פניה מאוחרת לפסיכיאטר לאחר התאונה

התובע, יליד 30.9.53, נפגע ביום 5.4.94בתאונת דרכים. את נזקיו הוא תובע בהליך זה מהנתבעת - היא חברת בטוח שבטחה את הרכב בו נסע. האחרונה אינה חולקת על חובת הפצוי, המחלוקת נסובה על גובה הנזק בלבד. בתעודת שחרור מחדר מיון שקיבל התובע עם שחרורו מבי"ח הדסה, שעות מספר לאחר ששהה שם, נאמר בין השאר שהתובע "נחבל ברגליו ובאמה ימין, ללא איבוד הכרה: בבדיקה שנערכה לו בחדר המיון נמצאו המטומות שטחיות פזורות על הידיים, המטומה שטחית באמה ימנית, גפיים - תנועתיות תקינה, דפקים תקינים ללא חסר נוירווסקולרי, רפלקסים תקינים, רומברג שלילי, כח גס תקין, ללא חסר תחושתי, רגישות מקומית...ירך עליונה שמאלית. רגישות מינימלית...גב תחתון, רגישות... כתף שמאל והגבלת כאב בתנועות מקסימליות של יד שמאל. בצילומי עמוד שדרה צווארי ומותני - ללא שבר או תזוזה. בצילום אגן ללא שבר או תזוזה. בדיקת שתן וספירת דם - בגדר הנורמה נבדק ע"י כירורג כללי...בלי ממצא פתולוגי" (ההדגשות שלי - ו.ז.). בהמשך נאמר שעל התובע לנוח שלושה ימים. לא קימצתי בהבאת מובאות מתעודת השחרור כדי להדגיש לא רק את הממצאים אודות הפגיעות הקלות בתובע (מספר המטומות ורגישות מינימלית), אלא גם את הממצאים אודות התקינות של כל הבדיקות האחרונות שנעשו. עוד ראוי להדגיש כבר כאן שהתובע לא איבד את הכרתו. הדבר נובע הן מרישום מפורט, הן מכך שהתובע לא הוזמן למעקב או ביקורת נוירולוגים, הזמנה שגרתית במקרה של אבוד הכרה. מאוחר יותר ניסה התובע להפוך את התאונה לתאונה שהיה בה איבוד הכרה. תביעה לנזק העולה על 00, 700ש"ח (כעולה מעצם הגשתה לביהמ"ש המחוזי), הנובעת מפגיעה מהסוג האמור, איננה מהדברים שרואים בבית משפט לעיתים קרובות. יש אמנם שמה שנחזה להיות חבלה קטנה יחסית, איננה כזאת, ואולם גם אז מדובר בדרך כלל בפגיעות חמורות יותר מצד אחד, ובחשיפת המציאות הקשה עוד בטרם הוגשה תביעה לבית משפט מצד שני. יש וחשיפה מאוחרת זו היא המצדיקה תביעה בסכום גבוה. בעניננו לא ארע זה, גם לא זה. כבר בישיבת קדם משפט מיום 18.10.95התריע ב"כ הנתבעים על ההיקף המוגזם לכאורה של התביעה. היה זה במסגרת בקשת התובע למינוי מומחים, ובהם אורטופד ופסיכיאטר. בהחלטה שניתנה על-ידי באותו יום נאמר בין השאר ש"יש הרבה ממש בטעונה של עו"ד יפו (ב"כ הנתבעים) נעד מנוי המומחים המבוקשים ע"י התובע. בתעודת חדר המיון מדובר על תאונה קלה שגרמה להמטומות ושפשופים, כשכל השאר תקין, כשהתובע משוחרר באותו יום מחדר מיון, וכשלמחרת נמצא שוב בחדר מיון שאין לו דבר. כל שארע אתו לאחר מכן הוא פניה לרופא קופ"ח בתלונה על כאבים, ובפניה לפסיכיאטר כחצי שנה (!) לאחר התאונה, ובשלוש פגישות אצל פסיכיאטר במשך חדש, כל זאת לפני כשנה. בשנה האחרונה אין טענה על טפול