ביטול פסק בוררות בית הדין הרבני

ביטול פסק בוררות בית דין רבני 1. ביום 17/07/01 (כ"ו בתמוז תשס"א) נתן בית הדין הרבני האיזורי בחיפה (כבוד הדיינים הרבנים שאר ישוב כהן, מרדכי אוריה ומימון נהרי) "פסק דין" שעל פיו נדחתה תביעתו של המבקש דכאן "מאחר שלא הגיש לפנינו לא טענות ענייניות ומנומקות ולא הוכחות לביסוס תביעתו שהוגשה לפנינו (...)". עתה לפני בקשה לביטול פסק הדין הנ"ל, שניתן כפסק בוררות. המבקש טוען כי שתיים הן העילות המזכות אותו בביטול פסק הבוררות: האחת, משום שהפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין [עילה לפי סעיף 24(2) לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן - "החוק")]; השניה, משום שלא ניתנה לו, למבקש, הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו או להביא את ראיותיו [עילה לפי סעיף 24(4) לחוק]. 2. השתלשלות העניינים א. המבקש - מזה והמשיב ואשתו - מזה, התקשרו, ביום 7.6.1998, בחוזה בדבר רכישת דירתו של המבקש שבשכונת רמת אשכול. ב. ביום 11.10.99 הגיש המבקש לבית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן - "בית הדין"), כתב תביעה בשל "נסיבות מחמירות ביותר ביני לבין הנתבע בעקבות אי ביצוע וקיום הסכם שעליו חתמנו שנינו (...)". (נספח א' לתגובת המשיב). כתב התביעה האמור, שורות ספורות שנכתבו בכתב יד, נכתב על גבי טופס סטנדרטי של בית הדין הנושא כותרת "כתב תביעה". ליד המלים המודפסות "נושא התביעה" נכתב בכתב יד "בוררות דין תורה". המבקש (התובע) לא פירט את טענותיו בכתב תביעתו האמור. הוא ציין כי ביום הדיון יביע את כל העובדות המצביעות על צדקת עמדתו על פי ההסכם. המבקש טען כי המשיב פעל על דעת עצמו "ובכך עשה נזקים חמורים ביותר שאותם אפרט אישית". התובע ביקש מכבוד בית הדין "לחייב את הנתבע לקיים את ההסכם כלשונו". ג. ביום 21.10.99, במסגרת דיון שהתקיים בבית הדין בתביעתו של המבקש, חתמו המבקש והמשיב על "שטר בוררין" (נספח ב' לתגובת המשיב). כתום הדיון שהתקיים ביום 21.10.99 החליט בית הדין לאמור: "על התובע להגיש תביעה מפורטת כולל אסמכתאות תוך 15 יום לבית הדין ב- 3 עותקים. הנתבע יגיש תוך 15 יום נוספים, לאחר מכן ידון בית הדין". (נספח ג' לתגובת המשיב). ד. למרות האמור לעיל פנה המבקש, ביום 1.11.99, לבית משפט השלום בחיפה בבקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב ורעייתו "לתפוס חזקה או לעשות שימוש בשטח החניה או בשטחי המקרקעין הרשומים בלשכת רשם המקרקעין בחיפה על שם המבקש (...)". (בש"א 19052/99, נספח ד' לתגובת המשיב). ואומנם בית המשפט נתן צו זמני כמבוקש. ה. ביום 2.11.99 התקיים דיון בבקשה האמורה בבית משפט השלום. המשיב עתר לעכב את ההליכים בבקשה מכוח סעיף 5 לחוק בהסתמכו על שטר הבוררות שנחתם בפני בית הדין הרבני. לאחר שמיעת טענות ב"כ הצדדים, הורה בית משפט השלום לאמור: "לאור הסכמת הצדדים, אני מורה כי הצו הזמני שניתן ביום 1.11.99 ישאר בתוקפו. ב"כ התובע יגיש כתב תביעה עיקרי בתוך 7 ימים או יודיע האם הוא מסכים לפנות לבוררות. במידה ולא יוגש כתב תביעה ו/או לא תוגש הודעה לפנייה לבוררות, יפקע הצו". ו. המבקש לא הגיש תביעה תוך 7 ימים כפי שהורה בית משפט השלום. ממילא, על כן, פקע צו המניעה הנ"ל. ז. ביום 14.11.99 הגיש המבקש לבית הדין הרבני, באמצעות בא כוחו המלומד עו"ד יואל גולדברג, "הודעה על ביטול הליכי בוררות ותביעת בוררות" (נספח ח' לתגובת המשיב). עו"ד גולדברג כתב במכתבו-הודעתו, בין היתר, לאמור: "2. מיד לאחר שהתברר למרשי כי טענתו של הנתבע, לפיה אין מעייניו נתונים לבוררות עקב פטירת בנו והודעתכם למרשי כי האסון הכבד שארע לנתבע יכול וישנה הנסיבות בתיק, הודיע לכם מרשי באופן מפורש על רצונו לבטל הליכי הבוררות. 