תוספות שכר לעובדי מדינה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספות שכר לעובדי מדינה: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט נויגבורן - דן יחיד; תב"ע מא/29-2) התבררה תובענה מאת המשיב (להלן - המדריך) נגד המערערת (להלן - המדינה) למתן פסק-דין הצהרתי "כי מגיע לו בגין כל שנות עבודתו את כל אותן התוספות שקיבלו עובדים אחרים בדרגתו, כגון חופשה, דמי הבראה, ספרות וכל הטבה אחרת", וכן לתשלום הפרשי שכר עבור התקופה מאוקטובר 1978ועד מאי 1980, בצירוף פיצויי הלנה. בית-הדין נענה לתביעה, ומכאן הערעור שהגישה המדינה לבית-דין זה. .2עובדות המקרה, כפי שהן עולות מפסק-הדין שבערעור, הן כדלקמן: א) המדריך מילא, על-פי הוראה מאת מנהל המחלקה לישובי עולים במשרד הדתות מיום 27.2.1955(מוצג ת/ 1(א) בתיק ההליך בבית-הדין האזורי), תפקידים של הדרכה דתית וריכוז ענייני דת במושב חלץ, והמדינה שילמה לו על כך שכר שהשתנה מזמן לזמן; ב) ביום 31.10.1977שלח הרב שלום גמליאל, מי שיה אז מנהל אזור ירושלים והדרום במשרד הדתות, מכתב למדריך ובו ההודעה, כי "משכורתך נקבעה בסך 700, 2ל"י בדרגה שו"ב א', החל מיום 1.4.1977" (ת/1). כן נאמר בהודעה, כי על המדריך למלא את כל תפקידי ההדרכה הדתית, "פרט להוראות איסור והיתר, שטרם נתמנה לכך מהרבנות הראשית לישראל, וכמו כן השחיטה". כן נאמר בהודעה, כי עליו להגיש "דו"חות מעשיים" מדי חודש בטפסים שקיבל; ג) המדריך הצהיר ש"קיבל את מלוא שכרו עד 30.9.1978, וכל תביעותיו הן לאחר מועד זה"; ד) בספטמבר 1978נבחר רב למושב ששימש גם בתפקיד שוחט, אך המדריך המשיך בתפקידיו שלו; ה) לגרסת המדריך, מאז 1.10.1978שולם לו שכרו בסכומים הפחותים ממה שהגיע לפי דרגת השכר שנקבעה לו, ולא נכללו בו, בין היתר, תוספות היוקר שהשתלמו מזמן לזמן במשק; מכאן תביעתו לבית-הדין האזורי. .3עיקר טענותיה של המדינה בבית-הדין האזורי היו, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. המדריך פעל בהתנדבות; הוא ביצע שירותים של "מדריך רוחני, במושב חלץ, ובתמורה לכך קיבל מענק, שאינו משכורת". הואיל והסכומים שקיבל המדריך היו מענקים, לא חלו עליהם כל התוספות החלות על משכורת רגילה. לחלופין העלתה המדינה את הטענה, כי המדריך היה עובד של המועצה האזורית חוף אשקלון. .4בית-הדין האזורי פסק, כי הקשר בין המדריך והמדינה, לפתות בתקופה החל מיום 1.4.1977- התאריך שבו החלה תחולתו למפרע של מכתב ת/ 1- היה קשר חוזי, והמדריך לא פעל בהתנדבות; הוא קיבל "משכורת המקבילה לדרגה מסוימת בשירות המדינה". הוכח גם קיום יחסי עובד-מעביד: המדריך השתלב ב"מפעל של משרד הדתות", עמד בתנאי מבחן ההשתלבות, הן בפן החיובי והן בפן השלילי, ולא הופיע כלפי משרד הדתות כבעל עסק משלו, ו"כל מה שהקנה למשרד הדתות היה כוח עבודתו, ותו לא". לא הוכח גם כי הוא היה עובדה של המועצה האזורית, כטענת המדינה; המועצה האזורית שימשה רק צינור להעברת הכספים מהמשרד למדריך. .5לאור הקביעה, כי בין המדריך והמדינה היו קיימים יחסי