שבר עצם נביקולרי קרפלי

א. פתח דבר: תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). התובע, יליד 23.10.79, נפגע לטענתו בתאונת דרכים - שאירעה ביום 7.2.03, בשעה 05:00 או בסמוך לכך, ברח' רוטשילד בפתח-תקווה - עת רכב על אופנוע שהיה מבוטח אצל הנתבעות (להלן - התאונה והאופנוע, בהתאמה). עיקר המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלת החבות, שכן הנתבעות מכחישות את עצם קרות התאונה. לשיטת הנתבעות, התאונה התרחשה, אם בכלל, כאשר התובע רכב על אופניו. ב. עיקר גרסת התובע וראיותיו: (1) תיאור התאונה והשתלשלות האירועים מעת שקרתה: בתצהיר עדותו הראשית תיאר התובע את נסיבות קרות התאונה כלהלן: ביום 7/2/03, בשעה 05:00 בבוקר או בסמוך לכך, נהגתי באופנוע ברחוב רוטשילד בפתח תקווה בצידו הימני של כביש דו סטרי, כאשר לפתע הבחנתי ברכב פרטי אשר נסע אחורנית בנתיב נסיעתי. בלמתי את האופנוע, אך כתוצאה מתנאי הכביש, שהיה רטוב וחלק, החלקתי עם האופנוע ונפלתי ארצה. על פי גרסת התובע, כתוצאה מהתאונה הוא נפגע במכות יבשות בכל גופו ובעיקר בידו הימנית, אך בתחילה חשב כי מדובר במכות יבשות בלבד ועל כן נמנע מפנייה לבית החולים. רק כעבור מספר ימים, כאשר כאביו התחזקו ופרק כף ידו הימנית התנפח, פנה התובע לקופת החולים. התובע פנה אפוא, ביום 20.2.03, לד"ר ניצה שטהל, רופאת משפחה במרפאת עדן בפתח-תקווה אשר טיפלה בתובע במסגרת קופת חולים כללית. ד"ר שטהל בדקה את התובע והפנתה אותו לחוות דעת מקצועית של אורתופד ולצילום רנטגן. בהפניות האמורות תיעדה ד"ר שטהל את תלונות התובע כלהלן: לפני שבועיים החליק תוך כדי נסיעה באופניים הופיעה נפיחות בפרק כף היד הימנית שחלפה עדיין כאבים והגבלה בתנועה (להלן - הרישום המקורי שערכה ד"ר שטהל). כחודש ימים לאחר מכן פנה התובע לצילום רנטגן, אשר בוצע ביום 20.3.03 (ר' גם בעדותו של התובע בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 28). על פי ממצאי הצילום, בפרק יד ימין של התובע נמצא שבר בעצם הסירה (ר' אישור ד"ר איליה אפלמן מיום 20.3.03). בנוסף, ביום 5.5.03 נבדק התובע על ידי האורתופד ד"ר ג'ורג' איזק. ברישום תלונות המטופל ציין ד"ר איזק "נמצא בגבס מזה חודש (ו)חצי עקב שבר עצם נביקולרי קרפלי ימין", והמליץ לתובע על התקנת תומך פרק כף יד נביקולרי. מספר חודשים לאחר התאונה דיווח התובע למשטרה על התאונה. האישור המודפס של משטרת ישראל, אותו צירף התובע לכתב התביעה, נושא את התאריך 5.6.03 (ר' נספח ב'2 לכתב התביעה), היינו קרוב לארבעה חודשים לאחר קרות התאונה. מספר ימים לאחר תום שמיעת הראיות ביקש התובע להגיש אישור בכתב יד "בדבר הגשת תלונה" (ר' בקשה מספר 16), הנושא את התאריך 8.5.03, אך גם לפי אישור זה הדיווח למשטרה נעשה זמן ניכר לאחר קרות התאונה. מכל מקום, בתיאור התאונה בהודעה למשטרה, תחת הכותרת "תיאור המקרה", נרשם בכתב יד כלהלן: בתאריך הנ"ל רכבתי על האופני הקטנוע שלי בצד ימין בכביש דו-סטרי. מרחוק הבחנתי ברכב פרטי אשר נסע אחורנית בנתיב שלי. מיד בלמתי וכתוצאה מכביש רטוב וחלק החלקתי ונשברה לי יד ימין. לא היתה כל התנגשות (הקווים במקור - ש.