.9.75, הגישה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט1959- (להלן: "החוק"), בקשר עם כאבי גב, שבר בחלק מעצם בעמוד השידרה ותזוזה של אחת החוליות (להלן: "החבלה"). בהחלטתו מיום 27.10.97 דחה המשיב את תביעת המערערת, בציינו כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואיות מתאריכים 24.7.97 ו18.9.97- לפיהן הגעתי למסקנה כי אין קשר בין כאבי הגב התחתון עליהם הינך מתלוננת ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. 2. המערערת גויסה לצה"ל בתאריך 13.12.93 עם פרופיל 97 ושוחררה בתאריך 13.9.95 עם פרופיל 97. החל מ13.12.95- גויסה שוב לשירות קבע עם פרופיל 97 ובתאריך 13.6.97 שוחררה עם פרופיל רפואי 45, אשר שונה כשנה קודם לכן (ראה הודעה על שינוי כושר בריאותי בטופס 113 בתיק הרפואי מיום 28.4.96). 3. בהתאם לתצהירה, המערערת עברה קורס קצינות בבה"ד 12 במשך 7 שבועות ולאחר מכן עברה השלמה חיילית בחילוץ והצלה בבה"ד 16 במשך 8 שבועות נוספים ובסיום ההשלמה הוצבה כקצינת חילוץ והצלה בבה"ד 16. המערערת שירתה במשך כשנה כחונכת מ"מ, במגמת אימון יחידתי בו אימנה גדודי הצלה. התפקיד כלל הדרכה ותנועות בשטח עם כלי חילוץ שונים וכן בקרה בתרגילים במהלך האימון. לאחר מכן הועברה למגמת מקצועות, שם העבירה מספר קורסים כמפקדת של קורסים סדירים ומילואים (סעיפים 3 ו4- לתצהירה). 4. המערערת טוענת כי: "במהלך התקופה הנ"ל, בעקבות הצטברות ממושכת של לחץ ושחיקה עבודה מאומצת, הרמת כלים כבדים ומאמץ ממושך בעמידה של שעות רבות ברגליים נפלתי למשכב במשך כ3- שבועות בהם כמעט שלא תיפקדתי. התקשתי מאוד בהליכה ישיבה ועמידה" (סעיף 5 לתצהירה). המערערת מצהירה שלפני השירות מעולם לא סבלה מכאב או בעיה כלשהי בגב או בעמוד השידרה ואמנם, עיון בתיק הרפואי מקופה"ח, איננו מגלה תלונות מיוחדות בנושא זה. תלונותיה בתיק קופה"ח של המערערת בנושא האורטופדי מתייחסות לבעיית ברך שהופיעה לפני גיוסה ואינן רלוונטיות לנושא הערעור שבפנינו. 5. בתמיכה לטענותיה העובדתיות לגבי תנאי השירות, הוגש מכתב של רס"ן יעל יוסף מיום 4.3.97. במכתב זה מאשרת קצינת השלישות רס"ן יוסף את העובדות לפיהם שימשה המערערת החל מ8.94- או במשך 10 חודשים כחונכת מ"מ בתנאי שטח ללא שעות עבודה מקובלות (מ06.00- בבוקר עד 24.00) שכללו עבודה פיזית, הכוללת הרמת משאות כבדים ותנאי השירות כללו לינה בבסיס. לאחר מכן תיפקדה כמפקדת קורסים במשך כשנה עם אותם תנאים שפורטו לעיל. ההיבט הרפואי: 6. המערערת הגישה חוות דעת של ד"ר טנצמן מיכאל, המשמש גם כמנהל היחידה לניתוחי עמוד שידרה בביה"ח עמק בעפולה מתאריך 19.9.98, אשר מצא בצילומי הרנטגן של עמוד השידרה המותנית מיום 8.7.97 עדות לספונדילוליזיס עם אלמנט של ליסטזיס בגובה S1 - L5 וכי אין עדות לעקמת לומברית או גבית תחתונה. בצילום מיום 13.7.98 נמצאה עדות ברורה לנזק בPARS-. בצילום C.T מותני מיום 25.3.96 נמצא ספונדילוליסטזיס על רקע איסטמי בגובה S1 - L5, דרגה 1 - 0. 7. בסיכום ובמסקנות חוות הדעת, קובע ד"ר טנצמן כי הממצאים הנ"ל אינם מתאימים לפגם מולד כפי שסבור היה פרופ' ביאליק מטעם המשיב אלא מדובר בממצא התפתחותי שבעטיו חלה הליסטזיס. ד"ר טנצמן מביא בחוות הדעת אסמכתאות ממאמרים בנושא זה וכן הוא מסתמך על העובדה כי פרופ' ביאליק רשם בחוות הדעת כי בדרך כלל שבר בפרס-אינטרארטיקולריס, אינו נרפא על ידי קאלוס אלא על ידי צלקת מקומית של ריקמת חיבור ובשלב זה נפסקת קליטת היתר במיפוי העצמות ולכן תוצאות המיפוי תהיינה תקינות גם אם היה שבר והבדיקה נעשתה כשנה וחצי לאחר הפגיעה. ד"ר טנצמן סבור שקיים קשר נסיבתי ישיר בין פעילותה של המערערת בצבא להופעת הסימנים הקליניים על רקע הספונדילוליסטזיס וכי זה האחרון הינו ממצא התפתחותי ולא ממצא מולד ולפיכך, הוא סבור כי בגין ממצא של ספונדילוליזיס עם אלמנט קל של ליסטזיס בגובה S1 - L5, שהחל להיות סימפטומטי במהלך השירות, יש להכירו שנובע מן השירות. 