3. להפתעת מרשי, מתברר כי בפרוטוקול נרשם שעליו להגיש תביעה תוך 15 יום. 4. מרשי מודיע לכם בזאת באופן נחרץ וברור כי אין בכוונתו להגיש התביעה בפניכם ולפיכך עותר בפניכם בבקשה לביטול הבוררות. 5. אודה לכם עבור החלטתכם לביטול הליכי הבוררות בהקדם על מנת לאפשר למרשי פניה מתאימה לערכאות". ח ביום 18.11.99 הגיש המבקש לבית משפט השלום כתב תביעה (ת.א. 27767/99) שבו עתר לחייב את המשיב ורעייתו "לפנות הדירה נשוא ההסכם ו/או לצוות על החזרת המצב לקדמותו לאחר ביטול ההסכם וכן לחייבם לשלם לתובע פיצוי בסך 500,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה (...)". (נספח ו' לתגובת המשיב). ט. המשיב ורעייתו הגישו במסגרת התובענה הנ"ל בקשה לעיכוב הליכים (בש"א 3058/00). י. ביום 13/12/99 יצאה מלפני בית הדין הרבני הזמנה למבקש להופיע לדיון בתביעתו כנגד המשיב ביום 09/01/00 (צורפה כנספח ל"תגובת המבקש "להשלמת" המשיב"). יא. ביום 05/03/00 הורה בית הדין כי על ב"כ המבקש (התובע) להגיש סיכומיו תוך 14 יום וכי הצד שכנגד יגיש את סיכומיו תוך 14 יום ו"בית הדין יוציא החלטתו ביום ז' ניסן תש"ס ויודיענה לצדדים" (העתק ההחלטה צורף כנספח ל"תגובת המבקש "להשלמת" המשיב"). יב. סמוך ליום 02/04/00 הגיש עו"ד יואל גולדברג, בא כוחו המלומד של המבקש (התובע), סיכומים שבהם עתר לכך שבית הדין יורה "על ביטול שטר הבוררות". יג. ביום 31/05/00 החליט בית הדין הרבני, בהרכב כבוד הדיינים: הרב שאר ישוב כהן - ראב"ד, הרב מרדכי אוריה - דיין, והרב יצחק הלוי אבירן - דיין, בין היתר, כי - "על פי דין תורה חייב התובע להגיש לפנינו את נימוקיו, הוכחותיו וראיותיו בהמשך לכתב תביעתו, ואם לא יעשה כן דין תביעתו להדחות. מאחר שחלפו חודשים רבים מאז קיום הדיון האחרון מחליט בית הדין לפסוק בתיק פסיקה סופית, לאחר שתינתן ארכה נוספת של 30 יום לתובע להגיש בכתב את נימוקיו וראיותיו לעצם הנושא הנידון - שאם לא יעשה כן יפסוק בית הדין בנושא לפי שירה לו במסיבות". (נספח י' לתגובת המשיב). יד. ביום 15/08/00 הגיש המבקש לבית משפט זה "בקשה לביטול הליכי בוררות" או, לחילופין, לפסול את כבוד הדיינים הרב שאר ישוב כהן, הרב מרדכי אוריה והרב יצחק הלוי אבירן מלשמש בוררים בתיק האמור (ת"א 1121/00). ביום 19/02/01 נתן בית משפט זה (כבוד השופטת וסרקרוג) את פסק דינו במסגרת ת"א 1121/00. בית המשפט הורה על דחיית תביעתו של המבקש על כל הסעדים להם עתר. בית המשפט הורה כי על המבקש להמשיך בהליכי הבוררות שהיו בין הצדדים בפני בית הדין האזורי בחיפה בתיק מס' 1-35-0228648-07 בפני אותו הרכב שדן בענין. בית המשפט ציין בפסק דינו האמור כי במסגרת הליך הבוררות תשמר זכותו של התובע להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין "כפי שהורה בית הדין הרבני בשבתו כבורר, בהחלטתו מיום 31/05/00". בית המשפט הוסיף וכתב בפסק דינו כי אם המבקש לא יגיש כתב תביעה מתוקן ולא יופיע בפני הבורר "יהיו רשאים הבוררים ליתן פסק בוררות כפי שימצאו לנכון לעשות על פי הסכם הבוררות". כן הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים בתובענה שהוגשה בידי המבקש בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 27769/99). טו. בעקבות פסק הדין הנ"ל הגיש המבקש, ביום 22/04/01, "כתב תביעה מתוקן" לבית הדין הרבני ובו טען לאמור: "הנתבע איננו נוהג כלפי התובע במנהגי שכנות טובה. מעליבו ומשתלט על מקום החניה. כבוד בית הדין מתבקש לצוות עליו מנהג שכנות טובה והימנעות מתפיסת מקום החניה. התביעות המתייחסות לדיני מקרקעין והחוזים