איתור ייצוג משפטי ע"י עו"ד דב לוין

תוכן עניינים






1.                 סולי בויום ז"ל, יליד 1944 (להלן – המנוח), עבר ביום 24.9.1990 ניתוח מעקפים והחלפת מסתם, בבית-החולים ע"ש שיבא (להלן – הניתוח). כ- 7 שנים לאחר אותו ניתוח, הגיש המנוח תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף נגד המנתח, פרופ' רפי מור (להלן – פרופ' מור), וכן נגד מדינת ישראל ונגד המרכז הרפואי ע"ש שיבא.

בתביעתו טען המנוח כי בעקבות הניתוח וכתוצאה מפעולות רשלניות שנעשו במהלכו, נגרמה לו פגיעה נוירולוגית קשה, שבגינה נותר נכה בשיעור של 75% לצמיתות, ללא יכולת לעבוד או לתפקד תפקוד אלמנטרי. המנוח הוסיף וטען בתביעתו כי לנוכח ההיסטוריה הרפואית שלו מלפני הניתוח, ובכלל זה בעיות של יתר לחץ דם וכן מספר אירועים וסקולריים מוחיים, שהתבטאו בהפרעות חוזרות של הדיבור וכן בחולשה של יד שמאל ובקושי הליכה ברגל שמאל, היה סיכון נוירולוגי גבוה במיוחד לבצע בו ניתוח לב פתוח. הנתבעים, כך טען המנוח, לא לקחו בחשבון את הסיכון הנוירולוגי, לא נקטו באמצעים הדרושים כתוצאה מכך ואף לא הסבירו לו את הסיכון הנוירולוגי הכרוך בניתוח ובכך שללו ממנו את היכולת ואת הזכות להחליט ולבחור אם להסכים לניתוח אם לאו.


התביעה הופנתה, כאמור, נגד המנתח, פרופ' מור, וכן נגד מדינת ישראל והמרכז הרפואי ע"ש שיבא, כמי שהעסיקו את פרופ' מור במועדים הרלוונטיים לניתוח, ואחראיים באחריות שילוחית למעשיו ומחדליו וכן כמי שאחראיים באחריות ישירה לכל נזק, אשר נגרם למנוח כתוצאה מן הניתוח שנערך אצלם.

לתמיכה בתביעה צירף המנוח חוות-דעת נוירולוגית מאת פרופ' ז'אן אשכנזי וכן צירף חוות-דעת מאת פרופ' שמאי קוטב, מומחה בהרדמה ובטיפול נמרץ.נ

2.                 ביום 16.11.1997, כחודשיים לאחר הגשת התביעה, נפטר המנוח ולפיכך, הוגש כתב תביעה מתוקן בו צוינו עזבונו ואלמנתו, כתובעים חלופיים.

הנתבעים הכחישו את המעשים ואת המחדלים שיוחסו להם בכתב התביעה ולטענתם קיבל המנוח טיפול רפואי הולם וראוי, תוך התחשבות במצבו הקליני הנתון ועל-פי סטנדרטים של התנהגות רפואית מקצועית ומיומנת. הנתבעים הוסיפו וטענו כי המנוח היה אדם ידוע חולי ומצבו הנוירולוגי לאחר הניתוח ועד יום מותו לא נגרם כתוצאה מרשלנות של הנתבעים או מי מטעמם אלא היה המשך ישיר למחלתו הנוירולוגית הבסיסית. עוד טענו הנתבעים כי ניתנו למנוח ולרעייתו הסברים מלאים באשר לניתוח ובאשר לסיכונים הכרוכים בו, לרבות הסיכון להתרחשות סיבוך נוירולוגי נוכח עברו הרפואי. לפיכך, כך לטענת הנתבעים, היו המנוח ורעייתו מודעים לכל הנתונים הרלוונטיים ובחרו ליתן את הסכמתם המודעת לניתוח, תוך הבנה וקבלה כי הניתוח הכרחי ומועיל.

