סעיפים מעורפלים בהסכם - זכרון דברים לרכישת דירה

סעיפים מעורפלים בהסכם העובדות 1. בתאריך 18.10.84 התקשרו ארנון ושושנה וינברג (להלן - התובעים) עם הגב' שרה גרבנאו (להלן - גרבנאו או נתבעת 3), בזכרון דברים לרכישת דירה שהיתה בבעלותה של האחרונה, ברח' האשל 16 בחולון (להלן - הדירה). על זכרון הדברים חתמה הנתבעת 2 , הגב' מרים אריאן (להלן מרים - או נתבעת 2), עפ"י יפוי כח שהיה ברשותה מטעם הנתבעת 3, שהינה קרובת משפחתה. בזכרון הדברים נכתב בין היתר, כדלקמן: "ידוע לקונה שהדירה ממושכנת ומשכנתא זו תוסר לאחר העברת סך השווה ל- 60,000$ ע"י הקונה למוכר תוך שבוע ימים מיום קבלת הסך ע"י המוכר" (זכרון הדברים - ת1/, נספח א'). לאחר החתימה על זכרון הדברים, בדקו התובעים את הרישומים בלשכת רישום המקרקעין וגילו כי על הדירה לא רשומה כל משכנתא. לפיכך, רשמו התובעים הערת אזהרה לטובתם ביום 22.10.84. 2. ביום 1.11.84 נחתם בין התובעים לבין הנתבעת 3 הסכם לרכישת הדירה (להלן ההסכם; ת1/, נספח ו'). מאחר והוברר, כאמור, כי על הדירה לא רבצה משכנתא בעת חתימת ההסכם (שלא כאמור בזכרון הדברים), נרשם בסעיף 12ג' להסכם כדלקמן: "הקונה מצהיר ומתחייב כי במידה שהזכאי לרשום משכנתא, כאמור לעיל, ידרוש לרשום משכנתא בקשר לדירה וזאת בתנאי שדרישה זו תהיה לפני שהקונה שילם סכום השווה לסך 60,000$ על חשבון מחיר הדירה, יאפשר הקונה את רישומה ע"י הסרת כל הערת אזהרה שנרשמה בקשר לרכישת הדירה ע"י הקונה". בנספח להסכם, שנחתם אף הוא ביום 1.11.84, מופיעה תוספת לסעיף 12ג' בזו הלשון: "כשהמוכר יפנה אל הקונה בכתב בנדון בציון פרוט הסכומים האמורים. במקרה כזה יופנו יתרות התשלומים בגין רכישת הדירה לזכות בעל החוב". בעקבות החתימה על ההסכם ולצורך מימון רכישת הדירה, קבלו התובעים הלוואה מבנק טפחות בע"מ, ונרשמה ביום 4.11.84 הערת אזהרה לטובת הבנק. ביום 23.12.84 שלמו התובעים את מלוא התמורה בעבור הדירה - 70,000 דולרים אמריקאיים. 3. במקביל, ובלא ידיעת התובעים, נחתם ביום 10.10.84 הסכם הלוואה בין ה"ה משה ומרים אריאן (להלן - אריאן או נתבעים 1 ו- 2) לבין מר חיים הרבסט (להלן - הרבסט או נתבע 4), לפיו הלווה נתבע 4 לנתבעים 1 ו- 2 סך של 25 מליון שקלים ישנים (להלן - הסכם ההלוואה). להבטחת החזר ההלוואה הנ"ל, התחייבו נתבעים 1 ו- 2 לשעבד את הדירה, בהסכמתה של הנתבעת 2, שפעלה כמיופת כח של הגב' גרבנאו. עפ"י הסכם ההלוואה (נ7/, נספח א', סעיף 4ג'), התחייבו נתבעים 1 ו- 2 "לא למכור, לא להעביר, לא לחלק, לא למשכן ולא לשעבד" את הדירה הנדונה "במשך כל תקופת ההלוואה". 4. ביום 12.11.84 ביקש הנתבע 4 לרשום משכנתא לטובתו בגין סכום ההלוואה שנתן לנתבעים 1 ו- 2 , אולם הוא היה מנוע מלעשות כן נוכח הערת האזהרה שנרשמה לטובת התובעים עוד ביום 22.10.84. התובעים סירבו לאפשר לנתבע 4 את רישום המשכנתא הנ"ל, והלה פנה בבקשה לביהמ"ש המחוזי בת"א בבקשה לאכוף על הצדדים לרשום את המשכנתא לטובתו. בד בבד, הצליח הנתבע 4 לגרום להטלת עיקול על הדירה, שנרשם ביום 24.12.84, בצירוף הערת אזהרה. ביום 31.1.90 דחה ביהמ"ש המחוזי בת"א (ה"פ 1170/84 בפני כב' הנשיא מ' אילן) את הבקשה, וקבע שהערת האזהרה שנרשמה לטובת התובעים ובנק טפחות גוברת על ההתחייבות שניתנה לנתבע 4 לרישום המשכנתא. נתבע 4 ערער על ההחלטה לביהמ"ש העליון, אשר החליט לקבל את הערעור, תוך שקבע כי ההתחייבות לרישום המשכנתא לטובת נתבע 4 קדמה בזמן להתחייבות לטובת התובעים, ולכן היא גוברת ותקפה. ביהמ"ש העליון קבע בפסק דינו מיום 1.9.92 (ע"א 1235/90 הרבסט נ' אריאן ואח' פ"ד מו(4) 661) (להלן: פסק-הדין), בין היתר, כדלהלן: "על פי התשתית העובדתית שנקבעה בבית המשפט קמא, ועליה אין חולק, הייתה ההתחייבות לרישום משכנתא לטובת המערער קודמת בזמן להתחייבות לרישום משכנתא כלפי הבנק. ההתחייבות כלפי המערער נעשתה ביום 10.10.84, בעוד ההתחייבות כלפי הבנק