הקלה בזכויות בניה

1. התובענה דנן הינה תובענה כספית בגין ביצוע מעשי עוולה של הנתבעים כלפי התובעת, שמהותם: יצירת מטרד, הפרעה לאור השמש, רשלנות והפר חובה חקוקה. עילה נוספת עליה מסתמכת התובעת הינה עשיית עושר שלא כדין, בשל פגיעה בזכות הטיעון של התובעת, בניגוד לכללי הצדק הטבעי. עובדות אלו אינן במחלוקת בין הצדדים: ביום 17.6.92 רכשה התובעת את זכות הבעלות בדירת קרקע ברח' רכסים 1 (פינת בן גוריון 199) רמת גן (להלן-"הדירה"), הידועה כחלקה 1276/3 בגוש 6158. ביום 26.5.92 רכשו הנתבעים 1-4 (להלן - "הנתבעים") את חלקה 156 בגוש 6158 (להלן - "המגרש"), ברח' רכסים 3 רמת גן, אשר גובלת בחלקה בה מצויה הדירה, מתוך מטרה להרוס את הבית אשר היה בנוי על המגרש, ולבנות על המגרש בנין חדש. התובעת התגוררה בדירה עד למכירתה ביום 4.1.99. הנתבעים פנו בבקשה לקבלת היתר בניה על המגרש, לועדה לתכנון ובניה בעיר רמת גן, היא הנתבעת 6 (להלן - "הוועדה"). טרם הגשת הבקשה להיתר הבניה, בקשו הנתבעים לאשר להם הקלה בזכויות הבניה, על ידי בניית 5 דירות במקום 4 דירות, שהיו מותרות לפי התב"ע ובגובה 4 קומות במקום 3. ההקלות שבקשו אושרו להם, וביום 25.4.93 ניתן לנתבעים היתר בניה. 4. לטענת התובעת, דבר הגשת הבקשה להיתר בניה ולהקלה, לא פורסמו על ידי הוועדה כדין, ולא הובאו לידיעת התובעת, שדירתה היתה מצויה במרחק של כ- 1 מ' בלבד מגבול המגרש, והיתה הנכס שעלול לפגע בצורה הקשה ביותר מאישור ההקלה בזכויות הבניה. בשל מחדל זה, נמנעה ממנה האפשרות להביא בפני הועדה את נימוקי התנגדותה, ובפני הוועדה לא עמדו כל השיקולים הרלבנטיים אם לאשר את ההקלה אם לאו. כתוצאה מכך נגרם לה נזק כבד, בשל הפגיעה באיכות חייה ובירידת ערך דירתה. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים חרגו חריגה קיצונית מהיתר הבניה שניתן להם בפועל, בכך שהגביהו את פני הקרקע של המגרש באמצעות מילוי אדמה, דבר שהצריך בניית קיר בטון שיתמוך בקרקע, ואף חרגו מתחומי המגרש ופלשו לחלקה עליה בנויה דירתה של התובעת, באופן שקיר התמך שנבנה התקרב כדי 90 ס"מ בלבד מדירתה. כתוצאה מכך, נגרמה חסימה קשה של חדירת אויר ואור השמש לדירתה, חדירת עשן מכוניות, חול וחרקים לדירתה, נפגמה הנאתה מן הדירה ונפגעה איכות חייה עד כי התובעת נאלצה למכור את דירתה, תוך ירידת ערכה. באשר לנתבעת מס' 5 - עירית רמת גן (להלן - "העיריה"), עילת התביעה שנותרה, לאחר שהוגשה בקשה למחיקת התביעה נגדה על הסף, מבוססת על הטענה, כי יש לראות בעיריה כמעבידה ו/או שולחתה של הועדה וככזו אחראית באחריות שילוחית לעוולות שבוצעו על ידי הועדה כלפי התובעת. 5. הנתבעים מכחישים את טענות התובעת. לטענתם הבקשה להקלה פורסמה כדין, ואף הוגשו התנגדויות על ידי דיירי בתים שונים הנמצאים סביב למגרש. הועדה המקומית דנה בכל ההתנגדויות ודחתה אותן, ואישרה את בקשתם להקלה. התובעת שקטה על שמריה, בחרה להמתין עם תביעתה עד להשלמת הבניין ואיכלוסו, דבר המעיד על אופייה הסחטני של התביעה. הנתבעים גם מכחישים כי חרגו מהיתר הבניה שניתן להם, והא ראיה - שקבלו מן העיריה טופס 4, המאפשר את חיבור הבניין לרשת החשמל והמים. העיריה אינה מעניקה טופס זה אם הנתבעים היו חורגים מהיתר הבניה. כמו כן, קבלו הנתבעים תעודת גמר, אשר קיומה אף הוא מעיד כי הבנייה נעשתה כדין בהתאם לתנאי היתר הבניה. הנתבעים אף הכחישו כי נגרם לתובעת נזק כלשהו, בגין חסימת האור והאוויר. גם העיריה והועדה הכחישו את טענות התובעת. הועדה טוענת, כי ההקלות שניתנו למגרש הנתבעים ניתנו תוך הפעלת סמכותה ושיקול דעתה של הועדה במסגרת החוק. עוד נטען, כי מתן ההיתר, עם ההקלות או בלעדיהן, היה מביא לתוצאות זהות מבחינת התובעת, אשר ידעה על היתר הבניה שניתן ועל ההקלות, והחלה לטפול האשמותיה רק לאחר שהבניין כבר עמד על תילו, דבר המעיד על חוסר תום ליבה. עד כאן טענות הצדדים, כפי שפורטו בכתבי הטענות. השאלות העומדות לדיון הינן כדלקמן: האם בקשת הנתבעים למתן הקלה בזכויות הבניה במגרש פורסמה כנדרש וכמתחייב על פי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן - "החוק"). האם בנו הנתבעים בחריגה מהיתר הבניה. האם כתוצאה מכך, נגרם לתובעת נזק ושוויו של הנזק. אחריותה השילוחית של העיריה לעוולות שבוצעו כלפי התובעת, אם בוצעו, על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה. חלוקת האחריות לנזקי התובעת בין הנתבעים בינם לבין עצמם. האם פרסמה הועדה כדין את בקשת הנתבעים להקלה בזכויות הבניה במגרש. הנתבעים 1-4 פנו לועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן