פקודת הנזיקים האזרחיים 1944 סעיף 68 התיישנות

פקודת הנזיקים האזרחיים 1944 סעיף 68 התיישנות: השופט ש. ברלינר [אב"ד]: 1. המערער הוא תושב ג'נין בתחום האוטונומיה הפלשתינאית, יליד 1976. הוא נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 4.12.1980, כשהיה כבן 4 שנים, כאשר נדרס בג'נין על ידי אוטובוס בו נהג המשיב מס' 3, גם הוא תושב השטחים. ביום 27.10.97, 17 שנים לאחר התאונה, כשהוא כבן 21 שנה, הגיש המערער לבית משפט השלום בנהריה תביעה לפיצויו על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. התביעה הוגשה תחילה נגד הנהג ונגד מי שנטען כלפיה שהיתה אז מבטחת האוטובוס. אחר כך צורפה כנתבעת גם קרנית. הצדדים הסכימו לדחיית התביעה נגד קרנית, ושאלה זו אינה עומדת יותר על הפרק. השאלה שבמחלוקת, שבגינה הוגש הערעור, היא האם צדקה הערכאה הראשונה כאשר דחתה את תביעת המערער נגד המבטחת, מחמת התיישנות. 2. התביעה התבססה על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן - החוק או חוק הפיצויים). אולם, חוק הפיצויים הוא חוק טריטוריאלי החל על שטחה של מדינת ישראל, ואין לו תחולה אקסטריטוריאלית, אלא כאשר החוק קובע הרחבה מפורשת בקשר לכך. (ר' כיום את ס' 2(א1) לחוק הקובע כי "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה היה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים או בשדה התעופה, ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל". בעניננו, מדובר בתאונה שארעה בשטחים, היה מעורב בתאונה רכב שאינננו רכב ישראלי; הנפגע אינו ישראלי ולא תייר חוץ. חל על התובענה הדין החל בשטחים, ודין זה כולל צוים שהוציא המושל הצבאי ובהם צו מס' 677 הנזכר בהחלטת הערכאה הראשונה, אשר דחתה את התביעה, בפוסקה כדלקמן: לאור המצב החוקי דלעיל יכולה להיות לתובע עילת תביעה רק על בסיס צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (מס' 677), תשל"ו1976-. לפי סעיף 4(א) לצו 'על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 5, 14, 15, 60 עד 64, 65, 67, 68 לפקודת הנזיקין האזרחים - 1944' (להלן: הפקודה).סעיף 68 לפקודה מנוסח כדלקמן:ו'No action shall be brought in respect of any civil wrong unless such action be commenced - (a) within two years next after the act; neglect or default of which complaint is made or (b) where the civil wrong causes fresh damage continuing from day to day; within two years next after the ceasing there of...במקרה שלפנינו, גם אם נתחשב בשנים שחלפו מאז הגיע המשיב לבגרות, מדובר בתקופה העולה על שנתיים. לא הוגשה כל ראיה שתאפשר החלת החריג שבסעיף 68(b) לפקודה, ועל כן דין התובענה בת.א. 5843/97 להדחות מחמת התיישנות." מכאן הערעור. 