נעשתה ביום 1.11.84. הואיל והתחייבותה של המשיבה 3 כלפי המערער קדמה בזמן להתחייבותה כלפי הבנק הרי שהתחייבות זו היא שגוברת, לאור האמור בסעיף 9 לחוק המקרקעין, אלא אם ההתחייבות כלפי הבנק נעשתה בתמורה ובתום לב והסתיימה ברישום. ההתחייבות כלפי הבנק לא הסתיימה ברישום, ועל כן העיסקה הקודמת בזמן היא העדיפה. רישום הערת אזהרה לטובת הבנק בדבר ההתחייבות לרישום משכנתא איננה ממלאת את תנאי הרישום, האמור בסעיף 9 סיפא" (שם, עמ' 671). טיעוני הצדדים 5. לאחר מתן פסק-הדין בביהמ"ש העליון, הגישו התובעים את התביעה שבפני, עקב הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, כמפורט בכתב התביעה: א. בגין ערך הדירה, כשהנזק "עולה לפחות כדי המחיר ששלמו התובעים", בשיעור 70,000$ (משוערך ליום הגשת התביעה ב- 471,626 ש"ח (סעיף 29 לכתב התביעה). ב. הוצאות משפטיות שנגרמו לתובעים בסך 75,000 ש"ח (סעיף 30 לכתב התביעה). ג. עוגמת נפש - 150,000 ש"ח (סעיף 31 לכתב התביעה). 6. לטענת התובעים, הונו אותם הנתבעים 1 ו- 2 בכך שיצרו בפניהם מצג שיקרי ולפיו הדירה חופשית מכל שעבוד או זכויות לצד ג', ולא גילו להם כי על הדירה רובצות התחייבויות קודמות לטובת נתבע 4. הנתבעים אף הונו את התובעים בכך שקיבלו מהם את תמורת הדירה, אך לא העבירו את הכספים לנתבע 4, כדי שתשמש לכיסוי ההלוואה, אלא שלשלו אותו לכיסם. אשר לנתבעת 3, אשר ייפתה את נתבעת 2 לפעול בשמה מכח יפוי כח שניתן לה, טוענים התובעים כי היא התרשלה במילוי חובותיה עפ"י ההסכם והיא אף אחראית למחדליה של הנתבעת 2, אשר פעלה מטעמה (סעיף 26 לכתב התביעה). לטענתם, פעלה הנתבעת 2 בשמה ועל דעתה של הנתבעת 3, ועפ"י סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965 - "שלוחו של אדם כמותו". לנתבע 4, חיים הרבסט, מייחסים התובעים התרשלות "בכך שמשך למעלה מחודשיים ימים השהה את רישום המשכנתא לטובתו, ובכך יצר מצג כלפי התובעים כאילו הנכס חופשי מכל זכות כלפי צד ג' כלשהו" (סעיף 27 לכתב התביעה). בענין זה, מסתמך ב"כ התובעים על דבריו של ביהמ"ש העליון בפסק הדין מיום 1.9.92 כדלהלן: "עוד נטען לפנינו, כי התרשלותו של המערער ברישום הערת האזהרה בדבר המשכנתא שוללת ממנו את המעמד המועדף, המוקנה לו מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין. מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט קמא, כי היה בהתנהגות המערער משום התרשלות וכי לא הייתה הצדקה לכך שיחלפו חודשיים מבלי שרשם הערת אזהרה. דא עקא, שעל פי פסיקתו של בית משפט זה, אין בהתרשלותו של הראשון בזמן לרשום הערת אזהרה כדי לפגוע בתוצאה המתחייבת מסעיף 9 (ראה ע"א 839/90(7)). הלכה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, וייתכנו בה פנים לכאן ולכאן (ראה מ' מאוטנר, 'יוצרי סיכונים ונקלעי סיכונים' - הגנתו של המסתמך על מצב הזולת בחקיקה האזרחית החדשה' משפטים טז (תשמ"ו-מ"ז) 92). כך, למשל, ניתן לגרוס, כי זכותו של הראשון בזמן גוברת (על פי סעיף 9), אך בהתנהגותו הרשלנית הוא חייב בפיצויו (בנזיקין) של השני בזמן. סכום הפיצויים עשוי להיקבע כדי שיעור הרשלנות (התורמת). לא שמענו בעניין זה כל טיעונים, ומקובלת עלינו הגישה, כי בכל הנוגע לתחרות בין שתי הזכויות הנוגדות, יד הראשונה (על פי סעיף 9) על העליונה, ואין בהתרשלותו של הראשון בזמן כדי לשנותה. נוכל להשאיר בצריך עיון את שאלת האחריות בנזיקין" (שם, עמ' 672). 