המנוח לא נבדק על-ידי מומחים מטעם הנתבעים נוכח העובדה כי נפטר סמוך מאד לאחר הגשת התביעה. המומחים מטעם ההגנה, פרופ' יוסף ב. בורמן, מומחה בתחום כירורגיית לב חזה וד"ר שמואל בנאי, קרדיולוג, הגישו, איפוא, חוות-דעת הנסמכות על החומר הרפואי הכתוב. כמו כן, הוגשו מטעם ההגנה תצהירי עדות מאת פרופ' מור, המנתח, ד"ר אברהם קרני, הנוירולוג שטיפל במנוח כחודש לאחר הניתוח, במהלך אשפוז נוסף מיום 21.10.1990, וד"ר צבי רביב, שעבד כרופא מתמחה במחלקה הכירורגית - חזה בבית-החולים ע"ש שיבא, במועד הרלוונטי לתביעה. כמו כן, הוגש מטעם הנתבעים תצהירה של הגב' שפרה ליפשיץ, ביוטכנולוגית, אשר עבדה כטכנאית מכונת לב-ריאה בבית-החולים ע"ש שיבא ושימשה בתפקיד זה במהלך הניתוח.ב

בשלב קדם המשפט, התיר בית-המשפט (כבוד השופט ע' אזר) לתובעים ולנתבעים להגיש חוות-דעת רפואיות משלימות, בעקבות חומר רפואי נוסף שהוצג בהליך גילוי המסמכים. מטעם התביעה הוגשו גם תצהירה של אלמנת המנוח, התובעת 2 (להלן – סאלי) ותצהיר בנו, גדי בויום (להלן – גדי).

3.                 השאלות הצריכות הכרעה בתביעה זו, בכל הנוגע לשאלת החבות, הן אלה:
א. האם התרשלו הנתבעים או מי מהם בביצוע הניתוח
ב. האם יש קשר סיבתי בין רשלנותם של הנתבעים, אם הייתה כזו, ובין מצבו הנוירולוגי של המנוח לאחר הניתוח ועד מותו.ו
ג. האם הסכים המנוח, הסכמה מדעת, לביצוע הניתוח, לאחר שהוסברו לו כל הסיכונים הכרוכים בו, ובייחוד הסיכון הנוירולוגי, עקב ההיסטוריה הרפואית – נוירולוגית של המנוח טרם הניתוח.נ
ד. האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה להסביר למנוח את כל הסיכונים הכרוכים בניתוח, בהנחה שהייתה הפרה כזו, ובין הנזק שנגרם לו עקב הניתוח.ב
ה. האם זכאי המנוח לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה שלו, בהנחה שהחובה להסביר לו את הסיכונים הכרוכים בניתוח ולקבל את הסכמתו מדעת הופרה.ו

4.                 האם התרשלו הנתבעים או מי מהם בביצוע הניתוח?

לצורך שאלה זו, יש להבחין בין שני עניינים. האחד, נוגע למהלך שקדם לניתוח ולעצם ההחלטה לבצע את הניתוח. השני, נוגע למהלך הניתוח עצמו ולפעולות שנעשו תוך כדי ביצועו.

אשר להחלטה לבצע את הניתוח. בהקשר זה, מלינים התובעים על כך שההחלטה לבצע את הניתוח נפלה בלא שהתקיימה התייעצות עם נוירולוג או התייעצות וסקולרית. פרופ' אשכנזי מציין בהקשר זה בחוות-דעתו המשלימה כי:
"הביצוע של הניתוח היה כרוך בסיכון גבוה ביותר, והיתה חובה להתייעץ עם נוירולוג לפני הניתוח, על מנת למנוע את הנזק המוחי שהיה צפוי."

גישה זו אושרה על-ידי פרופ' מור, שציין בתצהירו כי ההיסטוריה הרפואית של המנוח הצדיקה התייעצות נוירולוגית ווסקולרית לפני ביצוע הניתוח, ולטענתו התייעצויות מקדימות אלה אף בוצעו בפועל. כמו כן, ציין פרופ' מור בתצהירו כי נערכה למנוח, לפני הניתוח, בדיקת דופלר, בה נמצא כי עורקי ההרדמה אינם סתומים (ראו: סעיף 8 לתצהיר). בחקירתו הנגדית, חזר פרופ' מור ואישר את נחיצותה של ההתייעצות עם נוירולוג ועם מומחה וסקולרי במקרה הנדון (ראו: עדותו בעמ' 73 לפרוטוקול מול הש' 9-15). יחד עם זאת, משעומת פרופ' מור עם העובדה שהחומר הרפואי אינו משקף את דבר קיומן של התייעצויות אלה וכן אין הוא משקף את דבר ביצועה של בדיקת דופלר, לפני הניתוח, נחלשה במידה רבה נחרצותו של פרופ' מור, לפחות באשר לקיומה של ההתייעצות הנוירולוגית, וכל שהיה בידו לומר, בהיעדר כל תיעוד בנדון הוא:
"אני לא יכול לתת תשובה חד משמעית לגבי ייעוץ נוירולוגי לפני הניתוח, למרות שמקובל לקבל ייעוץ כזה"
(ראו: עדותו בעמ' 73 לפרוטוקול מול הש' 14-15).נ