מבוקש כי ידונו בין הצדדים בבית המשפט". טז. בעקבות הגשת כתב התביעה המתוקן הנ"ל נקבעה ישיבה בפני בית הדין הרבני ליום 20/05/01. הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 20/05/01 נעשה בפני כבוד הדיינים: הרב שאר ישוב, הרב מרדכי אוריה, והרב נהרי. בדיון זה טען התובע כי "לא הגשתי תביעה ואיני רוצה שתדונו בזה. אין לי אמון בבית הדין הרבני" (נספח י"ד לתגובת המשיב). לעומת זאת הבהירו הדיינים בבית הדין הרבני כי "יש כתב תביעה בפתיחת התיק, אך אין פירוט ואין סיכומים". כתום הדיון הודיעו הדיינים כי בית הדין יעיין ויחליט. יז. אחר הדברים האלה נתן בית הדין הרבני בחיפה (כבוד הדיינים שאר ישוב כהן, מרדכי אוריה ומימון נהרי) את פסק הדין שאת ביטולו מבקש עתה המבקש. להלן אביא את נוסח הפסק במלואו: "לפי פסיקת בית המשפט המחוזי חיפה - כתב הבוררות שנחתם בין הצדדים הוא בתוקף. הסיבה לעיכוב שחל בהוצאת פסק דין בוררות בנדון היתה התנהגותם של התובע ובא כוחו, שלא הגישו לפנינו לא פירוט ולא סיכומים, למרות שנתבקשו וחזרו ונתבקשו, פעמים אין ספור, על ידינו, לעשות כן. לכן, מאחר שהצדדים לא הסכימו להצעתינו לחתום על בוררות זבל"א על ידי מומחה כל צד, ובורר שלישי מכריע שימונה בהסכמה על ידי שני הבוררים, ובהעדר הסכמה, על ידי בית הדין. הרי, שקיים רק הרכב זה של בית הדין הרבני האזורי שעליו הסכימו שני הצדדים וחתמו על כך בכתב הבוררות שנחתם ביום י"א חשון התש"ס, והנמצא בתיק, ועלינו לפסוק בעניין. אי לכך אנו פוסקים: א. דין תביעתו של התובע מר חזי שקלים להדחות מאחר שלא הגיש לפנינו לא טענות ענייניות ומנומקות ולא הוכחות לביסוס תביעתו שהוגשה לפנינו עוד ביום הנ"ל. ב. הרשות נתונה לתובע להגיש ערעור על החלטתנו זו בפני בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, ולהביא לפניהם פירוט טענותיו ואם יש צורך לבקשם להעביר המשך הבירור לבית דין רבני איזורי אחר, כגון בית הדין בנתניה או בית הדין בטבריה, וזאת לאחר שיחתום על כתב בוררות חדש יחד עם הנתבע, כי כתב הבוררות שנחתם לפנינו הוא אישי לשלושת הדיינים הנזכרים בו". עניינה של הבקשה שלפני בביטול פסק הדין הנ"ל. 3. טענות המבקש א. המבקש, באמצעות בא כוחו המלומד עו"ד יואל גולדברג, טען שכב' השופטת וסרקרוג, בפסק דינה מיום 19.2.01 "(...) הסמיכה הדיינים: הרב שאר ישוב, יעקב ראב"ד והרב מרדכי אוריה - דיין לברור בענין שבין הצדדים". לטענת המבקש "מינוי בורר שלא נעשה בהתאם למוסכם שבין בעלי הדין פוגם בזכות הכהונה שלו". לטענתו, על פי פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג נתמנה "יעקב ראב"ד כבורר בין הצדדים אך בפועל התמנה כבורר במקומו כב' הבורר מימוני דהן אשר כלל אינו הוסמך כדין (כך במקור! ע.ג.) על פי החלטת השופטת כאמור לעיל, אשר על כן המינוי אינו כדין". המבקש טען כי מינויו של הדיין מימון נהרי כבורר אינו כדין "ומהווה עילה לביטול פסק הבוררות". ב. המבקש טען כי בית הדין לא קיים כל דיון בעניינם של הצדדים לצורך שמיעת ראיות, ועקב כך "נבצר מהמבקש לשטוח טענותיו בפני כב' הדיינים". ג. המבקש הוסיף וטען כי הוא הגיש לבית הדין כתב תביעה מתוקן על פי הוראתה של כב' השופטת וסרקרוג והמתין לקבלת כתב הגנתו של המשיב "אשר לא הוגש נכון ליום הגשת בקשה זו". ד. המבקש טען כי - "כב' הדיינים פסקו בענין באופן מוזר ותמוה מבלי להורות על הגשת כתב הגנה מטעם המשיב, מבלי לקיים אף לא דיון אחד ומבלי לאפשר למבקש להציג טיעוניו, ראיותיו, למעט נסיון למינוי מומחה אשר כשל ולפתע ניתן פסק דין ללא כל דיון ושמיעת ראיות וללא כל כתב הגנה של הצד השני". המבקש הלין על כך שכב' הדיינים הורו על דחיית