התיישנות רוכשת - חזקת שנים

התיישנות רוכשת - חזקת שנים א. ההליכים שהביאונו עד הלום ורקעם 1. עניינו של פסק דין זה בתביעה ובתביעה שכנגד בקשר למקרקעין המצויים בשועפט שבירושלים והידועים כגוש 30559 (ישן 19), חלקה 23. שטח המקרקעין כ-942 מ"ר, ועליהם בית מגורים דו קומתי. המדובר במקרקעין לא מוסדרים, אשר טרם הסתיים בקשר אליהם הליך ההסדר. 2. הסכסוך הוא בין קבוצות אנשים הנמנות על שורות משפחה רחבה אחת, הכוללת את יוצאי חלציו של המנוח אלחאג' יונס גיטאן. קבוצת התובעים (שהם גם נתבעים שכנגד) מונה שבעה עשר (חמישה עשר איש, אשר 14 מתוכם הם יורשי המנוחים שעזבונותיהם הם התובעים 2 ו-9). מבחינת ההתייחסות למנוח הנ"ל מדובר בבנו עבד אלעזים (התובע 1) ובצאצאי שני בניו המנוחים עבד אלרחמן (התובעים 8-2) וסעדי (הנתבעים 17-9). לעומתם על שורות הנתבעים הפעילים (שהם גם תובעים שכנגד) נמנים שמונה אנשים. מבחינת ההתייחסות למנוח הנ"ל מדובר בצאצאי בנו המנוח מחמד (ראו עץ משפחה - שהוגש ב-4.4.05, ונדון במפורט בקדם המשפט מ-13.4.08 - אשר יש בו מיפוי קבוצות היריבים). 3. צדדים נוספים הם פקיד הסדר המקרקעין בירושלים ורשם המקרקעין בירושלים, אשר צורפו כנתבעים נוספים בתביעת התובעים. נתבעים אלה הגישו כתב הגנה (ב-4.1.04), אשר במסגרתו פירטו את השתלשלות העניינים העולה מן המסמכים ביחס למקרקעין הנדונים. בגדר כתב ההגנה וגם בקדם המשפט הראשון (שהתקיים ב-12.7.04) נמסר בשם נתבעים אלה כי למדינה "אין התנגדות כי הכרעת בית המשפט הנכבד תחייב את הצדדים ככל שהיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם וטענותיהם אלה כלפי אלה, ובלבד שאין בכך כדי לפגוע בסמכויות הנתבעים 10-9 לפי כל דין, בהתייחס למקרקעין בהליכי ההסדר, לרבות הקרקע שבמחלוקת" (סעיף 7 בעמ' 4 של כתב ההגנה). בהמשך לכך הודיעה המדינה כי אין לה עמדה לגופו של עניין, והיא תכבד פסק דין ותבצענו בכפוף לעמידה בדרישות הרלבנטיות. בעקבות הודעה זו נעתרה בקשת המדינה להיות משוחררת מהמשך הדיונים (סעיף 8 בעמ' 4 של כתב ההגנה ופרוטוקול הדיון הנ"ל). 4. ראשיתם של ההליכים בתביעה אשר בפרק "מהות התובענה" מצוין כי "התובענה הינה לפסק דין הצהרתי בו יתבקש ביהמ"ש הנכבד להצהיר, כי המקרקעין הנ"ל שייכים לתובעים באופן בלעדי וכי אין לנתבעים ו/או מי מהם זכות כלשהי במקרקעין הנ"ל" (סעיף 7 של כתב התביעה). בהמשך לכך מבוקש סעד נוסף כדלקמן: "עוד יתבקש ביהמ"ש הנכבד ליתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים ו/או מי מטעמם להציג את עצמם בתור הבעלים של המקרקעין ו/או לעשות דיספוזיציה בהם" (סעיף 8 של כתב התביעה). 