אשר לבדיקת הדופלר ולייעוץ הוסקולרי, עמד פרופ' מור על כך שאלה בוצעו לפני הניתוח, למרות שהתיעוד בעניין זה איננו בנמצא (ראו: עדותו בעמ' 73 לפרוטוקול מול הש' 18-21).

נוכח עדותו של פרופ' מור, המנתח עצמו, התומכת בעמדת התביעה באשר לנחיצותה של ההתייעצות הנוירולוגית והוסקולרית במקרה הנדון, אין לקבל את עמדת מומחה ההגנה פרופ' בורמן או את עמדת ד"ר רביב, שהעיד אף הוא מטעם הנתבעים, אשר הרחיקו לכת באומרם כי למעשה התייעצויות נוירולוגיות ווסקולריות מקדימות אינן נחוצות למנתחי לב, בשל הניסיון העשיר שיש להם בעניינים מסוג זה (ראו: עדות ד"ר רביב בעמ' 94 לפרוטוקול מול הש' 22-25; עדות פרופ' בורמן בעמ' 109 לפרוטוקול מול הש' 4-6 ובחוות-דעתו המשלימה בעמ' 2-3).

5.                 נקודת המוצא היא, איפוא, כי במקרה הנדון נחוץ היה לקיים בטרם הניתוח התייעצות נוירולוגית, התייעצות וסקולרית וכן בדיקת דופלר, נוכח מצבו הרפואי של המנוח והבעיות מהן סבל בתחומים אלה. משאין בנמצא תיעוד רפואי כלשהו בדבר קיום ההתייעצויות והבדיקה כאמור, מוטל הנטל על הנתבעים להוכיח ולשכנע כי למרות התיעוד הרפואי הלקוי, ההתייעצויות והבדיקה אכן התקיימו (ע"א 789/89 סמדר עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו (1) 712; ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח', פ"ד נו (1) 539). בנטל זה לא עמדו הנתבעים. אשר להתייעצויות המוקדמות, לא הוצגה על-ידי הנתבעים ראיה כלשהי המבססת את דבר קיומן וכפי שכבר צוין, הביע פרופ' מור עצמו, בחקירתו הנגדית, ספק לפחות באשר לקיום התייעצות נוירולוגית מוקדמת במקרה הנדון. הוא הדין באשר לביצוע בדיקת דופלר לפני הניתוח. בניגוד לקביעה הנחרצת של פרופ' בורמן בחוות-דעתו, כי בדיקה כזו אכן בוצעה, עולה מחקירתו הנגדית, כי לא הוצגו בפניו כל מסמכים המעידים על קיומה של הבדיקה לפני הניתוח, להבדיל מן הבדיקה שבוצעה לאחר הניתוח. בכל הנוגע לקיום בדיקת דופלר לפני הניתוח, נאלץ פרופ' בורמן להודות בחקירתו הנגדית כי סמך על מה שאמר לו פרופ' מור ולא ראה מסמכי בדיקה (ראו: עדותו בעמ' 107 לפרוטוקול מול הש' 1-5). נוכח היעדרו של תיעוד המצביע על קיומה של הבדיקה לפני הניתוח ובהיעדר כל ראיות אחרות מהן ניתן ללמוד על קיומה של הבדיקה, יש לקבוע גם בעניין זה ממצא לחובת הנתבעים, לפיו לא הוכח דבר ביצועה של בדיקת דופלר לפני הניתוח.