כלשהו. בנסיבות אלו, וככל שיש להדיוט ידע רפואי, קשה להעריך שיש צורך אמיתי במנוי מומחים...". בהמשך כתבתי ש"קשה לי לראות על בסיס כל האמור לעיל, סיכוי של ממש לכך שהתביעה נמצאת בסמכות בימ"ש זה, ואפילו לא קרוב לכך". כל זה נכתב עם תחילת הדיון. עתה עם סופו ניתן לחזור על כך, הפעם ב"נתנה תוקף". בקשת התובע למינוי מומחה אורטופדי ופסיכיאטר נענתה, ומסתבר שלתובע אין נכות צמיתה כלשהי גם באחד משני תחומים אלו. במהלך המשפט התברר שהיזקקות התובע למה שמכונה טפול פסיכיאטרי, היתה "היזקקות משפטית" יותר מצורך רפואי. העיתוי, הרעיון, היוזמה וההפניה לרופא פסיכיאטר היו של ב"כ התובע ולא של התובע. בסיכום הדיון בנושא זה, כותב המומחה הפסיכיאטר (ד"ר אבני) שמדובר בפגיעה קלה בתאונת דרכים "מבחינה נפשית לא היו תלונות עד שהופנה לפסיכיאטר. שם התלונות לא התאימו לנוירוזה שלאחר חבלה. התלונות היו בעיקר על מתחים בבית, עצבנות והתפרצויות, בעיות כלכליות. נדודי השינה הוסברו ע"י כאבים וגם דאגות אך לא ע"י סיוטים כפי שטוען כעת...". סופו של דבר, וכדי לא לקפח את התובע (כך בלשון המומחה), הוא המליץ להכיר בנכות של % 10למשך שנה וחצי, ועל אפס אחוזי נכות צמיתה. מסקנה זו של המומחה הותקפה על-ידי התובע, ואולם אני דוחה את טענות התובע ומאשר את מסקנות המומחה אודות העדר נכות הצמיתה. גם הרופא האורטופדי (פרופ' פינסטרבוש) קבע אפס אחוזי נכות אורטופדיים. הוא מצא אצל התובע מספר פגמים אורטופדים מולדים, ואחד מהם הביא לתהליך (להבדיל מארוע חד הנגרם עקב אלימות חיצונית), שסופו פריצת דיסק. כל אלו אינם שייכים לתאונה שהיתה קלה מאד, ולא יכלה להשפיע על התהליכים הנווניים. המסקנה שפריצת הדיסק שהיתה לתובע איננה נובעת מהתאונה, איננה נובעת רק מהמסקנה שמדובר בפגיעה קלה שלא יכלה לזרז תהליכים נוונים, אלא גם מאופי הפריצה (שהיתה "תהליכית" ולא "חד פעמית"), וגם מצילומי סי.טי. ואחרים שהצביעו על אינדיקטורים ברורים שמהם ניתן להסיק העדר קשר בין השניים. כדרך הרופאים, גם פרופ' פינסטרבוש איננו "יכול לשלול" דבר, כפי שהרפואה בכלל אינה יכולה לשלול דברים. ברור אבל מדברי פרופ' פינסטרבוש, הן בחוו"ד הכתובה, הן בעדותו בפני, שההסתברות לזיקה כלשהי בין הפגמים המולדים ותוצאותיהם (כולל פריצת דיסק) לבין התאונה היא אפסית, ובעצם לא קיימת כלל. בכל הנסיבות הללו אני מאשר גם את חוו"ד פרופ' פינסטרבוש ואת מסקנותיו. בהקשר זה אעיר שלא היה מקום ולא היה צריך להזמין את המומחים לחקירות על חוות דעתם. הדברים אמורים גבי שני המומחים, ששניהם הוזמנו על-ידי התובע להחקר על חוות דעתם. ספק אם היה מקום לשאלות הבהרה, ואולם במקרה הנוח ביותר לתובע, ניתן היה לשאול שאלות הבהרה ללא הטרחת העדים לחקירה על חוות דעתם. בנסיבות אלו תהיה ההוצאה בגין הזמנת