שימוש בחצר בניגוד לחוזה שכירות

שימוש בחצר בניגוד לחוזה שכירות 1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינויה של הנתבעת מדירה 4 [להלן: "הדירה"], בבניין ברח' רמב"ם 43 בגבעתיים, הידוע גם כגוש 6154 חלקה 377 [להלן: "הבניין"], ולהחזרתה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמה. 2.עיקרי המסכת העובדתית: א.התובעת הינה בעלת הבניין (נסח רישום מקרקעין צורף כנספח א' לת/5]. ב.הנתבעת הינה דיירת מוגנת בדירה בהתאם לחוזה שכירות מוגנת מיום 16.08.83 שנערך בין הצדדים [להלן: "החוזה", צורף נספח ב' לת/5]. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעת: א. הנתבעת הפרה את החוזה באופנים הבאים: הנתבעת מנהלת בדירה עסק - פנסיון לכלבים, וזאת בניגוד למטרת החוזה שהינה למגורים בלבד. הנתבעת מסיגה גבול בכך שהיא עושה שימוש בחצר בניגוד לתנאי החוזה.ו   3. הנתבעת מטרידה ללא הפסק את התובעת ובני משפחתה המתגוררים בבניין.   4. הנתבעת ביצעה עבודות שיפוצים בדירה מבלי שקיבלה לכך את רשות התובעת ובכלל זה בנתה גגון והתקינה מזגן ללא הסכמת התובעת. כמו כן, הנתבעת החליפה בחלקים מהדירה את הריצוף וביצעה עבודות אינסטלציה בהיקף רחב, ללא קבלת הסכמה בכתב מהתובעת.   5. הנתבעת מטפחת ומאכילה חתולי רחוב רבים בחצר הבניין ובחדר המדרגות. נוהג זה גורם לסירחון רב ולזוהמה ניכרת בכל חדר המדרגות והחצר, ומהווה מטרד לשכנים. ב. הפרות חוזה אלה מהוות עילה לפינויה של התובעת.   טיעוני הנתבעת: א. הנתבעת לא מנהלת בדירה עסק של פנסיון לכלבים ולא הפרה את מטרת השכירות.   ב. אין זה נכון שקיימים מטרדים של ריח, זוהמה או נביחות ואיש מדיירי הבניין מלבד נכדיה של התובעת לא התלונן על כך.   ג. הנתבעת אינה מסיגה גבול ואינה עושה כל שימוש בחצר שאסור לה לעשות.   ד. הזכויות בחצר הבניין ניתנו לנתבעת במשך 17 שנה, ובגינן חתמה על הסכם השכירות.   ה. מזגן הותקן בהסכמתה של התובעת.   ו. הנתבעת לא התקינה גגון, אלא הניחה חתיכת פלסטיק בגודל 50 ס"מ מעל המרפסת.   ז. חלק מהחלפת הריצוף נעשה כמעשה חירום ובצורה דחופה עוד לפני כ - 6 שנים מאחר וכל צינורות המים מתחת לאמבטיה התפוצצו והחלה הצפה של הדירה.   ח. לחילופין, במקרה שיקבע ביהמ"ש כי קיימת עילת פינוי כנגד הנתבעת הרי יש להעניק לה סעד מן הצדק.   4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות:   מטעם התובעת: עת/1, גב' יפעת שמר נחקרה על תצהירה ת/1. עת/2 מר רועי שמר נחקר על תצהירו, ת/2. עת/3, גב' רחל שמר נחקרה על תצהירה ת/3. עת/4 , מר חזי מורן נחקר על תצהירו ודו"ח חקירתו, ת/4. עת/5 מר אברהם שמר נחקר על תצהירו, ת/5. הכרעת דין פלילית סומנה ת/6. הודעת הנתבעת במשטרה סומנה ת/7.   מטעם הנתבעת: הודעת רועי שמר במשטרה סומנה נ/1. דף יומן סומן נ/2. עה/1 גב' דרורית פלקסר נחקרה על תצהירה נ/3.   5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק ובחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לפינויה של הנתבעת להתקבל. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו:   6. נטל הראייה: "בעל בית אשר טוען כי הדייר עשה מעשה שיש בו הפרה של תנאי מתנאי השכירות שאי קיומו מעמיד עילת פינוי - עליו להוכיח מהו התנאי שהופר ולהצביע עליו. אם לא הצביע על תנאי כזה, פירוש הדבר הוא שאין בידיו עילת פינוי לעניין אותו מעשה". [ר"ע 111/84 פד"י ל"ח[4] 654, 658].   