תאונה במהלך בדיקת חומר נפץ

התאונה נשוא תובענה זו, התרחשה כאשר התובע נטל חלק בביצוע בדיקה של חומר נפץ. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במהלך בדיקת חומר נפץ: בהסכמת באי כח שני הצדדים, ניתן פסק דין זה לפי הוראת סעיף 79 א' של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. א. התובע יליד 1954 (להלן: התובע), הוא עובד ותיק של הנתבעת והתקבל אצלה לעבודה עוד בשנת 1977. התובע, הועסק מאפריל 1977 עד 1.5.1989 אצל הנתבעת כטכנאי הרכבה, מ1.5.89- עד 1.1.93 כעובד ייצור פירוטכניקה בתחום הפירוטכניקה, מ1.1.93- עד 15.10.96 הועבר התובע לביצוע עבודות הנוגעות לארכיון שרטוטים, ומאז 15.10.96 ואילך, מועסק התובע בתפקיד סיוע טכני בחטיבת מערכות אלקטרוניות (עיין בתצהיר תשובות לשאלון של יוסף ורובל, מנהל משאבי אנוש של הנתבעת, מוצג ת / 11, וכן מכתב הממונה על הסגל מיום 28.8.95 לגבי תפקיד התובע במרכז התעוד ההנדסי, מוצג ת / 9). ב. התאונה נשוא תובענה זו, התרחשה בתאריך 16.12.91, בשעה 14.00 או בסמוך לכך, כאשר התובע נטל חלק בביצוע בדיקה של חומר נפץ, בהדרכתו של עד ההגנה מס' 2, מר ישראל שפירא. תוך כדי הבדיקה אירע פיצוץ והתובע נפצע בכף ידו השמאלית. בכתב התביעה מייחס התובע רשלנות לנתבעת הן מכח הכלל "הדבר מדבר בעדו", והן בנימוק שהנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, לא תדרכה את עובדיה כראוי, לא דאגה לבטיחות, ושלחה את התובע לבצע בדיקת חומרים מסוכנים ללא הכשרה מוקדמת או הסכמה. הנתבעת כופרת בטענות אלה בהגנתה, וטוענת שהתובע קיבל הדרכה והכשרה לפי הנוהלים, הביע הסכמתו לבצע את העבודה, וכי התובע היה בזמן התאונה מתמחה, עבד תחת פיקוח צמוד של מאמן, אך פעל בניגוד מפורש להוראות או להדרכה שקיבל בכתב או בע"פ. ג. בישיבת ביהמ"ש מיום 13.7.98, הגיעו באי כח הצדדים להסכמה לפיה, פסק הדין בתיק זה יינתן לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, כשבא כח התובע יטען שהפיצוי המגיע למרשו הינו לפי תחשיב הנזק שהוא הגיש (ביום 10.11.97), ואולם מסכים הוא שפסק הדין לא יחרוג מעבר ל185,000- ש"ח בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד נכון ליום 1.2.98, בעוד הנתבעת תטען שלדעתה דין התביעה להידחות, אך מוכנה היא, לפנים משורת הדין, לשלם כפיצוי סכום שלא יחרוג מעבר ל40,000- ש"ח בצירוף הוצאות ושכ"ט נכון ליום ההסכמה. כן סוכם כי תישמע עדות קצרה ותמציתית של התובע עצמו ושל שני עדי הגנה: העד יוסף ורובל (מנהל משאבי אנוש), ומר ישראל שפירא, מנהל ייצור במפעל הפירוטכניקה, שבזמן התאונה היה מהנדס בקבוצת פיתוח והנדסה של מחלקת חימוש נפיץ, והיה הממונה על בדיקת החומר שהתובע נטל בה חלק. עוד סוכם, שלאחר שמיעת עדויות אלה, יעלו באי כח הצדדים את טענותיהם בתמצית (עיין בעמ' 5 לפרוט'), וכך אכן היה. אוסיף שבמהלך הדיון גם הוגשו לעיוני מוצגים שונים, ובהם, בין היתר, גם דו"ח ועדת החקירה שבדקה את נסיבות התאונה (ת / 4) וכן גם השאלון ששלח ב"כ התובע לנתבעת (ת / 10) ותצהירי התשובות של עד ההגנה, מר ורובל (ת / 11), ועד ההגנה מר ישראל שפירא (ת / 12). ד. לטענת ב"כ התובע, שמתבסס לעניין האחריות על האמור בדו"ח החקירה ת / 4 (עיין עמ' 7 לפרוט' שורות 14-12), נושאת הנתבעת באחריות לאירוע התאונה, לאור העובדה שהעבודה בוצעה בחומרים מסוכנים, ובשים לב לממצאים ולמסקנות של ועדת החקירה. מאידך טוענת ב"כ הנתבעת, שהתובע נושא באשם תורם ניכר בהיותו עובד מנוסה, ולפיכך ידע שאסור לו לעסוק בחומר מסוכן, אלא בנוכחות עובד מוסמך, ואילו התובע טיפל בחומר הנפץ כאשר העובד המוסמך, דהיינו, עד ההגנה, ישראל שפירא, יצא מן החדר שבו היו אמורים לבצע את הבדיקה, ובהיות התובע מודע לסיכון באופן ממשי, יש לזקוף לחובתו אשם