תקנה 44 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991, (להלן-תקנות בית הדין לעבודה) קובעת כי בית הדין רשאי, בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, למחוק על הסף כתב טענות, בין השאר, בנימוק שכתב התביעה אינו מגלה עילה. תקנה 45 לתקנות בית הדין קובעת כי בית הדין רשאי, בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת לדחות על הסף תובענה נגד נתבע, בין השאר, בשל חוסר סמכות או בשל כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. תקנה 9 לתקנות בית הדין קובעת כי בכתב התביעה חייב התובע לפרט, בין השאר, את ה"עובדות המהוות עילת התובענה ואימתי נולדה". על פי ההלכה הפסוקה, המבחן הקובע אם גילה כתב התביעה עילה או לא הוא: "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לבקש את הסעד המבוקש על ידו. העדר עילת תביעה הוא, איפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו את כל העובדות המהוות עילת התובענה. ...אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יכול התובע לזכות בסעד שביקש, אי אז - ורק אז - אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה...במקרה כזה, סוף התביעה, לאחר שתתברר, להידחות, ותביעה שסופה להידחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה טעם לגבות ראיות להוכחתה..." (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 383-384 והאסמכתאות שם). סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה קובע כי לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות לדון בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או לחליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). כעולה מהאמור, סמכותו של בית הדין מוגבלת לתובענות שמתמלא בהן המבחן הכפול של זהות הצדדים (עובד או מעביד או חליפיהם) ושל מהות העילה (יחסי עובד ומעביד). ערב או בעל מניות המתחייב לדאוג לכך שמעביד ימלא התחייבויותיו כלפי עובדיו, לא יחשב כחליף, כל עוד המעביד קיים משפטית. (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי שער 14 עמ' 22 והאסמכתאות שם). לחברה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת ממרכיביה. היא פועלת במסגרת נורמטיבית בעל כשירות משפטית הבאה לידי ביטוי בקיום זכויות וחובות משל עצמה, כאשר הזכויות, כמו גם החובות, הם של החברה ולא של בעל המניות או של נושא המשרה. אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על קיומו של "מסך" בינה לבין בעלי מניותיה - "מסך", שכאמור, מפריד בין זכויותיה וחובותיה של החברה לבין זכויותיהם וחובותיהם של בעלי מניותיה, בין תכונותיה של החברה לבין התכונות של בעלי מניותיה. חרף קיומו של ה"מסך", רשאי בית המשפט, מחוק חוק החברות, להרימו במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, כפי שיפורט להלן, ובעיקר, כל אימת שהפרגוד המשפטי משמש לעקיפת הדין או להונאת נושים. משהורם מסך ההתאגדות לא נעלמת האישיות המשפטית העצמאית של החברה, אך עם זאת, ניתן לייחס לבעלי המניות זכויות וחובות של החברה, וניתן לייחס לחברה תכונות המצויות בבעלי מניותיה. יש להבחין בין "הרמת מסך" כלפי בעלי מניות לבין "הרמת מסך" כלפי נושאי משרה בחברה, ו"ייחוס זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים", שמשמעותו הטלת חובות על נושאי משרה, זאת בנוסף לחובת הזהירות המרבית המוטלת עליהם מכוח הוראות מפורשות בחוק . חוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן-חוק החברות) מסדיר את הסעד את ההליכים של הרמת מסך. סעיף 4 לחוק החברות קובע לאמור:- "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה כגוף מאוגד". סעיף 6 לחוק החברות שכותרתו "הרמת מסך" קובע לאמור:- "(א) הרמת מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: ייחוס זכויות וחובת של החברה לבעל מניות בה; ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך התנאי הקבוע בחקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם. בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניות בה, תעשה בשים לגב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניות מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה." סעיף 46 לחוק החברות שכותרתו "האורגנים" קובע לאמור:- "האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בעניין פלוני כפעולת החברה לאותו עניין". סעיף 47 לחוק החברות שכותרתו "מעשי אורגן כמעשי החברה" קובע לאמור:- "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה". סעיף 54 לחוק החברות שכותרתו "אחריות יחידי האורגן" קובע לאמור:- "(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילוא אותו ייחוס. נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג) בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור". כעולה מהאמור לעיל, "הרמת המסך" הינו חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. החוק קובע שלוש עילות להרמת המסך כלפי בעלי המניות:- א. אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק; ב. אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן; ג. אם התקיימו התנאים המיוחדים המפורטים בסעיף 6(ג) לחוק. כמתחייב מהאמור, לא נקבעה רשימה סגורה של מצבים ובית המשפט רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: א. השימוש באישיותה המשפטית של החברה נועד:- (1) לסכל כוונתו של כל דין, או (2)להונות, או (3)לקפח אדם ב. בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן - בשים לב שהיה יסוד סביר להניח כי: (1)ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה, וכן (2)היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף להרמת המסך כלפי בעלי המניות, מרחיב חוק החברות את האחריות האישית של יחידי האורגן, וקובע כי בית המשפט רשאי לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים (הדירקטוריון, המנכ"ל וכל מי שפועל על פי דין או מכוח התקנון) במקרים כדלקמן:- א. התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 6(ג) לחוק החברות בשינויים המחויבים; או ב. אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור. בהקשר זה יצוין כי, על פי ההלכה הפסוקה, מקום שנושא משרה פועל בשם החברה ומנהל משא ומתן, שלא בתום לב, מייחס לו הדין אחריות אישית, וזאת מאחר שסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן-חוק החוזים) חל גם על מנהל הפועל מטעם תאגיד, אשר הפר את חובת היושר וההגינות. מעמדו של המנהל כשלוחה של החברה אינו פוטר אותו מקיום החובה הנובעת מהוראותיו של סעיף 12 לחוק החוזים, על פיה, צד למשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. חובה זו, המוטלת על מנהל או כל אורגן אחר של החברה, אינה נובעת מיחסי שליחות או מיחסים חוזיים, כביכול, עם הצד האחר למשא ומתן, אלא מהוראת סעיף 12 לחוק החוזים, הקובעת נורמה בקשר למשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה. כמתחייב מהאמור בסעיף 12(ב) לחוק החוזים, וכאשר עסקינן באורגן הפועל מטעם החברה, הוא "" הוא לא יצא מן התמונה' עם סיום שליחותו, שכן סעיף 12 יוצר לא רק חובת התנהגות בעת קיום השליחות, אלא גם אחריות, אשר תוצאותיה יכולות לבוא לידי ביטוין אחרי תום המשא ומתן, והוא אינו פטור ממנה בשל כך בלבד שנכרת בינתיים חוזה בין השולח לבין צד ג' או אם המשא ומתן כשל". (פרופ' יוסף גרוס, חוק החברות החדש, עמ' ,317 , ראה גם:עמ' 46-49, 313-322) על פי ההלכה הפסוקה, וכעולה מגישתו של בית הדין לעבודה בסוגיית הרמת המסך, במקרים הראויים ירים בית הדין את המסך מעל זהותו של המעביד, תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי מניות או מנהלים, אך זאת בזהירות הראויה. בית הדין יעשה זאת שעה שתוכח תרמית, או פעילות שלא בתום לב בכוונה להונות את נושיו ועובדיו של התאגיד, וכן מקום שבו החברה המנהלת את העסק מתחלפת חדשות לבקרים, אך המנהל למעשה של העסק הוא אותו אדם, ושכרו של העובד משולם על ידי החברה שהיא בעלים של העסק באותה עת, אך ממנה לא ניתן לגבות את חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים המגיעים לעובד. (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי, שער 14, עמ' 22 והאסמכתאות שם). העילה המובהקת ל"הרמת מסך" היא במקרים של "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה. המושג של "שימוש לרעה" הוא גמיש ומתפצל למספר עילות משנה:- "מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים ב"שימוש לרעה, במסך ההתאגדות". (ד"ר א. חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, עמ' 253 והאסמכתאות שם, כן ראה:- ע"ע 001201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) -אילת בע"מ (לא פורסם והאסמכתאות שם, ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(94), 35, דב"ע לח/52-3 ברגר וח'-אמיל, פד"ע י 435, 441, 442). לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות של כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן או אף באחת מהן כדי להצדיק את המהלך. משכך הם פני הדברים, "בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו של דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני בית הדין אשר ממנה עולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק". (ע"ע 001201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות)-אילת בע"מ, בעמ' 6 לפסק הדין והאסמכתאות שם). על פי ההלכה הפסוקה, בבתי הדין לעבודה מחיקה על הסף "אינה יכולה ואינה צריכה לשמש דרך המלך ויש להכריע במחלוקת לגופו של עניין. כלל ידוע הוא כי סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בית הדין ביד קמוצה". (בר"ע 1241/01 סורוג'ון משה ואח' נ' מוריס דהן, לא פורסם והאסמכתאות שם). כן נקבע בהלכה הפסוקה, כי מחיקה על הסף היא סעד קיצוני ולכן בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות יתרה בבואם להכריע בבקשה למחוק או לדחות תביעה על הסף; "על בית המשפט לנהוג בזהירות ולבחון בקפדנות את העובדות והטענות המועלות בתביעה. זהירות זו מחייבת, שאם הפגם שבחוסר עילה ניתן לתיקון, והתובע מבקש לתקן את תביעתו - יעתר בדרך כלל בית המשפט לבקשת התיקון ולריפוי הפגם ולא ימחוק את התביעה." (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי, שער 14, עמ' 131 והאסמכתאות שם). כל זאת "על מנת שלא לשלול מבעל דין לממש את זכותו המשפטית ומעדיפים בירור העניין לגופו". (בר"ע 1317/01 הוצאות תעבורה וסקרים בע"מ ואח' נ' יעקב אגם, לא פורסם והאסמכתאות שם). הרמת מסך בדיני עבודההרמת מסך