טריקת דלת מכונית על האצבע: 1. התובע הגיש תובענה זו בגין נזק גוף שנגרם לו, לטענתו, בתאונת דרכים שאירעה ביום 29.5.96. בסעיף 4 לכתב התביעה מפרט התובע את גירסתו לענין נסיבות האירוע כדלהלן: "ביום 29.5.96 נהג התובע ברכב ברחוב עמק רפאים בירושלים, לפתע הבחין במכר עימו ביקש להחליף דברים. לפיכך חנה בשולי הדרך כשמנוע הרכב דולק. הוא פתח את הדלת באופן חלקי כדי שיכול לשוחח עם החבר. לפתע עברה במקום עוברת אורח שהובילה עגלת ילדים. וכשבקשה לפנות לעצמה מעבר ליד הרכב היא טרקה את דלת הרכב על ידו של התובע. כתוצאה מכך נפגעה אצבע ידו השמאלית". בהמשך (סעיף 5 לכתב התביעה) נטען, כי לאחר האירוע הנ"ל המשיך התובע בדרכו ורק למחרת פנה לבית חולים. 2. משנטען ע"י הנתבעות שאין הן מודות בעובדות הנ"ל ואין הן מסכימות לטענה שהנזק שנגרם לתובע (אם נגרם) קשור לאירוע שניתן להגדירו כ"תאונת דרכים" על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975, החולט לפצל את הדיון ולהכריע תחילה במחלוקת הנ"ל. 3. מטעם התובע נשמעה עדותו שלו, כמו גם עדות מכרו מר שלמה אמסלם. תחילה העיד אמסלם, אשר מסר שעבד אצל התובע לפני מספר שנים כנהג שכיר ומאז נשאר עימו בקשר. לדברי אמסלם, ישב ביום האירוע (שהיה יום הבחירות לכנסת) בקפה "קפית" ברח' עמק רפאים. בשלב מסויים הבחין בתובע כשרכבו חונה, מחציתו על המדרכה ומחציתו על הכביש. אמסלם ניגש לשוחח עם התובע. הואיל והגישה לצידו הימני של הרכב היתה חסומה ע"י עמוד חשמל ואופנוע, ירד אמסלם לכביש. התובע ישב במושב הנהג כאשר דלת הרכב "היתה כזו רופפת לא סגורה ולא פתוחה לגמרי" (עמ' 3 שורה 28 לפרוטוקול). אישה פלונית שדחפה עגלת ילדים חלפה אף היא בצידו השמאלי של הרכב, על הכביש (כזכור, הגירסה היא שהמעבר על המדרכה היה חסום). אותה אישה נתנה עם העגלה מכה בדלת הרכב. התובע החזיק בחלק העליון של הדלת מעל לחלון. הדלת נטרקה והתובע קיבל מכה. אמסלם הציע עזרה לתובע, אך הוא סרב באמרו שאין צורך "זו סתם מכה. הוא ישים קרח וזה יעבור לו" (עמ' 4 שורה 12 לפרוטוקול). בסיום עדותו הראשית, הוסיף אמסלם, כי לפני שהחל הוא בשיחתו עם התובע, היה זה האחרון משוחח עם אדם בשם אבי לו המוכר לאמסלם רק בחזותו החיצונית. 4. התובע העיד כי נהג ברכב מסוג פורד טרנזיט ברח' עמק רפאים לכיוון מרכז העיר. בקרבת בית הקפה "קפית", במקום בו נמצאת תחנת אוטובוס, שמע התובע שקוראים בשמו. התובע הבחין ב"חבר" וב"אינסטינקט של רגע" עצר את רכבו (עמ' 6 שורה 25 לפרוטוקול). אותו "חבר" הוא אבי לוי, שהיה אחד הלקוחות של התובע ואשר גר בצפון הארץ. התובע החנה את רכבו באופן שתואר גם ע"י אמסלם, כשמנוע הרכב פועל. עם אבי לוי דבר התובע זמן קצר בלבד: "הייתי ממש לחוץ כי אני זוכר שזה היה יום חם, הייתי לחוץ ולא הייתי רגוע שהעמדתי את האוטו במצב הזה" (עמ' 7 שורות 7-6 לפרוטוקול). אז הגיע אמסלם למקום וניגש לתובע מצד הכביש, בסמוך לדלת הנהג. התובע פתח את החלון, לאחר שקודם לכן החלון היה סגור בגלל שברכב פעל המזגן. כשהתובע משוחח עם אמסלם הגיעה אותה אלמונית. התובע אינו מציין בעדותו הראשית כי אותה גברת דחפה עגלת ילדים. התובע, שהעיד לאחר אמסלם והיה נוכח בעת שחברו מסר עדות, התבטא באופן הבא: "ואז ראיתי את הגברת ... והיא בלי כוונה נתנה מכה כשאני החזקתי את הדלת מעל החלון ואז היא מהקצה נתנה מכה" (עמ' 8 שורות 20-16 לפרוטוקול). בתחילה לא ייחס התובע חשיבות למכה באצבעו ורק למחרת פנה לרופא (לאחר שהאצבע התנפחה). 