5. הנתבעים 8-1 הגישו כתב הגנה (ב-19.4.04) אשר בגדרו טענו להדיפת טענות התובעים. בהמשך הדרך (ב-11.10.04, לאחר קדם המשפט הראשון הנ"ל) הגישו גם תביעה שכנגד, שהסעד המבוקש בה הוא לחייב התובעים (כנתבעים שכנגד) "לסלק ידם מהנכס ולפנותו מכל אדם ו/או חפץ ו/או דבר השייך להם" (סעיף 25 לכתב התביעה שכנגד). 6. כאן המקום לציין כי בעבר התקיים הליך משפטי מלא, שהסתיים בפסק דין, בקשר למקרקעין הנדונים. הכוונה לתביעת פינוי שהגיש הנתבע 1 בתיק דנן נגד התובע 1 בתיק דנן לבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 12237/87). בפסק הדין שניתן באותה תביעה (ב-6.1.92, ע"י כב' השופט י' בצלאל), נמנע השופט מלדון בענייני בעלות שלא היו חיוניים להכרעתו. עם זאת, לצורך פסיקתו במה שעמד להכרעתו הוא מציין כי "התובע (הנתבע 1 דנן - ר.י.) לא הוכיח את בעלותו על מלוא הבית אלא על 1/4 ממנו, כאשר 3/4 הנותרים בעלותו עליהם לא הוכחה". כפועל יוצא מכך זכה הנתבע 1 דנן בתביעת הפינוי בקשר לדירה אחת משתי הדירות שבקומת הקרקע, ויתרת תביעתו נדחתה (ראו עמ' 13-12 לפסק הדין, שצורף כנספח ט' לכתב התביעה וגם כנספח במסגרת תצהירי התובעים). 7. בשלבים מסוימים עמדה על הפרק אפשרות של פשרה כוללת, ולחלופין של צירוף צדדים נוספים ותיקון כתבי טענות. 8. התיק הועבר לטיפולי במחצית השניה של שנת 2008 כאשר העניינים דלעיל טרם מוצו. בהמשך הדרך, משהתברר כי נותרנו עם הצדדים ועם כתבי הטענות המקוריים ושאין פתח תקווה לאפשרות פשרה, נקבע לוח זמנים להגשת תצהירי עדות ראשית. 9. מטעם התובעים הוגשו תצהירים של התובעים 1, 3 ו-4 ושל גב' חלימה גיטאן, שהיא אלמנתו של סעדי גיטאן, שנפטר בשנת 1990. הם ציינו כי הם מסתמכים גם על תצהיר של נאצר גיטאן, שהוא בנו של התובע 1, אשר ניתן במסגרת בש"א 3150/03 (בקשה לצו מניעה זמני, אשר לא התקיים בקשר אליה דיון במעמד הצדדים). מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבעים 1 ו-5. 10. שמיעת הראיות בתיק התנהלה במתווה השמיעה הרצופה הנוהג בבית המשפט המחוזי בירושלים. בדיון הוכחות שהתקיים ב-1.2.10 נחקרו התובעים 3 ו-4 וכן גב' חלימה גיטאן על תצהיריהם. לגבי התובע 1 נרשמו מפי ב"כ התובעים הדברים הבאים: "לאור מצבו הבריאותי של התובע 1 שהוא בהתחלה של אלצהיימר והתחיל לסבול מזיכרונו והדבר ניכר עליו, בנסיבות העניין אוותר על עדותו. אני רוצה להדגיש שהגשנו תצהיר שלו, והשתדלנו להביאו לבית המשפט, והוא הגיע היום לבית המשפט" (פרוטוקול, ע' 23, ש' 3-1). לגבי תצהירו של נאצר גיטאן, הרי שלאחר השתלשלות עניינים המתועדת בפרוטוקול, ע' 5, ש' 7 וכן ע' 23, ש' 4 - ע' 24, ש' 2, נרשמה הסכמה כדלקמן: "לאור מכלול השתלשלות העניינים, מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה תצהירו של נאצר יישאר בתיק, כי נאצר לא ייחקר וכי ההימנעות מחקירה לא תפגע במאומה בטענות הנתבעים אשר יוכלו להעלות, בין