בבקשה להיתר בניה, לפיו יהרסו המבנים הישנים שהיו בנויים על המגרש, ויוקם בנין מגורים בן 4 קומות (ראה סעיף 1א' לתצהירו של מר מוראד, מ"מ מהנדס העיר רמת גן, ומנהל מחלקת הרישוי). ביום 27.8.92 פנה עו"ד אריה כהנא, בשם הנתבעים 1-4 רוכשי המגרש, אל מר מוראד, בבקשה לאשר הקלה בבניה על המגרש (מוצג ת/15 למוצגי התובעת). ההקלה שנתבקשה היתה להתיר בנית קומה נוספת, דירה חמישית, הקלה של 13.5% תוספת בניה, ו10% בקו בניין צידי. מציין מר מוראד בתצהירו, בהתייחס לפרסום הבקשה להקלה (ראה סעיף 2 לתצהיר): "הודעה המפרטת את מהות הבקשה להקלה ומציינת מועד להתנגדויות (להלן: ההודעה) פורסמה בעיתונים ונמסרה לבעלים ולמחזיקים בקרקע או בבניינים הגובלים לחלקה שלגביה הבקשה, ושעלולים להיפגע. ההודעה פורסמה ונמסרה בעזרת חברת חקירות שנשכרה לשם כך על חשבון הנתבעים על מנת שתאתר את בעלי הזכויות ותמסור להם הודעות. הנתבעים גם דיווחו שהדביקו את ההודעה הנ"ל בבתים הסמוכים לחלקה". מר מוראד מסביר בתצהירו, כי לא אחת יש בעיה מעשית קשה באיתור בעלי הזכויות. לפיכך נעשה שימוש בחברת חקירות, המיומנת באיתור בעלי הזכויות במקרקעין הגובלים בחלקה, להם יש למסור ההודעה. לעיתים, מתבקשים גם מבקשי ההיתר לאתר את בעלי הזכויות. מכל מקום, הפרסום נעשה וההודעות נמסרו, והא ראיה - התנגדויות שהוגשו על ידי משפחת ששון, מרח' עטרות 4 רמת גן, אליו הצטרפו 9 משפחות נוספות מן האזור (נספח ב' לתצהיר). ההתנגדויות נומקו בהפרעה לאיכות החיים של הדיירים שמולם יוקם הבניין, חסימת אוויר לבנין והסתרת אור השמש, הגדלת הצפיפות ברחוב, יצירת בעיות חניה ומטרד אקוסטי. הועדה המקומית שקלה ובחנה את ההתנגדויות לגופן, בהתייחסות לכל הבניינים בסביבה וגם לבניין בו מתגוררת התובעת. הנושא נדון בשתי ישיבות של הועדה, ביום 13.12.92 וביום 27.12.93 בסופן החליטה הועדה לאשר את הבקשה להקלה ולדחות את ההתנגדויות, שכן הבקשה להקלה תאמה את מדיניות התכנון שהתירה תוספת של שתי קומות, בשל צרכי העיר. הועדה הגיעה למסקנה, כי ההקלה המבוקשת לא תפגע במתנגדים, וכאמור, אשרה את ההקלה המבוקשת. הועדה הודיעה על החלטתה לדחות את ההתנגדות, במכתב שנשלח למתנגדים (נספח ג' לתצהיר מורד) ולנתבעים 1-4. בעקבות דחיית ההתנגדות, הוגש על ידי המתנגדים ערר לועדה המחוזית (נספח ה' לתצהיר מורד). מחמת הערר, עוכבה הוצאה היתר הבניה. לבסוף, הוסרה ההתנגדות בועדת הערר המחוזית, ולאור ביטול ההתנגדות, בוטלה הודעת הועדה המחוזית על העיכוב בהוצאת ההיתר, ולבסוף ביום 25.4.93 הוצא היתר הבניה. 9. מר יאיר וולקר, המצהיר מטעם הנתבעים 1-4 חוזר בתצהירו על הטענה כי "עם הגשת הבקשה לבניית הבניין והבקשה להקלה, פורסמו מודעות על כך בעיתונות, וכמו כן הודעות הודבקו בכל הבתים הסמוכים לחלקה הנ"ל". יחד עם זאת, הנתבע 2 אינו מפרט בתצהירו מתי נעשו הפרסומים בעיתונים, ובאיזה כתובות הודבקו לכאורה ההודעות על בקשת ההקלה, ומתי. 10. בהתייחס לפרסום בקשת הנתבעים להקלה בזכויות הבניה, מצהירה התובעת בסעיף 6 לתצהירה: "..היתר בניה זה ניתן בלי שניתנה לי הזדמנות להגשת התנגדות לאותה הקלה בזכויות הבניה, הואיל והנתבעת 6 לא פרסמה ולא דאגה כי אנוכי או מי מהדיירים בבית שבו מצויה הדירה ... יקבל הודעה מתאימה, ולא הביאה לידיעתי או לידיעת הדיירים האחרים בבית בכל דרך אחרת דבר אודות הבקשה של הנתבעים 1-4 למתן הקלה". יחד עם זאת, התובעת מודה כי בוצעו על ידי חברת "שירותי מחקר" פרסומים בדבר הבקשה להקלה, ב- 3 מודעות שהעתקיהן צורפו כמוצג ת/4 לתצהירה. עוד צרפה התובעת רשימה שמית של 19 מכותבים שונים להם נשלח מכתב רשום על ידי עירית רמת גן, אגף מהנדס העיר, ביום 22.23.92 (ת/5), שכלל ככל הנראה, הודעה על הגשת הבקשה להקלה. שמה של התובעת נפקד מן הרשימה. התובעת כלל לא נחקרה על ידי הנתבעים בחקירה נגדית על טענותיה, כי דבר הבקשה להקלה לא הובא לידיעתה. הנתבע 2, נדרש בחקירה הנגדית לטענותיו הכלולות בתצהיר באשר לפרסום. הוא הודה כי חוייב על ידי העיריה לפרסם את דבר הגשת הבקשה להקלה בעיתונים ולמסור באופן אישי את ההודעה לדיירי החלקות הסמוכות. וכך השיב לשאלות ב"כ התובעת (עמ' 14 שורות 15-19). "ש: לגבי הליך הפרסום בכל החלקות הסמוכות, עובר לתהליך הבניה, היית מעורב בשלב של הפרסום? ת: ברור. חוייבתי על ידי העיריה לפרסם בעיתונים מסוימים ופרסמתי. ש: גם לחלקות הסמוכות? ת: חייבו לתת באופן אישי לכל דייר שם" . יחד עם זאת, חרף עדותו כי היה מעורב בהליכי הפרסום, לא ידע מר וולקר לציין מי ביצע את המסירה האישית לדיירי החלקות הסמוכות, ומי בפועל קבל את ההודעה ומי לאו (עמ' 14 שורות 20-23): "ש: מי מסר? ת: אני לא יודע. דרך הדואר. אני לא יודע מה הפרוצדורה. ש: האם אתה יודע מי קבל ומי לא קבל בפועל את הודעת הפרסום? ת: לא יודע. אין לי את השמות במדויק". כך, שמעדותו של הנתבע 2 לא השכלנו כיצד בוצע הפרסום, מתי ועל ידי מי ולמי נמסרו ההודעות שנדרשו הנתבעים למסור במסירה אישית, לבעלי החלקות הסמוכות העלולים להיפגע מן ההקלות. 