תביעתו בשל כך שלא הגיש את טענותיו ולא הביא את נימוקיו וראיותיו. המבקש תהה כיצד יכול היה לעשות כן מבלי לקבל את כתב הגנתו של המשיב כנגד התביעה. בנסיבות אלה, טען המבקש, לא התאפשר לו להביא את טענותיו, נימוקיו וראיותיו בשל כך שבית הדין לא ראה לנכון לקיים דיון ולא מצא לחייב את המשיב להגיש את כתב הגנתו. ה. המבקש טען כי בנסיבות הענין הוא "לא קיבל יומו בפני כב' בית הדין הרבני ולא הציג טיעוניו, בנוסף לעובדה כי כל הליך הבוררות נתקיים באופן לא ראוי ובכלל באופן אשר לא מאפשר כל מתן פסק דין בשים לב לעובדות דלעיל, מבחינת פגיעה בכללי הצדק הטבעי". ו. המבקש טען כי - "מדובר בהליכי בוררות מוזרים ביותר תוך כדי חריגה מסמכות, ללא כל שיקול דעת, לאחר עבור המועד ליתן פסק דין וסיום הליכי הבוררות". על שום כל אלה עתר המבקש להורות על ביטול פסק הבוררות וכל הליכי הבוררות. 4. טענות המשיב א. המשיב, באמצעות באת כוחו המלומדת עו"ד גב' גלית סולומונוב-פוגל, ביקש לדחות את הבקשה. לטענתו, ביסוד הבקשה מונחות "טענות סרק" והבקשה הוגשה על ידי המבקש "בחוסר תום לב ובהיעדר נקיון כפיים, תוך העלמת עובדות חשובות והצגת עובדות שקריות אשר נועדו לזרות חול בעיני בית המשפט הנכבד". ב. המשיב טען כי בשטר הבוררין (נספח ב' לתגובת המשיב), שנחתם בידי שני הצדדים, הסמיכו הצדדים כבוררים את כב' הרבנים ש.י. כהן, מ.אוריה וא. הלוי. כן קבעו הצדדים בשטר הבוררין כי - "במידה ואחד הבוררים לא יוכל לדון או יפרוש מלדון, יוכלו השניים הנותרים לפסוק לבדם פה אחד או למנות שלישי אחר. (...)". ג. המשיב טען כי במסגרת הדיון המקדמי הורה בית הדין למבקש להגיש תביעה מפורטת בלווית אסמכתאות תוך 15 יום. לטענתו, בית הדין עשה כן משום שכתב התביעה המקורי, כפי שנוסח בידי המבקש, "לא גילה כל עילת תביעה כנגד המשיב ולקה בחסר ובכלליות יתר, בלשון המעטה". המשיב טען כי בכתב התביעה לא פורטה מהות "ההפרה" הנטענת של חוזה המכר ולא צויין בו מהם אותם נזקים שנגרמו למבקש, לטענתו, על ידי המשיב. המשיב טען כי המבקש התעלם מהחלטתו הנ"ל של בית הדין הרבני ולא זו בלבד שלא הגיש כתב תביעה מתוקן כפי שנדרש לעשות, "אלא שעשה כל אשר לעיל ידו על מנת לסכל ולאיין את הליך הבוררות וזאת תוך ניצול לרעה של הליכי משפט (...)". ד. המשיב טען כי בניגוד למוסכם בשטר הבוררין הנ"ל, עשה המבקש דין לעצמו בכך שהגיש, ביום 1.11.99, לבית משפט השלום בחיפה, בקשה למתן צו מניעה כנגד המשיב ורעייתו שעניינה "הפרה", כביכול, של חוזה המכר. המשיב טען כי המבקש "העלים מעיני בית משפט השלום בחיפה את דבר קיומו של הליך בוררות התלוי ועומד בפני בית הדין הרבני (...)". המשיב טען כי בית המשפט השאיר על כנו את צו המניעה הזמני שניתן כנגד המשיב ביום 1.11.99, אך התנה זאת בכך שהמבקש יגיש כתב תביעה בתוך 7 ימים מאותו מועד. המשיב טען שהואיל והמבקש לא הגיש כתב תביעה כמצוות בית המשפט, הרי שצו המניעה הנ"ל פקע. ה. המשיב טען כי ביום 18.11.99 הגיש המבקש "בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט תביעה נוספת לבית משפט השלום (ת.א. 27769/99) כנגד המשיב ואשתו שעילתה זהה במהותה לעילת התביעה שהוגשה בבית הדין, קרי - תביעה כספית לפיצויים בגין הפרה נטענת של חוזה המכר". המשיב טען כי בעשותו כן קיווה המבקש "לעקוף את הליכי הבוררות" שהתקיימו בבית הדין הרבני ולהעביר את ההתדיינות לבית משפט השלום. ו. המשיב הוסיף וטען כי המבקש פנה לבית הדין הרבני בבקשה לביטול הליכי הבוררות וכי ביום 31.5.00 החליט בית הדין, לאחר דחיות אחדות, על יסוד סיכומים שהוגשו מטעם הצדדים, כי דין הבקשה לביטול הבוררות להידחות וכי שטר הבוררין שריר וקיים. המשיב