תורם. ה. עיינתי בעדותו של עד ההגנה, מר ישראל שפירא, בטענות הצדדים ובדו"ח החקירה ת / 4, ואומר מיד שלדעתי יש להתבסס על הממצאים ועל המסקנות כפי שנקבעו בדו"ח של ועדת החקירה. בכל מקום שבו קיימת מחלוקת עובדתית בין מה שנטען בביהמ"ש לעומת הכתוב בדו"ח החקירה, יש להעדיף את האמור בדו"ח ועדת החקירה, ולו מן הטעם שהדו"ח מתייחס למה שהתרחש לפני כשש שנים ומחצה, חברי הועדה גבו עדויות מן העדים הנוגעים בדבר סמוך ביותר למועד האירוע, לכן ברור שהתרשמותם של העדים היתה טרייה באותה תקופה, ומכאן שיש להעדיף את האמור בממצאים ובמסקנות הועדה. כאמור, ביום התאונה 16.12.91, בוצעו בדיקות של חומר נפץ, כשהמוסמך לבצע בדיקה זו היה עד ההגנה, מר ישראל שפירא, והתובע הוקצה ממפעל הפירוטכניקה לעבוד בביצוע בדיקות אלה בהדרכתו של עד ההגנה, מר ישראל שפירא. ו. מעיון בסעיף 2.3 של הדו"ח עולה, כי בשלב ראשון בוצעו שבע בדיקות סטנדרטיות, כשאת שתי הבדיקות הראשונות ביצעו השניים יחדיו, ואילו את חמש בדיקות הנוספות ביצע התובע באופן עצמאי. לאחר ארוחת הצהריים, החלו השניים בבדיקה המתוכננת של שלושים נפצים. לאחר שמר ישראל שפירא הסביר לתובע את תהליך הבדיקה החלו הבדיקות עצמן, והופעלו שני נפצים. בשלב זה, יצא עד ההגנה, מר ישראל שפירא, מחדר הבדיקות לשירותים, התובע פתח את תא הפיצוץ, והתכונן להכניס נפץ נוסף. בזמן חיבור פיני הנפץ לתילי הייזום, הופעל הנפץ, והתובע נפצע בכף ידו השמאלית. במסגרת הממצאים קובעת ועדת החקירה, בעמ' 5 של הדו"ח, שהתובע לא ביצע בדיקות אלה בעבר, ולא היתה לו הסמכה פורמלית לבצען. מר ישראל שפירא נתבקש על ידי הממונים עליו ללמד את התובע את תהליך הבדיקות, כדי שהעד יוכל להתפנות לעיסוקים אחרים, ובזמן האירוע שהה התובע לבדו בחדר הבדיקות. ז. הועדה מציינת, שלדעתה התרחש האירוע כך שהעד מר ישראל שפירא, עזב את חדר הבדיקות, ואזי פתח התובע את תא הפיצוץ מבלי לנתק את הכבל החשמלי מקופסת ההפעלה, וכאשר ניגש התובע לתא הפיצוץ והוציא נפץ נוסף שהיה בין אצבעות ידו השמאלית, חיבר התובע את מגעיו להדקי הכבל, ובזמן חיבור המגעים נגרם הפיצוץ. מציינת הועדה, שההפעלה המחודשת של קופסת ההפעלה בוצעה לאחר תום הניסוי הקודם, מבלי שחלפו חמש דקות מרגע ההפעלה הקודמת, כשהקופסה הזרימה עדיין את מלוא הזרם המכוון. ח. לדעת הועדה, היתה זו טעות אנוש של התובע, אשר פתח את תא הפיצוץ מבלי שניתק את הכבל החשמלי מקופסת ההפעלה, ומבלי שקיצר תחילה את המגעים, ואין ספק שלתובע לא היתה הסמכה לבצע בדיקות הרסניות, והוא גם לא ביצע בדיקות כאלה בעבר. מתוך הטעות שעשה התובע עולה, שהמיומנות שלו בתהליך לא היתה מספקת. הועדה מציינת עוד, שמן העדויות שבפניה מצטייר התובע כעובד מסור ואחראי, בעל יכולת למידה, העושה כל דבר רק לאחר שהוסבר לו היטב. הועדה מביעה השערה, שיתכן וטעותו של התובע נגרמה מחמת חוסר ריכוז שנבעה מכך שהוא נמצא ברשימת המוממלצים לפרישה מרצון, והוא, לפי אחת העדויות, "נראה מיואש", והתלבט האם להשאר ברפא"ל או לפרוש. ט. לפי הנוהל של רפא"ל, ובהנחה שהתובע היה בבדיקה הנדונה בגדר "עובד מתמחה" הרי אסור היה לו לעסוק בפעילות אותה ביצע ללא נוכחות "עובד מומחה", בטרם הסמכתו. מציינת הועדה, שבזמן האירוע לא היו הנוהלים הרלוונטיים לפני מבצעי העבודה, ולא ברור אם העובדים שעסקו ישירות בעבודה, והממונים עליהם, היו מודעים לנוהל, שמתיר ל"עובד מתמחה" לעבוד רק כעוזר ל"עובד מומחה", ואוסר עליו לעבוד באופן עצמאי (סעיף 5.7 של דו"ח הועדה). י. עוד מציינת הועדה, שבמערך הבדיקה הקיים, אין מפסק שמקצר את הקו המספק זרם מקופסת ההפעלה לאלמנט הנבדק בזמן פתיחת דלת התא, ואילו היה קיים מפסק כזה במערכת, לא היתה טעותו של התובע גורמת להתרחשות האירוע. לפי הערכת הועדה, גם לא בוצעה אנליזה של כשלים לפני