5. במהלך חקירתו הנגדית של התובע ומעדותו של עד ההגנה, החוקר הפרטי מר חיים יהודה, התבררו עובדות שיש בהן כדי לקעקע את אמינות התובע. התובע רואיין ע"י החוקר חיים יהודה ביום 7.7.96, בבית התובע. שיחה זו הוקלטה. הקלטת הוגשה כמוצג נ/ 4 לאחר שהתובע אף זיהה את קולו כמי שהוקלט בקלטת (עמ' 12 שורה 19 לפרוטוקול) והחוקר העיד על עצם ההקלטה. חלקים מההקלטה תומללו והתמליל הוגש ע"י ב"כ הנתבעות, ככלי עזר בלבד. האזנתי לכל מה שהוקלט בקלטת נ/ 4, ולא הסתפקתי בעיון בתמליל החלקי. יצויין כי אין ממש בטענות ב"כ התובע כנגד קבילות הקלטת רק משום שהתמליל אינו מלא. הקלטת עצמה היא הראיה. 6. מהקשבה לשיחה שהוקלטה עולה, כי בתחילת השיחה, כאשר החוקר מזכיר את ההודעה שנמסרה לסוכן הביטוח, מאשר התובע כי מה שנאמר בה הוא נכון, אך מבקש (ליתר בטחון) לשמוע פרטיה. בהודעה הנ"ל נאמר, עפ"י מה שמקריא החוקר בשיחה המוקלטת, כי התובע ישב ברכבו שהיה בעצירה מוחלטת ודיבר עם "עובר אורח". עוד עולה מהשיחה שהוקלטה כי האירוע התרחש ב"גן הפעמון". התובע נשאל לפחות פעמיים האם הדבר היה ב"גן הפעמון" (בחניה או בחניון) ומשיב בחיוב. מהשיחה האמורה עולה באופן ברור וחד משמעי שהתובע מוסר כי שוחח עם עובר אורח זר, שאינו מכירו. התובע אף מוסיף ומסביר כי הזר התעניין אצלו בנוגע לאפשרויות ההשתכרות כנהג רכב הסעות. כלל לא הוזכרו השמות אבי לוי או שלמה אמסלם. התובע מוסיף, כי לאחר התאונה הזמין עבורו עובר האורח המסתורי מונית באמצעות פלאפון שהיה ברשותו ומונית זו פינתה אותו לבית חולים הדסה הר הצופים. זאת, כמובן, לאחר שהדלת נטרקה ע"י אותה אישה אלמונית הדוחפת עגלת תינוק שעברה במקום ולאחר שהתובע זעק מכאבים. על פניו נראה בעליל כי הגירסה שנמסרה לחוקר בשיחה מיום 7.7.96 שונה לחלוטין מהגירסה שנשמעה בבית המשפט: מקום האירוע היה ב"גן הפעמון" ולא בקרבת בית הקפה "קפית"; התובע שוחח עם אדם שאין הוא מכיר ולא עם מכר שלו; התובע פונה באותו יום לבית חולים במונית שהוזמנה ע"י בן -שיחו ולא פנה לשם רק למחרת. זאת ועוד, בשלב מסויים בשיחה עם החוקר מוסר התובע שמנוע הרכב לא פעל (היה "מכובה"). בהמשך תוהה התובע האם זה משנה (לצורך התביעה) שהמנוע פעל אם לאו, ואז הוא מתקן את גירסתו ומוסר שהמנוע פעל. 7. בבית המשפט ניסה התובע להסביר את הסתירה באשר למקום האירוע, באופן הבא: "בקשר לגן הפעמון, אנחנו בתור בשפה מקצועית שלנו נהגים, כשאתה לוקח שדרה אתה לא אומר שאתה נמצא באותו רחוב, אלא באותה שדרה. בשבילנו לנהגים המקצועיים גן הפעמון מתחיל בבריכת ירושלים לכל אורך עמק רפאים. זה נקרא גן הפעמון" (עמ' 12 שורות 25-22 לפרוטוקול). אין ספק כי אדם בר דעת אינו יכול לקבל הסבר מפוקפק זה. אם אכן האירוע התרחש בקירבת בית הקפה "קפית", המצוי במרחק משמעותי מ"גן הפעמון" (הגם ששניהם לאורך רח' עמק רפאים), אין זה מתקבל על הדעת שבשיחה עם החוקר יאשר התובע כי הדבר התרחש ב"גן הפעמון" ולא ימסור את המיקום המדוייק. לשיטתי, גם אם הסתירה באשר למיקום האירוע היתה היחידה, היה בכך כדי להטיל ספק בגירסת התובע. אך בעניננו, אין זו הסתירה היחידה, כפי