העדים לחקירה - על התובע. כגודל הנתק בין טענות התובע אודות פגיעותיו לבין המציאות, כך גודל הפער בין "מבנה הנזק" של התובע, כנטען בתביעתו ובסיכומיו, לבין "המבנה הכלכלי" המציאותי בתוכו פעל התובע. התובע עוסק בענף הקבלנות בתחום החשמל מאז שנת .1986באותה שנה הקים עסק כזה עם בן-דודו אלי שריקי, וכעבור כחמש שנים (ב-1991) הצטרף לעסק בן-דוד נוסף, חנניה עזרן שמו. לקראת סוף 1994פרש התובע מהעסק המשולש, והקים עסק חדש, באותו תחום. את פרישתו מ"העסק המשולש" מבקש התובע ליחס לתאונה, ואת הקשיים הכלכליים אליהם נקלע "העסק המשולש", שבעקבותיהם פרש התובע, לטענתו, מעסק זה, הוא מבקש לראות בתאונה. שני הדברים אינם נכונים ואינם מתאימים למציאות. מטעם התובע העידה, בין השאר, עת/2, רוזט מונטה, שהיתה מנהלת חשבונות ויועצת מס של העסק. היא סיפרה (עמוד 6) שהשותפות פורקה "כי המצב התחיל להתדרדר מבחינה כספית, הצטברו חובות, וגם בגלל הפציעה של התובע... היו להם הרבה מאוד חובות שנוצרו על-ידי משיכות פרטיות של השותפים... ". נקל היה להתרשם מעדות זו שאת עובדת התדרדרות העסק סיפרה העדה ספונטנית וכמשיחה לפי תומה. את תוספת ה"גם בגלל הפציעה" היא הוסיפה כשנתברר לה ששכחה את תלמודה, ולא אמרה את שציפו ממנה שתאמר. העדה סיפרה בהמשך שכבר בסוף 1993היו דוחות מע"מ (אחד או שניים) שהשותפות התקשתה בתשלומם. היא התחייבה (עמוד 6) להשלים את המידע על מצב העסק בשנת 1993ולא עשתה כן, ואין צריך להרבות בניחושים על סיבת הדבר, ובמיוחד כשעד תביעה אחר (יצחק אילוז, הוא עת/1) התחייב להגיש דוחות, והוא הגיש, לפחות חלקית, את מה שהתחייב להגיש. לעומתו גב' רוזט מונטה לא הגישה דבר. ראיות על המצב הירוד של העסק, התומכות תמיכה רבה בעדות עת/ 2(ובמסקנות הנובעות מעדות זו), הובאו בפני גם ממקורות אחרים. עת/6, חנניה עזרן, בן-דודו ושותפו של התובע "בעסק המשולש", אמר (עמוד 2לישיבת בית המשפט מיום 24.1.96) ש"צריך לבדוק אם הקשיים ("בעסק המשולש" - ו.ז.) החלו לפני או אחרי התאונה". אי הידיעה של העד את קורות העסק בנקודה מהותית כל-כך איננה מתקבלת על הדעת. הדברים נכונים שבעתיים כשהעד, שלא יכול היה להתייצב בישיבה הראשונה של בית המשפט (מיום 13.11.95), העיד בישיבה השניה, ואין ספק שאז כבר היה ידוע בדיוק (את שודאי היה ידוע גם בישיבה הראשונה), שנסיבות פירוק "העסק המשולש" תעמודנה להכרעה במשפט זה. העד הובא על-ידי התובע, הוא בן-דודו, והיה מוכן לדיון בנקודה קא עסקינן. חרף זאת, כל שיכול היה לאמר הוא שללא בדיקה נוספת לא יוכל לאמר אם קשיי העסק החלו לפני התאונה או אחריה. בנסיבות אלו תשובה זו מצביעה על אי רצון העד לחשוף את עובדת היות העסק בקשיים עוד לפני התאונה. הדברים הפכו להיות ברורים יותר בהמשך עדותו (עמוד 3). הוא סיפר שהעסק חדל