א., ר' נספח ב'1 לכתב התביעה; להלן - ההודעה למשטרה). בהמשך ההודעה, תחת הכותרת "תיאור הנזק", נרשם: נזק גופני בלבד. בהמשך הדברים פנה התובע, ביום 22.10.03, לד"ר יעקב פעילן, אורתופד מנתח מומחה לכירורגית יד, לצורך בדיקת מצב היד ומעקב אחר הליך השיקום. באישור שקיבל התובע מד"ר פעילן נרשם, בין השאר, "לאחר נפילה מקטנוע 2/03 עם שבר של עצם הסירה..." לטענת התובע, בתצהירו, במשך השנים שחלפו מאז קרות התאונה סירבה נתבעת 1 לפצותו בגין נזקיו עקב התאונה, תוך הצבת דרישה כי התובע יעבור בדיקה במכונת אמת (פוליגרף). ואולם, לפי עצה משפטית שקיבל, סירב התובע לעמוד לבדיקה שכזו. בהקשר זה מתחה ב"כ התובע, בסיכומיה, ביקורת חריפה על התנהלות נתבעת 1. לשיטתה, נתבעת 1 הטילה דופי ביושרו של התובע ודרשה ממנו להיבדק במכונת אמת, הגם שהיא רשאית לעשות כן רק כאשר ישנו חשש למעשה מרמה מצד המבוטח; והכל ללא הצדקה וכאשר ברור כי הרישום המקורי שערכה ד"ר שטהל אינו אלא טעות קולמוס, כפי טענת ב"כ התובע שעוד תובהר להלן. (2) גרסת התובע בקשר לרישום שערכה ד"ר שטהל ובאשר לתיקון שנערך בהודעה למשטרה: לטענת התובע, הוא-עצמו כלל לא שם לב לעובדה שד"ר שטהל כתבה בתעודה הרפואית, מתוך טעות, כי הוא החליק תוך כדי נסיעה באופניים. רק לאחר שנתבעת 1 הסבה את תשומת ליבו לנקודה זו, במכתב ששלחה לו, הוא פנה בעניין, ביום 16.4.06, לד"ר שטהל, שעימה - כך טען בתצהירו המשלים - אין לו "שום היכרות אישית" ועל כן אין לה שום אינטרס לכתוב דברים שאינם אמת בתעודה רפואית. בעקבות פנייה זו הוציאה ד"ר שטהל אישור נוסף, בו רשמה כדלקמן: הנ"ל פנה אליי ב-20 לחודש פברואר 2003 עקב תאונת דרכים שקרתה שבועיים קודם לכן בביקור הרפואי שנערך ב-20 לחודש פברואר 2003 כתבתי בטעות שהנ"ל החליק תוך כדי נסיעה באופניים למעשה החליק תוך כדי נסיעה באופנוע!! הטעות היא שלי (להלן - הרישום הנוסף שערכה ד"ר שטהל). מטעם התובע העידה בעניין זה גם ד"ר שטהל בעצמה. בתצהירה ציינה ד"ר שטהל כי היא עובדת כרופאת משפחה במרפאת עדן בפתח-תקווה, ומכירה את התובע מאז היותו ילד קטן, ובחקירתה הנגדית הדגישה כי היכרותה עם התובע אינה רק כמטופל, אלא גם כהיכרות אישית. ד"ר שטהל ציינה כי ראתה את התובע לראשונה עוד כשהיה בעריסה, כאשר ביקרה את אמו מספר שבועות לאחר שנולד, ובהמשך הכירה אותו היכרות אישית כשחקן בקבוצת כדורגל מסוימת (ר' בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 4 ואילך). על פי האמור בתצהירה של ד"ר שטהל, כאשר פנה אליה התובע ביום 16.4.06 והראה לה את הרישום שערכה ביום 20.2.03, היא הופתעה לגלות כי בטופס הרפואי ציינה את המילה אופניים במקום אופנוע ועל כן מיד הוציאה את הרישום הנוסף הנ"ל, בו ציינה כי טעתה בתיעוד האירוע נשוא התלונה וכי הטעות היא שלה. בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה ד"ר שטהל אם אמנם יכולה היתה לזכור בשנת 2006 את שאמר לה התובע בביקור שערך אצלה בשנת 2003, השיבה ד"ר שטהל, בהגינותה, כלהלן: ...תיארתי לעצמי שהשאלה הזאת תעלה האם אני מסוגלת לזכור בוודאות מה שקרה בשנת 2003, מה חן אמר לי בפברואר 2003 אם הוא אמר אופניים או אופנוע. אני לא יודעת אם אני זכרתי בשנת 2006 מה שחן אמר לי בשנת 2003, יכול להיות. אני חושבת שזו בקשה לא לגיטימית, אני גם בת 68, יש לי המון מטופלים... (ר' בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 19 ואילך; ההדגשה הוספה). גם בהמשך הדברים שבה ד"ר שטהל וציינה כי היא אינה יכולה לזכור מה היה בשנת 2006 (בפרוטוקול, עמ' 10 שורה 31). ד"ר שטהל אף אישרה כי לא דיווחה בזמנו על התאונה דנא כתאונת דרכים, הגם שהדבר