7. לטענת ב"כ נתבעים 1 ו- 2 עו"ד טל ארגמן, התביעה במקרה דנן התיישנה זה מכבר, מאחר והתובעים השהו את הגשת תביעתם בתיק זה עד לאחר סיום ההליכים בביהמ"ש העליון. עוד טוען עו"ד ארגמן כי הכספים כולם הועברו לנתבעת 3, הגב' גרבנאו, והופקדו בחשבונה, ולכן שולחיו אינם צד לסכסוך (סעיף 26 לסיכומים בכתב). ב"כ הנתבע 3, עו"ד שחור, מצטרף לטיעוניו של ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 לעניין תחולת ההתיישנות במקרה דנן. הוא אף חולק על הממצאים שנקבעו בדיון בביהמ"ש המחוזי ע"י כב' השופט מ' אילן (ה"פ 1170/84), וטוען כי ממצאים אלה אינם יכולים לשמש כנגד מרשו. כמו כן, כופר ב"כ הנתבעת באחריותו לנזקים הנתבעים במקרה דנן ואף לגובה הנזקים עצמם. יצויין, כי הגב' שרה גרבנאו ז"ל נפטרה בינתיים ובמקומה כנתבעת 3 בא עזבונה. מנהל העזבון, עו"ד שחור, לא נטל חלק בדיונים שהתנהלו בביהמ"ש ושבהם נשמעו הראיות, לא הביא ראיות מטעם העזבון והסתפק בהגשת סיכומים בכתב בלבד. ב"כ הנתבע 4, עו"ד א' מזור, מצטרף אף הוא בסיכומיו לטענת ההתיישנות, וכן טוען הוא כי מרשו הרבסט לא התרשל כלל ברישום העיקול והערת האזהרה, ועל כן אין הוא חב בנזיקין כלפי התובעים. לדעת ב"כ הנתבע 4, כל שנאמר ע"י הערכאות הקודמות שדנו בעניין - ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון - איננו בבחינת "מעשה בית דין" ואין בו כדי לחייב בימ"ש זה. ההכרעה נתבעים 1, 2 ו- 3 8. לאחר ששמעתי את העדויות בתיק זה וקראתי את חומר הראיות, לא נותר ספק בלבי כי הנתבעים 1, 2 ו - 3 (להלן בפרק זה - הנתבעים), לא עמדו בתנאי ההסכם (ת1/, נספח ו') והפרו אותו בצורה בוטה. הנתבעים 1 ו- 2 חתמו על ההסכם עם התובעים, ובמקביל ניהלו מו"מ עם הנתבע 4 לקבלת הלוואה, כשהתנאי לקבלת ההלוואה הינה שיעבוד הדירה, שנמכרה לתובעים. עובדה פשוטה ובסיסית זו הם הסתירו ביודעין מהתובעים. גם העובדה שהן בזכרון הדברים והן בהסכם עצמו הוכנסו סעיפים מעורפלים לגבי משכנתא "האמורה" להרשם על הדירה - ושבפועל לא נרשמה עד לחתימת ההסכם ביום 1.11.84 - איננה יכולה לסייע בידי הנתבעים. אין לי צל של ספק, כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב מוחלט - שלא לנקוט בביטויים חריפים יותר - בכך שמצד אחד ערכו הסכם הלוואה עם הנתבע 4 ביום 10.10.84, ובסמוך לאחר מכן ערכו זכ"ד וחתמו על ההסכם למכירת הדירה עם התובעים, מבלי לגלות להם בצורה מפורשת את דבר הסכם ההלוואה והשעבוד העומד לרבוץ על הדירה, כתנאי להבטחת הסכם ההלוואה עם נתבע 4. ואם תמצו לומר, כי התובעים אמורים היו לדעת על המשכנתא העתידית גם לאור הניסוח המעורפל והחמקני שבזכרון הדברים ובסעיפים 4א' ו 12ג' להסכם, הרי ניתן לקבוע כי הנתבעים הפרו בריש גלי אף התחייבות זו להסרת המשכנתא. לאחר שהועברה התמורה בסך 60,000$ - שלא לומר, העברת התמורה כולה, כפי שאכן הועברה ע"י התובעים - היה זה מחובתם הברורה של הנתבעים להסיר את המשכנתא, לאור האמור בסעיפים הנ"ל, אך הם לא עשו כן. 9. לא מצאתי מתום בהתנהגות התובעים בפרשה זו. לאחר החתימה על זכרון הדברים, בו צויינה העובדה כי "ידוע לקונה שהדירה ממושכנת", הם פנו ללשכת רישום המקרקעין על מנת לברר את הנושא. משנוכחו לדעת כי לא רשומה משכנתא על הדירה, הם שבו לנתבעים ושאלו אותם לפשר עובדה זו (ת1/, סעיף 10). ושוב, הם זכו לתשובה מתחמקת ולניסוח מעורפל ובלתי ברור של סעיף 12ג' להסכם, כאשר הנתבעים מסתירים מהם לחלוטין את קיומה, במקביל, של עיסקת ההלוואה עם נתבע 4. הלזאת יקרא תום לב? לא מצאתי אף שום ממש בטענה שהתובעים חטאו בכך שהמשיכו בתשלומים עבור הדירה לנתבעים 1 ו- 2 , ולא שילמו את הכסף ישירות לנתבע 4. לתובעים לא היה כל שיח ושיג עם הנתבע 4, והם חתמו על ההסכם עם נתבעות 2 ו- 3 ועמדו בו. הנתבעים ממילא התנגדו לתשלום ישירות לנתבע 4, ואין לי ספק כי התובעים מלאו ועמדו בכל התחייבויותיהם עפ"י ההסכם. אינני סבור כי היה זה מעניינם של התובעים לעקוב ולברר להיכן הגיע הכסף ששילמו לנתבעים עפ"י ההסכם, כלשונו וכרוחו - ומי שילשל אותו לכיסו. אף אין צורך לקבוע כל ממצא עובדתי בנושא, במיוחד כאשר מערכת היחסים ה"אפורה" בין הנתבעים לבין נתבע 4 באשר לכספים בכלל ולכספים שניתנו במקרה זה בפרט, אומרת דרשני. מערכת היחסים הכספיים המסועפת, שלא לומר המפוקפקת, בין הנתבעים 1 ו- 2 לבין הנתבע 4 לא היתה מעניינם של התובעים, ואין