לקבל עבודות חדשות מאמצע .1993פשיטא שעסק שאיננו מצליח לקבל עבודות חדשות נקלע לקשיים. דברים ברורים יותר בנושא זה אמר בעדותו השותף השלישי (עת/7, מרדכי עזרן) שגם הוא בן-דוד לתובע. הוא סיפר (עמוד 5) ש"היו הרבה סיבות לפירוק השותפות... ". ובהמשך "בעסק שלנו היו כל הזמן חובות". בהמשך גילה העד "כושר שכחה" נדיר, כשלא זכר ולא ידע (בדומה לקודמו) אם סיבת פירוק העסק הוא סכסוכים כספיים או אחרים בין השותפים. נראה לי שאפשר לקבוע, ללא ספק, שאילו לא היו סכסוכים בין השותפים היה העד זוכר זאת ויודע זאת ומעיד ברורות שלא היו סכסוכים בין השותפים עוד לפני התאונה. הד לסכסוך שהיה קיים בין השותפים ניתן למצוא גם בעדות אשת התובע, שאמרה ש"העסק הזוגי" (בטרם נכנס השותף השלישי) פעל יפה, וכניסת השלישי "הכבידה על היחסים". על כל אלו אוסיף שאין כל הגיון בגירסה שפציעה קלה כל כך, והעדרות של חודשיים מעבודה (התובע סיפר שהחל לחזור לעבודה לאחר חודשיים), תביא לחיסול עסק מוצלח. "העסק המשולש" העסיק 10- 40עובדים, הכל לפי היקף העבודות. הניהול המרכזי נעשה על-ידי חנניה. גירסת התובע היא ש% 50מזמנו הוקדש ל"עבודה שחורה". כפי שיתברר להלן אינני מקבל גירסה זו, ואולם בהנחה שזוהי המציאות, או בהנחה שהתובע נתפש על הודאתו, הרי שמקומו יכול להתמלא בנקל על-ידי פיזור הנטל על עשרה עד ארבעים עובדים, או לחילופין על-ידי שכירת עובד נוסף. נסיון החיים מוכיח שפציעה קלה והעדרות של חודשיים, ואפילו מגבלות שיש לאחר מכן לאחד משלושה שותפים, אינו ממוטט עסק שיש בו ארבעים עובדים, ובמיוחד כשיש לעסק עוד שני שותפים במלוא כושרם. בין כך בין אחרת, אין ממש בסיפור התובע על פירוק העסק בשל פציעתו. אין גם ממש בגירסה על הידרדרות הכספית של העסק עקב הפציעה. כפי שכבר אמרתי כשדנתי בסיבות לפירוק העסק, הדבר איננו הגיוני והוכח גם בראיות אחרות שהדבר איננו נכון. עבודות חדלו להכנס לעסק מאמצע 1993, חובות היו לעסק כבר קודם לכן, היו קשיים בתשלום מע"מ כבר בסוף 1993, השותפים משכו משיכות פרטיות גדולות, תזרים הכספים היה בעוכרי העסק (עדות רוזט עמוד 6), היו כנראה גם סכסוכים ואי הבנות בין השותפים, וכל אלו הביאו לקשיים כספיים. ייחוס הקשיים לתאונה איננה מציאות אלא "משאלה רצויה" של התובע לצורך משפט זה. אוסיף ואומר שעל המבקש לשכנע את בית המשפט שעסק התמוטט והתדרדר בשל פציעה קלה של התובע (ואפילו פציעה קשה יותר), מוטל הנטל להיכבד ולהראות עקב בצד אגודל כיצד משתקפת עובדה זו בספרי העסק ובדוחותיו הכספיים. "העסק המשולש" היה קיים מאז 1991, והיה צריך להראות את "ההתפתחות הכספית" שלו עקב בצד אגודל, הן לפני התאונה והן לאחר התאונה. רק השוואה בין השניים יכולה להראות אם היה "זעזוע" עקב התאונה, ורק בחינה של עסק לאורך זמן יכול להראות