עובד-מעביד, פסק בית-הדין האזורי, כי התובע היה זכאי לכל תוספת היוקר שנקבעו במשק עבור התקופה החל מ- 1.10.1978ועד סוף מאי 1980(כאמור המדריך הגביל תביעותיו לתקופה זו ראה סעיפים 1ו- 2(ג) לעיל), וחייב את המדינה בתשלום ההפרשים בין השכר שהמדריך היה זכאי לו עבור כל חודש מהחודשים האמורים ובין מה שקיבל באותו חודש למעשה. .6אשר לפיצויי הלנה קבע בית-הדין האזורי, כי פיצויי ההלנה בגין התקופה שלפני נובמבר 1979התיישנו, אך המדריך זכאי להפרשי הצמדה וריבית בגין תקופה זו; ואילו לגבי התקופה מדצמבר 1979-מאי 1980קבע בית-הדין, "שהיתה טעות מסוימת בקשר לסיווגו של התובע כעובד או לא, ואני מוכן להתחשב בכך לעניין הפחתת פיצויי ההלנה", אולם הטעות יכולה לפעול עד לזמן סביר לאחר הגשת התביעה. בית-הדין האזורי פסק, איפוא, כי ההפרשים הללו יישאו פיצויי הלנה בשיעור של % 5לשבוע עבור הפיגור שעד יום 1.2.1981(כחודש וחצי לאחר הגשת התביעה), ופיצויי הלנה בשיעור של % 10לשבוע עבור התקופה שלאחר מכן ועד התשלום בפועל. .7עיקר טענותיה של המדינה בערעור היו; א) בית-הדין האזורי טעה בקבעו, כי נוצרה התקשרות חוזית בין המדריך והמדינה; הוכח שהיחסים בין המערערת למשיב מקורם בהתנדבות; ב) לא הוכחש היו קיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים; אך אפילו ייקבע כי היו קיימים יחסי עובד-מעביד, הם הסתיימו בספטמבר 1978, עת עם מינויו של רב חדש למושב; ג) הוכח כי המדריך שימש את הציבור "וקיבל שכר בטלה כפיצוי על ביטול זמנו"; ד) שכרו של המדריך שולם על-ידי המועצה האזורית; ה) הרב גמליאל לא היה מוסמך לקבוע את האמור ב-ת/ 1וטענת חוסר הסמכות מתחזקת על-ידי העובדה, "שהמשיב לא קיבל שכר לפי הדירוג שנקבע לו על-ידי הרב גמליאל"; ו) בנסיבות המקרה הנדון מוצדק להפחית את פיצויי ההלנה, מאחר "שהמערערת סברה לאורך כל הדיון בשל הנימוקים כי המשיב אינו עובד". .8לאחר הגשת התביעה נעשו מספר נסיונות להגיע להסדר של פשרה. ביום 3.5.1981כתב מר י' וינברג, סגן מנהל כללי במשרד הדתות, לראש המועצה האזורית חוף אשקלון (ת/6): "...ערכתי התייעצות מחודשת ובאנו למסקנה כי מגיע לו (כלומר למדריך) משכורת כשו"ב א', למרות שהוא משמש כמדריך דתי וביקשתי לקראת תשלום החודש הראשון 81לתקן את שיבוצו על-פי זה. כמובן שנעשה גם חשבון על הפרשים המגיעים מאז הופסק התשלום האמיתי" (ההדגשים לא במקור). מאז תאריך המכתב ת/ 6מקבל המדריך משכורת כאמור שם; אולם המדריך לא הסכים לוותר על התביעה להפרשים. .Iiפסק-הדין .1שאלה אחת בלבד עומדת להכרעה בערעור זה והיא השאלה, האם היו קיימים יחסי עובד-מעביד בין המדריך ובין המדינה, שהרי אם התשובה לשאלה זו תהיה בחיוב, לא יהיה שום ספק כי המדריך היה זכאי להפרשי השכר שבית-הדין האזורי פסק לו. .2בית-הדין האזורי קבע בפסק-הדין שבערעור, כי לפחות מאז 1.4.1977, כלומר מאז שהוענקה למדריך הדרגה "שו"ב א'", הקשר בינו לבין המדינה היה קשר חוזי, והוא לא פעל למען המדינה בהתנדבות אלא היה עובדה (סעיף 4לחלק I). קביעה זו של בית-הדין האזורי