7. הפרת תנאי החוזה: סע' 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, קובע כהאי לישנא:   "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם מבלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: ... [2] הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי יקומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי".   "הפירוש הנכון הוא שרק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי קיומו של תנאי מסויים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבית לבסס את תביעתו על עילה זו". [ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 22].   8 שינוי במטרת השכירות: א. ניתוח משפטי: "סעיף 16 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 מסדיר את מטרת השכירות וקובע את גבולותיה בחוזים שנכרתו החל ביום 01.01.72 ואילך. הכלל שנקבע בו הוא שהדייר חייב להשתמש במושכר לפי המוסכם; אבל אם שימוש זה לא הותנה דווקא בשימוש ייחודי (בנוסח "אך ורק" או "זה ולא אחר") ניתן לעשות במושכר שימוש אחר שלא נקבע מפורשות בחוזה: אולם כלל זה כפוף לסייג שלפיו אותו שימוש אחר לא יגרום לפגיעה במושכר או להכבדה על בעל הבית יותר מן הפגיעה או ההכבדה שהן צפויות לפי השימוש שהוסכם עליו מלכתחילה". (בר אופיר לעיל, עמ' 44).   ב. דיון ומסקנות:   1. במבוא לחוזה השכירות, החלק שעוסק במטרת השכירות קובע כהאי לישנא:   "השוכר מתחייב בזה להשתמש במושכר אך ורק למטרת מגורים בלבד ולא למטרה אחרת".   סעיף 1 לחוזה קובע כי:   "המבוא לחוזה זה הוא חלק בלתי נפרד מתנאי החוזה ושני הצדדים מסכימים כי כל סעיפי החוזה הם תנאים עיקריים ואי קיום אחד מהם מעניק למשכיר את הזכות לדרוש את פינויו של השוכר מהמושכר". לאור התנאים לעיל, הרי שבמידה והנתבעת עשתה שימוש במושכר שחורג ממגורים, קמה עילת פינוי כנגדה.   2. נספח ג' לת/5 הינו מודעה שפרסמה הנתבעת ובה היא מציעה את שירותיה בשמירה על כלבים וחתולים. שירותים אלה ניתנו בדירתה. בסעיף 6א' לתצהירה נ/3 מודה הנתבעת כי:   "אמנם פרסמתי על גבי עץ בשכונת מגורי את המודעה נספח ג' לתצהיר אברהם שמר, ע"מ למצוא לעצמי עיסוק בימות הקיץ והחופשות, אך בפועל שמרתי רק על 2 כלים ובוודאי שאין לקרוא לכך עסק של פנסיון".   בתמליל שיחה המצורף לת/4, בין הנתבעת לחוקר פרטי עולה כי:   1) בעת השיחה מספרת הנתבעת לחוקר כי יש כלב נובח בדירתה (עמוד 1 בתמליל).   2) הנתבעת מספרת כי בשבוע הבא תקבל לרשותה כלבה מסוג גולדן (עמ' 2 לתמליל).   3] הנתבעת מספרת כי בחמישה ליוני תקבל כלבה לשמירה (עמ' 4 לתמליל).   4) הנתבעת מספרת כי שבועיים לפני השיחה שמרה על שני כלבים בעת ובעונה אחת, (עמ' 5 לתמליל).   בחקירתה מודה הנתבעת כי החזיקה שניים או שלושה כלבים (עמ' 35 בפרוטוקול).   מסקנות: לאור האמור לעיל, הוכח לי כי הנתבעת ניהלה בדירה עסק של טיפול בחתולים ובכלבים, המהווה הפרה של מטרת השכירות ושל החוזה ועל כן נוצרה עילת פינוי כנגד הנתבעת.   9. הסגת גבול בחצר: א. במבוא לחוזה נקבע כי: "המושכר תיאורו ופרטיו: דירת 2 חדרים מטבח ונוחיות, אך ורק אלה ולהוציא כל חלק אחר בבית".   