היא יכולה להיזקף לחובתם, בשום מקרה, כל עוד הם עמדו בתנאי ההסכם ומילאו אותם ללא רבב. לא למותר לציין, כי התובעים פעלו כפי שפעלו עפ"י ייעוץ משפטי הדוק שקיבלו בפרשה זו. 10. יתרה מזו - מיד לאחר חתימת-זכרון הדברים ביום 18.10.84, הזדרזו התובעים ודאגו לרשום הערת אזהרה לטובתם בלשכת רישום המקרקעין ביום 22.10.84, לאחר שוידאו כי הדירה נקייה מכל שעבוד או עיקול. דומה, כי בכך עשו התובעים כל שביכולתם על מנת להבטיח את זכויותיהם בדירה, ולא ניתן היה לדרוש מהם לעשות מעבר לכך. גם בנק טפחות בע"מ, ממנו קבלו התובעים הלוואה תמורת רישום משכנתא , הזדרז לרשום את המשכנתא על הדירה ביום 4.11.84. אמנם, ביהמ"ש העליון קבע בפסק דינו כי: "ההתחייבות כלפי הבנק לא הסתיימה ברישום... רישום לטובת הבנק בדבר התחייבות לרישום משכנתא איננה ממלאת אחרי תנאי הרישום, האמור בסעיף 9 סיפא" (שם, עמ' 671). אולם - סבורני בכל הכבוד, כי אין בכך כדי להצביע על התרשלות או שיהוי כלשהם מצד התובעים או הבנק ברישום זכויותיהם עפ"י דין, ואין להלין עליהם בשל כך שביהמ"ש העליון ראה להעדיף את זכויותיו של הנתבע 4 על פני אלה של התובעים. לסיכום, לא מצאתי כל פגם או פסול בהתנהגותם של התובעים בפרשה זו, והנני דוחה את טענותיהם של הנתבעים בנקודה זו, מכל וכל. 11. סעיף 4 ב' להסכם בין הצדדים מיום 1.11.94 קובע מפורשות כדלהלן: " המוכר מתחייב בזאת להעביר את הדירה על שם הקונה בלשכת רישום המקרקעין כשהדירה משוחררת מכל חוב ו/או שעבוד ו/או זכויות מצד ג' כלשהו וזאת לא יאוחר מ- 60 יום לאחר שישולם למוכר מלוא סכום התמורה וכפוף לכך שעד לאותו מועד סיימו שלטונות מס שבח את פעולותיהם בקשר לעיסקה נשוא הסכם זה". אין, ולא יכול להיות ספק כי בהתחייבות מפורשת זו להעביר את הדירה ע"ש הקונים במועד, עפ"י ההסכם, לא עמדו הנתבעים, והם הפרו אותו בריש גלי. די בכך, לדעתי, כדי לחייבם בפיצויים הולמים וראויים בגין הפרת הסכם. 12. טענתם המרכזית של ב"כ הנתבעים 1, 2 ו- 3, עו"ד ארגמן ועו"ד שחור, היתה כי חלה במקרה דנן התיישנות על התביעה. לטענתם, מאחר ועובדות המקרה לאשורן היו ידועות לתובעים כבר בשלהי שנת 1984, לאחר שנתגלו להם פרטי עיסקת ההלוואה בין נתבעים 1 ו- 2 לבין הנתבע 4, חייבת תקופת ההתיישנות להימנות ממועד זה. משחלפו למעלה משבע שנים מסוף שנת 1984 ועד להגשת התביעה ביום 10.2.93 - דינה של התביעה להידחות. ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 טוען עוד לעניין ההתיישנות כדלהלן: "פסק הדין מפיו של כבוד השופט אילן (כתוארו אז) בבית משפט המחוזי בת"א, והן בערעור הרבסט בבית משפט העליון לא יצר את הידיעה הממשית, לא יצר זכויות או חובות משפטיות, אלא רק הצהיר על מצב משפטי שהיה קיים והיה ידוע לתובעים מאז דצמבר 1984. פסק הדין בערעור הרבסט לא יצר את הדין אלא רק הצהיר מהו הדין הקיים. מבחינה זו פסק הדין נושא אופי דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי" (סעיף ז'(6) לסיכומים). אינני מקבל טענה זו. כאמור לעיל, התובעים לא שקטו על שמריהם בכל מהלך הטיפול בפרשה, ועמדו על זכויותיהם המלאות. משנרשמה לטובתם ולטובת הבנק הערת האזהרה - לאחר קבלת המשכנתא והתשלום לנתבעים, סברו התובעים בתום לב כי זכויותיהם מובטחות ברישום זה, וכי הן קודמות לזכויותיו של צד ג'. וכי מה היה עליהם לעשות וכיצד היה עליהם לפעול באותה עת, כאשר אין להם כל עילת תביעה וכאשר זכויותיהם בדירה, לעת ההיא, מובטחות ע"י רישום הערת האזהרה בלשכת רישום המקרקעין? רק משניתן פסה"ד בבית המשפט העליון ביום 1.9.92, הוברר לתובעים כי זכותם בדירה איננה מובטחת עוד, וכי לזכויותיהם קודמת זכותו של צד ג', הוא נתבע 4, ועל כן הם הזדרזו והגישו את תביעתם בשנת 1993. לדעתי, פסק הדין יצר מצב משפטי חדש וקבע זכויות וחובות משפטיות שונות בין הצדדים, מכפי שהיה נחזה להיות בעבר, גם עפ"י פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א. לפיכך, אינני מקבל את טענתם של ב"כ הנתבעים כי פסק הדין של ביהמ"ש העליון "נושא אופי דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי", אלא היפוכו של דבר. טענת ההתיישנות - נדחית (כפי שנדחתה בעבר ע"י כב' השופטת ו' אלשייך בהחלטתה מיום 28.3.95). 