6.                 האם די בכך שלא הוכח דבר קיומה של התייעצות מוקדמת בתחום הנוירולוגי ובתחום הוסקולרי וכן לא הוכח דבר ביצועה של בדיקת דופלר לפני הניתוח, כדי לקבוע שההחלטה לבצע את הניתוח בנסיבות אלה, הייתה החלטה רשלנית?

נראה כי אין זה המצב במקרה שלפנינו. מצבו של המנוח ערב הניתוח היה קשה ביותר מבחינה קרדיולוגית והדברים עולים בבירור מן החומר הרפואי שהוצג. המנוח סבל ממחלת לב כלילית שהתבטאה באוטם סרעפתי ואוטם קדמי ליטרלי של שריר הלב, שהיה מלווה באי-ספיקת לב עם בצקת ריאות. בשל כך, אושפז המנוח בספטמבר 1989, בבית-החולים רמב"ם בחיפה. בדיקות הדמיה שנערכו למנוח הדגימו הפרעה באספקת הדם לשריר הלב ונזק מהותי ללב ולתפקודו. בפברואר 1990 עבר המנוח צנתור לב, שהדגים תפקוד ירוד של החדר השמאלי, אי-ספיקה משמעותית של המסתם המיטרלי וטרשת קשה בעורקים הכליליים, עם מספר הצרויות קשה בעורקי הלב (ראו: תצהירו של פרופ' מור והמסמכים הרפואיים המצורפים אליו). בדו"ח הצנתור נכללה לסיכום המלצה חד-משמעית לבצע "נתוח מעקפים בהקדם + MVR לפי החלטת המנתחים".
בסעיף 5 לתצהירו, מתייחס פרופ' מור למכלול הממצאים המפורטים לעיל ומציין:
"ממצאים אלה הצביעו על מסקנה חד-משמעית, כי יש לבצע למנוח ניתוח מעקפים והחלפת מסתם. הוחלט איפוא, על ביצוע ניתוח לב פתוח למנוח, לצורך השתלת שני מעקפים ורידיים לעורק קדמי יורד ולעורק דיאגונלי, והחלפת המסתם המיטראלי במסתם מלאכותי ...".ב

התור לניתוח נקבע לחודש אוקטובר 1990, אך במהלך החודשים מאז הצנתור ועד הניתוח אושפז המנוח בשל אירועים חוזרים של אי-ספיקת לב שמאלי, אשר התבטאה בבצקת ריאות ובתעוקת חזה וקוצר נשימה במאמץ קל ובמנוחה. אי לכך, המליצו כל הרופאים שטיפלו במנוח לאחר הצנתור ולפני הניתוח, להקדים את הניתוח ככל הניתן. בסיכום המחלה מיום 11.4.1990, בעקבות אשפוזו במרכז הרפואי ע"ש וולפסון, עקב התקף קוצר נשימה, צוין בהקשר זה כי המנוח נשלח להקדמת התור במכון הלב, עם המלצה להקדמת הניתוח. הקרדיולוג במכון הלב שבמרכז הרפואי ע"ש וולפסון התייחס אף הוא לחיוניות הניתוח והצורך להקדימו, עקב מצבו הקשה של המנוח ובמכתבו מיום 27.5.1990, המופנה אל הרופא המחוזי, כתב:
"מדובר בגבר צעיר לאחר אוטם נרחב של שריר הלב עם תפקוד ירוד של חדר שמאל ומחלות שלושת העורקים. קלינית קיימת תעוקת חזה, מבחני מאמץ חיוביים אושפז מספר פעמים במהלך חודש אחרון עקב תעוקת חזה ואי-ספיקת לב. לחולה תור לנתוח מעקפים באוקטובר ש.ז. (1990) בבי"ח שיבא. נסיונותנו להקדים התור לנוכח מצוקתו נכשלו עד כה.
נודה לך על עזרתך בהסדרת הנתוח בהקדם האפשרי לנוכח היותו צעיר עם מחלה קשה".

דברים באותה רוח נכתבו על-ידי אותו קרדיולוג סמוך לאחר מכן, במכתבו מיום 5.6.1990, בו חזר והדגיש את מצבו הקרדיולוגי הקשה של המנוח בציינו כי הוא "אינו מסוגל לעבוד ולתפקד".