12. גם העד מוראד, מטעם הנתבעים 5-6 נחקר בחקירה נגדית על נושא פרסום ההודעה על הבקשה למתן הקלה. העד התבקש לציין אם ראה את הפרסום, השיב (עמ' 19 שו' 23-25): "ת: מה שאני יודע, היה פרסום. יש חברה שמטפלת בזה ואני חושב שכתוב פה. אני לא בדיוק עוקב אחרי ההליך של הפרסום, אבל כתוב שאולי החברה פסחה על כתובת אחת. אנחנו ראינו שהפרסום נעשה, הודעות נמסרו לכל המגרשים הגובלים". מפאת חשיבות הפרסום, נתבקש מר מוראד להתייחס במפורש לפרסום בבית שבו היתה מצויה דירתה של התובעת, ברח' רכסים 3. ואלו דבריו (עמ' 20 שו' 5-13): "ש: הבית קרוב מאד לבית בחלקה ברכסים 3? ת: כן. מאד קרוב. ש: בדקתם אם בוצע לו פרסום בצורה פרטנית? ת: מה פתאום? יש חברה שטיפלה בפרסום. אנחנו לא בודקים. יש דואר רשום, הכל נמסר. ש: לא בדקתם אם הכל נמסר. ת: אנחנו מבחינתנו הכל בוצע תקין. אם במקרה דירה אחת.. אני לא חושב שעד כדי כך שכל הבית לא קיבל, אין לי מושג, לא מאמין. יש חברה שהיא מצהירה שהודיעה לכל המגרשים הגובלים". התנהגות זו של הועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר סומכת בעיוורון מוחלט על הצהרתה של חברת חקירות, בלי לבדוק אם אכן כל בעלי הנכסים הסמוכים העלולים להיפגע מן ההקלה שהתבקשה, קבלו הודעה על הפרסום, היתה תמוהה מאד בעיני בית המשפט, שנדרש לכך בשאלתו (עמ' 20 שו' 15-20): "ש. בימ"ש: אתם אומרים שהכל כדין אם החברה הצהירה שהיא הודיעה? ת: יש פקידה אצלנו שמטפלת בנוהל הפרסום והיא מסרה, מעבירה לנו רק אחרי שבועיים שהפרסום נעשה כחוק, אם יש התנגדויות היא מביאה אותן אלינו. אני לא ממונה על הליך הפרסום. אני לא יודע. ש: אתה לא יודע אם זה נעשה כדין. ת: טוב. מסכים. ככה עובדים כל הזמן". ב"כ הנתבעים 5-6 בקש לחדד נקודה זו בחקירה החוזרת, אך תשובתו של מר מוראד רק מעמיקה את המבוכה לגבי התנהגות הוועדה. וכך השיב מר מוראד בחקירה החוזרת (עמ' 26 שו' 12-13): "אני רוצה להוסיף שאני לא מאמין שכל המגרש הגובל לא קבל פרסום. אני לא יודע איך הפרוצדורה בעניין הפרסום". 13. סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, קובע את התנאים המוקדמים למתן היתר לשימוש חורג או למתן הקלות. לענייננו רלבנטיות הדרישות המופיעות בסעיפים (א)(1), (א)(2) ו-(א)(2א) לחוק, הקובעים לאמור: "(א) הועדה המקומית לא תתיר שימוש חורג ולא תיתן הקלה ולא תאשר בתשריט חלוקת קרקע וסטיה מתוכנית אלא לאחר שנתמלאו אלה: פורסמה, על חשבון המבקש, בעיתון הודעה המפרטת את מהות הבקשה להקלה או להתרת שימוש חורג או לאישור תשריט חלוקת קרקע בסטיה מתכנית והקובעת מועד סביר להגשת התנגדויות; ההודעה המפרטת את מהות הבקשה כאמור בפסקה (1) הוצגה במקום בולט בחזית הקרקע או הבניין שעליהם חלה הבקשה במשך התקופה להגשת ההתנגדויות ובדרך שתקבע על ידי הועדה המקומית או מי שמינתה לכך בדרך כלל; (2א)הועדה המקומית מסרה על חשבון המבקש הודעה המפרטת את מהות הבקשה כאמור בפסקה (1) ועל המועד להגשת התנגדויות לועדה המקומית - לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבניין שלגביהם הוגשה הבקשה; לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבניין הגובלים בקרקע או בבניין שלגביהם הוגשה הבקשה; לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבניין, אשר לדעת הועדה ייפגעו או עלולים להיפגע מאישור הבקשה; הודעה כאמור תימסר או תשלח לפי מענם הידוע של הבעלים והמחזיקים". הועדה המקומית לא היתה, איפוא, רשאית ליתן לנתבעים 1-4 ההקלה המבוקשת, אלא בכפוף לכך שבוצעו וקויימו כל הוראות החוק בדבר פרסום נאות של הבקשה להקלה. פרסום כזה היה צריך להיעשות בשלושה אופנים מצטברים: פרסום בעתונים, פרסום בחלקה שבה מבוקשת ההקלה, ומסירת הודעה אישית פרטנית לכל הבעלים והמחזיקים של מקרקעין הגובלים בתחומי החלקה לגביה מבוקשת ההקלה, ואלו אשר לדעת הועדה עלולים להיפגע מאישור הבקשה. 