3. כאמור, תחולת חוק הפיצויים היא טריטוריאלית. דין דומה לקבוע בחוק, מעין החלה של החוק על תחומי האזורים הפלסטיניים שבשליטת ישראל, ולעניננו, יהודה ושומרון, נעשו על פי תחיקת המושל הצבאי ב"צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) צו מס' 677 תשל"ו1976-", פורסם בקמצ"ם מס' 11 עמ' 421. למעשה, כפוף לשינויים מסוימים, משווה הצו את מצבו של תושב השטחים הנפגע בתאונת דרכים, למצבו לו היה נפגע בישראל. בעוד שס' 4 של חוק הפיצויים מחיל על תביעת הנפגע את הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו89- לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] החלה בישראל, סעיף 4 של הצו מחיל על תביעת הנפגע את הוראות סעיפים 5, 14, 15, 60, עד 64, 65, 67 ו68- לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944. הוראת ס' 68 צוטטה לעיל בהחלטת הערכאה הראשונה. היא קובעת תקופת התיישנות של שנתיים. מכאן מסקנת הערכאה הראשונה כי תביעת המערער שהוגשה בערכאה הראשונה לאחר עבור 17 שנה מאז התאונה, התיישנה. 4. טרם יצאה בעניננו הלכה מתחת ידו של בית המשפט העליון, ובבתי המשפט נוכל למצוא הלכות שנפסקו, לכאן ולכאן. בת.א. (שלום תל אביב) 422271/99 מוסלם ואח' נ' המאגר, דנה כב' השופטת אלמגור בהתיישנות תביעות נפגעים בתאונות דרכים תושבי רצועת עזה. היא החילה על התביעות את מיגבלת ההתיישנות של שנתיים; סברה כי צו הפיצויים הוא דין שאינו טעון הוכחה וקבעה כי תובע המסתמך על הצו אינו יכול לבחור לו מתוכו את ההוראות הנוחות לו ולהתעלם מאחרות, באומרה: עוד התייחסה כב' השופטת אלמגור לטענה כי תקופת ההתיישנות הקבועה בצו אינה סבירה, בלתי צודקת, ולפיכך בלתי חוקית. היא דחתה טענות אלה בהסתמכה בין היתר על הוראת ס' 27 לחוק ההתיישנות, תוך שציינה כי ביסוד ההגבלה "יכולת המעקב של הנתבעים, גילוי העובדות וגילוי הראיות בשל תאונות דרכים שארעו ברצועת עזה בתקופה העולה על שנתיים מיום התאונה, הינה קשה ביותר, עד בלתי אפשרית, ולפיכך לא בכדי מצא לנכון מתקין הצו להעמיד את תקופת ההתיישנות על שנתיים ימים". נוסיף, כי גם בדין הישראלי ישנם מקרים בהם נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת, כחריג לתקופת ההתיישנות בדרך כלל, כאמור בחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-. "דרך זו של קביעת תקופת התיישנות מיוחדת, כשהכוונה לכך שפרט לעניין התקופה יחולו דיני ההתיישנות הכלליים אשר מצאו את ביטוים בחוק ההתיישנות, היא מקובלת." ע.א. 3812/91 ג'רייס נ' אריה, פ"ד מח(3) 441. במקרים אחרים קובע החוק "הסדר מיוחד לעניין החובה להגיש את הדרישה למבטח... בזמן." כך באשר לסע' 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- (3 שנים), שלגביו פורש בע.א. 3812/91 הנ"ל שאין לקיים בצד הוראה זאת, את ההסדר הכללי של חוק ההתיישנות. בדרך דומה לזו של כב' השופטת אלמגור הלכו גם שופטים אחרים: ת.א. (שלום תל אביב) 14783/91 ראשד נ' קרנית, צלטנר 961; ת.א. (שלום תל אביב) 24392/00 חאתם נ' סאלח והמאגר, מיום 5.9.00, בו הסביר כב' השופט גורפינקל: "הצו הינו דין ספציפי במקרים ספציפים ובאזור ספציפי, ומטרתו לקצר את תקופת ההתיישנות מפאת הרצון להתחקות אחר העובדות נשוא ת.