שאושר מערך הבדיקה הקיים, ועריכת אנליזה כזאת היתה מונעת תאונות כאלה. הועדה ממליצה להוסיף מפסק לניתוק אוטומטי של הזרם עם פתיחת דלת התא, כמו כן ממליצה הועדה להוסיף מתקן שבתוכו יונח הנפץ בשלב חיבורו לקו המתח, ועוד מוסיפה הועדה שבזמן הכשרת עובדים חדשים, יש להקפיד על שמירת הנוהלים ואסור לעשות הכשרה כזו תחת לחץ זמן. הועדה גם מוסיפה המלצה, להגדיל את מספר העובדים בעלי הרשאה לביצוע העבודות הדרושות במפעל הייצור, כדי שלא תבוצענה הסמכות בתנאי לחץ, כמו כן יש להדגיש בצורה מתאימה את הסיכונים הבטיחותיים במסגרת נוהלי העבודה ולהקפיד על רענון העובדים בנוהלים אלה. לא פירטתי את כל המלצות הועדה ואת כל ניתוח מסקנותיה, אלא התמקדתי במה שנראה לי כרלוונטי לענייננו. יא. העד מר ישראל שפירא מסר בזמן עדותו בביהמ"ש, כי התובע פעל בניגוד לנוהל העבודה, ובניגוד להנחיות שקיבל, על ידי עצם נגיעתו בנפץ, שכן לפי ההוראות היה על התובע לבצע עבודה רק בנוכחות העד מר שפירא, ואסור היה לתובע לעבוד לבד. לדברי מר שפירא ידע התובע, גם מפעילויות אחרות שעשה בקבוצה זו או אחרת, שאסור לו לבצע עבודה שלא בנוכחות אדם מוסמך (עיין עמ' 10 לפרוט'). יב. כפי שכבר ציינתי קודם לכן, אני סבור שאת הממצאים והמסקנות ביחס לנסיבות התאונה בה עסקינן, יש לקבוע בהתאם לאמור בדו"ח ועדת החקירה. אין ספק, שהתאונה התרחשה תוך עיסוק בחומר נפץ, דהיינו, חומר מסוכן. עצם העובדה שעל העובד לבצע עבודה בחומר מסוכן, יש בה כדי להטיל אחריות מוגברת על המעביד. . בענייננו יש לקחת בחשבון, שהתובע לא היה מוסמך לבצע בדיקה בחומר מסוכן מסוג זה, והוא נטל חלק בבדיקה כמי שאמור היה להיות מודרך על ידי מר שפירא. מר שפירא ציין, בעמ' 10 לפרוט', שהתובע ידע שללא הסמכה אסור לו לעבוד לבד, ואין חולק שבזמן האירוע שהה התובע לבדו בחדר הבדיקות, ואולם בסעיף 5.7 כותבת הועדה במפורש: "כאמור, בעת האירוע לא היו הנוהלים הרלוונטיים לפני מבצעי העבודה... לא ברור אם העובדים שעסקו ישירות בעבודה והממונים עליהם היו מודעים לנוהל, המתיר ל"עובד מתמחה" לעבוד רק כעוזר ל"עובד מומחה" ואוסר עליו לעבוד באופן עצמאי". (ההדגשה שלי - י.ג). יג. מכאן, שועדת החקירה עצמה מטילה ספק בשאלה האם היה ברור לעובדים ולממונים עליהם הנוהל שאוסר על "עובד מתמחה" (וזה היה מעמדו של התובע לצורך בדיקת הנפץ) לעבוד באופן עצמאי. יתר על כן, מסתבר שגם לא ננקטו אמצעים שהיה בהם כדי למנוע את הסיכון, ומדובר בסיכון שניתן היה לצפות ולחזות אותו, ואני מפנה, למשל, לאפשרות של התקנת מפסק במערכת שמקצר את הקו המספק זרם מקופסת ההפעלה לאלמנט הנבדק בעת פתיחת דלת התא (סעיף 5.8). כמו כן, גם לא בוצעה אנליזה של כשלים לפני שאושר מערך הבדיקה הקיים, כל אלה אמצעי זהירות ובטיחות שהיה על המעבידה - הנתבעת לנקוט בהם, שכן ביצוע העבודה בחומר המסוכן מטיל אחריות מוגברת עליה כמעבידה, וחייבת היא לצפות בנסיבות אלה אפשרות להתרחשות תאונה, ולנקוט באמצעים למניעת סיכון כזה אשר מצוי בתחום הציפיות שלה. יד. הועדה מציינת, בין היתר, שהתובע לפי העדויות, מצטייר כעובד מסור ואחראי ובעל יכולת למידה, ואולם מתוך טעות אנוש פתח התובע את תא הפיצוץ מבלי שניתק את הכבל החשמלי מקופסת ההפעלה, ומבלי שקיצר את מגעיו. הועדה מביעה השערה כי יתכן וטעות זו של התובע נגרמה מחוסר ריכוז הואיל ו"נראה מיואש" והתלבט האם להישאר ברפא"ל או לפרוש, הואיל והתובע נמצא ברשימת המומלצים לפרישה מרצון. אינני סבור שיש בכך כדי להטיל תרומת רשלנות על התובע. כאשר מתבצעת עבודה בסיכון גבוה, חייב המעביד לוודא שננקטו כל האמצעים למניעת התרחשות תאונה. בענייננו עולה מתוך עיון במוצג ת / 4 שלא ננקטו כל האמצעים שניתן וצריך היה לנקוט בהם כדי למנוע סיכון שמצוי בתחום הציפיות של הנתבעת. בנסיבות כאלה, אין