טען כי בהחלטתו מיום 31.5.00 הבהיר בית הדין כי הוא נותן למבקש ארכה נוספת של 30 יום להגיש את נימוקיו וראיותיו וכי אם לא יעשה כן, יפסוק בית הדין כפי שיראה לנכון. ז. המשיב טען כי המבקש לא מילא אחר החלטתו הנ"ל של בית הדין הרבני וכי תחת זאת הגיש לבית משפט זה בקשה לביטול הליכי הבוררות ופסילת הרכב הדיינים הרב שאר ישוב כהן, הרב מרדכי אוריה והרב יצחק הלוי אבירן מלשמש כבוררים. המשיב טען שבית משפט זה (כב' השופטת וסרקרוג) דחה את בקשת הביטול הנ"ל וקבע כי תישמר זכותו של המבקש להגיש בפני בית הדין הרבני כתב תביעה מתוקן וכי אם לא יוגש כתב תביעה כאמור, יהיו הבוררים רשאים ליתן פסק בוררות כפי שימצאו לנכון. ח. המשיב ציין כי המבקש אכן הגיש כתב תביעה מתוקן. לאחר הגשת כתב התביעה זימן בית הדין את הצדדים לדיון שהתקיים ביום 20.5.01. המשיב טען כי הדיון בבית הדין ביום 20.5.01, התקיים בפני כב' הדיינים הרב שאר ישוב כהן, הרב מרדכי אוריה והרב נהרי. המשיב טען כי - "(...) הרב נהרי, שנכח בישיבת הבוררות הנ"ל, מונה על ידי שני הבוררים, הרב שאר ישוב והרב מרדכי אוריה כבורר בתיק זה במקום הרב הלוי, וזאת מחמת כך שהלה חדל לדון בבית הדין האזורי בחיפה ומונה כדיין בבית הדין האזורי בת"א. מכל מקום, יודגש כי המבקש ובא כוחו לא מחו בדרך כלשהיא על דבר מינויו של הרב נהרי כבורר והתדיינו בפניו". ט. המשיב טען כי במהלך ישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 20.5.01, שב המבקש והביע את התנגדותו הנחרצת והתקיפה להמשך ההתדיינות בפני בית הדין וביקש שכל תביעותיו הכספיות והחוזיות הנובעות מהסכם המכר שנכרת בין הצדדים תתבררנה בבית משפט השלום. כן טען המשיב שהמבקש הודיע לבית הדין כי אין לו אמון בבית הדין. המשיב טען כי - "הבוררים מצידם הבהירו למבקש ולבא כוחו כי שטר הבוררין שריר וקיים ועל כן נדרש המבקש לאפשר את המשך הליך הבוררות בפניהם. הבוררים הוסיפו והסבירו למבקש ובא כוחו כי כתב התביעה כפי שהוגש כנגד המשיב, אין בו כדי לגלות כל עילת תביעה וכי הוא ידרש לפרוש לפניהם את טענותיו בצורה עניינית. אך לשווא!! - כל נסיונות הבוררים העלו חרס בידם והמבקש המשיך לעמוד במינוי וסירב להמשיך ולנהל בדרך כלשהיא את הדיון בפניהם. משכך, אך ברי הוא כי בנסיבות מעין אלו לא היה מנוס מכך שינתן פסק בורר על ידי בית הדין הדוחה את תביעת המבקש". י. המשיב טען כי אין כל יסוד לטענה על כך שכב' השופטת וסרקרוג מינתה את כב' הדיינים לברור בענין שבין הצדדים. זאת, "נוכח שטר הבוררין שנחתם על ידי המבקש והמשיב בצוותא חדא ואשר מכוחו מונה הרכב הדיינים לשמש כבוררים". המשיב הדגיש בטענותיו כי הבוררים לא שאבו את סמכותם "מכוח מינוי, כביכול, של כב' השופטת וסרקרוג, כנטען באופן מטעה על ידי המבקש". יא. המשיב טען כי בטענה שכב' הרב מימון נהרי מונה שלא כדין במקום כב' הרב הלוי, אין כל ממש. לטענתו, מינויו של כב' הרב נהרי נעשה כדין על פי נוסחו המוסכם של שטר הבוררין, כמצוטט לעיל. זאת, לאחר שנבצר מכב' הרב הלוי לדון בהליך בשל כך שעבר לכהן בבית הדין הרבני בת"א ושני הדיינים הנותרים מינו את כב' הרב נהרי. למעלה מן הדרוש הוסיף המשיב כי על פי הסכמת הצדדים בשטר הבוררין, די בכך ששני הבוררים שמונו בשטר הבוררין החליטו פה אחד לדחות את התביעה על מנת שפסק הבוררות יהא שריר וקיים אף ללא הכרעתו של הבורר השלישי. המשיב הוסיף וטען כי עובדת מינויו של הרב נהרי כבורר בסכסוך שבין הצדדים "היתה ידועה ידוע היטב למבקש ולבא כוחו עוד בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 20.5.01 ואשר בה ישב הרב נהרי במקום הרב הלוי". לטענתו, המבקש ובא כוחו הופיעו בפני הדיינים