ד. שהתרחשו בעזה במשך תקופה של שנתיים ימים. הצו הינו כורח המציאות מאחר שתקופת התיישנות רגילה של 7 שנים באיזור עזה מקשה על תובעים ו/או נתבעים עד כמעט בלתי אפשרי להתחקות אחר מסמכים ועדויות להוכחת התביעה ו/או הגנת הנתבעים". כך גם כב' השופטת בלהה כהנא בת.א. (שלום ירושלים) 10094/98 נאצר אבו לבדה נ' המאגר מיום 28.6.99. ר' גם ת.א. (שלום נצרת) 1624/00 אבולחיה נ' המאגר, מיום 22.2.01 וכן ת.א. (שלום תל אביב) 14781/91 ראשד א טור נ' קרנית (צלטנר עמ' 961) מפי כב' השופט דוויק. בת.א. (מחוזי תל אביב) 1359/97 עבדאלרחמן מוסא חמאדה אצרף נ' המאגר ואבנר דנה כב' השופטת ד. פלפל בנהג תושב עזה שנפגע בתאונה באחד מרחובות עזה. תביעתו התבססה על צו פיצוים לנפגעי תאונות דרכים (אזור חבל עזה) (מס' 544), תשל"ז1976- והיא הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כמעט 7 שנים לאחר שארעה. הצו האמור זהה למעשה בתוכנו לצו שבעניננו, והוא כולל את ההפניה לס' 68 של פקודת הנזיקין. לאור הוראת ס' 27 לחוק ההתיישנות תשי"ח1958- הקובע כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה", נפסק שם (ביום 6.6.01) כי "עצם הגשת התובענה בישראל, אין משמעה שעל התביעה יחולו דיני המדינה", והתביעה נדחתה מפאת התיישנות. נפנה גם לפסק דינה של כב' השופטת אלשייך מבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 2482/86 קרנית נ' מחמוד עלי). באותו מקרה, נדונה תביעה שהסתמכה על צו הפיצויים שברצועת עזה, ונקבע שם: 5. בדרך אחרת הלכה כב' השופטת וילנר בפסק דינה המפורט בת.א. 17576/00 אחמד מוחמד נ' מוחמד, המאגר ואבנר, תקדין שלום 2001(1), 795. לשיטתה, ההוראה שבסעיף 68 הנ"ל היא הוראה דיונית בדין זר, ועל כן, כך היא קבעה: למסקנות דומות הגיע כב' השופט י. כהן בת.א. 19346/00 מוחמד נ' המאגר, מיום 8.2.01. לשיטתו: "גם אם זכותם של התובעים מקורה בצו פיצויים, שלגבי בית המשפט הישראלי כמוהו כדין זר, הרי שאין להחיל את ההוראות הדיוניות הקבועות בצו זה, שכן בבית המשפט הישראלי יחולו ההוראות הדיוניות הקבועות בדין הישראלי. ..., ומכיוון שההתיישנות היא עניין דיוני, כי אז תחול ההתיישנות הקבועה בדין הישראלי, שתקופתה במקרה הנדון שבע שנים." 6. באשר להתייחסות אל צו מספר 677 של המושל הצבאי, אם כאל דין זר או שיש לראותו כדין מקומי - ישראלי, נפנה לע.פ. 8019/96 יגאל עמיר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 459, בעמ' 477 בו נקבע כי: הדברים נאמרו, כמצוטט לעיל, "לעניין הוכחתה" של תחיקת הבטחון באזור. אך נראה לי, כי מדברים אלה ניתן להסיק, שיש להתייחס אל צו המושל הצבאי, כאל חקיקת משנה פנימית של המדינה, חקיקה שנחקקה לצורך יישום הדין הנוגע לתאונות דרכים בשטחים, על פי, במסגרת, ובהתאם לתכליתו של הצו. נוכל לבסס מסקנה זו גם לאור הוראות שבחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955-: 486. הסעיפים 480 עד 486 יחולו גם על דיון לפני כל בית משפט או בית דין אחר במדינה." והוראת הפיקוד העליון מס' 5.0115 מיום 27.6.97 אומרת: "בתוקף סמכותי על פי סעיף 480 לחוק השיפוט הצבאי... הנני מאשר בזאת כי הפרסומים המפורטים להלן הם פרסומים רשמיים לעניין הסעיף האמור לחוק: 'מינשר, צו, הודעה או מינוי שניתן על ידי מפקד כוחות צבא הגנה לישראל באזור המוחזק על ידי צבא הגנה לישראל." 