בסעיף 7 לחוזה נקבע כי: "... כן אסור לשוכר להשתמש בחדר המדרגות לצורך אחסנה או החזקה של כלי רכב או מיטלטלין אחרים כלשהם. הוא הדין לגבי החצר, הגינה או גג הבית ושטחים אחרים של הבית מאחר והחזקה בכל אלה נמצאת בידי המשכיר בלבד.   כאמור בסעיף 1 לחוזה, הפרה של כל תנאי בחוזה מהווה עילה לפינוי. על כן במידה והנתבעת עשתה שימוש בחצר, קמה עילת פינוי כנגדה.   ב. בחקירתה של הנתבעת בעמוד 32 לפרוטוקול התנהלו חילופי הדברים הבאים:   "ש. כמה מהמזגן מצוי בתוך החצר? ת. יכול להיות כחצי מטר".   מדובר במזגן שהתקינה הנתבעת ואשר חלקו מצוי בחצר הבניין. בתגובה לשאלה:   "האם יש לך הסכמה בכתב להתקין את המזגן"? ענתה הנתבעת: "לא. יש לי הסכמה בטלפון" (עמ' 32 לפרוטוקול). בעמ' 33 לפרוטוקול מודה הנתבעת כי היא מאכילה חתולים בחצר, ללא הסכמה בכתב של התובעת.   בתצהירה נ/3 מתארת הנתבעת מתקן לתליית כביסה (תמונתו מצורפת בנספח א' לת/3), הנמצא בחצר, וטוענת כי עשתה בו שימוש במשך 17 שנה, וכי: "נאמר לי ע"י התובעת בעת חתימת ההסכם והמו"מ לחתימת ההסכם כי אני יכולה להשתמש במתקן זה".   בחקירתה בעמ' 39-38 נשאלת הנתבעת האם קיבלה רשות להתקנת המזגן וכבלי הכביסה, ותשובתה היא: "לא יודעת".   מסקנות: לאור האמור לעיל, הוכח לי כי הנתבעת עושה שימוש בחצר, המהווה הפרת תנאי בחוזה ועל כן נוצרה עילת פינוי נוספת כנגד הנתבעת.   10. הטרדה והרגזה: א. ניתוח משפטי סעיף 131 לחוק הגנת הדייר קובע כהאי לישנא:   "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם מבלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: ... (5) הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו".   "בעל הבית המבקש פינויו של דייר מוגן, עפ"י עילה של הטרדה או הרגזה חייב להוכיח התנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע שמכביד באורח ניכר על קיומם של יחסי שכירות תקינים. אין די בכך שבעל הבית יוכיח מעשה הטרדה בודד אלא שעליו להצביע על התנהגות כללית אשר נושאת אופי של קבע. רק התנהגות מעין זו - רואים אותה כמסוכנת לקיום יחסי שכירות נאותים בעתיד, לכן היא משמשת עילה מוצקת להסיר את הגנת החוק מעל הדייר" [בר אופיר לעיל, עמ' 82/א].   במקרה דנן, אף בסעיף 16 בחוזה נקבע כי:   "השוכר מתחייב למלא את תקנות הסדר הפנימי של הבית במידה וכאלה קיימות. לשמור ולפתח יחסים תקינים והוגנים עם יתר השוכרים בבית ולהימנע מכל מעשה או הטרדה שיש בו משום פגיעה בזכויותיהם. התראה מטעם המשכיר לשוכר כי הוא מפר סעיף זה תשמש הזהרה לשוכר להיטיב דרכו מיד, שאם לא כן יהיה זכאי המשכיר לדרוש את פינויו של השוכר מהמושכר על יסוד העילה של הפרת סעיף זה".   ב. דיון ומסקנות:   כאמור לעיל הוכח לי כי הנתבעת מאכילה ומטפחת חתולי רחוב רבים בחצר הבניין.   בסעיפים 12-9 לת/2 טוען מר רועי שמר, שהינו נכדה של התובעת ומתגורר בבנין, כי:   1. הנתבעת נוהגת להאכיל חתולי רחוב שלוש פעמים ביום כולל בשעות המאוחרות של הלילה.   2. האכלת החתולים נעשית בחצר הבניין, בשביל הכניסה לבניין והן בחדר המדרגות.   3. האכלת החתולים יוצרת זוהמה רבה בעיקר לאור העובדה שהנתבעת נוהגת להשאיר אחריה קעריות מזון ובהן שאריות אוכל.   4. בקיץ גורמת התופעה להופעת זבובים ופרעושים המהווים מטרד ממשי.   5. בחצר הבניין ובחדר המדרגות מתאספים חתולים רבים המחכים לקבלת מזון ויוצרים רעש והמולה.   