וטענו את טענותיהם גם בפני הרב נהרי מבלי שהועלתה על ידם כל טענה בדבר אי חוקיות מינויו. יב. המשיב טען כי טענתו של המבקש על כך שבית הדין נתן את פסקו מבלי שהוגש כתב הגנה מטעם המשיב ומבלי שהתקיים כל דיון בענין הצדדים, וכי בשל כך נבצר ממנו לשטוח את טענותיו "הינה טענה צינית ומקוממת ביותר ומוטב שלא באה לעולם". המשיב טען כי המבקש הוא שביקש לעשות את כתב הבוררות פלסתר בכך שנמנע מלהגיש כתב תביעה המפרט את עילת תביעתו למרות "אורכות חסד רבות שניתנו לו וחרף הפצרות בית הדין". בנסיבות אלה, טען המשיב הרי שהלכה למעשה "נבצר מהבוררים לברר את תביעתו" של המבקש. יג. המשיב טען כי - "(...) נסיונו של המבקש לתלות את קולר האחריות לעיכובים הרבים שחלו במתן פסק הבורר בבית הדין תלוי, כשלעצמו, על בלימה, שכן המבקש ולא בית הדין היווה את הגורם היחיד שהיה אחראי לכל אותם עיכובים". יד. עוד טען המשיב כי דוקא הוא, המשיב, היה במצב שנבצר ממנו להתגונן כנגד תביעתו של המבקש, בשל האופן שבו נוסחה, ואין כל הצדקה לטענותיו של המבקש בעניין זה. בנסיבות העניין, טען המשיב, "אין לו למבקש אלא להלין על עצמו על האופן שבו הוכרעה הבוררות!!!". 5. בהחלטה קודמת שניתנה על ידי ציינתי כי לאחר שעיינתי עיין היטב בטענותיהם של באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי באי כח הצדדים לא התייחסו בכתבי טענותיהם לשלושה עניינים, שיפורטו להלן, עניינים שלעניות דעתי הינם בעלי חשיבות שעשויה/עלולה להשפיע על תוצאות ההליך שלפני. על שום כך הוריתי לצדדים להשלים את טיעוניהם בקשר לשלוש הסוגיות שלהלן: א. עיון בשטר הבוררין, נספח ב' לתגובת המשיב, מלמד כי הצדדים לא טרחו להגדיר את הסכסוך שאותו בקשו למסור להכרעת הבוררים. שטר הבוררין שעליו חתמו הצדדים הינו טופס מודפס ומוכן מראש שעל הצדדים להשלים בו, בכתב יד, את תאריך חתימת המסמך, את שמותיהם של הצדדים, את מהות הסכסוך הנמסר להכרעה ואת חתימותיהם של הצדדים. מסתבר כי המקום שבו אמורים היו הצדדים לכתוב, בכתב ידם, את מהות הסכסוך שנמסר להכרעת הבוררים נשאר ריק מבלי שטרחו להשלימו. ב. עוד מסתבר כי בטופס האמור נכללה פיסקה שבה נאמר כדלקמן: "הצדדים מסכימים כי יהיה ניתן לערער/לא ניתן לערער* על פסק דין זה בפני ביה"ד הרבני הגדול לערעורים בירושלים". ליד שתי האפשרויות החלופיות המצוטטות לעיל סומנה כוכבית ובשולי שטר הבוררין, ליד הכוכבית, נאמר "מחק את המיותר". משטר הבוררין עולה כי הצדדים לא מחקו אף אחת משתי האפשרויות האמורות. ג. בכתב התביעה המקורי שהגיש המבקש לבית הדין הרבני (נספח א' לתגובת המשיב) התייחס המבקש להסכם "מיום 7.6.98". לעומת זאת, בתגובה שהגיש המשיב לבית משפט זה במסגרת ההליך הנוכחי טען המשיב כי - "עילת תביעתו של המבקש היתה הפרה, כביכול, של חוזה מכר שנכרת בין המבקש לבין המשיב ואשתו ביום 7.8.99 (...)". (ההדגשה שלי. ע.ג.). (סעיף 3 בעמוד השני לתגובה). ואמנם, באי כח הצדדים השלימו את טיעוניהם בהתאם להחלטת בית המשפט, כפי שיפורט להלן. 6. טיעוניהם המשלימים של הצדדים א. באשר להגדרת מהות הסכסוך בשטר הבוררין: המבקש טען כי העובדה שהצדדים לא הגדירו את הסכסוך בשטר הבוררין יצרה מצב "לפיו לא נוצרה כל הסכמה לעניין הבוררות ו/או למהות הנושא עליו הסכימו הצדדים שיידון בפני בורר". נוכח זאת, טען "ישנם ספיקות בדבר עצם קיומו של ההסכם לבוררות". המשיב טען כי שאלת מהות הסכסוך כבר הועלתה על ידי המבקש במסגרת בקשתו לביטול פסק הבורר שנדונה בפני כב' השופטת וסרקרוג. המשיב טען כי בסיכומו של דבר לא ייחסה כב' השופטת וסרקרוג משקל כלשהוא לטענתו של המבקש כאילו הסכם הבוררות נעדר את עקרון ההסכמה לענין מהות הבוררות ונושא הבוררות. המשיב טען כי בנסיבות הענין שאלה זו הועלתה בהתדיינות שבין הצדדים במסגרת ת.