7. לאור זה, לא נראה לי לקבל את טענת המערער ואת הגישה, כאילו הוראת ההתיישנות שבצו המפקיעה את האפשרות לתבוע לאחר עבור שנתיים מיום התאונה היא בגדר "דין זר", או הוראה דיונית שבדין זר, החלה רק על הערכאות הפועלות בשטחים, ואין להתחשב בה, בדיון בבתי המשפט בישראל, עליהם חלות ההוראות הדיוניות הקבועות כאן. משקבענו שיש לראות את כל הוראותיו של הצו כחקיקת משנה של מדינת ישראל, אין מקום לאבחן את הוראת ההתיישנות שבצו כהוראה דיונית שבדין זר, שאין להחיל אותה על דיון בישראל. כל הוראה שבדין יש לבחון על פי טיבה, הקשרה ותכליתה. יש להבדיל בין תקנות סדרי דין, למשל, לבין הוראת התיישנות מיוחדת כבעניננו, שהיא מהותית לצורך תביעת הנפגע בתאונת דרכים בשטחים. אין זה הגיוני ליצור בקשר לכך דיסהרמוניה, בין נפגע בשטחים המגיש תביעתו בישראל, לבין נפגע בשטחים המגיש תביעתו בשטחים, הכל כמובן כשמדובר בנפגע בתאונת דרכים בשטחים שאינו תושב או אזרח ישראלי או תושב חוץ בה או תייר בה. אין זה חריג שמחילים על תביעתו של נפגע, הוראה הקוצבת זמן למימוש תביעתו. השווה: ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר-פרנס, פ"ד מא(1) 589. בית משפט ישראלי, לא יחיל על עצמו תקנות סדרי דין מן השטחים, אולם, הוא יתחשב, כבדין מהותי, בהוראת התיישנות מיוחדת, החלה על תביעת פיצויים המיוסדת על הצו, שיש לראותו כחקיקה ישראלית, הקוצב גם תקופת התיישנות כתנאי למימוש זכות הנפגע. 8. בעניננו, אף אם היינו מונים את תקופת השנתיים רק מיום הגיע המערער לגיל בגרות, עדיין איחר המערער להגיש את תביעתו ולא הגיש אותה עד הגיעו לגיל 20 שנה. 9. לאור כל האמור, נראית לי החלטת הערכאה הראשונה נכונה, ואני מציע כי נדחה את הערעור, ונחייב את המערער לשלם למשיבה את הוצאותיה בסך 2,500 ש"ח. [אב"ד] השופטת ש. שטמר: אני מסכימה. ש. שטמר - שופטת השופט ר. ג'רג'ורה: 1. העובדות והשאלות שבמחלוקת פורטו בחוות דעתו של עמיתי המכובד, אב בית הדין, כב' השופט ברלינר. השאלה העיקרית שבמחלוקת מתייחסת לתקופת ההתיישנות לגבי תושב ג'נין, בתחום הרשות הפלסטינית, שנפגע בתאונת דרכים בתוך העיר ג'נין. האירוע היה ביום 04/12/1980 בהיות המערער כבן 4 שנים. ביום 27/10/97, כ17- שנה לאחר התאונה, בהיותו בן 21 שנה, הגיש את התביעה לבית משפט השלום בנהריה אשר דחה את תביעתו מחמת התיישנות. אעיר כאן כי בית המשפט קמא לא מצא לנכון לדון בטענות המערער שהעלה נגד טענת ההתיישנות - כך למשל לא התייחס לטענות המערער כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה או הטענה ממנה משתמע כי ב"כ המשיבה