14. באשר לדרישת הפרסום בעיתונים, זו כנראה קוימה, והדבר עולה ממוצגי התובעת ת/4. באשר לפרסום בחלקה עצמה, לעניין זה לא הובאו כל ראיות, אך לענייננו דרישה זו היא שולית, שכן לא קוימה הדרישה המהותית המתייחסת לתובעת עצמה, ולא נמסרה לה הודעה אישית על הבקשה למתן הקלה. התובעת היתה צריכה להיות מושא למסירת הודעה על הבקשה להקלה, הן לפי הוראות סעיף 149(א)(2א)(ב) לחוק, בהיותה הבעלים והמחזיקה, בתקופה הרלבנטית, של דירה הגובלת במגרש לגביו התבקשה ההקלה, והן לפי הוראות סעיף 149(א)(2א)(ג) לחוק, בהיותה מי שעלולה להיפגע מאישור ההקלה. התובעת העידה בתצהירה כי לא נשלחה לה כל הודעה בדואר רשום, ולא נמסרה לה כל הודעה על הגשת הבקשה להקלה. התובעת כלל לא נחקרה בחקירה נגדית בנקודה זו, ועל כן יש לקבל גירסתה ללא עוררין. הנתבעים לא הזימו טענתה, אדרבא. מתוך המסמכים שהוגשו, בהם רשימת האנשים אליהם נשלחה ההודעה על הגשת הבקשה להקלה בדואר רשום, נפקד שמה של התובעת. טענת הנתבעים, כי לא יתכן שהתובעת לא קבלה הודעה, הינה טענה שמוטב היה שלא תטען. גם עצם הגשת התנגדויות על ידי דיירים מבניינים סמוכים, אינה מלמדת על כך שהתובעת קבלה הודעה או ידעה על דבר הגשת הבקשה. טוענים הנתבעים 1-4 בסיכומיהם, כי לא הוכח כי במועד הרלבנטי לפרסומים, היתה התובעת הבעלים או המחזיקה של הדירה ברח' רכסים 1. גם טענה זו מוטב היה שלא תועלה, שכן בהסכם שהציגה התובעת לגבי רכישת דירתה (ת/17) נקבע מועד מסירת החזקה ביום 25.6.92 (סעיף 2(א)(2)), ולא הובאה כל ראיה לסתור האמור בהסכם. 15. החובה לבצע את הפרסום בהתאם להוראות סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, מוטלת על הועדה המקומית לתכנון ובניה. ללא ספק, התרשלה הועדה במילוי חובתה זו כלפי התובעת. הועדה סברה כי היא יוצאת ידי חובתה במסירת ביצוע הפרסום לידי חברת חקירות - ולא היא. הוועדה לא פקחה על ביצוע הפרסום על ידי חברת החקירות, לא ערכה רשימה מסודרת של האנשים שיש למסור להם ההודעה, בין אם הם בעלי מקרקעין הגובלים במגרש לגביו התבקשה ההקלה ובין אם הם עלולים להיפגע מן ההקלה המבוקשת. הועדה לא וידאה כי ההודעה נמסרה בפועל לאותם נמענים נחוצים. למעשה, הועדה התעלמה לחלוטין מדרישת החוק, פעלה בשיטת "הסמוך" האופיינית, וגלגלה לפתחם של אחרים את החובות שהוטלו עליה על פי חוק. מסכימה אני, איפוא, עם מסקנות ב"כ התובעת בסיכומיו, כי הוועדה המקומית עוולה כלפי התובעת בעוולת הרשלנות והפר חובה חקוקה, בכך שלא הודיעה לה באופן אישי ופרטני דבר הגשת הבקשה להקלה, שהוגשה על ידי הנתבעים 1-4. בכך, נמנעה מן התובעת האפשרות לממש את זכותה הדיונית והמהותית, להגיש התנגדות להקלה. טוענת הוועדה כי גם אילו נמסרה לתובעת הודעה, וזו היתה מגישה התנגדות, ההתנגדות היתה נדחית, כפי שנדחתה התנגדות משפחת ששון, והדיירים שהצטרפו להתנגדותם, למרות שההתנגדות כללה טענות בדבר הפרעה לאויר ולאור השמש. לא הרי ההתייחסות לדירת משפחת ששון כהרי ההתייחסות לדירת התובעת. דירת התובעת, דירת קרקע שהיתה במרחק של 1 מ' בלבד מן המגרש לגביו התבקשה ההקלה. ברי, כי ההפרעה שנגרמה לדירתה כתוצאה מן ההקלות שאושרו, רבה יותר מן ההפרעה שנגרמה לדיירי בניין המרוחק יותר מן המגרש לגביו התבקשה ההקלה. לו ניתנה לתובעת ההזדמנות במועד המתאים, לפני הוצאת היתר הבניה, לשטוח את טענותיה בפני הועדה, לרבות במסגרת ערר בוועדה המחוזית, יתכן וטענותיה היו נשמעות, וההפרעה שנגרמה לדירתה היתה קטנה יותר. הנתבעת 6 שללה מן התובעת, במעשיה ומחדליה הרשלניים, זכות זו, ועל כך ראויה התובעת לפיצוי, בין אם בשל נזק ממשי שנגרם לה ובין בשל עוגמת נפש. 16. האם בנו הנתבעים 1-4 את הבנין תוך חריגה מהיתר הבניה? טענת התובעת כי הנתבעים בנו את בניין תוך חריגה מהיתר הבניה, מתייחסת להגבהת פני הקרקע, ולחריגה של 10 ס"מ בבניית הקיר התומך אל תוך המגרש של הבניין בו מצוייה דירת התובעת. לתמיכת טענותיה, הצטיידה התובעת בחוות דעת שמאי מקרקעין, מר ערן לס. בחוות הדעת מציין השמאי לס כי בהתאם להיתר הבניה שניתן לבניין, מצויין כי מפלס 00 בלובי הכניסה לבית הוא בגובה 56.00 מ' מעל פני הים. וסביב החלקה אמורה להיות חומה נמוכה בגובה משתנה בין 70 ס"מ ל - 100 ס"מ. בהתאם למפת המדידה שנערכה על ידי המודד המוסמך בורמן ביום 22.5.95 (ת/19), הגובה מפני הים משתנה בין 55.98 מ' ל- 56.89 מ' וההפרשים בין הגבהים שהותרו בהיתר הבניה לבין הגבהים בפועל נעים בין 73 ס"מ ל- 104 ס"מ. ומוסיף השמאי לס ומציין: "מכיוון שפני הקרקע יושרו והוגבהו על ידי מילוי אדמה (לצורך קבלת מפלס אחיד לחניה), בהתאם לחריגה המובאת בטבלה דלעיל, הרי שגובה פני הקרקע באגף המערבי של חלקה 156 גבוה כ- 2.09 - 1.01 מ' מגובה פני הקרקע בחלקה 1276. בתוספת החומה, מגיע גובה קיר התומך מול הנכס, ממפלס הקרקע של חלקה 1276 לכדי כ- 2.20 - 2.60 (ממדידה במקום). בנוסף קיימת חריגה במיקום החומה, שבנויה בחריגה של 10 ס"מ בתוך חלקה 1276 וקרובה לקיר הנכס בכ- 90 ס"מ במקום 100 ס"מ". 