13. הנני דוחה גם את טענתו של מנהל העזבון, עו"ד שחור, לפיה אין לייחס לגב' גרבנאו או לעזבונה כל אחריות בפרשה, שכן היא מילאה את חובותיה עפ"י ההסכם, ועל-כן האחריות להפרתו, אם בכלל, רובצת לפתחם של יתר הנתבעים. מהראיות ומהמסמכים שהוצגו בתיק זה, עולה בבירור כי הנתבעת 2 פעלה בשמה של הגב' גרבנאו, עפ"י יפויי כח שקבלה ממנה, ובמסגרת יפוי הכח הנ"ל אף נחתם ההסכם הנדון. חתימתה של הנתבעת 2 על ההסכם, בתוקף יפוי הכח שהיה ברשותה, מחייבת גם את הנתבעת 3, ולאחר מותה גם את עזבונה. מהעדויות שנשמעו בביהמ"ש, עולה בבירור כי הגב' גרבנאו ידעה על מכירת הדירה לתובעים, ועוה"ד וגנר, שערך את ההסכם, עמד עמה בקשר מתמיד (ראה עדותו של עו"ד וגנר, עמ' 14 לפר'). גם הנתבע 1, משה אריאן, אמר דברים ברורים בעדותו בביהמ"ש, כדלהלן: "אשתי חתמה בשם הגב' גרבנאו. הגב' גרבנאו ובעלה היו בענינים והיו מיודעים על כל מה שנעשה. לא רק שהם היו מיודעים באותו יום שבאו הזוג וינברג לראות את הדירה הזוג גרבנאו היה במקום למרות שהם לא התעסקו בזה. אנחנו חתמנו על המסמכים, בידיעתם והודענו תמיד מה אנו עושים" (עמ' 21 לפר'). 14. במצב דברים זה, אחריותה של הנתבעת להפרת ההסכם ולנזקיהם של התובעים ברורה, ואין כל מקום להפרדה בין אחריותה זו לבין אחריותם של נתבעים 1 ו- 2. הטענה שהעלה עו"ד שחור בסיכומיו, ולפיה "משהפרה הנתבעת מס' 2 - השלוח, את חובת הנאמנות וחובת תום הלב כלפי הנתבעת 3 - השולח, נותק הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען שנגרם לתובעים לבין השולח..." (עמ' 12 לסיכומיו) - איננה מבוססת כלל, ודינה להדחות. כמצויין לעיל, לא הביאה הנתבעת 3 כל ראיות בתיק זה, ועו"ד שחור אף לא נטל חלק בשמיעת ההוכחות, וממילא לא חקר את העדים שהעידו. נתבע מס' 4 15. עילת התביעה האחת והיחידה כנגד נתבע 4, חיים הרבסט (להלן - נתבע 4 או הרבסט), מבוססת על הטענה כי "במשך למעלה מחודשיים ימים השהה את רישום המשכנתא לטובתו, ובכך יצר מצג כלפי התובעים כאילו הנכס חופשי מכל זכות כלפי צד ג' כלשהו" (סעיף 27 לכתב התביעה). כמפורט לעיל, עיסקת ההלוואה בין ה"ה אריאן וגרבנאו מזה לבין הרבסט מזה נחתמה ביום 10.10.84. ב"כ של הרבסט ומי שערך את הסכם ההלוואה, עו"ד צבי קאופמן, ביקש לרשום את המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין ביום 12.11.84. או אז, גילה לתדהמתו, כי על הדירה נרשמו שתי הערות אזהרה - האחת לזכות התובעים והשניה לזכות בנק טפחות (סעיף 10 לתצהיר נ7/). לדברי עו"ד קאופמן בתצהירו ובעדותו בביהמ"ש, הוא ביקש לרשום את המשכנתא כבר ביום 23.10.84, אך הדבר לא עלה בידו עקב העדר המסמך המקורי של אישור העיריה להעברה בטאבו (תצהיר עו"ד קאופמן - נ7/, סעיף 8). לאחר מכן הוא יצא למילואים עד יום 9.11.84, ומששב משרות המילואים המשיך לטפל ברישום, כאמור לעיל, עד שהצליח לרשום עיקול זמני והערת אזהרה על הדירה ביום 24.12.84, בחלוף למעלה מחודשיים מיום חתימת הסכם ההלוואה. 16. ב"כ התובעים מסתמך בתביעתו כנגד נתבע 4 על קביעותיו של ביהמ"ש העליון בפסה"ד, כדלהלן: "...מקובלת עלינו קביעתו של ביהמ"ש קמא, כי היה בהתנהגות המערער (הרבסט - א'ס') משום התרשלות וכי לא היתה הצדקה לכך שיחלפו חודשיים מבלי שרשם הערת אזהרה" (ע"א 1235/90 הרבסט נ' אריאן, פ"ד מו(4) 661 בעמ' 672) . עוד קבע ביהמ"ש העליון לעניין ההשלכות מהאיחור ברישום, כדלהלן: "...