8. פרופ' ביאליק מטעם המשיב, אשר בגין חוות הדעת שהגיש למשיב, בדבר העדר הקשר הסיבתי בין הממצאים שנמצאו לבין השירות, דחה המשיב את התביעה נשוא הערעור, מגיב על חוות דעתו של ד"ר טנצמן בחוות דעת נוספת מיום 19.11.98 וכותב כי הוא מסכים כי ספונדילוליזיס איננו מצב מולד אלא מדובר בפגם התפתחותי על רקע קונסטיטוציונלי המופיע בגיל ההתבגרות. פרופ' ביאליק חולק על דעתו של ד"ר טנצמן לאפשרות קיומו של שבר בחוליה שהתרפא. לדעתו "ידוע היטב ששבר מסוג פגיעה בחלק החוליה כפי שמתאר אותו ד"ר טנצמן, נוצר על ידי חבלה בלתי ישירה, דוגמת קפיצה מגובה על גפיים תחתונות ישרות או על ידי חבלות חוזרות ונשנות, כגון נסיעות רבות ברכב כבד על שטח לא סלול, אך אינו נגרם ממאמצים פיזיים כלליים או מהרמת חפצים כבדים" (עמ' 3 לחוות הדעת). בעניין זה, טענה בפנינו המערערת בסיכומיה כי פרופ' ביאליק התעלם מהעובדות לפיהם תנאי שירותה תאמו את סוג הפגיעה המתוארת. ההיבט המשפטי: 9. ההלכות המשפטיות כפי שנקבעו קובעות את המבחן אשר על ביהמ"ש לבחון. כך נקבע בע"א 82/681, אריה מישורי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ(1), עמ' 470. אשר בו צוטט מפסק הדין המנחה ע"א 64/137 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד י"ח(2), 510 מפי כב' השופט זילברג בעמ' 515 לאמור: "אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו. האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו האם היא היתה מתרחשת - באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי. זהו המבחן ואין בלתו" (עמ' 473 שם). בהמשך לפסק הדין בעניין מישורי ממשיך ומביא כב' השופט בך מדבריו של כב' השופט זילברג בעניין וינשטיין הנ"ל: "הנטיה הקונסטיטוציונלית למחלה מסויימת אינה היא גופה, אתחלתא דמחלה, היא מהווה רק תנאי קודם להתעוררות המחלה; אך משנתקיים התנאי, היא מתהוות או נוצרת ע"י האירוע שפגע" (שם עמ' 474 מול האות א'). בהמשך מביא כב' השופט בך מדבריו של מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 71/519 מוסקוביץ נ' קצין התגמולים פ"ד כ"ו(2) 612, בעמ' 615 לאמור: "העובדה שהמחלה יכלה בגלל המגמה אודיספוזיציה של האדם להתלקח גם שלא עקב שירותו של החייל, אינה שוללת את הקשר הסיבתי. מה שמקשר את השירות לנכות הוא, שבפועל ממש פרצה המחלה, אפילו על יסוד הנטיה שהיתה רדומה בגוף החייל עקב השירות". 10. בפסק הדין בעניין מוסקוביץ הנ"ל (בע.א. 71/519) בעמ' 615 מול האות ז', קובע כב' מ"מ הנשיא כי: "תהליך הסתיידות העורקים אפילו היה קיים, לא הפחית עד לשירות בצבא את כושר פעולתו של המערער. משמע, בלשון החוק הנ"ל, לא גרם נכות. בזה שונה מצבו של המערער דנא ממצבו של בוסאני שכבר לפני תקופת השירות סבל מאותם הסימפטומים של מחלתו, שעקב השירות החריפו: ע.א. 69/652 (3) (בעמ' 220). התהליך האמור יכול היה להימשך, ומחוות דעת הרופאים שסברו כי תנאי השירות גרמו "להופעתו המידית" של אוטם שריר הלב יוצא, כי אלמלא השירות הצבאי היה המערער לוקה - או יכול היה ללקות - באותה נכות בתאריך יותר מאוחר. כבודה של דעה רפואית מקצועית זו במקומו מונח, אך דין הוא שאם בפועל נגרמה הנכות עקב תנאי השירות, החייל זכאי לתגמול, אפילו קיימת האפשרות שבנסיבות אחרות - שלא ארעו - היה לוקה מחוץ לשירות באותה נכות" (עמ' 616 מול האות א' לפסק הדין). לפיכך הוחלט בעניין מוסקוביץ להכיר באוטם שריר הלב כנכות שנגרמה עקב השירות. אמנם, המקרה שבפנינו מתייחס לתחום האורטופדי, אולם פסק הדין הנ"ל הובא לצורך הדגמת הכלל שנקבע. 11. מקרה נוסף והוא בתחום האורטופדי, נדון בביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 96/4094, מירב מיידלר נ' ק. התגמולים (לא פורסם), שם נקבע מפי כב' הנשיא מ. סלוצקי כי: "אין מחלוקת כי למערערת פיקה חופשית והשאלה שבמחלוקת היא אם הפגיעה, קרי הכאבים בברכיה, נגרמו כתוצאה ממאמץ היתר במהלך השירות או שהיו נגרמים גם בלעדי השירות הצבאי. עובדה היא שהפגיעה פרצה תוך כדי שירותה, כתוצאה ממאמץ היתר שהיה כרוך בקורס המד"ן ובהמשך מההליכה ועמידת היתר שבשטח המטווחים. נראה, לכאורה, כי פגיעה זו פרצה תוך כדי השירות ועקב השירות. אין כל ראיה שהיתה פורצת אילמלא מאמץ הכרוך בשירות. עד לגיוסה לא סבלה המערערת מפגיעה