שפורט לעיל. הסתירות האחרות שבין הגירסה המוקלטת לבין העדות בבית המשפט הן בעלות משקל רב כשלעצמן ובוודאי שהמשקל המצטבר הוא בעל משמעות רבה. 8. ואולם, אם לא די באמור לעיל, בפני נתונים נוספים הפועלים אף הם לערעור מהימנות התובע. ביום 6.10.96, לאחר השיחה עם החוקר, חתם התובע על טופס "הודעה ותביעה על תאונת דרכים" המופנה לנתבעת מס' 1 (מוצג ת/ 3). בטופס זה נרשם כי התאונה אירעה ב"עמק רפאים, ע"י גן הפעמון". שוב הדבר סותר את העדות בבית המשפט. ודוק - המיקום המאוד מסויים, ליד "קפית", הוא בעל משמעות ביצירת גירסת התובע, שכן בגירסה זו יש תפקיד חשוב לעובדה שבמקום עצירת הרכב נמצאו עמוד חשמל ותחנת אוטובוס, שאינם מאפשרים מעבר על המדרכה, כאשר הרכב חונה במחציתו עליה. זוהי הסיבה שאותה גברת אלמונית היתה צריכה לרדת לכביש (עם עגלת ילדים!). לנוכח חשיבות תיאור מקום האירוע, אין זה הגיוני שהתובע זנח כליל פרטים אלה הן בשיחתו המוקלטת עם החוקר והן בהודעה ת/ 3. מאידך, בהודעה ת/ 3 נזכר לראשונה אבי לוי: "עצרתי את רכבי בצד הדרך כשהמנוע דולק כדי לדבר עם מר אבי לוי שהיה לקוח שלי בעבר. הדלת היתה פתוחה למחצה. היד היתה מונחת על דופן הדלת. השיחה ארכה כדקה שאחריה התכוונתי להמשיך בנסיעה. עוברת אורח שעברה במקום עם תינוק טרקה את הדלת על אצבעי ולא בכוונה ... " אבי לוי הוזכר בהודעה הנ"ל כעד יחיד למקרה, גם בפיסקה הנ"ל וגם במקום המיועד לפירוט שמות עדי הראיה על גבי ההודעה ת/ 3. לא נאמר דבר וחצי דבר על שלמה אמסלם, שעל פי הגירסה בבית המשפט האירוע התרחש בעת שהוא שוחח עם התובע ולאחר שאבי לי כבר עזב. אם שלמה אמסלם, המוכר היטב לתובע (כפי שהעיד אמסלם) לא הוזכר בהודעה ת/ 3 - הדבר יותר מתמוה. כל זאת כזכור, לאחר שבשיחה עם החוקר לא הוזכרו כלל השניים ועלה ממנה במפורש כי התובע שוחח עם אדם זר לחלוטין, כאשר התובע גם טורח לפרט את תוכן השיחה בינו לבין הזר. 9. באשר לקשר שבין הטיפול הרפואי שקיבל התובע לבין התאונה הנטענת: כבר עמדנו על כך שבשיחה עם החוקר תואר פינוי מידי לבית חולים במונית שהוזמנה ע"י מי שהתובע שוחח עימו. ברור שהדבר לא התרחש באופן זה. התעודה הרפואית הראשונה שהוצגה היא תעודת חדר מיון מיום 30.5.96 שעה 09: 44, יום לאחר האירוע הנטען. בתעודה זו לא נזכרת כלל תאונת דרכים וכל שנרשם בסעיף התלונה הוא "חבלה באצבע". זהו עוד נתון שיש בו לעורר ספק ביחס לגירסת התובע. 10. בתצהיר הבריאות שצורף לתביעה פרט התובע חמש תאונות דרכים קודמות, מיום 9.5.94, משנת 1980, משנת 1990 ושתי תאונות נוספות "במהלך השנים שעד 1994" שפרטיהן אינם זכורים ושבגינן טופל בחדר המיון בבית החולים הדסה "עין כרם". בחקירתו הנגדית של התובע התגלה, כי דיווח למשטרה על תאונה מיום 22.6.95 בגינה נבדק בבית החולים שערי צדק (מוצג נ/ 1). כמו כן העיד התובע במשטרה על תאונה מיום 7.8.95 שבגינה פונה לבית החולים הדסה הר הצופים (מוצג נ/ 2) ועל תאונה מיום 7.3.96 בגינה קיבל טיפול רפואי בבית החולים שערי צדק. שלוש תאונות אלה כלל לא נזכרו בתצהיר הבריאות, על אף שאירעו, כנטען בהודעות שהתובע מסר למשטרה, בתאריכים המאוחרים לתאונות עליהן הצהיר. לא מדובר, לכאורה, בתאונות של מה בכך, שכן נמסרו בגידרן עדויות במשטרה והתובע פונה לחדרי מיון. לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת למחדל זה ("אני הצהרתי לפי מה שזכרתי" - עמ' 9 שורה 22 לפרוטוקול). נראה, איפוא, שזכרונו של התובע לקוי ביותר, כאשר הוא שוכח דווקא את התאונות המאוחרות. מדוע שנסמוך על זכרונו בכל הנוגע לתאונה דנן? האמור כאן, ביחס לתצהיר הבריאות והעלמת תאונות קודמות, מצטרף לכל סימני השאלה הרבים והמשמעותיים שכבר נזכרו. 