ויתר על העלאת הטענה ואף הגיש תגובה לבקשה למינוי מומחים לפי חוק הפלת"ד, שהיא הוראה דיונית ובכך הודה שלעניין הדיוני יש ללכת לפי דין הפורום. מטענות אלה התעלם בית המשפט קמא וחבל. לאור התוצאה אלה הגעתי כפי שיוסבר בהמשך, לא אדון בטענות אלה. 2. אין מחלוקת כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, להלן: "החוק", אילו התאונה אירעה בתחום מדינת ישראל או הנפגע היה ישראלי או תייר חוץ. החוק אינו חל בתחום הרשות הפלסטינית אולם השלטון הצבאי שם פירסם צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (יהודה ושומרון, מס. 677), התשל"ו - 1976, להלן: "הצו". הצו הוא "העתק מתאים לחוק" פרט למספר הוראות שלגביהן נקבע שיחולו הוראות פקודת הנזיקים האזרחיים - 1944, להלן: "הפקודה". 3. לפי ס' 4(א) לצו קבע מתקין הצו כי על זכותו לפיצויים של נפגע בתאונות הדרכים יחולו, בין היתר, הוראות ס' 68 לפקודה שניסוחו במקור הובא בס' 2 לחוות דעתו של עמיתי, והקובע למעשה, תקופת התיישנות של שנתיים. 4. בית המשפט קמא קבע כי לאור הוראות ס' 68(א) לפקודה, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, ואילו ס' 68(ב) לפקודה אינו חל מאחר "ולא הוגשה כל ראיה" שתאפשר החלת החריג שבסעיף. אומר מיד כי לב"כ המערער לא ניתנה הזדמנות להביא ראיות בעניין זה ובית המשפט קמא מצא לנכון לדחות את התביעה מחמת התיישנות. מאחר ועמיתי התמקדו בפסק דינם בשאלת ההתיישנות, אלך גם אני בדרכם ולא אתייחס לכל הטענות שהעלה המערער. לפני שאדון בשאלת ההתיישנות, עלי לדון קודם "במעמדו" של הצו, האם הוא דין מקומי או דין זר. אם מדובר בדין זר אז יש להחיל על הוראה דיונית בדין הזר, כמו "התיישנות" את הדין של הפורום הדן בתביעה בישראל תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, וברור שאם תתקבל עמדה זו, טענת ההתיישנות נופלת. אם התשובה היא שלילית והצו אינו נחשב לדין זר אלא לחלק מהמשפט הישראלי, הרי מדובר בתקופת התיישנות מיוחדת וצריך לפעול על פיה, מה גם וחוק ההתיישנות מכיר בתקופות התיישנות מיוחדות ויותר קצרות, ואז תיבחן השאלה אם ההוראה בצו בעניין ההתיישנות הינה הוראה סבירה או שמה היא בטלה בהיותה בלתי סבירה ונוגדת את מטרת הצו. סבורני שסוגיה ספציפית זו טרם נידונה בבית המשפט העליון. פסק הדין שניתן בע"פ 8019/96 יגאל עמיר נ. מדינת ישראל, פ"ד ל"ג (4), 459 והקטע המצוטט בחוות דעתו של עמיתי, אב בית הדין, מעמ' 477, להלן: "פס"ד עמיר", אינו נותן את המענה לסוגיה שבפנינו ועוד אתייחס לכך בהמשך. 5. בשורה של פסקי דין נידונה סוגיית תקופת ההתיישנות בהתאם לצו, והיו שתי גישות: האחת שראתה בצו דין שאינו טעון הוכחה ותובע המסתמך על הצו יסתמך עליו כמיקשה אחת, כגישתה של כב' השופטת אלמגור בפסק דינה בת.א. 422271/99 המובא בס' 4 לחוות דעתו של כב' השופט ברלינר, והפסיקה שהלכה בעקבותיו, והגישה השניה היא הגישה של כב' השופטת וילנר בת.א. 17576/00, והחלטתו של כב' השופט יצחק כהן בת.