מסוג זה ואין ראיה כי עשויה היתה להופיע גם אילמלא השירות. נראה לי, על סמך חומר הראיות שהיה בפני בימ"ש קמא, שאין בסיס למסקנה שפגיעה זו אינה קשורה בשירותה הצבאי. אין לומר כי למאמץ היתר הכרוך בשירות לא היתה השפעה על התפתחות הפגיעה. המצב שלפיקה חפשית בברכה של המערערת היה רדום ולא גרם לה סבל כלשהו. היא גויסה בפרופיל 97 ולכן נשלחה לקורס המד"נים. העובדה שלמערערת היתה פיקה חפשית בברכיה עוד מלפני גיוסה, אינה שוללת את הקשר הסיבתי. מה שמקשר את השירות לנכות הוא שבפועל ממש נגרמה הפגיעה, אפילו על יסוד המצב בברכה, עקב מאמץ היתר שהיה כרוך בשירותה הצבאי, ואין ספק שמאמץ יתר זה נעשה לצורך השירות. על אף העובדה שלמערערת היתה פיקה חופשית בברכיה לפני הגיוס, אינה שוללת את הקשר הסיבתי מכיוון שמה שמקשר את השירות לנכות הוא שבפועל ממש נגרמה הפגיעה על יסוד המצב כפי שהיה בברכה, וזאת עקב מאמץ שהיה כרוך בשירותה הצבאי" (סעיף 4 לפסק הדין. פסק הדין ניתן בהסכמת יתר חברי ההרכב - כב' השופטים ש. פינקלמן וש. ברלינר). הדברים האמורים יפים גם לענייננו. 12. זאת ועוד בע.א. 89/472, קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מ"ה(5), עמ' 203 בעמ' 213, מסכם כב' הנשיא כי: "הקו המנחה" שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו הענפה של בית המשפט בסוגיה שלפנינו, הוא, כי אם לוקה החולה במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי - בין אם היא היתה ידועה ובין אם היתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה - הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות איננה שוללת את הקשר הסיבתי. האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה-דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות - הוא שהמחלה פרצה במקרה מתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם היתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה. בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו, אפילו אם קיימת מהבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה היתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו. מקום בו פרצה המחלה הקונסטטוציונלית לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו. נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנתבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע הוא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו דאז) בע"פ 49/28 בעמ' 523 רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו..., הרי שנטל הבאת הראיות הוא "החובה מס' 2" יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות, אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". (עמ' 214 לפסק הדין). 13. מן הכלל אל הפרט; במקרה שבפנינו הוכיחה המערערת כי תנאי השירות שלה היו מיוחדים והיה בהם מאמצים פיזיים, נסיעות בכלי חילוץ בשטח לא סלול, ועל כן אין להוציא מכלל אפשרות כי מדובר בפגיעות זעירות (מיקרו-טראומה) וגם לגישתו של פרופ' ביאליק אם נכון המקרה כפי שתואר ע"י ד"ר טנצמן מדובר בחבלה שתיתכן ע"י פגיעות זעירות. נחה דעתנו כי המערערת אשר לא סבלה מכל פגימה בגבה לפני התאונה, בעקבות השירות הצבאי המיוחד שעברה כפי שתואר על ידה וע"י רס"ן יעל יוסף במכתבה מיום 4.3.97, הפכו המימצאים של ספונדילוליזיס עם אלמנט קל של ליסטזיס בגובה L5 - S1 להיות סימפטומטיים במהלך השירות אשר גרמו לאי כושר של מספר שבועות ועל כן ובהעדר ממצאים אחרים, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, כפי שהובאו לעיל, מתקבל מאוד על הדעת כי החבלה נגרמה במהלך השירות ועקב השירות. 14. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור וקובעים שהחבלה כפי שתוארה נגרמה למערערת בזמן השירות ועקב השירות. הנכות תיקבע על ידי ועדה רפואית אליה תוזמן המערערת. אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערת הוצאות בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. עמוד השדרהצבאכאבי גב / בעיות גבשירות צבאי