11. לכל האמור לעיל אוסיף עוד, כי לשמע השיחה המוקלטת שבין התובע לבין החוקר ולנוכח עדות התובע בבית המשפט אין אלא להגיע למסקנה כי אין לסמוך כלל על הגירסה שמסר התובע בבית המשפט. במהלך השיחה המוקלטת ניכר היה שהתובע מנסה להישמר, לברר עם החוקר לפני שישיב מה התשובה "הנכונה" כדי לזכותו בפיצוי (למשל לענין מצב מנוע הרכב). התובע "התעניין" מדוע חברות הביטוח חושדות בתאונות של פגיעה באצבע (לאחר שהחוקר מסר לו על כך), ביקש במפגיע שהחוקר יצלם את אצבעו והתעניין אם התיאור שמסר מהווה "תאונת דרכים". גם בבית המשפט "נלחץ" התובע כאשר החלו לעלות סימני שאלה ביחס לגירסתו והודיע כי "אם אני אצטרך לעלות עם התיק הזה לעליון, אני אעלה" (עמ' 8 שורה 2 לפרוטוקול), זאת תוך הרמת קול. בשלב זה יש גם לדחות את טענת ב"כ התובע בסיכומיה לפיה כבר בתחילת השיחה המוקלטת שבין התובע לבין החוקר "ברור שהחוקר מפחיד את התובע בכך שהוא מציג בפניו נתון לפיו ישנו ריבוי של תביעות סביב אצבעות שנפגעו וכי במקרים אלה החברה נוטה לבדיקה מעמיקה יותר". הנושא הנ"ל עלה לא מייד בתחילת השיחה ולאחר שהתובע כבר מסר פרטים משמעותיים בדבר עובדות האירוע. בנוסף, האזנה לקלטת מוליכה למסקנה הפוכה מזו שביקשה באת כח התובע להסיק, לאמור - התובע כלל לא נשמע נפחד. לרקע האמור כאן, עדותו של אמסלם אינה יכולה לסייע לתובע. עד זה הוא "עד כבוש", ששמו לא הוזכר ע"י התובע בהודעה לחברות הביטוח (ת/ 3) ובשיחתו עם החוקר, כאשר על פי הגירסה שנשמעה בבית המשפט הוא היה למעשה העד העיקרי, ולא מדובר באדם זר לתובע. 12. האמור עד כה מוליך באופן מובהק למסקנה אחת - יש לדחות מכל וכל את גירסת התובע. במצב זה לא ניתן לעבור ל"גירסה חלופית", העולה, לכאורה, ממה שנטען בשיחה עם החוקר ולנתח אירוע שהתובע כלל לא טוען לו בתביעתו, שהתרחש, כביכול, בחניון "גן הפעמון". השאלות המשפטיות שפורטו בהרחבה ע"י ב"כ התובע בסיכומיה והמנתחות מצב עובדתי שכלל לא נטען ע"י התובע, האם הוא מהווה "תאונת דרכים" אם לאו, אינן רלוונטיות לתובענה דנן. משקבעתי שלא הוכח שהאירוע התרחש בפועל, ומשלא ראיתי לנכון להאמין לתובע ולעד מטעמו, נשמטה הקרקע מתחת לתובענה כולה. 13. במקרה דנן התרשמתי כי אין מדובר בסתירות הנובעות מגירסאות שונות שכולן נמסרו בתום לב. לכל אורך דברי התובע, הן בבית המשפט והן בקלטת, עולה כי התובע מודע היטב להשלכות של דבריו על סיכויי תביעתו. אין אלא לקבוע שהתובע לא מסר גירסה אמינה. גם אין מדובר בסתירות של מה בכך, סתירות שתדיר למצוא בדברי עדים שונים מפאת חולשת זיכרון טבעית או חוסר תשומת לב לפרטים. לנוכח האמור לעיל, יש לחייב התובע בהוצאות ממשיות. יש לזכור כי לנתבעות היו הוצאות בעריכת החקירה, כמו גם הוצאות ניהול המשפט. 14. אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 7,500.- ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. אצבעותטריקת דלת