א. 19346/00, המובאים בס' 5 לחוות דעתו של כב' השופט ברלינר, לפיהן הצו הינו בבחינת דין זר וההוראה בס' 68 הינה הוראה דיונית ובתור שכזו חלה תקופת ההתיישנות הרגילה בישראל. מחלוקת זו, עד כמה שידוע לי, טרם הוכרעה בבית המשפט העליון. 6. דעתי היא, עם כל הכבוד ובכל הענווה, כדעתם של כב' השופטת וילנר וכב' השופט יצחק כהן. לפני שאנמק את דעתי אתייחס לקטע המצוטט בס' 6 לחוות דעתו של כב' השופט ברלינר מפסק דין עמיר. מקטע זה מגיע עמיתי המכובד למסקנה, ובלשונו, כי: "ניתן להסיק שיש להתייחס אל צו המושל הצבאי כאל חקיקת משנה פנימית של המדינה, חקיקה שנחקקה לצורך יישום הדין הנוגע לתאונות דרכים בשטחים, על פי, במסגרת ובהתאם לתכליתו של הצו". המשיך כב' השופט ברלינר וקבע בס' 7 לחוות דעתו: 7. צר לי שאינני יכול להסכים למסקנה אליה הגיעו עמיתי - אעיר כי הדברים שנקבעו בפס"ד עמיר נקבעו כאמרת אגב אורחא אינני סבור שניתן להסיק מהם שחקיקת הממשל הצבאי בשטחים מהווה או יכולה להוות חלק מחקיקית המשנה גם אם נקבל את ההנחה בדבר מעמדו הכפול של השלטון הצבאי, ואינני נוקט ביחס לכך עמדה, עדיין עמדתו של כב' השופט קדמי מתייחסת רק לעניין הוכחתו של אותו דין והרצון להקל את הנטל ההוכחה. בחוות דעתו של כב' השופט מצא באותו פסק דין נאמר, בעמ' 471 - 472: "... גם ניתוחו המשפטי של בית המשפט המחוזי, לעניין הוכחת הדין הזר החל באזור, מקובל עליי. אכן נכון הדבר, כי הדרך המקובלת להוכחת תוכנו של דין זר בבית המשפט היא הגשת חוות-דעתו של מומחה לדין הזר; ומכאן שחוות דעתו של מומחה כאמור, אמנם נדרשת לתביעה במשפט שעניינו עבירה שנעברה (או האמורה להתבצע) בתחומה של מדינה אחרת (בג"ץ 4562/94 אבו-דקה נ. בית המשפט הצבאי בלוד, פ"ד מח (748, 742 (4)). אך סבורני, שלעניין הקביעה בדבר תחולת תקנות ההגנה (שעת חירום) ובדבר תחולת הצו בדבר הוראות ביטחון באיזור יהודה ושומרון, רשאי היה בית המשפט להיבנות גם ממקורות הדין במישרין. כך, למשל, לעניין תחולתן באזור של תקנות ההגנה (שעת חירום), יכול בית המשפט להיבנות גם מפסיקתו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 698/80 קוואסמה נ' שר הבטחון, פ"ד לה(1) 617, ובג"ץ 358/88 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ. אלוף פיקוד המרכז, פ"ד מג(2) 529). לא למותר להזכיר, כי פיגועי הטרור אותם קשרו המערערים לבצע באזור מסווגים כעבירות חמורות בכל המדינות ומשפטי העמים. אף אם אין בכך כדי להקים חזקה, או להקנות לבית המשפט ידיעה שיפוטית בדבר הגדרתם כעבירות פליליות בכל אתר ואתר, יש בכך כדי להצדיק הקלה ניכרת בדבר דרכי בירור הדין החל עליהם". חיזוק לדעתי מוצא אני בקביעתו של כב' השופט אריאל באותו פסק דין, בעמ' 481: "מדובר במקרה שלפנינו בעבירות שהן עבירות בכל מקום בעולם, היינו עבירות של פגיעה בנפש וברכוש. מעשים אלה אסורים בכל אתר שהוא. היש מקום המתיר לאחרים לפגוע בנפש אנשי אותו מקום וברכושם?! - משאין הדבר כך, מדוע אין אנו יכולים לומר שהמדובר הוא