ב- 7.7.1990 אושפז המנוח באופן דחוף בבית-החולים שיבא בשל החמרה באי-ספיקת הלב והניתוח בוצע, כאמור, ביום 24.9.1990.

על ההכרח לבצע את הניתוח נוכח מצבו הקרדיאלי של המנוח, עמדו בחוות-דעתם גם פרופ' בורמן וד"ר בנאי, המומחים מטעם ההגנה, ואילו פרופ' אשכנזי, המומחה מטעם התביעה, ציין בחוות-דעתו המשלימה את השיקולים שראוי היה להביא בחשבון במקרה הנתון, במסגרת התייעצות נוירולוגית מוקדמת:
"לפי דעתי, היה מקום לבצע את הניתוח בסיכון הנוירולוגי האמור הכרוך בו, כמובן אך ורק לאחר התייעצות עם נוירולוג, ורק במידה שהקרדיולוג היה משכנע את הנוירולוג שרמת הסיכון הקרדיולוגי עולה על רמת הסיכון הנוירולוגי וכי אמלא (הטעות במקור) הניתוח היתה סכנה ממשית למוות מיידי של החולה".ו

במענה לעמדתו זו של ד"ר אשכנזי ציין ד"ר בנאי, הקרדיולוג מטעם ההגנה, כי:
"...אחוזי התמותה בחולים הסובלים מאי ספיקת הלב מדרגה IV-III (כפי שסבל מר בויום) הם גבוהים במיוחד... משך החיים הממוצע (חציון – median) לגבר הסובל מאי ספיקת לב מדרגה כזו הוא 1.7 שנים... קיום גם של אי ספיקת המסתם המיטרלי בחולים אחרי אוטם בשריר הלב מהווה גורם נוסף ובלתי תלוי המגביר עוד יותר את הסיכון לתמותה."

בחקירתו הנגדית עומת פרופ' אשכנזי עם נתונים אלה שהציג ד"ר בנאי וכן עם נתונים דומים שהוצגו על-ידי פרופ' בורמן, ולפיהם הייתה תוחלת חייו של המנוח מתקצרת לפרק זמן של שנה או שנתיים לכל היותר אלמלא בוצע הניתוח:
"ש. אחרי שאני מפנה אותך לציטוטים משתי חוו"ד אלה, האם תסכים שמדובר במצב שאילו היו מתייעצים איתך היית מייעץ כנוירולוג לנתח.נ
ת. כן, אחרי שהייתי מסביר את כל הסיכון, הייתי חייב להסכים בנתונים שתוארו, אם נאמר שאחרת ימות בתוך שנה – שנה וחצי."
(ראו: עדותו בעמ' 57 לפרוטוקול מול הש' 21-24).ב

אשר לבדיקת הדופלר, מתוך בדיקת דופלר שבוצעה לאחר הניתוח, עולה כי עורקי התרדמת היו פתוחים, ומכאן שגם אילו בוצעה בדיקת דופלר לפני הניתוח, לא היה בה משום אינדיקציה נגד ביצוע הניתוח. אשר לטענת התובעים בדבר אינדיקציות אחרות שניתן היה להסיק מבדיקת הדופלר אילו בוצעה לפני הניתוח, טענה זו אין לה עיגון בחוות-הדעת מטעם התובעים והיא נשללה לחלוטין עת הוצגה למומחים מטעם ההגנה בחקירה הנגדית (ראו: עדות ד"ר בנאי בעמ' 88 לפרוטוקול; עדות פרופ' מור בעמ' 75 לפרוטוקול). מכל מקום, אין לטענה זו, אפילו הייתה נכונה, השלכה באשר לעצם ההחלטה לבצע את הניתוח.ו

המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי לדעת המומחים כולם, לרבות פרופ' אשכנזי מטעם התביעה, ההחלטה לבצע את הניתוח הייתה החלטה נכונה וסבירה בנסיבות העניין, נוכח מצבו הקרדיולוגי הקשה של המנוח ונוכח תוחלת החיים הקצרה שהייתה צפויה לו, אלמלא בוצע הניתוח. לפיכך, אין מקום לייחס לנתבעים או מי מהם רשלנות בשל עצם ביצוע הניתוח.נ

7.                 האם ניתן לייחס לנתבעים רשלנות באשר לפעולות שבוצעו במהלך הניתוח?