את מצבו האמיתי. תחת זאת, המציא התובע, באמצעות רואה החשבון שלו (עת/1), דו"ח אחד למס הכנסה הוא דו"ח לשנת .1993דו"ח זה הוגש ללא מאזנים וחשבון רווח והפסד, והוא נערך לאחר התאונה. העד התחייב להגיש דוחות ונתונים נוספים, ורצוף למכתב ב"כ התובע מיום 23.11.95, הוא הגיש חלק ממה שהתחייב. המדובר הוא בדוחות לשנים 1991ו- .1992דו"ח מס הכנסה של התובע לשנת 1991הוא היחיד שנערך לפני התאונה, והוא מצביע על הכנסה שנתית של התובע בסכום של כ-000, 75ש"ח. דו"ח 1992נערך לאחר התאונה. הוא מצביע על הכנסה שנתית של 000, 207ש"ח. על דו"ח זה ועל הרכב ההכנסות ודרך חישובם, לא ניתן היה לחקור כיוון שהדו"ח לא הוגש במסגרת הבאת הראיות. דוחות המצב הכספי לאחר התאונה כלל לא הוגשו, ואין לדעת מה ארע לאחר התאונה בתחום זה. כשמדובר בעבודות קבלנות שהדוחות הכספיים שבהם כרוכים בהערכות על שלבי ביצוע עבודה יש "גמישות" מסויימת בהצגת התמונה הכספית. כידוע העבודה אינה מתאימה את עצמה לשנה הכספית, ויש צורך לכן בביצוע הערכות על אותו חלק של עבודה שבוצעה במהלך שנה כספית (מתוך כלל העבודה). לכך יש להוסיף את היכולת למניפולציה בהסבת הוצאות ובהגדלת הכנסות, על-ידי דחייה בעשיית הוצאות כדי לא לפגוע בהכנסות. "גמישות" זו בקטיעת עבודה ובהחדרה מאולצת (על-ידי שנת כספים) של קטעי עבודה והוצאות לשנה כספית, היא מן המפורסמות, ואולם יש לחלק ממנה ביסוס גם בראיות (ראה דברי עת/ 1בעמוד 4למטה ועמוד 4למעלה). ה"גמישות" האמורה, היא רק חלק מהעיוות האפשרי של תמונת מצב אמיתית. עיוות אחר שיכול לנבוע מהצגת נתוני שנה אחת בלבד נובעים מהתנודתיות בעבודות קבלנות. אחד השותפים (חנניה עזרן) העיד בישיבת בית המשפט מיום 24.1.96, ש"יש עליות ויש ירידות" בעבודות, וכבר ראינו איך מאז אמצע 1993ועד לתאונה (משך כשנה), לא קיבלה השותפות אף עבודה חדשה אחת. הצגתם של חלק מהדוחות הכספיים, שאינם משקפים את השתלשלות המצב הכספי עד להווה, ובמיוחד כשהם נערכים לאחר התאונה, ולא בזמן אמת, אינם יכולים לשמש בסיס לקביעת ממצא על הפסדי התובע, והדברים נכונים שבעתיים כשבסיס ההשוואה בין מה שהיה לפני התאונה לבין מה שהיה לאחריה נעדר לחלוטין. על כך יש להוסיף שכפי שציינה הנתבעת בסיכומיה, ובצדק, הציג התובע מספר גירסאות אודות הכנסתו (החל מכ-000, 7ש"ח לחודש ועד קרוב ל-000, 30ש"ח לחודש). הוא עשה כן בין השאר בכתב תביעתו, בהודעתו למל"ל (התאונה היתה גם תאונת עבודה) ובדוחותיו הכספיים. בין כך בין אחרת, אין ממש "במבנה הכלכלי" ו"במבנה הנזק" שבנה התובע, כשם אין ממש בתיאור נזקיו. יצויין שהתובע הקים עסק חדש באותו תחום, ורוזט מונטה סיפרה שבדרכה לבית המשפט אמר לה התובע "שהוא עוסק במקצוע שלו" (עמוד 6). על הכנסותיו בעסק זה אין נתונים. התובע השים עצמו כמי שעסק