17. הנתבעים הגישו חוות דעת שמאי מטעמם, של השמאי חיים בן ארי. בחוות דעתו, לא מכחיש מר בן ארי כי "קומת הכניסה והקרקע לאורך הקיר המפריד בין החלקות נבנו בפועל בגובה גבוה מזה שהותר בהיתר". עוד מסכים מר בן ארי כי גובה הקיר התומך מול מרפסת דירת התובעת נע בין 1.90 ל- 2.25, ומעל לקיר הורכבה גדר ברזל עליה נשתלה גדר חיה. אך משום מה, לצורך בדיקת מהות החריגה, מתייחס מר בן ארי להפרש הגובה של הקיר מעל לגובה מעקה המרפסת בדירת התובעת, ולבסוף מגיע למסקנה, בדרך שאינה נהירה כלל וכלל, כי "לאורך מרבית המרפסת לא קיימת חריגה, ולאורך יתרת החריגה בכ- 35 ס"מ בלבד". למרות עמדת השמאי מטעמם, הכחישו הנתבעים, בתצהירו של מר וולקר ובעדותו בחקירה הנגדית כי בנו בחריגה מהיתר הבניה, והא ראיה - שקבלו טופס 4 ותעודת גמר. אישורים אלו לא היו מונפקים להם אלמלא בנו בהתאם להיתר הבניה. טענה זו לא תוכל לעמוד לנתבעים. קבלת טופס 4 ותעודת גמר, אינה בהכרח מלמדת במקרה דנן על כך, כי הבניין נבנה על פי היתר הבניה. הסביר מר מוראד בעדותו, כי הואיל ומותרת סטיה של עד 1.20 מגובה המדרכה, הרי שרשויות התכנון והבניה לא דקדקו עם הנתבעים, והוציאו להם טופס 4 ותעודת גמר, חרף הסטיה בגובה פני הקרקע מן הקבוע בהיתר. "הפקוח בבקורת לתעודת גמר או תיבות חשמל מצאה שהגובה שונה, התרומם, אבל ראינו שזה בתחום המותר. לכן לא עשינו מזה עניין כי מותר עד גובה 1.20מ' להרים מעל מפלס המדרכה... בפועל זה קורה הרבה פעמים. כל עוד זה בתחום המותר, לא עשינו עם זה בעיה" (עמ' 21 שורות 9-12. כמו כן ראה עמ' 12 שורות 15-19). 18. לאור חילוקי הדעות בין השמאים, גם בהתייחס לשיעור החריגה מהיתר הבניה וגם בהתייחס לטענה בדבר ירידת ערך הדירה, מונה על ידי בית המשפט מומחה מטעמו, מר גידי זלצמן, מהנדס ושמאי מקרקעין. מר זלצמן אישר בחוות דעתו את חוות הדעת של ערן לס מטעם התובעת, בכל המתייחס לטענות בדבר חריגה מהיתר הבניה. בהתייחס להגבהת פני הקרקע, מאשר השמאי זלצמן בחוות דעתו (סעיף 9) כי מפלס הכניסה הקובעת (מפלס 00) בבניין נבנה בגובה אבסולוטי של 56.93 מ' מעל גובה פני הים, כפי שעולה ממפה מצבית מיום 22.5.95 שהוכנה על ידי מר בורמן, מודד מוסמך וממפה טופוגרפית (ת/13). עקב הגבהת מפלס 00 של הבנין ב- 93 ס"מ ומילוי החלק העורפי של החלקה באדמה ויישורו בגובה מפלס קומת הכניסה, נוצרו הפרשי גובה בין החלקה עליה בנוי הבניין לבין החלקה עליה מצויה דירת התובעת, אשר הצריכו הקמת קיר תומך, אשר גובהו נע בין 0.85 מ' - 2.2 מ' (ראה התמונות שצורפו לחוות דעת מר זלצמן) ובממוצע 1.75 מ'. אילו נבנה הבניין בהתאם להיתר הבניה, היה גובה הקיר התומך מול מרפסת דירתה של התובעת 80 ס"מ בלבד (סעיף 10.1 לחוות הדעת). עוד מאשר מר זלצמן בחוות דעתו, כי הקיר התומך נבנה במרחק של 90 ס"מ בלבד מדירת התובעת, במקום 1 מ' (סעיף 9.3 לחוות הדעת). הנתבעים לא שבעו נחת מחוות דעתו של מר זלצמן, וזימנוהו לחקירה. בחקירתו חוזר מר זלצמן וקובע באשר לגובה הקיר התומך, כי "בהתייחס לתנאי השטח, הגובה שלו היה צריך להיות נמוך ב- 0.93 מ'... היה צריך לבנות קיר של 80 ס"מ בלבד. זה גובה ממוצע מול הדירה מפני שהמגרש הוא במדרון והגבהים משתנים". 19. העולה מן המקובץ הוא, כי הוכח שהנתבעים בנו את הבניין תוך חריגה מהיתר הבניה. החריגה התבטאה בהגבהת מפלס הקרקע (גובה 00) בכ- 93 ס"מ, ובסטיה של 10 ס"מ לתוך המגרש של דירת התובעת, בבניית קיר התמך. 20. האם נגרם נזק לתובעת, ואם כן - מה גובהו? טוענת התובעת, כי כתוצאה ממעשי הנתבעים ומחדליהם בשל אי קבלת הודעה בדבר הגשת בקשה להקלה, אי הגשת התנגדות מטעמה ואישור ההקלות שלא כדין, נגרמה לה עוגמת נפש רבה, ובשל הבניה תוך חריגה מהיתר הבניה, נחסמו מעבר האויר והאור לדירתה, נפגעה הנאתה מן הדירה עד כי נאלצה למכור את דירתה במחיר מופחת ממחיר השוק, כתוצאה מירידת ערכה. התובעת מציינת עוד, כי בשל הסטיה לתוך תחומי החלקה עליה בנויה דירתה, התקרבו החניות האחוריות של הבית לדירה, התגברה חדירת עשן המכוניות לדירה (סעיף 22 לתצהיר). בהיבט של חסימת האויר והאור והפגיעה בהנאתה של התובעת מן הדירה - הוכח כי פועל יוצא מהגבהת מפלס הקרקע בבניין ובשטחי החניה בניגוד להיתר הבניה, היה צורך להגביה את קיר התמך שנבנה בין שתי החלקות. הואיל והמדרון משופע, הקיר נבנה בגבהים שונים, שנעים בין 0.85 - 2.2 מ'. מול מרפסת דירת התובעת, גובה קיר התמך נע בין 1.90 