נדרש לפי נהלי קופת החולים, וזאת כנראה משום שבאותם זמנים הנוהל האמור טרם הוטמע בדרך עבודתה (שם, עמ' 10). יחד עם זאת, ד"ר שטהל הוסיפה וציינה כי היא "לא קונה" את האפשרות שהתובע אמר לה ולבית המשפט דברי שקר, או כי הביא אותה לחתום על תצהיר שאינו נכון (ר' בפרוטוקול, עמ' 11 שורה 13). באשר להודעה במשטרה הסביר התובע, בתצהיר המשלים שהגיש, כדלקמן: בעת מסירת ההודעה על תאונת דרכים, התחלתי לרשום מילה "אופנוע" ואז באמצע המילה, כשרשמתי "אופנו", תיקנתי ל"קטנוע", שכן מתחילת הטופס סימנתי "קטנוע". מאז שרכשתי את הקטנוע הראשון שלי לא היה לי אופניים. עם זאת, כאשר נשאל התובע, במהלך חקירתו הנגדית, אם כתב היד שבהודעה למשטרה הוא שלו, הוא השיב: לא. זה כתב היד של השוטר אני חושב. אני לא בטוח. אבל זה לא נראה כתב יד שלי אני לא זוכר מי מילא את זה (ר' בפרוטוקול, עמ' 13 שורה 29). ג. דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את עדויות העדים והתרשמתי מהן, ולנוכח הראיות שהובאו - ושלא הובאו - לפניי, אני קובע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו, לא הוכיח את גרסתו באשר לנסיבות קרות התאונה וממילא לא הוכיח את חבותם של הנתבעים לפצותו לפי הוראות חוק הפיצויים. קביעה זו אינה מתבססת על התרשמות מהעדויות גרידא, אלא גם על הגיון הדברים, בפרט לנוכח העובדה שגרסת התובע היא עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע. הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), קובעות, בחלקים הרלוואנטיים לענייננו, כלהלן: 54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי. פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1) ... (2) העדות היא של בעל דין... ... לעדותו של התובע לא נמצא כל סיוע, לרבות בעדותה של ד"ר שטהל. לא זו בלבד שאין בעדותה של ד"ר שטהל כדי להצביע על חבות הנתבעים, אלא שהיא עדות הנובעת כל-כולה מעדותו של התובע עצמו, להבדיל מעדות הנובעת ממקור ראייתי נפרד ועצמאי, ועל כן היא אינה יכולה להיחשב בגדר "סיוע" לעדות התובע. במה דברים אמורים. כזכור, ד"ר שטהל הודתה, בהגינותה, כי היא אינה זוכרת אם בעת עריכת הרישום הנוסף - כשלוש שנים וחודשיים ימים לאחר עריכת הרישום המקורי - היא אמנם זכרה כי בעת עריכת הרישום המקורי התובע אמר לה שרכב על אופניים, להבדיל מאופנוע. מכאן, שלמצער לא הוכח כי הרישום הנוסף הוא אמרה אותנטית של ד"ר שטהל אודות מה שנאמר לה על ידי התובע ביום 20.3.03, להבדיל מאמרה מאוחרת של התובע עצמו, ועל כן בוודאי שאינו יכול להיחשב כסיוע לעדות התובע. יש להדגיש כי אין בדברים הנ"ל משום קביעה ביקורתית כלפי ד"ר שטהל. ההיפך הוא הנכון: התרשמתי לחיוב מעדותה של ד"ר שטהל, אשר העידה לפניי לפי תומה ומתוך רצון גלוי לדייק ככל יכולתה במסירת הפרטים. ניכר היה כי ד"ר שטהל אינה יכולה להאמין שהתובע מסר לה גרסה שאינה אמת, וזאת על רקע היכרותה האישית עם התובע - היכרות שהתובע, למרבה האבסורד, הכחיש. ואולם, דווקא על רקע זה יש משקל רב, לחובת התובע, להודאתה של ד"ר שטהל לפיה היא אינה יכולה לומר אם הרישום הנוסף אמנם נעשה על יסוד זיכרון אותנטי של הדברים המדויקים אשר נאמרו לה על ידי התובע במהלך הבדיקה שערכה לו ביום 20.2.03. זאת ועוד: בהקשר זה מקובל עלי טיעונו של ב"כ הנתבעים לפיו אין זה סביר כי בשנת 2006 יכולה היתה ד"ר שטהל לזכור במדויק את הדברים