לפני התאונה בחלק משמעותי מזמנו בעבודות פיזיות, ואולם בתוך שאר ראיות בלתי מציאותיות שאותן דחיתי, אני דוחה גם גירסה זו. מעדותו בפני מתברר שהוא היה אחראי על צוותי עבודה אותם פיזר באתרים ועליהם פקח. ברוח זו הוא דיווח למל"ל על היותו "מנהל ביצוע" בתחום החשמלאות. גם היום הוא עוסק לדבריו בעבודות מינהלה בעסקו החדש. אני מניח שיש לתובע מגבלות מה הנובעות מפגמים אורטופדיים מולדים. המומחה קבע כאמור שפגמים אלו לא נגרמו בתאונה, ולא הושפעו ממנה. כפי שכבר אמרתי, התאונה היא גם תאונת עבודה, ואולם התובע לא פנה למל"ל, כנראה משום שהעריך שייטב לו אם יקבל פיצויים בבית המשפט ורק אחר-כך יעתור למל"ל. בנסיבות אלו ביקשה הנתבעת שאם אקבע נכות צמיתה לתובע אנכה מהפיצויים שייפסקו על-ידי את התגמולים הצפויים של המל"ל עקב נכות כזו. בעקבות פסיקת הרופאים אינני קובע נכות צמיתה. לעומת זאת, מקובל עלי שהתובע היה מוגבל בעבודתו, לדבריו הגבלה מלאה חודשיים, ולאחר מכן הגבלה שהלכה ומותנה עם הזמן. הגבלת הנכות הנפשית הזמנית של % 10לאורך שנה וחצי השפיעה, אם בכלל, רק מעט על הכנסותיו. יש קושי רב בקביעת הפסד שכר עקב מגבלות התובע בתקופה שלאחר התאונה. כשותף בעסק פועל, הוא זכאי להכנסות העסק גם בתקופת המגבלה. התובע לא השכיל להצביע על דרך חישוב הפסד שכר בנתונים אלו, כל זאת בתוך שאר מחדלי התובע בהצגת עמדתו ובהבאת ראיות. מהבחינה הטכנית פורמלית ניתן היה לאמר שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו בנושא זה. עם זאת, לא אלך קרי עם התובע ואקבע על בסיס של אומדנא יותר מאשר על בסיס של ראיה של ממש, את הפיצויים המגיעים לתובע. אני פוסק לתובע פיצוי של 000, 60ש"ח בגין אובדן שכר בעבר ובעתיד. נראה לי שסכום זה מיטיב עמו מאוד. הסכום כולל ריבית והצמדה ככל שהדבר נוגע לשכר בעבר, עד היום. עבור נזק בלתי ממוני אני פוסק 000, 15ש"ח, וסכום זה כולל ריבית והצמדה עד היום. עבור סעוד וטיפול רפואי בעבר אני פוסק 000, 3ש"ח וגם סכום זה כולל ריבית והצמדה עד היום. הוצאות רפואיות מכוסות על-ידי המל"ל, ובנוסף לכך הוצאות כאלו גם לא הוכחו, ואולם "להסרת ספק" בדבר הוצאות חורגות אני פוסק 000, 3ש"ח, גם כאן כולל הסכום ריבית והצמדה עבור הוצאות בעבר. מכל הסכומים האמורים ינוכו תקבולי התובע שנתקבלו מהמל"ל, כשהסכומים הללו צמודים ונושאים ריבית כחוק. היתרה תשולם לתובע וייווספו אליה הוצאות (כשההוצאות אינן כוללות את הוצאות חקירת המומחים בבית המשפט), וכן שכ"ט עו"ד של % 13מיתרה זו, בצרוף מע"מ. מכל הסכומים שיש לשלם לתובע תוכל הנתבעת לנכות את הפרשי האגרה שעליה לשאת בגין תביעה זו. המדובר הוא בפער שבין אגרה שהיתה משולמת בבית משפט השלום לזו המשולמת בבית המשפט המחוזי. ניתן היום, 17.10..96התחום הנפשיפסיכיאטריה