מ' - ל2.25 מ' לפי גירסת השמאי בן ארי מטעם הנתבעים, או בין 1.95 - 2.2 לפי המדידה של השמאי זלצמן כעולה מן התמונות שצורפו לחוות דעתו. וזאת במקום קיר תמך שגובהו 80 ס"מ בלבד, שהיה נבנה אילו שמרו הנתבעים על מפלס הקרקע של 56.00 מ' מגובה פני הים, בהתאם להיתר הבניה. בנוסף, קיר התמך נבנה במרחק של 90 ס"מ בלבד ממרפסת דירתה של התובעת, במקום במרחק של 1 מ', סטיה של 10%, דבר אשר קרב לדירת התובעת עשן ולכלוך שעפו מחצר הבניין לתוך דירתה. דירת התובעת היתה דירה עורפית, בעלת כיוון אויר אחד, וחדירת האור והאויר לדירה היו אפשריים דרך המרפסת בלבד. טוענים הנתבעים, כי לא קיר התמך שהוגבה משפיע על חסימת כניסת האור והאויר לדירת התובעת, אלא צמחיה ששתלו דיירי הבניין, על הגדר שהוקמה על קיר התמך. עמדה זו נכונה בחלקה בלבד. אמנם, מן התמונות שצולמו הן על ידי השמאי מטעם התובעת, מר לס והן על ידי השמאי מטעם בית המשפט, מר זלצמן עולה, כי על גבי קיר התמך הוקמה גדר רשת ולידה נשתלה צמחיה צפופה. הצמחיה מגיעה לגובה תקרת המרפסת של התובעת, בצילומים של השמאי לס ואילו במועד שבו צולמו התמונות על ידי מר זלצמן, עוברת הצמחיה את גג המרפסת, ומגיעה לגובה הקומה השניה בבניין. לא הרי קיר אטום, הניצב 90 ס"מ מול הפתח היחיד לחדירת אויר ואור לדירה, כהרי גדר רשת, שעליה צמחיה, המצויה 1 מ' מפתח כניסת האור והאויר לדירה. שכן, אילו נבנה קיר התמך בהתאם להיתר הבניה, היה גובהו 80 ס"מ בלבד. מעליו היתה אמנם גדר רשת וצמחיה, אך מול הפתח לא היה קיר אלא צמחיה, היוצרת חסימה קטנה יותר של אור ואויר, שלא לדבר על ההיבט האסתטי. בניית קיר התמך בין החלקות, בסטיה מן ההיתר, יצרה איפוא, חסימה של קו הראיה, חסימת האור והשמש, הצללה וחסימת כניסת האויר לדירה (סעיף 9.3 לחוות דעתו של מר זלצמן). בשל כך, נפגמה ללא ספק, הנאתה של התובעת מן הדירה. התובעת החזיקה בדירה מחודש 6/92 ועד למכירתה בחודש 1/99. בניית הבניין הסתיימה ביום 13.10.94, מועד קבלת תעודת גמר. הווי אומר, כי המפגעים מהם סבלה התובעת התמשכו על פני התקופה שמחודש 10/94 ועד 1/99, דהיינו: קצת למעלה מ- 4 שנים. התובעת העמידה את דרישתה לפיצוי בגין הפגיעה בהנאתה מן הדירה, ביחד עם עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל אי קבלת ההודעה על ההקלה המבוקשת, על 15,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. 21. באשר לאי קבלת ההודעה על ההקלה המבוקשת, טוענים הנתבעים, ובמיוחד הנתבעת 6, כי לא נגרם לתובעת כל נזק, שכן גם אם היה דבר הגשת הבקשה להקלה מובא לידיעתה והיתה מוגשת התנגדות מטעמה, היתה ההתנגדות נדחית, כפי שנדחתה התנגדות משפחת ששון, אליה הצטרפו דיירים נוספים מן הסביבה. 22. הנזק אותו תובעת התובעת, בגין אי קבלת ההודעה על הגשת הבקשה להקלה, הינו בשל עוגמת נפש שנגרמה לה, בשלילת זכותה החוקית, ובעתירותיה הרבות אותן הפנתה לראש העיר, למבקר המדינה ולגורמים נוספים, לאחר שניתן כבר היתר הבניה ודבר ההקלה הובא לידיעתה. לטעמי, אף אם לא ניתן לקבוע שהיתה התנגדותה של התובעת מתקבלת, אילו הביאה הנתבעת 6 את דבר הגשת הבקשה להקלה לידיעתה בהתאם לחוק, זכאית התובעת לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, בשל הפגיעה בזכויותיה להביא עתירותיה בפני הועדה, עובר למתן היתר הבניה. כמו כן, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפגיעה בהנאתה מן הדירה, בשל חסימת האור והאוויר, וקרבת קיר התמך לדירתה. 23. נוכח הסכום המבוקש על ידי התובעת בתצהיר העדות הראשית מטעמה, בפריטי נזק אלו שהינו סביר ביותר בנסיבות העניין, ונוכח הפגיעה בזכויותיה של התובעת לקבלת הודעה על הבקשה למתן הקלה, ונוכח חסימת האור והאויר שנגרמה לתובעת וירידת ההנאה מדירתה בתקופה הרלבנטית, כתוצאה מן הבניה בחריגה מהיתר הבניה, הנני מעמידה את הפיצוי הכולל בגין עגמת נפש על סכום של 15,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 24. בנוסף לפיצוי בגין עגמת נפש, יש לבחון אם נגרם לתובעת גם נזק ממוני ממשי בגין ירידת ערך דירתה, כתוצאה מהעוולות שעוולו כלפיה הנתבעים. דירת התובעת נרכשה על ידה ביום 17.6.92 תמורת הסכום של 70,000 $ (ת/17). אין חולק כי ביום 30.11.98 מכרה התובעת את הדירה למר בצלאל רז, תמורת סכום של 87,000 $. לטענת התובעת, בשל חסימת האור והאוויר לדירה, נגרמה ירידה משמעותית בשווי הדירה, והיא נאלצה למכרה בסכום הנמוך משמעותית משווי השוק. את נזקיה העריכה התובעת בסכום של 125,000 ₪ (סעיף 18 לתצהירה). לתמיכת טענתה, הביאה התובעת את תצהירו של קונה דירתה, מר רז בצלאל