היתר, כל טענות שימצאו לנכון לכך שתוכן התצהיר כולל דברים שאינם קבילים, וגם לתקוף מה שימצאו לנכון מתוך התצהיר על יסוד דברים שעלו בחקירותיהם של העדים שהעידו היום" (פרוטוקול, ע' 24, ש' 8-4). בדיון ההוכחות השני, שהתקיים ב-15.2.10, ויתר ב"כ הנתבעים על תצהירו של הנתבע 5, תוך שהשמיע את הדברים הבאים: "לגבי הנתבע 5 - היה קושי להביאו לעדות היום. ביקשתי מחברי שתחול לגביו הסכמה כפי שחלה לגבי העד נאסר (הכוונה לנאצר - ר.י.) בסוף הדיון הקודם. לאחר שחברי אינו מסכים, אני מוותר על התצהיר ושומר על כל הזכויות והטענות" (ע' 25, ש' 8-6). בהמשך לכך נחקר הנתבע 1 על תצהירו, ובכך הסתיימה שמיעת הראיות. 11. שמיעת הסיכומים נועדה ל-18.3.10. דא עקא שבשל אילוצים שונים הקשורים בבאי כח הצדדים נדחה דיון זה ונדחו מספר דיונים נוספים שנועדו לאותה תכלית. לבסוף הסכימו באי כח הצדדים כי יוגשו סיכומים בכתב (ראו בקשה והחלטה מ-7.7.10). הגשת הסיכומים נשלמה ב-18.1.11, ובכך הוכשרה הקרקע להכרעה במה שעל הפרק. ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז 12. לאחר שקילת המכלול הגעתי לתוצאה המורכבת הבאה: לגבי התביעה העיקרית - יש לקבלה באורח חלקי ולקבוע שבמערכת היחסים בין הצדדים תהיה חלוקה ל-4 חלקים שווים בין ארבעת הנקובים להלן: התובע 1, עזבון המנוח עבד אלרחמאן יונס גיטאן, עזבון המנוח סעדי יונס גיטאן ועזבון המנוח מחמד יונס גיטאן. באופן זה יבוצע הרישום בלוח התביעות. בכל הנוגע לצו המניעה שהתובעים עותרים לו הרי שיש מקום ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים ועל מי מטעמם להציג עצמם כבעלים של כל המקרקעין, אך אין בכך למנוע מהם להציג עצמם באופן שנקבע לעיל, וככל שהדבר יהיה רלבנטי, הם רשאים גם לבצע דיספוזיציה, אך זאת רק באופן שמאן דהו אחר יוכל להיכנס בנעלי זכויותיהם המוגבלות במקרקעין ולא מעבר לכך. בהמשך לכך - במרשם המקרקעין תירשם הערת אזהרה על קיומו של פסק דין זה, ולא מעבר לכך. לגבי התביעה שכנגד - יישאר המצב כפי שהוא בעקבות פסק הדין הנ"ל בסעיף 6, ללא שינוי בעקבות ההליך דנן. 13. אסביר להלן כיצד הגעתי לתוצאה הנ"ל. ג. הבסיס והביסוס לתוצאה 14. בראש ובראשונה יש לומר כי מקובלת עליי עמדת המדינה לפיה יש מקום שפסק דין זה יכריע רק במערכת היחסים שבין הצדדים ולא כלפי כולי עלמא. מובן שככל שיידרשו מסמכים ע"י רשות מרשויות המדינה בקשר לעניינים שעל הפרק, הרי שהמצאתם תהיה תנאי לכל מהלך עתידי. 