עיון בחוות-הדעת שהוגשו מטעם התובעים, לרבות חוות-הדעת המשלימות, מלמד כי אין הן מצביעות על התרחשות רשלנית כלשהי במהלך הניתוח, כגורם להידרדרות שחלה בתפקודו הנוירולוגי של המנוח לאחר הניתוח. בעמ' 2 לחוות-דעתו מיום 1.9.1997 מעלה פרופ' קוטב מספר גורמים אפשריים שהביאו לסיבוך הנוירולוגי אצל המנוח ולאוטם המוחי שזוהה אצלו, אך בפרק המסקנות בעמוד האחרון מדגיש פרופ' קוטב כי:
"אין באפשרותי, לפי החומר שבידי, לזהות טוב יותר את הגורם הקושר את הסיבוך לניתוח, שכן תסכים (צ"ל - חסרים) תיעוד ההרדמה ופרטי הפעלת מכות (צ"ל – מכונת) הלב/ריאה בניתוח".ב

ובחוות-הדעת המשלימה, לאחר שהומצא החומר החסר, ציין פרופ' קוטב כי לאור המסמכים הנוספים ניתן לקבוע בבירור שהיו אצל המנוח מספר אירועים של ירידה בלחץ הדם וקרוב לודאי גם בזרימת הדם למוח, "ביומיים שלאחר הניתוח ואולי אף בזמן הניתוח והשימוש במכונת לב/ריאה". פרופ' קוטב מדגיש בחוות-הדעת הנוספת כי בגיליון החולה נרשמו שתי קריאות בלבד של לחץ הפרפוזיה בזמן הניתוח, שערך כשלוש שעות ורבע, ולדעתו אף כי שתי קריאות אלה היו תקינות אין הן יכולות להעיד על זרימת דם סבירה למוח כל העת.
מתוך האמור לעיל, עולה כי בחוות-הדעת שהוגשו מטעם התביעה אין ממצא רפואי פוזיטיבי המצביע על פעולה או מחדל רשלניים, שאירעו במהלך הניתוח וגרמו למצבו הנוירולוגי של המנוח לאחר הניתוח. כל שהיה פרופ' קוטב מוכן לומר הוא כי בהיעדר רישום תכוף יותר של לחץ הדם במהלך הניתוח אולי אירעה במהלך הניתוח ירידת לחץ דם שלא נרשמה ואולי נגרמה כתוצאה מכך ירידה באספקת דם מחומצן למוח. משעומת פרופ' קוטב בחקירתו הנגדית עם העובדה שמדובר בהשערות בלבד, אישר זאת פרופ' קוטב באומרו כי:
"אני לא יכול כאן, רטרוספקט וללא שהייתי שם, לדעת שהכל נעשה בצורה מיומנת כפי שמצהיר פרופ' בורמן, אולי כן ואולי לא."
(ראו: עדותו בעמ' 31 לפרוטוקול מול הש' 24-26)



ולשאלת ביהמ"ש השיב פרופ' קוטב:
"אני מסכים כי עצם העובדה שלחץ הדם ירד, לא מעידה בהכרח על כך שהטיפול לא היה כהלכה. זה יכול להיות בשל כך וזה יכול להיות שמדובר בחולה קשה מאד."
(ראו: עדותו בעמ' 32 לפרוטוקול מול הש' 2-4).ו