אשר הצהיר (סעיף 7 לתצהיר): "כשבדקתי את הדירה מצאתי, כי הקיר התומך בין שתי החלקות, גדר הברזל והצמחיה, ומרחקם הקטן ממרפסת הדירה, מהווים גורם החוסם זרימה של אויר וכניסה אל אור לדירה, וזאת בהתחשב בעובדה שהפתח היחיד של הדירה כפי חוץ הוא מהמרפסת, וכין אין לדירה כיוון אויר אחר מלבד זה". ומוסיף ואומר (סעיף 8 לתצהיר): "ברצוני לציין, כי עניין זה השפיע על החלטתי לקנות את הדירה רק במחיר אטרקטיבי, שיבטא את הבעייתיות לנוכח החסימה בזרימת אוויר ובכניסת אור שמש לדירה, שאותה התעתדתי לרכוש, וכן את הבעייתיות שאני אתקל בה בעתיד, לכשארצה למכור את הדירה". לכאורה, מדברים אלו עולה כאילו הגורם הדומיננטי אשר השפיע על קביעת מחיר נמוך לדירה, בעת שנמכרה על ידי התובעת למר רז, היה קיומו של הקיר התומך במרחק קטן מן המרפסת. 25. באשר לשיקולים שהביאו את הצדדים לסכם על סכום המכר, טוענים הנתבעים כי מחיר הדירה לא נקבע בשל חסימת האור והאויר, כטענת התובעת ומר רז, אלא מצבה הכללי של הדירה, שהיתה טעונה שיפוץ יסודי, וכן העובדה שנגד התובעת נפתח תיק הוצל"פ בשל חובות משכנתא. הדירה עמדה להימכר על ידי כונס נכסים, ושיקול זה השפיע על קביעת המחיר הדירה. לתמיכת טענתם, הביאו הנתבעים 5-6 את תצהירו של עו"ד עודד הכהן, ב"כ הנתבעים 5-6, אודות שיחה טלפונית אשר ניהל עם מר רז, בה אמר לו הקונה כי אין לו ולא היתה לו שום בעיה עם הבניין נשוא התביעה, והוא לא היווה כל שיקול עבורו ברכישת הדירה. סכום הרכישה נקבע, כך נאמר בשיחה, במו"מ במצב של שוק קשה למוכרת, והקונה ידע על הלחץ הכספי בו נתונה התובעת, בגללה בקשה למכור את הדירה. באשר לצמחיה, היא דווקא מצילה על גג המרפסת ואינה מפריעה לו. 26. גם התובעת, גם מר רז וגם עו"ד הכהן נחקרו על תצהיריהם. מחקירתה הנגדית של התובעת עולה, כי תמיד היתה לה בעיה בתשלום המשכנתא, אך הסתדרה עם הבנק. "מהיום שרכשתי את הדירה בגלל המצב הכלכלי היו לי פיגורים ותמיד צלצלו אלי...כל השנים שלי לצערי הרב פיגרתי והגעתי איתם תמיד להסכם, תמיד הם הלכו לקראתי וחילקו לי את החוב" (עמ' 2 שורות 5-6, 7-8). התובעת מאשרת כי נפתח לה אומנם תיק הוצל"פ, בשנה שבה נמכרה הדירה, אך לטענתה, הוא נסגר ולא מונה כונס נכסים על הדירה. התובעת גם מאשרת כי הוטל עיקול על הדירה, שכן בחודשים הסמוכים למכירה, כ- 5 עד 7 חודשים, הפסיקה לשלם את המשכנתא (עמ' 3 למעלה). כמו כן, היה לה חוב לעיריה (עמ' 8 שורה 1). מר רז אישר בחקירתו הנגדית, כי מצבה של הדירה היה גרוע ועל כן ערך בה שיפוץ יסודי שכלל החלפת אינסטלציה של מים, חשמל, החלפת ריצוף, הריסת כל הקירות הפנימיים ובנייתם מחדש תוך אירגון פנים הדירה בצורה שונה. מר רז מאשר, כי בין השאר, מצבה של הדירה והצורך להשקיע כספים רבים בשיפוצה, אותם הוא מעריך בסדרי גודל שבין 15,000 $ - 20,000 $, השפיעו על המחיר שנקבע בהסכם (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 27.12.01 שורה 16-19). באשר לעניין החוב לבנק, טוען מר רז בחקירה הנגדית, כי עניין זה לא היווה שקול בקביעת המחיר. על דבר קיומו של העיקול נודע לו רק לאחר שסגר את המחיר עם התובעת, אך בטרם נחתם ההסכם (עמ' 8 שורה 16). ומוסיף: "הנושא הזה של העיקול, הוא גם לא מסתדר לי מבחינה הגיונית, כי עד שאני לא סגרתי עם ליאורה את מחיר הדירה, לא פניתי לעוה"ד שלי. אין סיכוי שהוא הלך להוציא נסח טאבו לפני שאמרתי לו, אני רוצה את הדירה הזאת וסגרתי את המחיר" (עמ' 13 שורה 19-22). באשר לשיחת הטלפון עם עו"ד הכהן, הכחיש מר רז כאילו אמר שהלחץ הכספי בו היתה נתונה התובעת היווה שיקול בקביעת מחיר הדירה. את שיחת הטלפון מסביר מר רז בכך, שהצמחיה הגדלה מעל הקיר החלה להפריע לו, כשהיא סככה על גג המרפסת. התובעת הפנתה אותו למשרד ב"כ הנתבעים 5-6 בהסבירה לו שזה "עו"ד של הבניין" (עמ' 9 שורה 22). הוא הניח כי מדובר בעורך הדין המטפל בדיירי הבניין ופנה אליו "בקשר לצמחיה שידבר איתם על הורדת הצמחיה" (עמ' 9 שורה 23). "הוא (עו"ד הכהן - א.ז) שאל אותי, הגדר מפריעה לי בקטע של להוריד אותה, אז אמרתי לו תראה, כל עוד היא מטופחת, זה לא נורא, כי זה גם חוסם את הבניין לשנינו". 27. ואילו עו"ד הכהן בחקירתו הנגדית, כבר לא היה כל כך נחרץ באשר לתוכן השיחה עם מר רז. עו"ד הכהן מאשר כי כתב את האמור בתצהיר מזכרונו, אף שערך תרשומת על תוכן השיחה, אך התרשומת נמצאה על ידו רק לאחר עריכת התצהיר. עו"ד הכהן אישר כי מר רז הוא אשר פנה אליו טלפונית, והוא ניצל את ההזדמנות לשאול אותו שאלות בקשר לתביעה. באשר להפרעה לאור בשל הגדר והצמחיה, טען מר רז כי הדבר כלל לא מפריע לו, ובאשר למחיר הנמוך יחסית של הדירה, תרץ זאת מר רז בקיומו של העיקול, בידיעתו כי התובעת היתה לחוצה והוא ניצל את ההזדמנות להגיע למחיר המוסכם. 