א. 1121/00 "ופסק הדין סתם הגולל עליה". ב. באשר לשאלה אם ניתן לערער על פסק דינו של בית הדין האיזורי אם לאו: המבקש טען כי גם העובדה שהצדדים "שכחו" למחוק את אחת משתי האפשרויות הקובעות באם ניתן יהיה לערער על פסקו של בית הדין בפני בית הדין הרבני הגדול לערעורים אם לאו, "מעידה על כך כי הצדדים לא הגיעו לגמירות דעת בנושא הכרעת הסכסוך ביניהם באמצעות בורר". המשיב טען כי גם בענין זה קיים בין הצדדים מעשה בית דין לאור העובדה שכב' השופטת וסרקרוג נתנה את פסק דינה הנ"ל. בא כוח המשיב טען כי שאלה זו לא הועלתה כלל על ידי מי מהצדדים "ואילו חפץ מי מהם לעשות בטענה ממין זו שימוש, היה עושה כן זה מכבר. עובדה היא כי המבקש בחר לפנות לכב' בית משפט זה בבקשה לביטול פסק בורר ולא כלל בין עילות הביטול את זו כאילו נפל פגם בשטר הבוררין". בא כח המשיב הדגיש בטענותיו כי בפסק דינה קבעה כב' השופטת וסרקרוג כי בנסיבות הענין לא עולה קיומה של טעות וכי בין הצדדים קיים הסכם בוררות מחייב. ג. באשר להבדלים בענין תאריך הסכם המכר: המבקש טען כי מדובר בטעות סופר בלבד וכי התאריך הנכון בו נחתם חוזה המכר הוא 7.6.98. גם המשיב מסכים כי המועד הנכון בו נכרת חוזה המכר הוא 7.6.98. 7. דיון א. לאחר עיון בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות הענין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה. ב. אשר לטענתו של המבקש על כך שהפסק ניתן לאחר שהמועד לתיתו חלף: דין טענה זו להידחות. על פי סעיף 26(ג) לחוק "לא תישמע טענה של בעל דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". המבקש לא טען ולא הוכיח כי עשה כמצוות סעיף 26(ג) לחוק. פשיטא שאין הוא יכול להישמע בטענה האמורה. ג. אכן, כאמור לעיל, הצדדים לא מחקו את החלופה המיותרת בפיסקה המתייחסת לאפשרות הערעור על פסק דינו של בית הדין. סבורני כי צודק המשיב בטענותיו על כך שנוצר בין הצדדים מעשה בית דין בדבר עצם קיומו ותוקפו של הסכם הבוררות. מעשה בית דין זה נפל עם מתן פסק דינה הנ"ל של כב' השופטת וסרקרוג. לפיכך, אין מקום ואין הצדקה לשוב ולעורר, גם בהליך שלפני, את עצם תוקפו של הסכם הבוררות. לצורך ההליך שלפני, אני יוצא, על כן, מן ההנחה כי הסכם הבוררות שריר וקיים. ואולם, עדיין שאלה היא מה הוסכם על ידי הצדדים: האם ניתן לערער על פסקו של בית הדין הרבני האזורי בפני בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים אם לאו. הואיל ובית הדין הרבני מורכב משתי ערכאות, בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הגדול לערעורים (ראו את תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג); והואיל והצדדים לא שללו את האפשרות לערער על פסקו של בית הדין; ולאור קיומה של זכות ערעור על כל פסק דין שניתן על ידי בית הדין האזורי בפני בית הדין הרבני הגדול (תקנה קלב' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג); ולאור ההלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון בענין המרצה 230/58 מרדכי כ"ץ נגד נתן אהרון וולף, פד"י יג (1) עמ' 742 בעמ' 748, הרי שמסקנתי היא שאף שהצדדים לא מחקו אחת מן האפשרויות הנ"ל, הנה, מתוך שקיבלו על עצמם להתדיין בפני בית הדין, קיבלו על עצמם גם את תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג על כל האמור בהם, לרבות זכות הערעור לבית הדין הרבני הגדול: השוו להלכה שנפסקה בע.