6. הנתבעת פתחה פנסיון לכלבים בדירתה, וכלבים אלה נובחים לעיתים כל הלילה.   בחקירתו הנגדית דברים אלה לא נסתרו, ועדותו ותצהירו אמינים בעיני. לפיכך, הוכח לי כי התנהגותה של הנתבעת באה כדי הטרדה והרגזה של שכניה.   כמו כן, פעלה התובעת כאמור בסעיף 16 לחוזה ובתאריך 30.11.99, שלחה באמצעות ב"כ מכתב התראה לנתבעת ובו התייחסות גם למטרד שנגרם לדיירים ע"י האכלת חתולי הרחוב. (ראה נספח ו' לת/5). בחקירתה בעמ' 34 מודה הנתבעת כי המשיכה להאכיל את החתולים בחצר על אף הדרישה שקיבלה להפסיק זאת.   על כן אני קובע כי נוצרה עילת פינוי נוספת כנגד הנתבעת.   11. ביצוע שינויים במושכר א. ניתוח משפטי עילת הפינוי של "עשיית שינויים במושכר", איננה מצויה במסגרת העילות הספציפיות המופיעות בסעיף 131 לחוק, ונכנסת בגדר סעיף קטן (2) לסעיף 131 לחוק העוסק באי קיום תנאי השכירות.   הטוען להתקיימותה של עילה זו צריך להוכיח שלושה תנאים מצטברים:   1. תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר על עשייתם של שינויים במושכר (להלן: התנאי הראשון).   2. התנאי הנ"ל הופר ע"י הנתבעת (להלן: "התנאי השני")   3. הפרת התנאי הראשון מקנה לבעל הבית את הזכות (עפ"י תנאי השכירות), לתבוע את פינוי הנתבע מהמושכר (להלן: "התנאי האישי") (בר אופיר לעיל, עמ' 65, וכן ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין, פ"ד ל"ב(2) עמ' 869). ב. דיון ומסקנות:   1. התנאים בחוזה השכירות:   סעיף 3 לחוזה קובע כך:   "... השוכר לא יהא רשאי להכניס למושכר כל שינויים או לבצע כל תיקונים ושכלולים ותוספות מבלי לקבל מראש את הסכמתו של המשכיר בכתב. כל הפרה הנ"ל דייה בכדי להעניק למשכיר זכות לדרוש את פינויו של השוכר מהמושכר..."   סעיף זה מכיל בתוכו את התנאי הראשון והתנאי השלישי לעיל.   2. התקיימותו של התנאי השני:   אין מחלוקת על כך כי הנתבעת בנתה גגון במסתור הכביסה, וכי התקינה מזגן תוך שהיא תופסת לצורך כך חלק מן החצר. בנוסף, בסעיף 5 לת/3 מצהירה התובעת כי המזגן הותקן בלא ידיעתה, וללא הסכמה בכתב או בעל-פה בחקירתה של הנתבעת, בעמ' 72 לפרוטוקול הוחלפו הדברים הבאים:   "ש. האם יש לך הסכמה בכתב להתקין את המזגן? ת. לא. יש לי הסכמה בטלפון". בעמ' 34 לפרוטוקול מודה הנתבעת כי: "אני לא ביקשתי רשות להתקין את הגגון". בסעיף 11 לת/5 נטען כי: "הנתבעת ביצעה שיפוצים ובניית תוספות בדירה ללא קבלת רשות לכך.... החליפה את החרסינה והריצוף בחדר השירותים לרבות הרצפה והקירות וכן החליפה את הכלים הסינטריים".   בחקירתה של הנתבעת בעמ' 33-32 לפרוטוקול הוחלפו הדברים הבאים: "ש. את ביצעת שיפוצים בחדר האמבטיה? ת. אני לא עשיתי שיפוצים אלא התפוצצה לי האמבטיה, הצינור מתחת לאמבטיה. הבניין הוא בן 50 שנה לפחות. האסלה התפוצצה לשניים, הייתי חייבת להחליף. אני חושבת כי צריך לומר לי תודה על כך שהחלפתי, במקום לתבוע אותי. ש. מה שאת אומרת לנו, כי אותו זמן התפוצצה האמבטיה, הצינור, האסלה - את השיפוצים עשית ביחד? ת. האסלה התפוצצה קודם, אבל את השיפוצים ביצעתי ביחד. ש. בחדר האמבטיה הורדת את החרסינה המקורית והחלפת? ת. כן, הכל היה מפוצץ. ש.