אך בהתנהגותו הרשלנית הוא חייב בפיצויו (בנזיקין) של השני בזמן. סכום הפיצויים עשוי להיקבע כדי שיעור הרשלנות (התורמת). לא שמענו בעניין זה כל טיעונים, ומקובלת עלינו הגישה, כי בכל הנוגע לתחרות בין שתי הזכויות הנוגדות, יד הראשונה (על פי סעיף 9) על העליונה, ואין בהתרשלותו של הראשון בזמן כדי לשנותה. נוכל להשאיר בצריך עיון את שאלת האחריות בנזיקין" (שם, עמ' 672). 17. לטענת ב"כ נתבע 4, עו"ד א' מזור, הדברים הללו נאמרו ע"י ביהמ"ש העליון אגב אורחא, מבלי שהוא נזקק להם לצורך ההכרעה לגופה בדבר קדימות הזכויות בין הרבסט לבין התובעים. כטענת ב"כ הנתבע 4: "כל קביעה נוספת בפסק הדין בדבר רשלנותם של מי מהצדדים הינה בגדר 'הערת אגב ותוספת חינם', אשר כאמור אינה חיונית לביסוס פסק-הדין, ולפיכך אינה מהווה מעשה בי"ד" (סעיף 13 סיפא לסיכומים בכתב). מוסיף ב"כ הנתבע 4 וטוען, כי: "משרשמו ה"ה וינברג ביום 22.10.84 הערת אזהרה, מרגע זה ואילך לא היתה כל נפקות מעשית למועד שבו רשם מר הרבסט הערת אזהרה לטובתו. ראשית, גם אם היה עו"ד קופמן מציג אישור עיריה מקורי ביום 22.10.84 עדיין היה נבצר ממנו לרשום את המשכנתא בשל הערת האזהרה אשר היתה רשומה אותה על על הדירה. שנית, גם אם היה עו"ד קופמן רושם הערת אזהרה במועד מוקדם יותר מיום 24.12.84 ולאחר 22.10.84 עדיין היו התובעים ממשיכים לדבוק בדרך בה נקטו ועושים כל אשר לאל ידם כדי לזכות בחזקה בדירה, בעוד הסבריו של עו"ד קופמן גם אם היו ניתנים במועד מוקדם יותר היו נופלים על אזניים ערלות... יש לבחון האם מר הרבסט התרשל אך ורק בתקופה שבין 10.10.84 (יום חתימת הסכם ההלוואה) לבין 22.10.84 (מועד רישום הערת אזהרה לטובת ה"ה וינברג), משמע במשך 12 ימים" (סעיף 19 לסיכומים). 18. לצורך הדיון באחריותו של הנתבע 4, מוכן אני לצאת מתוך ההנחה כי איחור ברישום זכויות מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין - כאשר עקב איחור שכזה פועל צד אחר בהסתמך על הרישום, שעה שזה איננו מעודכן - עלול לגרום, בנסיבות הראויות, לחיוב בנזיקין. צד שאיננו רושם את זכויותיו במועד, יוצר בכך מצג כלפי כולי עלמא כי הנכס נקי מכל שיעבוד או משכנתא - כאשר בפועל אין המצב כך. כתוצאה מכך, פועל הצד השני עפ"י מצב מוטעה ומטעה שכזה ומשנה את מצבו לרעה - ואזי עלול הצד הראשון להיות חב כלפיו בנזיקין. יצויין, כי סוגייה זו טרם נדונה לגופה בפסיקה. בפסק הדין של ביהמ"ש העליון בענייננו נרמז אמנם לאפשרות של חיוב בפיצויים בשיעור הרשלנות התורמת, אך שאלת האחריות בנזיקין במצב שכזה, הושארה בצריך עיון (שם, עמ' 672 לפסה"ד). כך גם בע"א 328/94 מילר נ' יוסף, פ"ד נ(3) 378, בעמ' 382, נמנע ביהמ"ש העליון מלפסוק בסוגייה, שכן לא נזקק לה לגופו של עניין. בע"א 839/90 רז חברה לבנין בע"מ נ' אורנשטיין ואח', פ"ד מה(5) 734, בעמ' 746 נקבע כדלקמן: "עקרונית, סבורני, כי התניית זכותו של הקונה הראשון ברישום הערת אזהרה הופכת דה פקטו את רישום הערת אזהרה לחובה, שעה ש'רישום הערת אזהרה איננה חובה אלא רשות'. התניה כזאת מוסיפה לסעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, הוראה שאינה מצויה בו. התנאת זכותו של המתקשר הראשון ברישום הערת אזהרה מצדו גם מייתרת את סעיף 9 לחוק המקרקעין. שאם נרשמה הערת אזהרה על ידי הקונה הראשון, ממילא ידו על העליונה, ולא תתמודדנה עוד שתי ההתחייבויות על הבכורה. ואם נקבע, כי הקונה השני יזכה כל אימת שלא נרשמה הערת אזהרה - גם אז לא תעמוד עוד שאלת ההתמודדות. והרי לא בא סעיף 9 אלא לפתור מצב בו מתנגשות שתי התחייבויות שוות מעמד. לא ביקשתי בדבריי לעיל להפחית מן היתרונות, עליהם עמד השופט המלומד, שברישום הערת אזהרה, הן לצד עצמו והן לציבור. הערת אזהרה הינה כלי יעיל, שראוי ורצוי להפעילו. אך אין, לדעתי, לראות את הקונה הראשון כמתרשל, אך ורק מן הטעם שלא רשם הערת אזהרה, ואין זכותו נחותה בשל כך בלבד". 