א. 55/86 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נגד יואל אדלר ואח', פד"י מב (4) עמ' 1. ובספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל", מהדורה שלישית מורחבת, בעמ' 181, כתבה המחברת המלומדת לאמור: "מונה מוסד כבורר ויש ערכאת ערעור לאותו מוסד, רואים את שתי הערכאות יחד כמוסד הבוררות. לכן יראו את ההסכמה לבוררות ככוללת גם את ההסכמה לערכאת הערעור, אלא אם כן שללו הצדדים במפורש אפשרות זו. (...)". לפיכך, וכבר מטעם זה, דין בקשתו של המבקש להידחות מאחר ולא מיצה את האפשרויות הדיוניות שעמדו לפניו, על ידי הגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין בפני בית הדין הרבני הגדול. אני סבור שמקום שבעלי דין ממנים מוסד כבורר, ובמוסד זה קיימת ערכאת ערעור, שומה על המבקש להשיג על פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה להפנות את השגתו, קודם לכל, לערכאת הערעור. רק לאחר מכן תהיה פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט של בוררות בבקשה לביטול פסק הבורר. ד. אף כי יכולתי, לאור מסקנתי הנ"ל, לסיים את פסק דיני כבר בשלב זה, אוסיף ואתייחס גם לטענותיו של המבקש באשר לקיומן של שתי עילות הביטול הנטענות על ידו. לענין הטענה על כך שהבורר נתמנה שלא כדין (לפי סעיף 24(2) לחוק): דין טענה זו להידחות מן הטעם הפשוט שהצדדים הסכימו, בשטר הבוררין כי - "במידה ואחד הבוררים לא יוכל לדון או יפרוש מלדון, יוכלו השניים הנותרים לפסוק לבדם פה אחד או למנות שלישי אחר. (...)". הואיל וכאמור לעיל הסכם הבוררות שריר וקיים, הרי שלאור הפיסקה המצוטטת לעיל מתוך ההסכם אין המבקש יכול להישמע בטענתו האמורה. ה. גם טענתו של המבקש על כך שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא את ראיותיו, דינה להידחות. מן החומר שלפני עולה כי בית הדין הורה למבקש להגיש את טענותיו בפני בית הדין, ואף נתן לו ארכות לעשות כן אך כל שעניין את המבקש היה לבטל את הליכי הבוררות כליל. הוא התמיד בנסיונותיו בעניין זה גם לאחר שכב' השופטת וסרקרוג פסקה את שפסקה. בית הדין נתן לכך ביטוי באומרו כי - "הסיבה לעיכוב שחל בהוצאת פסק דין בוררות בנדון היתה התנהגותם של התובע ובא כוחו, שלא הגישו לפנינו לא פירוט ולא סיכומים, למרות שנתבקשו וחזרו ונתבקשו, פעמים אין ספור, על ידינו, לעשות כן". מסקנתי היא שהואיל והמבקש לא קיים את הוראותיו של בית הדין הרבני ולא הגיש בפניו את כתבי טענותיו וראיותיו כפי שנדרש, אין הוא יכול להשמע בטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו: וראו לעניין זה את דברי המלומדת פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה הנ"ל, שם בעמ' 442. ו. גם הטענה בדבר חריגה מסמכות ופעולה "ללא כל שיקול דעת" דינה להידחות. הצדדים הסכימו בשטר הבוררין (נספח ב' לתגובת המשיב) כי אם אחד מבעלי הדין "ישתמט מלבוא לפני ביה"ד לגמר הטענות, הרשות ביד ביה"ד להוציא פס"ד ע"פ הטענות שנשמעו כבר". מחדלו של בעל דין להגיש מסמכים וטענות בפני בית הדין, כפי שצווה על ידי בית הדין, כמוהו כאי התייצבות. משהסמיכו הצדדים את הבורר להכריע בריבם, הם העניקו לו בכך סמכות שיפוט. סמכות זו, יחד עם הסכמתם הנ"ל של הצדדים בשטר הבוררין עצמו, הסמיכה את בית הדין לפעול כפי שפעל ולדחות את תביעתו של המבקש. בנסיבות העניין אני דוחה את הטענה על כך שבית הדין פעל תוך חריגה מסמכות וללא כל שיקול דעת. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את בקשתו של המבקש לביטול פסק הבוררות שניתן על ידי כב' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, מיום 17.07.2001, בתיק 1-35-070228648. ב. אני מחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בית דין רבנייישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק בוררות