המעביד רשאי להיתלות בטעות כזו או אחרת שמבצע העובד במהלך עבודתו, ולנסות להתבסס על טעות כזו במטרה לצמצם את האחריות הרובצת על המעביד. . לא למותר להוסיף, כי התובע נפגע שעה שביצע עבודה שנועדה, מטבע הדברים, לקדם את האינטרס של המעבידה, ולא בנסיבות שבהן ניסה העובד לחסוך לעצמו טירחה או עבודה. טו. אני מפנה לע"א 77 / 701 רשות הנמלים נ' עזרא מספי, לג' (1) פד"י, עמ' 737. כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק, כותב, שם, בעמ' 742, מקום בו הוא דן בשאלת הרשלנות התורמת: "על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח את שלומם של עובדיו. הוא יוצר את הסיכון, ובידיו הידע, האמצעי ושיקול הדעת כדי למנוע את הנזק. המעביד, חוג ראייתו גדול ומקיף. הוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר, העושים מלאכתם בישוב הדעת ובשלוות חדר העבודה שלהם על יסוד ידיעה מקצועית ונסיון ממושך משלהם ומשל אחרים". (ע.א 56 / 313 חברת החשמל נ' בלומברג, יא' (2) פד"י 1087 בעמ' 1093). שונה לחלוטין מעמדו של העובד. אין הוא יוצר את הסיכון. הוא מקבל את מקום העבודה, על הסיכון שבו כדבר נתון. הוא עושה את שהאחרים עושים, הוא חוזר על אותה עבודה, שעשה בעבר פעמים רבות. כל אלה עשויים להקהות את חושיו, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לבו לסכנה האורבת לו. ממצבם השונה של המעביד ושל העובד, נובע כי אותה רמת זהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו, אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו". על יסוד כל האמור לעיל, אני סבור כי האחריות המלאה לאירוע התאונה רובצת על הנתבעת ואין לייחס לתובע אשם תורם. טז. אעבור עתה לדון בשאלת גובה הנזק. עקב התאונה אושפז התובע בבית החולים רמב"ם מיום 16.12.91 עד ליום 20.12.91. התובע סבל בתאונה זו מכריתה טראומתית של הגלילים הסופיים באצבע הראשונה (האגודל) והאצבע השנייה (האינדקס) של כף יד שמאל, וכן פציעה בגלילים הסופיים של אצבעות 4+3, ומספר רסיסים באצבע השלישית. התובע נבדק על ידי הכירורג הפלסטי, ד"ר אבנר קרב, מטעמו, שבחוות דעתו מיום 25.1.93 (ת / 13) ציין כי התובע זכאי לנכות בשיעור של 10% לצמיתות בגין הקטיעה באגודל השמאלי, וכן 5% נכות לצמיתות עבור הקטיעה באצבע השנייה, ו5%- נכות נוספים לצמיתות עבור צלקות רגישות וכואבות בגין הגופיפים הזרים באצבע השלישית, וביחד נכות משוקללת של 18.75% לצמיתות בגין הפגיעה באצבעות כף יד שמאל. בשים לב למינו, גילו, וחוסר יכולתו של התובע לשוב למקצועו, המליץ ד"ר א. קרב, על הפעלת תקנה 15 במלואה, כך שנכותו של התובע לפי חוות דעתו, לאחר הפעלת תקנה 15, היא בשיעור של 27% לצמיתות. יז. מטעם הנתבעת נבדק התובע על ידי הרופא ד"ר מ. רופמן, שבחוות דעתו מיום 13.10.97 (נ / 3) קבע, כי נשארה לתובע נכות אורטופדית צמיתה הואיל וביד שמאל קיימת קטיעה של בערך שני שליש מן הגליל המרוחק של האגודל, ובאצבע האינדקס קיימת קטיעה של רוב הגליל המרוחק. פרט לכך אין בעיה אורטופדית אחרת, פרט לצלקת בלתי מכאיבה באצבע השלישית. מציין ד"ר מ. רופמן, שהזמן הרב שחלף מאז נבדק התובע על ידי המל"ל ועל ידי ד"ר א. קרב, הביא לשיפור רב במצב כף יד שמאל ובתפקודה, ולפיכך קבע ד"ר מ. רופמן לתובע 15% נכות אורטופדית לצמיתות, ולדעתו, מעבר לקביעות אלה, לא נמצאה בעיה תפקודית אצל התובע. יח. כמו כן, נבדק התובע על ידי הועדות הרפואיות של המל"ל. בועדה הרפואית לעררים מיום 22.2.93 נקבעו לתובע 22.84% נכות רפואית לצמיתות וזאת בגין קטיעה באגודל יד שמאל, קטיעה באצבע השנייה של יד שמאל (גלילים סופיים), וכן בגין פציעה בגלילים הסופיים של האצבעות 3 + 4 של כף יד שמאל, וכן גופים זרים קטנים ביד שמאל. בנוסף, נבדק התובע על ידי ועדת הרשות של המל"ל