מעוגנת יפה בחומר שהיה לפני בית-הדין, ואין למצוא בה כל פגם; ניתן לומר כי בית-הדין גילה מידה רבה ביותר של זהירות. .3המדריך נתמנה על-ידי סגן מנהל המחלקה לישובי עולים במשרד הדתות, לעבוד בהדרכה דתית וריכוז ענייני הדת במושב, בתחילת שנת 1955(סעיף 2(א) בחלק I; וכן מוצג ת/ 1א) הוא המשיך במילוי תפקיד זה ברציפות מאז והמשיך בו גם כשנתמנה רב למושב, וגם בעת הדיון בבית-הדין האזורי, ולא נטען בעת הדיון בערעור, כי עבודתו הופסקה בינתיים. במשך כל הזמן הזה הוא קיבל שכר קבוע בעד עבודתו, שגובהו נקבע מדי פעם על-ידי משרד הדתות, לו ולמדריכי דת אחרים. כל זה אינו מתיישב עם היות האיש "מתנדב". לבסוף, ביום 31.10.1977, קבע מנהל אזור ירושלים והדרום במשרד הדתות, הרב גמליאל, כי דרגת השכר של התובע תהיה "שו"ב א'", שהיא אחת הדרגות בדירוג המשכורות של העובדים המועבדים במתן שירותים דתיים (סעיף 2(ב) בחלק ,iוכן מוצג ת/1). יצוין, כי גם המצהיר מטעם המדינה, הרב עדי, אמר בתצהירו (סעיף 4), שהמדריך קיבל "מענק" כספי "על מנת שלא כל טורחו יהיה בהתנדבות" (ההדגש לא במקור). .4המדינה טענה, שעם מינויו של רב קבוע למושב, העוסק גם בשחיטה, עברו כל תפקידי המדריך לרב והמשיב קיבל מעתה ואילך "תשלומי חסד". לטענה זו אין למצוא כל ביסוס בחומר שהיה לפני בית-הדין האזורי. גם לפני כן לא מילא המדריך תפקידים של רב או שוחט. במכתבו של הרב גמליאל (ת/1) נאמר במפורש, כי אין תפקידיו של המדריך כוללים "הוראו היתר ואיסור... וכמו כן שחיטה" (סעיף 2(ב) בחלק I). עם מינויו של הרב, החל זה בביצוע אותם התפקידים שלא נכללו במסגרת פעולתו של המדריך, והמדריך המשיך למלא את התפקידים שבעבורם נקבעה הדרגה. טענה על "תשלומי חסד" מוטב שלא היתה נטענת משנטענה. .5בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו, כי המדריך השתלב ב"מפעל" של משרד הדתות וענה על כל דרישות הפן החיובי והשלילי של מבחן ההשתלבות (סעיף 4בחלק I). המדינה משיגה על קביעה זו, אך די להציץ בחומר הראיות בכדי להיווכח, כי אין בה כל פסול. המדריך היווה חלק מהמנגנון שהפעיל משרד הדתות למתן הדרכה דתית והגשת שירותי דת בישובים החקלאים. המדינה (משרד הדתות) שילמה לו משכורתו, פיקחה על עבודתו וחייבה אותו בהגשת דינים-וחשבונות על פעולתו בטפסים שהמשרד המציא לו. המדריך לא הופיע כלפי המדינה כמפרנס עצמאי, כ"בעל עסק משלו", הוא לא הציע שירותיו בהדרכה דתית לכל דורש, אלא פעל רק במסגרת התפקידים שהוטלו עליו על-ידי משרד הדתות; פעילותו לא היו עמה כל השקעות, ולא חשבון של רווח או הפסד תפעולי; כל שהעמיד לרשות המדינה היה כוח עבודתו (ראה לעניין זה דב"ע לג/72-3, [1], בע' 148; דב"ע לו/48-3, [2], בע' 159). .6המדינה משיגה על כך וטוענת, כי הרב גמליאל, מי שקבע דרגתו של המדריך (ב-ת/1), לא היה מוסמך לעשות זאת. אין כל הצדקה לטענה זו; מכל מקום, הרב גמליאל היה מנהל האזור שבו עבד המדריך, הוא עמד בקשר עמו מטעם משרד הדתות, פיקח על עבודתו והמציא לו טפסים לדיווח. לגבי המדריך הוא ייצג