15. לגבי ההכרעה בכללותה יש לומר כי בגדרה ניתן משקל רב למסמכים שונים (לא לכולם) ולכך שיש מסמכים שהיה מקום לצפות שיוצגו ולא הוצגו (ראו למשל סעיף 4 לכתב ההגנה מטעם המדינה בדבר מסמכים מירדן). לנוכח אופי המחלוקות בין הצדדים ניתן משקל מופחת לראיות שבעל פה, אם כי בהקשר זה יש להדגיש כי העד היחיד שהעיד מטעם הנתבעים (הנתבע 1) הסתבך במסגרת חקירתו הנגדית פעם אחר פעם, ונאלץ להשיב תשובות חמקניות. עדי התובעים לא חפו ממגמתיות, וניכר שהם מודעים להשלכות עדויותיהם על התוצאה הסופית. עם זאת, הם הותירו רושם טוב בהרבה, באופן שככל שתהיה רלבנטיות לעדויות הרי שתינתן לעדויותיהם עדיפות ברורה על פני זו של הנתבע 1. 16. ההשתלשלות העובדתית העולה מן המסמכים (ועולה גם בכתב ההגנה מטעם המדינה) היא כדלקמן: א. בשנת 1954 היה מחמד רשום בפנקס השטרות כבעלים של המקרקעין הנדונים. ב. בלוח התביעות של פקיד ההסדר הירדני היו רשומים ארבעת האחים (הנ"ל בסעיף 2) באופן שלכל אחד יש 1/4 בבעלות לא מחולקת (במושאע). ג. בשנת 1987 הוגש לפקיד ההסדר הישראלי תזכיר תביעה מס' 389/87, אשר עולה ממנו כי במועד כלשהו בשלב הירדני (לפני שנת 1967) נמחקו שמות שלושה מבין ארבעת האחים ונותר רשום מחמד בלבד (על גבי המסמך רשומים שמות כל הארבעה, כאשר מעל שמות השלושה הנ"ל מתוח קו של מחיקה). עוד עולה משם כי במועד כלשהו הייתה העברה ממחמד לנתבע 1. ד. בשנת 1990 הוגש לפקיד ההסדר הישראלי תזכיר תביעה מס' 19/90, אשר עולה ממנו ביצוע העברה מן הנתבע 1 לאמו סובחיה (שהיא אלמנת מחמד). ה. ב-2.11.98 נרשמו במרשם המקרקעין שתי העברות ללא תמורה כנ"ל: הראשונה - ממחמד לנתבע 1, והשניה - מן הנתבע 1 לסובחיה. ו. כיום סובחיה רשומה כבעלים הן בפנקס השטרות והן בלוח התביעות של פקיד ההסדר. ז. אצל פקיד ההסדר טרם נערך בירור תביעות לגבי הגוש שבו עסקינן. 17. בנוסף לנתונים הנ"ל העולים מן המסמכים אין מחלוקת כי מחמד הוא שרכש את המקרקעין שבהם עסקינן בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. גם אין מחלוקת כי על המקרקעין נבנה בית בן שתי קומות. המחלוקת מתמקדת בכך שלטענת התובעים מחמד רכש את המקרקעין עבור ארבעת האחים כשותפים, והבית נבנה עליהם עבור ארבעתם ומכספיהם, בעוד שלטענת הנתבעים מחמד רכש את המקרקעין עבור עצמו ובנה את הבית עבור עצמו, ללא שהייתה שותפות כלשהי. בהמשך לכך טוענים הנתבעים כי מחמד, והם בעקבותיו, הבעלים של כל המקרקעין, ולעומתם טוענים התובעים כי בראשית הדרך היו כל ארבעת האחים שותפים במקרקעין, אך מאוחר יותר איבד מחמד את חלקו במקרקעין, ומכח "חזקת שנים" ו"התיישנות רוכשת" הפכו שלושת האחים לבעלים של מלוא המקרקעין. 