במילים אחרות, אין בפנינו כל ממצא רפואי פוזיטיבי, להבדיל מהשערות, היכול לבסס מסקנה לפיה התרחשו במהלך הניתוח פעולה או מחדל רשלניים, אשר גרמו למצבו הנוירולוגי של המנוח.נ
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שרישום לחץ הדם של המנוח בעת שהיה מחובר למכונת לב/ריאה לוקה בחסר. אמנם, מתוך העדויות שנשמעו מתברר כי לחץ הדם של המנותח נמדד on-line ועמד לנגד עיני הצוות המנתח, במשך כל זמן הניתוח והחיבור של המנותח למכונת לב/ריאה (ראו: עדותו של פרופ' מור בעמ' 69 לפרוטוקול מול הש' 11-14; עדותו של פרופ' בורמן בעמ' 108 לפרוטוקול מול הש' 6-7; עדותה של הטכנאית שפרה ליפשיץ בעמ' 98 לפרוטוקול מול הש' 17-19); דא עקא, במהלך הניתוח, שנמשך כשלוש ורבע שעות, נרשמו בגיליון החולה שתי קריאות בלבד של לחץ הדם, האחת, בשעה 11:00, כחצי שעה לאחר תחילת הניתוח, והשניה, בשעה 13:00, כארבעים דקות לפני סיומו (ראו: גיליון נספח א'1 לתצהירה של שפרה ליפשיץ). עובדה זו, אינה מאפשרת מעקב ובחינה בדיעבד של הנתונים הנוגעים למדידת לחץ הדם לאורך הניתוח.
ככל שהנוהל במועד הרלוונטי לא חייב יותר מרישום של קריאה אחת במהלך שעתיים של ניתוח, נראה כי נוהל זה טעון תיקון, וניתן לצפות כי רישום קריאות לחץ הדם יבוצע באופן שוטף לאורך הניתוח, תוך פרקי זמן קצובים וקצרים יותר, בהיות לחץ הדם של המנותח אחת האינדיקציות החשובות לבחינת מצבו במהלך הניתוח. פרופ' מור מאשר בחקירתו הנגדית כי על-פי הנוהל המוכר לו כיום במרכז הרפואי ע"ש שיבא נהוג לרשום את לחץ הדם של המנותח המחובר למכונת לב/ריאה לפחות פעם בשעה ואילו פרופ' קוטב מציין בעדותו כי על-פי הנוהל המוכר לו, מקובל בניתוחי מעקפים לרשום את לחץ הדם של המנותח בכל 5-10 דקות (ראו: עדות פרופ' מור, בעמ' 69 לפרוטוקול מול הש' 26 ובעמ' 70 מול הש' 1; עדות פרופ' קוטב , בעמ' 32 לפרוטוקול מול הש' 6-7). מחדל זה בכל הנוגע לתיעוד רציץ ותכוף של לחץ הדם במהלך הניתוח, מונע מן התובעים וכן מבית-המשפט ראיה אותנטית, בעלת משקל ועל כן, עובר הנטל על הנתבעים להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים (ראו: ע"א 789/89 הנ"ל וע"א 8151/98 הנ"ל).


במקרה שלפנינו, העידה שפרה ליפשיץ הטכנאית בתצהירה כי:
"הנוהל המקובל הוא שכאשר אני מבחינה שישנה סטיה של לחץ הדם מהנורמה, אני מודיעה על כך לרופא המנתח ולרופא המרדים, והם פועלים להחזרת לחץ הדם לרמה התקינה."

עוד ציינה שפרה ליפשיץ בתצהירה כי :
"מעיון בטופס המצורף ברור לי לחלוטין שלא הייתה סטיה כזו, ולחץ דם של החולה, במהלך פעולת מכונת לב ריאה, היה תקין. לו היו סטיות מעין זה, הייתי לוקחת בדיקות נוספות, תוך ציון ערך לחץ הדם בזמן הבדיקה."

פרופ' מור, המנתח, העיד אף הוא כי הניתוח עבר בהצלחה ולא התרחשו במהלכו כל תקלות או אירועים בלתי צפויים (ראו: סעיף 10 לתצהירו וכן בעדותו בעמ' 66 לפרוטוקול מול הש' 18-19). מכאן שלמרות הנוהל הבלתי תקין מבחינת רישום לחץ הדם במהלך הניתוח, עולה מן העדויות שהציגו הנתבעים כי לא אירעו במהלך הניתוח מעשים או מחדלים רשלניים, הקשורים ללחץ הדם של המנותח.
המסקנה העולה מן האמור לעיל הינה כי אין לייחס לנתבעים או מי מהם רשלנות במעשה או במחדל, ככל שהדבר נוגע לפעולות במהלך הניתוח.