לעניין תקנה 15, וזאת ביום 12.5.93. בתאריך 23.6.93 קיבלה הועדה הרפואית לעררים את המלצת ועדת הרשות להעלות את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 25%, כך שנכותו הצמיתה המשוקללת של התובע לאחר הפעלת תקנה 15, היא בשיעור של 29%, לפי קביעת הועדה הרפואית לעררים של המל"ל. יט. בתחשיב הנזק, שהגיש ביום 10.11.97, טוען ב"כ התובע שפגיעתו התפקודית של מרשו גבוהה, והפסדיו גבוהים, ולכן, לדעתו, יש לערוך את חישוב הפיצוי המגיע על בסיס נכות תפקודית בשיעור 30%. לפי חישובו של ב"כ התובע שכרו המשוערך של התובע ערב התאונה מגיע, נכון למועד הגשת התחשיב ל12,465- ש"ח לחודש. התובע חזר לעבודה כחמישה חודשים לאחר התאונה, בחצי משרה בארכיון, ולאחר מכן למשרה מלאה בעבודות משרדיות, וקידומו נעצר. דרגתו של התובע ערב התאונה היתה 12, וכיום היא 14.7, ואילו היה התובע ממשיך בעבודתו, ומתקדם בה באופן רגיל היה מגיע התובע לדרגה 17, ושכרו היה מסתכם ב16,000- ש"ח, כפי שמרוויחים טכנאי הרכבה בעלי נסיון דומה לזה של התובע. ב"כ התובע מבקש לפצות את מרשו עבור התקופה שמאז התאונה ועד היום לפי הפסד בשיעור של 4,500 ש"ח לכל חודש, וביחס לעתיד מבקש ב"כ התובע לפצות את מרשו לפי 30% נכות תפקודית, מתוך שכר של 12,465 ש"ח לחודש. בנוסף, מבקש ב"כ התובע לפסוק לזכות מרשו פיצוי גלובלי של 15,000 ש"ח בגין עזרת צד ג', ו20,000- ש"ח הוצאות רפואיות ונסיעות, ו60,000- ש"ח בגין כאב וסבל, וביחד 1,124,877 ש"ח, ומפיצוי זה יש, כמובן, להפחית את תשלומי המל"ל. כ. הנתבעת טוענת בתחשיב שהוגש מטעמה ביום 31.12.97, כי יש לאמץ את קביעת הנכות של הד"ר מ. רופמן, שקבע כי תפקוד אצבעותיו של התובע תקין כעת. מציינת ב"כ הנתבעת כי לאחר התאונה קודם התובע בדרגות כך שבינואר 93 קיבל דרגה 12+, בינואר 94 קיבל דרגה 13, ובינואר 96 קיבל דרגה 13+. לטענת ב"כ הנתבעת, הדרגה לה טוען התובע בתחשיבו איננה מציאותית. כמו כן טוענת ב"כ הנתבעת כי שכרו של התובע לפני המעבר לרפא"ל בע"מ הגיע לסך של 11,814 ש"ח, וזאת בחודשים אפריל עד יוני 96, ואולם עם המעבר לרפא"ל בע"מ קוצץ שכר המועברים עפ"י ההסכם שנעשה אז בשיעור של 12%, כך שעפ"י ההסכם הזה עמד שכרו של התובע נכון למועד הגשת תחשיב הנתבעת על 10,643 ש"ח, וכן מציינת ב"כ הנתבעת, כי התובע עובד שעות נוספות לפי צרכי העבודה, וכך גם היה במשך התקופה מאז שובו לעבודה מלאה. לעניין הפיצוי הכספי עצמו, טוענת ב"כ הנתבעת, שבתקופה בה נעדר התובע מעבודתו עקב התאונה, וכן בתקופה בה עבד התובע במשרה חלקית, קיבל התובע את שכרו במלואו על בסיס שלושת החודשים שקדמו לתאונה, ובסיס זה כולל גם גמול שעות נוספות. מציינת ב"כ הנתבעת, שהתובע לא הראה בתחשיב מטעמו שנגרמו לו הפסדים בפועל מחמת התאונה, ואם כן, מהם הפסדים אלה. אשר לפיצוי לתקופת העתיד, מציינת ב"כ הנתבעת, שחישוב אקטוארי המבוסס על שכרו של התובע ערב התאונה (סכום קרן של 6,166 ש"ח ברוטו לחודש), צמוד מאז ועד הגשת התחשיב לפי 80% מן המדד, מביא לשכר משוערך של 10,733 ש"ח לחודש, ולפי 15% נכות כפי שקבע ד"ר מ. רופמן, ובהיוון מתאים, התוצאה היא 300,732 ש"ח, ואולם מכיוון שהתובע ממשיך לעבוד, כולל שעות נוספות, מציעה ב"כ הנתבעת לפסוק פיצוי גלובלי של 150,000 ש"ח בלבד. בגין עזרת צד ג' מציעה ב"כ הנתבעת לפסוק פיצוי של 3,000 ש"ח, ובגין כאב וסבל מציעה ב"כ הנתבעת 36,000 ש"ח. לגבי הוצאות רפואיות ונסיעות מציינת ב"כ הנתבעת, כי אלה מכוסות על ידי קופ"ח או המל"ל, ומכיוון שתשלומי המל"ל לפי חוות הדעת של האקטואר ד"ר נחמיה אשר מסתכמים ב528,900- ש"ח (נ / 1), הרי מסקנת ב"כ הנתבעת היא, שהפיצוי המגיע לתובע "נבלע" בתקבולי המל"ל. כא. עיינתי בחוות הדעת של שני הרופאים, ד"ר א. קרב, וד"ר מ. רופמן, כמו כן עיינתי בדוחות הועדות