בידיעה שיפוטית או בחזקה, אפילו מוחלטת?! אם יש צורך ניתן להיעזר בהצהרה של האו"ם על זכויות האדם ואף בהשוואה לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אצלנו. הצורך בהוכחה ממשית שהמדובר בעבירה גם לפי דיני אותו מקום, טובה ודרושה לעבירות יחסיות הקשורות במדינה זו או אחרת, כגון עבירות כלכליות, עבירות מטבע, עבירות מס וכיוצא בזה, אך לא בעבירות שאנו דנים בהן. מסקנתי היא, איפוא, כי אין כל צורך להיעזר בראיה כלשהי או באסמכתא כלשהי וניתן להסתפק בידיעה השיפוטית ובחזקה כדי לקבוע כי המעשים שהמערערים רצו לבצע היא עבירה גם לפי "דיני אותו המקום", היינו בשטחים האמורים. צאו וראו: אם לא היו אותן אסמכתאות שחברי הנכבד השופט מצא הביא - האם היינו אומרים שלא הוכח שמדובר גם בעבירה בשטחים והיינו מזכים את המערערים מאותה עבירה?!" 8. מהאמירות המובאות לעיל מפס"ד עמיר, דעתי היא שגם בית המשפט העליון לא קבע שהחקיקה של המימשל הצבאי מהווה חלק מחקיקת המשנה הישראלית שיש להתייחס אליה כחבילה אחת. נהפוך הוא, מדבריו של כב' השופט אריאל עדיין החקיקה הפלילית והאזרחית של הממשל הצבאי היא בגדר דין זר וההקלה היחידה שניתן ללמוד מפס"ד עמיר מתייחסת אך ורק לנטל הוכחתו של אותו דין זר. אני בספק, במיוחד לאור הערתו של כב' השופט אריאל, שבמקרים אחרים, כמו זה שבפנינו, ניתן לקבוע כי הצו מהווה חלק מחקיקת המשנה של מדינת ישראל. לא רק זאת סבורני, כעקרון, שאין זה מן הראוי שחקיקה של מימשל צבאי, יהיה נאור כאשר יהיה, תהווה חלק מחקיקת משנה במדינה שהיא מדינת חוק, ולא ארחיב. 9. לאור המסקנה אליה הגעתי, אני מוכן לצאת מתוך הנחה כי הצו, בתור דין זר, הוכח בפני בית המשפט הישראלי ומכאן מתבקשת המסקנה הנוספת שתקופת ההתיישנות לפי המשפט הישראלי היא התקופה החלה במקרה זה. גם אם אתעלם מטענות ב"כ המערער בשאלה שלא היה מקום להפנות לס' 68 לפקודת הנזיקין, טענות שלכאורה, נכונות, דעתי היא כי מדובר בהוראה דיונית שלפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי צריך לדון בה לפי דין הפורום, הוא המשפט הישראלי הקובע כי תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. ס' 68 לפקודה שהוכנס לצו הוכנס כהוראת התיישנות דיונית ולא הוראת התיישנות מהותית. כך גם עולה מלשון ס' 68 לפקודה. 10. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולהחזיר את התיק לדיון בפני שופט אחר על מנת לדון גם ביתר הטענות שהעלו ב"כ הצדדים, הן בבית המשפט קמא והן בפנינו. לדעתי, טענות אלה ראויות לדיון ומתן תשובה. כמו כן הייתי מציע לחייב את המשיבה מס' 1 בהוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסכום של 10,000 ש"ח נכון להיום ועוד מע"מ כחוק. ר. ג'רג'ורה - שופט הוחלט ברוב דעות השופטים: ש. ברלינר [אב"ד] ו - ש. שטמר, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ג'רג'ורה, לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה מס' 1 את הוצאותיה בסך 2,500 ש"ח. פקודותהתיישנות