19. ואוסיף משלי. צד שקיבל זכויות במקרקעין מעוניין וחפץ בדרך כלל להבטיח זכויותיו אלה בדרך של רישומן המהיר, על מנת לוודא שתשמרנה ולא תפגענה. רישום הזכות בלשכת רישום המקרקעין - בין כהערת אזהרה, משכנתא או עיקול - מעיד קבל עם ועדה כי מעמדו של בעל הזכות גובר על זכויות שטרם נרשמו כדין, בחינת - ראשון וקודם הנני. רישום שכזה יוצר אף אזהרה כלפי כולי עלמא המגלה עניין וחפץ באותו נכס, כי זכויותיו של הבא בתור תהיינה אך שניות לזכויות ראשונים. כך גם באשר להוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין, כאשר אין ספק כי הקונה הראשון הדואג ומוודא את רישום הזכויות - ידו על העליונה, בכל מקרה. לכן ייטיב כל רוכש זכויות במקרקעין לוודא רישומן המהיר והמיידי על שמו, לבל יקלע למצוקת העיסקאות הנוגדות שבסעיף 9 לחוק המקרקעין, או לכל מחלוקת אחרת בדבר הזכויות לגבי אותם מקרקעין. 20. גישה זו באה לידי ביטוי בע"א 2242/92 מ"י נ' בנק אמריקאי ישראלי בע"מ ואח', פ"ד מח'(3) בעמ' 249, בו היו שתי עיסקאות נוגדות: עיסקה ראשונה של הגדלת אשראי תמורת משכנתא, שלא נרשמה עקב טעות; ועיסקה שניה של הגדלת אשראי, שלגביה נרשמה משכנתא כחוק. ביהמ"ש העליון פסק, לפי ס' 9 לחוק המקרקעין, כי זכותו של מי שערך את העיסקה השניה, שנסתיימה ברישום המשכנתא, גוברת על העיסקה הראשונה, שלא נסתיימה ברישום. כדברי השופט ד' לוין: "אכן, מי אשר אינו מוודא שהמשכנתא לטובתו, שאושרה לרישום, אכן נרשמת, חייב להיות מוכן למצב שבו תוצאות הסיכון הנובעות ממחדלו יוטלו עליו, באופן שזכותו תיסוג מפני זכותו של אחר אשר הסתמך על הרישום..."(שם, עמ' 259). לדעת השופט א' מצא: "פשיטא שהברירה אם לרשום הערת אזהרה, שמטרתה להבטיח את זכותו שלו, נתונה בידי המתקשר בעיסקה. אך שאלה סבוכה היא, אימתי חלה עליו חובה לרשום הערת אזהרה, שמטרתה להזהיר רוכשים בכוח מפני התקשרות בעיסקה נוגדת. סעיף 9 לחוק אינו מקדש את קיומה של חובה כזאת; הא ראיה, שבתחרות בין עיסקאות נוגדות, ככלל יועדף בעל העיסקה הראשונה, הגם שבמחדלו לרשום הערת אזהרה גרע מיכולתו של המתקשר השני לעמוד, מבעוד מועד, על קיומה של העיסקה הקודמת" (שם, עמ' 263). אמור מעתה - רישום הערת אזהרה הינו בבחינת זכות אך איננו מוטל כחובה, לפחות בכל הנוגע להפעלתו של סעיף 9 לחוק המקרקעין. דא עקא, שבסוגיות החבות בנזיקין עסקינן ולא בשאלת עיסקאות נוגדות שבסעיף 9 לחוק המקרקעין. 21. מן הכלל אל הפרט. סבורני, כי במקרה דנן לא הוכחה התרשלות מצד הנתבע 4, בכך שלא רשם הערת אזהרה במשך 12 יום (שכללו גם את חוה"מ סוכות), דהיינו, מיום חתימת הסכם ההלוואה ביום 10.10.84 ועד למועד רישום הערת האזהרה לטובת התובעים ביום 22.10.84. מקובלת עלי עמדת עו"ד מזור, כי התקופה הרלוונטית לעניין בחינת התנהגותו של נתבע 4 מסתיימת ביום רישום הערת האזהרה ע"י התובעים, שכן רק עד מועד זה הם היו יכולים להיווכח אם נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע 4 בעקבות הסכם ההלוואה - אם לאו (ראה סעיף 19 לסיכומיו). ברי, כי אין כל משמעות או נפקות לאי רישום זכויותיו של נתבע 4 לאחר ה 22.10.84 - מועד בו נרשמה הערת האזהרה ע"י התובעים - שכן רק עד מועד רישום הערת אזהרה זו יכלו התובעים להבחין ברישום זכויותיו של הנתבע 4, אם אכן היה נערך רישום שכזה. לכל מועד אחר שלאחר יום 22.10.84 - בין אם יום אחד, חודשיים או שנתיים ימים - אין לדעתי, כל חשיבות לעניין ההגנה על זכויותיהם של התובעים או המצג המטעה כלפיהם. 