הרפואיות של המל"ל. התובע גם הראה את ידו השמאלית שנפגעה בתאונה זו בשעת הדיון ביום 13.7.98 (עמ' 6 לפרוט'). נראה לי, שיש לקבל את טענת התובע שלא רק האצבע הראשונה והאצבע השנייה של אצבעות כף יד שמאל נפגעו בתאונה זו, במידה המצדיקה קביעת נכות, ולכן נראה לי כי יש לקבל את מסקנתו של הרופא ד"ר א. קרב, כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 18.75% לצמיתות. כב. בעדותו בפניי טען התובע, כי אלמלא התאונה היה הוא מגיע לתפקיד של מוביל טכני, כשתפקיד זה הוא שווה ערך לקידום של כמה דרגות, כשדרגתו ערב התאונה היתה דרגה 12 במקצועות הטכניים. התובע שב לעבודה כארבעה חודשים ומחצה לאחר התאונה, לפי המלצת רופאת המפעל, ד"ר א. אלופי, ועבד תחילה מספר חודשים בהיקף של חצי משרה בעבודה משרדית (ת / 6,ת / 7,ת / 8), ולאחר מכן עבר לעבוד במשרה מלאה. כזכור ציין מר ורובל בתצהירו ת / 11, שהתובע עבד בארכיון מיום 1.1.93 עד 15.10.96, ומאז 15.10.96 מועסק התובע בסיוע טכני בחטיבת מערכות אלקטרוניות. התובע ציין בעדותו, כי הוא קודם לאחר התאונה בדרגות אוטומטיות, כפי שקיבלו כלל העובדים, והוא כיום בדרגה 14+ של המקצועות הטכניים, בעוד שלמעשה אלמלא התאונה יכול היה התובע להגיע, לדעתו, לדרגה 17, ואזי שכרו היה 20,000 ש"ח ברוטו לחודש, ולא 11,000 ש"ח כפי שהינו כיום. כג. מנהל משאבי אנוש של הנתבעת, העד מר יוסף ורובל, כופר בטענותיו אלה של התובע מכל וכל. בעדותו מציין מר ורובל, כי התובע מקבל היום שכר לפי דרגה 13+ וכי את הדרגה 14 קיבל התובע כדרגת פרישה עפ"י הסכם המקצועות הטכניים מיוני 96, אך דרגה זו (14) יקבל התובע במועד פרישתו מרפא"ל, שכן, כך הסתבר מעדות מר ורובל, בעמ' 9 לפרוט', התובע שייך לאותה קבוצה של עובדים, שעפ"י ההסכם מיוני 96, עומדת לפרוש, לכשיגיע העובד לגיל 48, תוך קבלת גימלה ומענק חד-פעמי. הסכם זה מיוני 96, מטרתו היתה להביא לצמצומים ולירידת עלות שכר העבודה, כשהפרישה, כמוסבר לעיל, נקבעת לפי קבוצות גיל העובדים, מכאן שבעוד ארבע שנים עומד התובע לפרוש (עמ' 9 לפרוט'). עוד מסתבר מעדותו של העד מר ורובל, כי אין זה סביר להניח שהתובע היה מקודם באמצעות ועדת הדירוג, לפני ינואר 94, מועד בו נערך הסכם קיבוצי שהעניק דרגות לעובדים. יתר על כן, הסכם מיוחד שנעשה לעובדי המקצועות הטכניים ברפא"ל, דהיינו, ההסכם מיוני 96, הביא לקיבוע הדרגות והשכר של כל העובדים שעליהם חל ההסכם, יתר על כן, שכרם של העובדים עליהם חל ההסכם קוצץ בשיעור של 12%. עוד ציין העד מר ורובל, כי ממוצג נ / 2 שבו מופיעים נתונים של חמישה עובדים ממחלקת הפירוטכניקה עולה שממוצע הקידום של העובדים היה מעל ארבע שנים, ולמעשה מאז שנת 1991 פרק הזמן לצורך קידום היה ארוך, כמעט בלתי אפשרי היה להתקדם בדרגה (עמ' 8 לפרוט'), ולגבי טענת התובע שהיה מקבל תפקיד של מוביל טכני, תפקיד שמתבטא בתוספת של 6.4% לשכר, טוען מר ורובל בעדותו, שבשנים האחרונות ניתן תפקיד כזה של מוביל טכני לעיתים נדירות. עובדים אשר ותיקים יותר מן התובע במחלקת הפירוטכניקה לא קיבלו תפקיד של מוביל טכני עד היום, כך שלדעת העד מר ורובל, ולפי טענתו בעמ' 8 לפרוט': "ולכן הסיכויים היו שואפים לאפס". כד. לאחר שעיינתי במסמכים השונים, בעדויות ובטיעוני הצדדים, מקובלת עלי טענת הנתבעת, ולפיה, למעשה, למרות הפציעה המוחשית באצבעות כף ידו השמאלית של התובע (אין זו ידו הדומיננטית של התובע) לא הוכח כי בתקופה שמאז התאונה ועד היום נגרמו הפסדים כספיים לתובע. על יסוד חומר הראיות שבפניי אני מקבל את גירסת הנתבעת, ולפיה המשיך התובע להתקדם בדרגות באופן רגיל, ולמרות הפגיעה הפיזית שבעטיה שובץ בתפקידים שאינם מחייבים הפעלה של כף ידו השמאלית הפגועה, שולם לתובע שכרו, עד כה, באופן רגיל, מבלי שהוכח קיומו של הפסד כספי. גם