18. לאחר שקילת המכלול אין לקבל במלואן את טענות מי מן הצדדים. כפועל יוצא מכך, התוצאה (שצוינה לעיל, בסעיף 12) נמצאת ב"מקום טוב באמצע" בין העמדות הקוטביות הנ"ל. 19. ככלל לעניין הרכישה מקובלת עליי עמדת התובעים כי מחמד רכש את המקרקעין עבור כל הרביעיה וכי גם הבית נבנה עבור כל הקווארטט. לעומת זאת, יש לדחות בשתי ידיים את טענת התובעים כאילו מחמד איבד את חלקו במקרקעין והם זכו בחלקו. בעניין האחרון מקובלות עליי טענות הנתבעים. אסביר להלן כל אחת מן הקביעות הנ"ל. 20. לעניין רכישת המקרקעין ובניית הבית מקובלת עליי טענת התובעים כי הנתבע 1, כנציג הנתבעים, הסתבך מאד בעניינים רבים, תוך שגם מסמכים טפחו על פניו. כך לגבי גילו של מחמד כשעלה משכם לירושלים. כך לגבי זה שאין מחלוקת כי הייתה חנות שנרשמה ע"ש שלושה אחים (למעט סעדי, שהצטרף מאוחר יותר), ולא רק ע"ש מחמד. כך לגבי נספח א' לתביעה שכנגד שהנתבעים צרפו אותו, לתמיכה בטענותיהם, והנתבע 1 תקף אותו כשסבר שהדבר משרת את האינטרסים של הנתבעים, ונאלץ להודות בקלקלתו בהקשר זה (ראו לעניין זה סעיפים 72-68 לסיכומי התובעים). הנתבע 1 הסתבך לא פחות בעניינים הקשורים לבניית הבית ולהלוואה במשכנתה שנלקחה ושאחר כך נפרעה, כאשר הסתבכויותיו בקשר לכך עומדות מול שטר המשכנתה עצמו וגם מול גרסה משכנעת מצד התובעים בהקשר זה, ולאלה מתווספת גם שהייה רבת שנים של התובעים בבית הנדון ללא תשלום דמי שכירות. בהמשך למצוין לעיל ולתמיהות העולות לעניין תהפוכות ברישומים השונים (מחמד - ארבעת האחים ושוב מחמד, תוך מחיקת האחים וחלקיהם) ללא שיש תשתית לקיומם של מהלכים שהצדיקו שינויים כאלה, קיים בסיס איתן להעדפת גירסת השותפות של התובעים על פני גירסת ה"סולו" של הנתבעים. למסקנה זו ניתן להגיע גם בלי להיזקק לראיות שקיימת בעייתיות בהסתמכות עליהן (כגון מה שקשור בראיות שהובאו בהליך שקדם לשנת 1967 ובמה שקשור לביטול פסק הדין שניתן שם ולמסקנת התובעים כי לבסוף נדחתה אותה תביעה, אשר כל כולה מיוסדת על מסמך הנחזה ככתב ערעור, שאינו מסמך רשמי ושאין עליו חותמת של בית המשפט, ועוד). לנוכח המכלול, הרי שלמרות ש"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו" (סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) הרי שבמקרה דנן עלה בידי התובעים לשכנע כי הרישום אינו משקף את המצב לאשורו, שהוא מצב של שותפות כנ"ל. בשולי הדברים יצוין, כי לאותה תוצאה הגיע בית משפט השלום בירושלים במסגרת תביעת הפינוי שנדונה לפניו, ויש בכך לחזק את המסקנה כי זו התוצאה הנכונה גם בתביעה דנן. 21. לעומת מה שנקבע לעיל, הרי שאין לקבל את טענות התובעים כי מחמד איבד את חלקו, וכי יתר האחים רכשו חלק זה מכח התיישנות רוכשת או חזקת שנים. ככלל, לא בנקל מתקבלות טענות כגון דא, שכן יש בהן משום שימוש בהתיישנות ובחלוף שנים כחרב ולא רק כמגן. קשה עוד יותר להיבנות מטענה כזו כשמדובר ביחסים בין בני משפחה אחת. במקרה דנן לא נתקיימו נתונים חריגים, שיש בכוחם להצדיק תוצאה שונה בהקשר זה. לעניין זה כבר צוין (לעיל בסעיף 20) כי אין ליתן משקל של ממש לטענות בדבר פסק דין ירדני מלפני שנת 1967. לכך יש להוסיף נתונים נוספים: העובדה שלמן שנת 1992 קיים פסק דין המחייב את התובעים בפינוי חלקי, והעובדה שהתובעים לא פעלו להוספת שמם ללוח התביעות במשך כל השנים. במצב עניינים זה ובכלל, גם אם מתעלמים משתיקת התובעים לנוכח פעולות שביצעו הנתבעים (כגון העברות ממחמד לנתבע 1 ומן האחרון לאמו, סובחיה, ואפשר שנוספות), אין לראות בהחזקת התובעים במקרקעין ככזו שיש בה להקנות להם אותם, תוך נישולו של מחמד מאותם מקרקעין. 22. לנוכח מה שנקבע לעיל, בסעיפים 21-20, הוחלט מה שהוחלט (בסעיף 12) לעניין צו המניעה. הכוונה לכך שניתן צו מניעה קבוע, אך מדובר בצו שאינו מתייחס לכל המקרקעין הנדונים אלא רק למה שמעבר לחלקם של הנתבעים. 23. לעניין התביעה שכנגד - גם מתוך נקודת מוצא שאין משקל לטענות בדבר פסק דין ירדני כנ"ל, הרי שנוצר מעשה בית דין מכח פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (הנ"ל, בסעיף 6). די בכך כדי שהתוצאה לעניין תביעת הפינוי תהיה בהתאם למה שנפסק בו, ולא ייפתח פתח לשינוי בנושא זה. על כך יש להוסיף, כי ממכלול מה שהוגש בתיק דנן עולה כי גם אין הצדקה לתוצאה שונה באותו עניין. ד. הערות בטרם חיתום 24. לפני נעילה אני מוצא לנכון להעיר שתי הערות. 25. הערה ראשונה עוסקת בשאלת הסמכות העניינית. בשני כתבי ההגנה לא נטענה כל טענה בעניין סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה. הנתבעים 8-1 אף הגישו תביעה שכנגד. גם במהלך ההליכים לא עלתה טענה לשלילת הסמכות העניינית. בסיכומיהם "נזכרו" הנתבעים 8-1 לטעון לעניין זה תוך שהם עצמם ערים לבעייתיות שבהעלאת טענה כזו לקראת סיום ההליכים. בנושא הסמכות העניינית אכן מתעוררות שאלות (ראו למשל החלטת כב' השופטת חיות ברע"א 9368/10 אבו לבדה נ' חנניה, שניתה בימים אלה ממש, ב-25.1.11). עם זאת במכלול הנסיבות לא סברתי שיש להאחז בשאלת הסמכות כדי לפטור עצמי ממתן פסק דין. זאת בעיקר בשל השלב המאוחר שבו הועלתה הטענה לראשונה, אך גם משום שיש עיגון לכך שיש לבית משפט זה סמכות לדון בהליך כפי שהוא, ויש לזכור שמדובר בהליך שאינו מביא לסיום הליכי ההסדר אלא מהווה רק חוליה בעניין מערכות היחסים בין הצדדים להליך דנן. 26. הערה שניה עניינה בכך שיש להצר מאוד על כך שהיה צורך לנהל את ההליכים דנן עד תומם, והצדדים לא השכילו להגיע להסדרים מתאימים, אשר ראוי לשאוף אליהם במיוחד כשמדובר במערכות יחסים בין אחים וצאצאיהם. משהדבר לא נעשה עד כה יש לקוות כי לפחות בשלב הנוכחי יימצא הסדר כולל מתאים, שיביא לסיום כל הסכסוכים בין כל המעורבים. ה. סוף דבר 27. השורה התחתונה של פסק דין זה היא כאמור לעיל, בסעיף 12. 28. במכלול הנסיבות (לרבות התוצאה הסופית) אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ז בשבט תשע"א (1 בפברואר 2011). התיישנות רוכשתהתיישנות