28. לעניין השפעת הקיר התומך על מחיר הדירה, נראית לי לעניין זה עמדת הנתבעים. ואסביר: מצבה הכלכלי של התובעת היה בכי רע. התובעת קבלה משכנתא על מלא מחיר הדירה, אך מן הרגע הראשון התקשתה לעמוד בתשלומים, וצברה חובות. הבנק היה עמה בקשר מתמיד באשר לפיגוריה בתשלומים. התובעת הצליחה להגיע עמו להסדרים לפרישת החובות, אך משנצטבר חוב של 6-7 חודשים, גם לבנק וגם בעיריה, ואף הוטל עיקול על זכויותיה בדירה, הבינה התובעת כי עליה להזדרז ולמכור את הדירה, שאחרת תמכר הדירה בהליכי הוצל"פ, דבר שירע את מצבה לאין שיעור. מאידך, מצב הדירה היה בכי רע, והיא נזקקה לשיפוץ יסודי. אף אם מר רז מסביר את העלות הגבוהה של השיפוץ ב"טעמו היקר", שיפוץ בסדרי גודל של 20% ממחיר דירה, אינו שיפוץ של מה בכך, ובוודאי שיש בו כדי להשפיע על מחיר הדירה. 29. שני גורמים דומיננטיים השפיעו איפוא, על המחיר עליו סיכמו התובעת ומר רז: מצבה של הדירה והצורך של מר רז להשקיע סכום לא מבוטל בשיפוץ - וזאת מצד הקונה, והחובות שרבצו על התובעת וסכנת כינוס הנכסים שרחפה מעל ראשה - מצד המוכרת. לקיומו של הקיר התומך, ולהפרעה שהוא מפריע לחסימת האור והאויר, לא היתה השפעה על מחיר הדירה. והא ראיה - שמר רז ביטל את המרפסת, וסגר את פתחה בקיר בלוקים כעולה מחוות הדעת של מומחה בית המשפט (עמ' 5 סעיף 6.3 לחוות הדעת, והתמונות המצורפות לה). אילו בעיני מר רז, שאלת חסימת האור והאויר היתה דומיננטית, לא היה סוגר את פתח המרפסת בקיר בלוקים, ומצמצם עוד יותר את חדירת האור והאויר לדירה. זאת ועוד, מר רז חזר בחקירתו פעם אחר פעם, כי השיקול לקביעת המחיר היה מצבה הכללי של הדירה והצורך לבצע בה שיפוץ יסודי. ומצד התובעת - המחיר ההתחלתי שדרשה היה כ- 100,000 $. המתווך העמיד את המחיר על 92,000 $, ובמו"מ עם מר רז נסגר לבסוף המחיר על 87,000 $, המשקף את המחיר ההתחלתי שדרשה התובעת, פחות עלות השיפוץ שנאלץ מר רז להשקיע בדירה, פחות או יותר. אשר על כן, הנני קובעת כי לתובעת לא נגרם נזק ממשי בשל ירידת ערך הדירה. לחוות דעת השמאים אין רלבנטיות, שעה שהדירה נמכרה במחיר ידוע, ונבדקו שיקולי הצדדים באשר למחיר שנקבע בחוזה, והוכרע כי מחיר הדירה נקבע במנותק מן ההפרעה לחדירת האור והאויר שנוצרה בשל בניית הקיר התומך תוך חריגה מן ההיתר. 30. אחריותה השילוחית של העיריה לעוולות שבוצעו כלפי התובעת, אם בוצעו, על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה. כאמור בפתיח לפסק הדין, באשר לנתבעת מס' 5 - עירית רמת גן (להלן - "העיריה"), עילת התביעה שנותרה, לאחר שהוגשה בקשה למחיקת התביעה נגדה על הסף, מבוססת על הטענה, כי יש לראות בעיריה כמעבידה ו/או שולחתה של הועדה וככזו אחראית באחריות שילוחית לעוולות שבוצעו על ידי הועדה כלפי התובעת. לעניין אחריותה השילוחית של העיריה, למעשיה ומחדליה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה, לא הביאו הצדדים כל ראיות. אשר על כן, דין התביעה נגד הנתבעת 5 להדחות. 31. חלוקת האחריות בין הנתבעים 1-4 לבין הנתבעת 6. הפיצוי שנפסק לתובעת בגין עוגמת נפש, נובע הן ממעשיהם ומחדליהם של הנתבעים 1-4, בבנית הבניין בחריגה מהיתר הבניה, והן בשל מעשיה ומחדליה של הנתבעת 6 באי מתן הודעה כדין לתובעת על הגשת הבקשה להקלה. עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת בשל העוולות שעוולו כלפיה הנתבעים שקולה, והנני סבורה כי חלוקת נטל הפיצוי בין הנתבעים 1-4 לנתבעת 6 בחלקים שווים, הינה צודקת בנסיבות העניין. אשר על כן הנני מורה, כי בנטל הפיצוי ישאו הנתבעים 1-4 במחצית הפיצוי שנפסק. הנתבעת 6 - במחצית הפיצוי שנפסק. החיובים הינם לחוד. 32. סוף דבר תביעת התובעת שהוגשה מלכתחילה על 175,000 ₪ הסתיימה בפסיקת פיצוי לתובעת בסכום של 15,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. לאור דחיית עיקר התביעה, הנני פוסקת לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 2,000 ש"ח בצרוף מע"מ בלבד. בתשלום הוצאות המשפט ישאו הנתבעים 1-4 ו - נתבעת 6 בחלקים שווים ביניהם. לאור דחיית התביעה נגד נתבעת 5, תשא התובעת בהוצאותיה בסך 3,000 ₪ בצרוף מע"מ. סכומי הוצאות המשפט ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין. ניתן היום י"ג באלול, תשס"ד (30 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים. אגי זהבה, שופטת בניההקלה (תכנון ובניה)זכויות בניה