22. סבורני, כי אי-רישום זכויות במקרקעין ע"י מי שרכש את הזכות תוך 12 יום מעת רכישתה - איננו מהווה התרשלות המצדיקה חיוב בנזיקין. הסברו של עו"ד קאופמן לפעולות שערך לרישום הערת האזהרה, כמפורט בתצהירו (נ7/) ובעדותו בביהמ"ש, סביר על פניו והוא לא נסתר בראיות אחרות. בסופו של דבר צלחה דרכו של עו"ד קאופמן, והעיקול על הדירה והערת האזהרה נרשמו ביום 24.12.84, בחלוף חודשיים וחצי מאז ביצוע העיסקה - תקופה שאף היא איננה בלתי סבירה בעליל, וניתן לה הסבר סביר למדי. בע"א 328/94 מילר נ' יוסף, שצוטט לעיל, חלפה תקופה דומה של חודשיים וחצי מאז חתימת זכרון הדברים ועד שהתברר דבר קיומה של העיסקה הנוגדת, וביהמ"ש העליון קבע שלא הוכחה כאן התרשלות והמדובר ב"זמן קצר" שחלף. כמפורט לעיל, עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון, לא מוטלת חובה על צד המתקשר בעיסקה לרשום הערת אזהרה לטובתו, וזו היא זכותו בלבד. ממילא, אם לא יממש את זכותו זו, עלולות זכויותיו הקנייניות להפגע, אך נותרת בעינה השאלה אם האיחור ברישום - שאיננו חובה - יוצר חבות בנזיקין כלפי צד ג', שהתבסס על העדר הרישום הנ"ל. והדרא קושיא לדוכתא. סוף דבר בנקודה זו, לא מצאתי, בכל מקרה, כי הנתבע 4 התרשל ברישום הערת האזהרה בעקבות הסכם ההלוואה שערך, ועל כן אין הוא חב בנזיקין כלפי התובעים. שיעור הפיצויים 23. התובעים מבקשים, כאמור, לפסוק להם פיצויים בגובה מחיר הדירה בעת שנרכשה (70,000$), הוצאות משפטיות שנגרמו להם בפועל (75,000 ש"ח ליום הגשת התביעה), וכן פיצוי עבור עוגמת נפש בסך 150,000 ש"ח. כאן המקום לציין, כי בפועל מתגוררים התובעים בדירה, שהועברה לחזקתם במועד, אלא שלדידם: "המצב כיום הוא שרשומה לזכותנו אותה הערת אזהרה 'היסטורית', אך זכויותינו כפופות למשכנתא ראשונה בדרגה לטובת הרבסט (נתבע 4), כך שלמעשה, זכויותינו חסרות כל משקל אמיתי" (תצהירי התובעת ת1/, סעיף 39). עוד יש לציין כי סעיף 11א' להסכם בין הצדדים קובע שיעור פיצויים מוסכם בגין הפרת תנאי עיקרי לתנאיו, בסך 11,000$. אין ספק כי במקרה דנן המדובר בהפרת תנאי עיקרי של העברת הדירה ע"ש התובעים "כשהדירה משוחררת מכל חוב ו/או שעבוד ו/או זכויות מצד ג'..." (סעיף 4ב' להסכם). דא עקא, שהתובעים לא מבקשים בתביעתם תשלום הפיצויים המוסכמים, אלא הם עותרים לפיצויים עפ"י ראשי הנזק המפורטים לעיל. לפי הוראות סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1975 אכן רשאים התובעים לתבוע פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 לחוק הנ"ל, במקומם של הפיצויים המוסכמים, ודומה שכך הם נהגו במקרה זה (ראה ע"א 687/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1) 115; פרופ' ג' שלו דיני חוזים, מהדורה שניה (ירושלים התשנ"ה - 1995), עמ' 598). יצויין, כי ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 כלל לא התייחס בסיכומיו לעניין סכום הפיצויים וביסוסם המשפטי או לראשי הנזק הנטענים. 24. לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בגין ראש הנזק של "שווי הדירה" בעת רכישתה, כטענת התובעים, ולא ראיתי הגיון משפטי בחיוב שכזה. אין לשכוח כי החזקה בדירה נמסרה לתובעים במועד וכי הם מתגוררים בה עד היום, למרות המשכנתא הרובצת עליה (לטובת הנתבע 4) - שלא מרצונם ושלא לטובתם. חיוב בפיצויים בגין שווי הדירה בעת רכישתה, איננו נראה הולם, בעיני, כאשר שווי זה איננו יכול לשמש כאמת מידה ראויה לנזקיהם של התובעים, המתגוררים בדירה וזו רשומה על שמם. אשר על כן הנני מחליט לחייב את הנתבעים 1 , 2 ו- 3 , כ"א ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים לתובעים בגין ראש הנזק כדלהלן: א. הוצאות ממשיות, לרבות שכ"ט עורכי דין ותשלום אגרות בימ"ש, שנגרמו לתובעים בפועל, כמפורט בסעיף 42 לתצהיר התובעת (ת1/), ואשר נתמכו בקבלות ולא נסתרו בראיות אחרות - 75,000 ש"ח ב. עוגמת נפש (סעיף 43 לתצהיר ת1/) 75,000 ש"ח ס ה " כ 150,000 ש"ח הנני מחייב את הנתבעים 2,1 ו- ,3 כ"א ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, פיצויים בסך 150,000 ש"ח. לסכום זה יצטברו ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה - 10.2.93, ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן הנני מחייב את הנתבעים 1, 2 ו - 3 לשלם לתובעים הוצאות בסך כולל של 30,000 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.חוזהפרשנות חוזהזכרון דבריםמקרקעיןחוזה דירהקניית דירה