לגבי הקירות באמבטיה: יש חיפוי של חרסינה על כל 4 הקירות? ת. כן, אני עשיתי את זה על כל 4 הקירות. היה גם קודם, הייתה חרסינה אחרת. אני הורדתי את החרסינה הישנה מאחר והיא נשברה ושמתי אחרת. ש. אין לך אישור על כך מבעל הבית? ת. לא. תיקונים בבית אני יודעת שאני צריכה לעשות את זה. אם המים זורמים לי באמבטיה... ש. האם היתה לך הסכמה על כך בכתב? ת. לא".   בעמ' 34 לפרוטוקול התגלו הדברים הבאים: "ש. האם נכון שהכיור במקלחת הוא גם הוחלף? ת. כן. ש. האם הברזים גם הוחלפו? ת. כן. אני החלפתי את כל חדר האמבטיה. אם עושים אז עושים הכל חדש".   מחילופי הדברים לעיל ניתן לראות כי גם אם חלק מהתיקונים הן נחוצים ודחופים, הרי ברור שלא כל התיקונים והשיפוצים היו כאלה, והנתבעת לא קיבלה אישור בכתב לאף אחד מהשיפוצים, והיא אף מודה בכך בעמ' 32-31 לפרוטוקול.   על כן הוכח לי כי התנאי השני התקיים.   מסקנות: לאור האמור לעיל, אני קובע כי נוצרה עילת פינוי בגין שינויים במושכר כנגד הנתבעת.   12. סעד מן הצדק:   א. מקור הסעד: סעיף 132 (א) לחוק קובע כהאי לישנא: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי ביהמ"ש לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו".   ב. שיקולים במתן הסעד: 1. מטרת החוק: לעניין זה מקובל עלי כי:   "תכלית חקיקתו של חוק הגנת הדייר לא באה לשלול מבעלי הבתים את זכותם לשלמות רכושם, אלא להגן על דיירים מוגנים בפני פינוי, כל עוד הם מקיימים בקפדנות את תנאי השכירות. החוק שולל אמנם מבעלי הבתים חלק נכבד מזכותם להתקשרות חופשית ואת ההנאה השלמה מרכושם, אולם לדייר לא ניתנה זכות קניינית לעשות במושכר כרצונו". (בר אופיר לעיל, עמ' 185).   2. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו: סעיף 3 לחוק זה קובע כי: "אין פוגעים בקניינו של אדם".   וכידוע: "זכות הקניין היא מזכויות היסוד של האדם בישראל ועל כן אין לפגוע בה ללא הוראה מפורשת בדין". [ע"א 377/79, פייצר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן ואח', פ"ד ל"ב(3), 658].   ברור אם כן, כי אף כאשר יש הוראת חוק מפורשת, אשר פוגעת בזכות הקניין ,הרי שיש לפרשה על דרך הצמצום.   3. טיב המושכר: כאשר מדובר בדירת מגורים, הרי שבית המשפט נוטה להקל יותר עם הדייר מכפי שיטה לעשות עת מדובר בבית עסק. במקרה דנן מדובר בדירת מגורים.   4. מהות ההפרה: מדובר ב-4 הפרות: שינוי מטרת השכירות, השגת גבול בחצר, הטרדה והרגזה, ביצוע שינויים במושכר. 5. התנהגות הדיירת: הנתבעת התעלמה מחלק נכבד מהוראות חוזה השכירות, והסתכסכה בצורה רצינית עם התובעת וקרובי משפחתה המתגוררים בבנין.   6. התנהגות התובעת: לא מצאתי כל פגם בהתנהגות התובעת.   7. מאזן הנזקים: יש לשקול את הנזק שיגרום לתובעת אל מול הנזק שיגרם לנתבעת.   ג מסקנות: לאחר ששקלתי היטב את כל השיקולים דלעיל בנסיבות המקרה הספציפי שבפני, הרי שלטעמי אין להעניק לנתבעת דנן סעד מן הצדק.   13. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן:   א. אני מחייב את הנתבעת לפנות ולסלק ידה מדירה 4 בבניין הנמצא ברחוב רמב"ם 43 בגבעתיים, הידוע גם כגוש 6154 חלקה 377, ולהשיבה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמה. ב. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של -.10,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חוזה שכירותחוזהחצרשכירות