הסבירות שהתובע היה מצליח להגיע לתפקיד של מוביל טכני, או דרגה גבוהה יותר מזו בה הוא מצוי כיום, היא סבירות כה קלושה, בשים לב לנתונים העובדתיים, עד כי לא ניתן לטעון שקידומו לדרגה כזו נפגע מחמת התאונה, הואיל והאפשרות שהתובע היה מגיע לתפקיד כזה אלמלא התאונה, היא קלושה ביותר. לכן, המסקנה היא, שהתובע לא הוכיח למעשה הפסדי שכר והכנסה לגבי התקופה שמאז התאונה ועד היום. אני מקבל עמדת הנתבעת, כי שכרו הרגיל של התובע שולם לו גם בתקופה בה נעדר עקב התאונה. כה. לדעתי, שונה המסקנה ביחס לעתיד. התובע כבן 44 כיום, ולפניו עוד 21 שנות עבודה. הפגיעה בכף ידו השמאלית של התובע היא פגיעה מוחשית. כבר ציינתי שמקובלת עלי מסקנתו של הד"ר א. קרב, לפיה נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 18.75% לצמיתות. נכון הוא שמאז התאונה ועד היום לא באה פגיעה זו לידי ביטוי מוחשי בקידומו ובשכרו של התובע, שכן מעבידתו - הנתבעת, פעלה ביחס לכלל העובדים, ובהם גם התובע, עפ"י ההסכמים שהיו מקובלים במקום העבודה, אך מי לידינו יתקע שאלה יהיו פני הדברים גם מכאן ולהבא, וכזכור, גם שמענו בזמן העדויות מפי מנהל משאבי האנוש במפעל, כי בעוד כארבע שנים אמור התובע לפרוש מעבודתו ברפא"ל עפ"י ההסכם שנעשה ביוני 96 (עמ' 9 לפרוט'). אם ייאלץ התובע בשלב כלשהו, מכאן ולהבא, להתמודד עם עובדים אחרים על קבלת מקום עבודה חדש, כי אז תבוא נכותו לידי ביטוי מוחשי, ומדובר בנכות שיש לה השלכה לגבי הפעלת כף ידו השמאלית. נכות זו לא גרמה לתובע עד היום להפסדים, אך זאת בשים לב לכך שהתובע מצוי באותו מקום עבודה מאז שנת 1977, ומדובר במקום עבודה שפועל עפ"י הסכמי עבודה, אך, כאמור, השאלה היא כיצד יוכל התובע להתמודד עם נכותו בעתיד. כו. רופאת המפעל, ד"ר א. אלופי, כותבת ביום 18.7.96 את המכתב הבא, שהוא מוצג ת / 5: "1. העובד סובל מתוצאות פציעה מלפני כחמש שנים. 2. במסגרת הליך שיקומו והחזרתו למסגרת עבודה מלאה נבחנו עבורו מספר עמדות עבודה ונמצאו מתאימים: ניהול תצורה, קלדנות מול מסוף מחשב. 3. מטלות אחרות, הכרוכות בהפעלת כף היד הפגועה, ובמגע עם חומרים, חפצים ואף נייר באצבעותיו הפצועות מכאיב, ואינו מתאים. 4. אי לכך למרות גילו הצעיר, ומצבו הגופני הכללי הטוב יש להתחשב במגבלותיו כמצויין לעיל" (ההדגשה שלי י.ג). על יסוד האמור לעיל, נראה לי כי יש לקבל את עמדתו של הד"ר א. קרב, גם ביחס להשפעתה של הנכות הרפואית על תפקודו של התובע, ולכן אני מקבל את האמור בחוות דעתו של ד"ר א. קרב שלפיה יש להעלות את נכותו הצמיתה של התובע ולהעמידה מבחינה תפקודית על 27% לצמיתות. כז. שכרו של התובע ערב התאונה היה: ביוני 1991 - 8,166 ש"ח, ביולי 1991 - 6,238 ש"ח, באוגוסט 1991 - 5,743, בספטמבר 1991 - 5,979 ש"ח ברוטו (ראה תלושי השכר אשר צורפו לתחשיב הנזק שמטעם התובע). השכר הממוצע של התובע באותם חודשים היה איפוא 6,532 ש"ח לחודש, ואם נשערך שכר זה ממדד חודש אוגוסט 1991 ועד היום, הרי השכר החודשי המשוערך להיום מסתכם ב12,125- ש"ח בממוצע לחודש ברוטו. כח. נראה לי, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד, מכאן ולהבא, למשך 21 שנה עד הגיעו לגיל 65, כשפיצוי זה יחושב לפי נכותו התפקודית של התובע כפי שציינתי קודם לכן (27% נכות), על בסיס שכרו החודשי המשוערך הממוצע של התובע בסך של 12,125 ש"ח לחודש. החישוב יהא איפוא: 12,125 ש"ח לחודש X 27% נכות תפקודית = 3,274 ש"ח לחודש. 