את הגהלת משרד הדתות. בחומר הראיות אין גם למצוא כל ראיה שאי-פעם ההודעה שב-ת/ 1בוטלה במפורש, או שהודע למדריך כי הרב גמליאל לא היה מוסמך לתיתה ואין לנהוג לפיה. אולם המדינה מוסיפה נימוק נוסף: טענת חוסר הסמכות מתחזקת על-ידי העובדה, "שהמשיב לא קיבל שכר לפי הדירוג שנקבע על-ידי הרב גמליאל" (סעיף 7(ה) בחלק I). יש לציין כי זהו נימוק "מקורי" ביותר; אם יתקבל יוקל במידה ניכרת מצבו של כל מעביד שהוגשה נגדו תביעה על הלנת שכר; די יהיה לו שיוכיח, כי לא שילם את השכר שתובעים, ותהיה בכך ראיה שהשכר לא הגיע. גם זו היא טענה שיפה היה לה אילו לא הועלתה. .7ועוד טוענת המדינה, כי אפילו היה המדריך עובד. הרי לא היה עובדה של המדינה, אלא של המועצה האזורית אשר שילמה לו משכורתו. בית-הדין האזורי דחה טענה זו מכל וכל, מאחר ש"לא הובאה ראיה כלשהי לתמוך בטענה זו". בית-הדין מציין, כי שוכנע "שהמועצה שימשה צינור בלבד להזרמת הכסף לתובע", ואין יסוד להתערבות בית-דין זה. עיון בחומר שהוגש לבית-הדין האזורי מגלה, כי לא הובאה כל ראיה לקיום יחסים חוזיים כל שהם בין המדריך והמועצה האזורית. שכרו של המדריך נקבע על-ידי המדינה, הפיקוח על ביצוע העבודה היה בידי משרד הדתות, וגם הדיווח הופנה למשרד הדתות ולא למועצה האזורית. .8זאת ועוד: אחד מסימני ההיכר של מעביד היא הסמכות לפטר. סמכות זאת לא היתה נתונה למועצה האזורית לגבי המדריך. היא לא מינתה אותו לתפקידו, היא לא היתה מוסמכת להפסיק עבודתו בתפקיד ולא היא שקבעה מדי פעם את תנאי עבודתו. כל הסמכויות הללו היו בידי משרד הדתות. .9בדין איפוא קבע בית-הדין האזורי, כי המדריך היה עובד של המדינה, לפחות מיום 1.4.1977, וממילא היה זכאי למלוא השכר המשתלם לעובדים בדרגתו, וכן לכל תוספות היוקר שנקבעו מאותו תאריך ואילך. למעשה גם משרד הדתות עצמו הודה, כי סכומים אלה הגיעו לעובד. סגן מנהל משרד הדתות ציין במכתב ליושב-ראש המועצה האזורית (ת/6; סעיף 8בחלק I), כי לאחר התייעצות "מחודשת" הוחלט "כי מגיע לו משכורת שו"ב א'". לא דובר איפוא על "תשלומי חסד" ולא על הסדר לפנים משורת הדין, אלא על שכר שהגיע למדריך. הרב וינברג הוסיף, כי "ערך" חשבון ההפרשים המגיעים לו מאז הופסק התשלום האמיתי (ההדגש לא במקור). .10המדינה לא ערערה על חישוב ההפרשים כפי שנערך על-ידי בית-הדין האזורי. היא רק העלתה טענה חלופית, כי בנסיבות המקרה מוצדק להפחית את פיצויי ההלנה שלא התיישנו עד ליום הגשת התביעה. בית-הדין האזורי הפחית את פיצויי ההלנה המגיעים עבור התקופה שמדצמבר 1979ועד תחילת פברואר 1981והעמידם על השיעור של % 5לשבוע ופסק פיצויי הלנה רגילים של % 10לשבוע עבור יתרת תקופת הפיגור. מאחר שהיתה קיימת מחלוקת ביחס לעצם החבות, מן הדין להעמיד את שיעור פיצויי ההלנה על % 5לשבוע עבור כל התקופה עד התשלום בפועל. .11בכפוף להפחתה הנ"ל של פיצויי ההלנה, דין הערעור להידחות ודין פסק-הדין של בית-הדין האזורי להתאשר מטעמיו. המדינה תשלם למדריך הוצאות בסך של 500, 1שקלים בתוספת מע"מ.עובדי מדינהתוספות שכר