שאמר לה התובע בבדיקה שנערכה בשנת 2003, בפרט כאשר מדובר בפנייה שגרתית למדי, בה דיווח התובע לד"ר שטהל על תאונה קלה בה היה מעורב כשבועיים קודם לכן, אשר בגינה אף לא מצא לנכון לפנות לבית חולים. הנה כי כן, כאמור, עדותה של ד"ר שטהל אינה יכולה לשמש כסיוע לעדותו של התובע, וזאת גם אם נלך לשיטתם של אלה הסוברים כי משמעות דרישת ה"סיוע" בהוראות סעיף 54 לפקודת הראיות היא מתונה מהדרישה במישור הפלילי (ר' י' קדמי, על הראיות, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק שלישי, בעמ' 1432. להגדרת ראיית הסיוע כראייה הנובעת ממקור נפרד ועצמאי מהעדות הטעונה סיוע ר' שם, חלק ראשון, בעמ' 268 ואילך. כמו כן ר' ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 253 (1983), בו נפסק כי "כאשר העד המסייע חי מפי המקור המסתייע, אין עדותו בגדר סיוע", וכן ע"א 761/79 פינקל ואח' נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2) 48, 55 (1980)). זאת ועוד: התובע לא הביא ראייה נוספת כלשהי, קלושה ככל שתהא, להוכחת טענה מטענותיו, ואף לא סיפק פרטים מדויקים. כך, הגם שהתובע טען בעדותו - בניגוד לאמור בהודעה למשטרה - כי האופנוע נפגע בתאונה באופן שנגרמו לו שריטות ו"מכות לפלסטיק" (ר' בפרוטוקול, עמ' 13 שורה 20), הוא לא הביא ראיות כלשהן לנזקים, אף לא בדרך של צילומיהם. באופן דומה, אף שהתובע טען כי בעת התאונה לא היו ברשותו אופניים - הגם שכיום הוא מחזיק באופניים (שם, בעמ' 16 שורה 2) - הוא לא הביא כל ראייה לכך, למרות שטען כי ישנם עדים היכולים להעיד בעניין. לבסוף, התובע לא מסר פרטים כלשהם על הרכב, שלפי טענתו בעטיו קרתה התאונה, למעט העובדה כי מדובר ב"רכב פרטי". לא זו בלבד שהתובע לא מסר פרטים קונקרטיים - כגון מספר רישוי מלא או חלקי או שם הנהג - אלא שהוא אף לא מסר נתונים כלליים, כגון סוג הרכב או צבעו. עסקינן אפוא, כפי שצוין בתחילת פרק זה, בעדות יחידה של בעל דין, שאין לה כל סיוע. בנסיבות אלה, ובהתאם להוראות הנ"ל של סעיף 54 לפקודת הראיות, ככל שבדעת בית המשפט לפסוק את הדין על פי עדות כזו, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בה. יש להדגיש, כי בהקשר זה חובתו של בית המשפט היא ליתן "טעם אמיתי", או "הנמקה ממשית", העשויים להצדיק פסיקה על סמך עדות יחידה של אחד מסוגי העדים המפורטים בסעיף 54 הנ"ל, ואין די ב"אזהרה עצמית" כללית גרידא (ר' ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' יצחק פולק ואח', פ"ד כז (1), 768, 771 (1973); ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט (2) 77, 87 (1995)). והנה, במקרה דנא לא זו בלבד שאין טעמים כאמור העשויים לאפשר הסתפקות בעדות יחידה של בעל הדין, אלא שהלכה למעשה ההיפך הוא הנכון ונסיבות העניין, כפי שיפורטו להלן, אינן מאפשרות הסתמכות על עדותו היחידה של התובע. ראשית, מדובר בתאונה שאירעה, לפי הטענה, בשחר יום חורף (בתחילת חודש פברואר), בעטיו של רכב אלמוני, ללא עדים ומבלי שהותירה אחריה ראיות חפציות כלשהן, ולו בדרך של נזק מתועד לאופנוע. יתר על כן, תיאור נסיבות התאונה, כפי שנמסר על ידי התובע בתצהירו (ר' בפסקה 4 דלעיל), הינו כללי ושלדי בלבד. שנית, רק כשבועיים לאחר קרות התאונה פנה התובע לטיפול רפואי, וברישום שנערך באותו המועד - דהיינו הרישום המקורי שערכה ד"ר שטהל - נכתב מפי התובע כי התאונה אירעה "תוך כדי