3,274 ש"ח לחודש X 12 חודשים = 39,288 ש"ח לשנה. מקדם ההיוון לתקופה של 21 שנה הוא 15.415 39,288 ש"ח לשנה X מקדם היוון 15.415= 605,625 ש"ח כט. לעניין כאב וסבל, נראה לי שבשים לב לנכותו הרפואית של התובע כפי שקבע הד"ר א. קרב, בחוות דעתו (18.75%), בשים לב לאישפוזו של התובע עקב התאונה והטיפולים הרפואיים שנאלץ התובע לעבור כפי שאלה באים לידי ביטוי במוצגים ת / 1 + ת / 2, ולאור גילו של התובע, שהיה כבן 37 לערך בזמן התאונה, נראה לי כי יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש הנזק של כאב וסבל על הסכום של 50,000 ש"ח נכון להיום (בקביעת הסכום כבר לקחתי בחשבון שראש הנזק של כאב וסבל נושא ריבית כחוק מיום היווצרות עילת התביעה, ובהערכתי את הסכום כבר לקחתי בחשבון וכללתי רכיב זה). לעניין טענת ב"כ התובע בדבר הוצאות רפואיות ונסיעות, מקובלת עלי עמדת הנתבעת אשר לפיה היות והאירוע הוא בגדר פגיעה בעבודה לפי חוק המל"ל, זכאי התובע לכיסוי הוצאות אלה, בין אם במסגרת קופ"ח ובין אם באמצעות המל"ל. לעניין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, טוען ב"כ התובע, כי מרשו זכאי לפיצוי גלובלי של 15,000 ש"ח ואילו ב"כ הנתבעת סבורה, כי ניתן לפצות את התובע עבור עזרת צד ג' לעבר לסכום שלא יעלה על 3,000 ש"ח. ונראה לי לפי הערכתי כי ראוי להעמיד את הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד על סכום גלובלי של 10,000 ש"ח נכון להיום. ל. לעניין ניכוי תקבולי המל"ל לפי חוות הדעת האקטואריות של הד"ר נחמיה אשר, מיום 6.10.97 (מוצג נ / 1) נראה לי כי נפלה טעות בסיכום הסכומים שבסעיף 2.3 בחוות הדעת המתייחסת להיוון גימלאות הנכות, ואבהיר את דברי: בסעיף 2.3 מציין האקטואר ד"ר נ. אשר, כי היוון גימלאות הנכות שישולמו לנכה מ1.10.97- לכל ימי חייו (בניכוי היוון קצבת הזקנה) מסתכם ב387,400- ש"ח. אולם, בסעיף 2.1 נאמר, כי היוון גמלאות הנכות שישולמו לנכה מיום 1.10.97 עד גיל 65 מסתכם ב301,700- ש"ח. בסעיף 2.2 של חוות הדעת נאמר שהיוון גמלאות הנכות שישולמו לנכה מגיל 65, בניכוי היוון קצבת הזקנה, מסתכם ב75,700- ש"ח. אם איפוא נחבר את הסכום שבסעיף 2.1, ואת הסכום שבסעיף 2.2, הרי התוצאה היא: 377,400 ש"ח (במקום 387,400 ש"ח כפי שמופיע בסעיף 2.3 של אותה חוות דעת). לסכום הנ"ל של 377,400 ש"ח יש להוסיף את התשלומים החודשיים ששולמו לתובע עד ספטמבר 97, בסך 115,400 ש"ח, ואת התשלומים החד פעמיים בסכום נוסף של 26,100 ש"ח, כנאמר בחוות הדעת הנוספת של ד"ר נ. אשר, במסגרת נ / 1, כך שתשלומי המל"ל שיש לנכות מן הפיצוי המגיע לתובע מסתכמים ב518,900- ש"ח. הואיל וחישובו של האקטואר נערך נכון ליום 1.10.97, משמע, לפי מדד ידוע של חודש אוגוסט 97, יש להוסיף לסכום הנ"ל של 518,900 ש"ח את הפרשי ההצמדה שמאוגוסט 97 ועד היום, כך שהסכום המשוערך של תשלומי המל"ל אותם יש להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע מסתכם בסכום משוערך של: 529,567 ש"ח. לא. סיכום הפיצוי המגיע לתובע הוא איפוא כדלקמן: 1. הפסד כושר השתכרות לעתיד: 605,625 ש"ח 2. כאב וסבל: 50,000 ש"ח 3. עזרת צד ג': 10,000 ש"ח 665,625 ש"ח מסכום זה יש להפחית את תשלומי המל"ל בסכום משוערך של 529,567 ש"ח, כך שיתרת הפיצוי שהתובע זכאי לקבל מן הנתבעת היא מסתכם ב136,058- ש"ח נכון להיום. לב. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 136,058 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכה"ט שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע את אגרת המשפט שהתובע נשא בה בסכום של 645 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 21.7.96 ועד לתשלום המלא בפועל. יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין תובענה זו, תחול על הנתבעת והנתבעת תשא בה במישרין לקופת ביהמ"ש. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע את שכר טרחתו של הרופא, ד"ר א. קרב, בגין הכנת חוות דעתו בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מן המועד שבו שילם התובע את שכרו של הרופא בגין חוות הדעת ועד הפרעון המלא בפועל. חומרי נפץ