נסיעה באופניים". גם ברישומים הרפואיים הנוספים - שערכו שני רופאים נוספים, ד"ר אפלמן וד"ר איזק, בחודשים מרץ ומאי - אין כל אזכור לטענה בדבר תאונת דרכים. לעומת זאת, הרישום הרפואי הראשון בו מופיעה טענה לתאונה דרכים הוא הרישום שערך ד"ר פעילן ביום 22.10.03, למעלה משמונה חודשים לאחר קרות התאונה. שלישית, כעולה מהאמור לעיל, אין ברישום הנוסף שערכה ד"ר שטהל כדי להועיל לתובע, שכן מדובר ברישום שלמצער לא הוכח כי אינו אלא אמרה מאוחרת של התובע עצמו. ורביעית ואחרונה, לא זו בלבד שהתובע דיווח למשטרה על התאונה באיחור של חודשים ארוכים, אלא שההודעה שמסר כוללת תיקון תמוה (ר' בפסקה 11 דלעיל). ההודעה למשטרה נרשמה כאמור בכתב יד, והרישום שנמחק בקו-חוצה בטרם הושלם נראה, לכאורה, כ"אופני", דהיינו: שהמילה שרישומה החלה היתה "אופניים". ואולם, גם אם נאמר, כגרסת התובע, כי מדובר ברישום "אופנו", לא ברור מדוע ביקש התובע לתקנו ל"קטנוע", כאשר במקומות אחרים, לרבות לפי טענתו לד"ר שטהל, הוא דיווח על תאונה באופנוע. זאת ועוד: הגרסה התמוהה שמסר התובע בעניין ההודעה במשטרה במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, כאשר בתחילה טען - חרף האמור בתצהירו המשלים - כי ההודעה אינה בכתב ידו, ולאחר מכן חזר בו מהדברים, אם גם בחצי פה (ר' בפסקאות 23-22 דלעיל), אך מגבירה את התמיהה שמעוררת עדותו ומאיינת את האפשרות להסתמך עליה, בוודאי כעדות יחידה, לצורך קביעת הממצאים בתובענה דנא. לבסוף, ובשולי הדברים, לא למותר לציין עוד, כי בהתחשב בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל, דרישתה של נתבעת 1 מהתובע כי יעבור בדיקה במכונת אמת היתה בגדר הסביר, ואין לקבל את הביקורת שמתחה ב"כ התובע בהקשר זה. בהקשר זה יש גם להעיר, כי הגם שאין להכריע בתובענה אזרחית על פי ממצאי בדיקת מכונת אמת אלא בהסכמת כל הצדדים, והגם שזוהי זכותו המלאה של מבוטח לסרב לדרישה לבדיקה במכונת אמת, הרי שלסירוב להיבדק במכונת אמת, כשלעצמו, עשויה להיות משמעות ראייתית. הלכה למעשה, הפסיקה המחייבת קובעת כי שאלת המשקל הראייתי שיש ליתן, בהליך אזרחי, להסכמה או לסירוב לבדיקה במכונת אמת, תלויה בנסיבות העניין הקונקרטי העומד לדיון (ר' למשל ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006), המצטט גם אסמכתאות קודמות (בפסקה 57 ואילך). אף שבית המשפט, בהתחשב בנסיבות דשם, לא נתן לסירוב להיבדק בבדיקה במכונת אמת כל משקל, הוא ציין כי לעיתים עשוי להיות לסירוב להיבדק במכונת אמת ערך ראייתי). בענייננו, לנוכח ריבוי הטעמים, שאינם מאפשרים הסתמכות על עדותו היחידה של התובע, אין צורך להידרש לשאלה אם יש מקום ליתן משקל ראייתי לסירובו להיבדק במכונת אמת. יחד עם זאת, אין גם לומר, כאמור, כי דרישת נתבעת 1 שהתובע יעמוד לבדיקה במכונת אמת היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. ד. סוף דבר: אשר על כן ולאור כל המקובץ אני מורה בזה על דחיית התובענה. לנוכח העובדה שסיכומי הנתבעות חרגו באופן ניכר מההיקף שנקבע בהחלטת בית המשפט, מבלי שנתקבל היתר לדבר, וכאשר ב"כ הנתבעות איחר להתייצב, איחור משמעותי, לישיבה שנקבעה לשמיעת ההוכחות (ר' בהקשר זה דברי ב"כ התובע בעמ' 8 לפרוטוקול) - אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏יום שלישי כ"א אלול תשע"א, ‏20 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. שבר