8.                 לאחר הניתוח חלה הידרדרות במצבו הנוירולוגי של המנוח. מתוך הדו"ח הסיעודי המתעד את מצבו במהלך הימים שלאחר הניתוח ועד ששוחרר לביתו ביום 7.10.1990, עולה כי נתגלו אצל המנוח החל מיום 27.9.1990 תופעות של בלבול, אובדן זיכרון וכן חרדה והתנהגות עצבנית (ראו: דו"ח סיעודי נספח א'2 לתצהיר ד"ר קרני). בעקבות כך, הוזמן עבור המנוח, פעמיים, ייעוץ פסיכיאטרי במהלך האשפוז הנ"ל. בחוות-הדעת מיום 3.10.1990 ומיום 7.10.1990 של הפסיכיאטר שהוזמן, ד"ר בירגר, אובחן אצל המנוח מצב של דיליריום פוסט-אופרטיבי ואבחנה זו צוינה גם בסיכום המחלה מיום 7.10.1990, עת שוחרר המנוח לביתו. לפיכך, נקבע למנוח, בנוסף לביקורת במרפאת מכון הלב, גם המשך מעקב במרפאה הפסיכיאטרית.
מצב של דיליריום פוסט-אופרטיבי הינו תופעה שכיחה למדי לאחר ניתוח לב פתוח, והוא נובע מכך שהחולה נחשף לזרימה לא פולסטיבית של מכונת לב/ריאה או מחוסר חמצון מספיק של המוח (ראו: עדות פרופ' מור, בעמ' 80 - 82 לפרוטוקול). אין חולק כי תופעה זו של דיליריום פוסט-אופרטיבי הינה הפיכה ובדרך-כלל היא חולפת לאחר מספר שבועות או חודשים (ראו גם בסעיף 6 לתצהיר ד"ר קרני ובעדות פרופ' קוטב, בעמ' 39 לפרוטוקול מול הש' 3-12). נוכח ההידרדרות שחלה במצבו הנוירולוגי של המנוח לאחר הניתוח, כפי שתתואר להלן, יש מחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים באשר לנכונותה של האבחנה בדבר דיליריום פוסט-אופרטיבי, שנקבעה למנוח לאחר הניתוח.ב
אכן, כשבועיים לאחר ששוחרר מבית-החולים, אושפז המנוח שוב ביום 21.10.1990 ואובחן כסובל מ- Recurrent T.I.A.'s (Transient Ischemic Attacks ). מדובר בהתקפים איסכמיים חולפים במוח, אשר כמותם אירעו אצל המנוח כבר מאז 1986 ואובחנו כאי-ספיקה של המערכת העורקית ה- Vertebro-Basilar. כתוצאה מן ההתקפים בעבר, נגרמו למנוח קושי חולף בדיבור, חולשה ביד שמאל וחולשה מרכזית קלה של עצב הפנים מימין. כמו כן, הודגם בבדיקת CT שנערכה למנוח אוטם ישן בהמיספרה השמאלית, המעיד על אירוע מוחי קבוע (C.V.A.), שאירע לו עוד לפני הניתוח.
לדעת הנוירולוג ד"ר קרני, אשר טיפל במנוח במהלך האשפוז הנוסף מיום 21.10.1990, אין קשר בין הדיליריום שהופיע לאחר הניתוח לבין אירועי ה- T.I.A. החוזרים שבגינם אושפז המנוח ביום 21.10.1990. ד"ר קרני סבור כי מדובר ב-.T.I.A, בדומה לאירועים שהמנוח סבל מהם לפני הניתוח, אשר חזרו לאחר ולמרות הניתוח ולאחר שהחולה התאושש מהדיליריום ממנו סבל לאחר הניתוח. ד"ר קרני הוסיף וציין כי מכאן המשיכה מחלת עורקי המוח של המנוח להתקדם עד שהגיעה בשנת 1997 למצב של 80% נכות נוירולוגית צמיתה, כאמור בחוות-דעתו של פרופ' אשכנזי. לדעת ד"ר קרני מדובר בתהליך של הידרדרות הדרגתית ואין מדובר באירוע חד-פעמי בעת הניתוח (ראו: סעיף 7 לתצהירו). מנגד, בחוות-דעתו המשלימה, סבור פרופ' אשכנזי כי לא היה מקום לאבחנה של דיליריום פוסט-אופרטיבי במקרה של המנוח, וכי התופעות שנצפו אצל המנוח מיד לאחר הניתוח, מבטאות אירוע נוירולוגי ולא אירוע פסיכיאטרי, שהתרחש תוך כדי הניתוח עם החמרה במצב כשלושה שבועות לאחר הניתוח. ראוי לציין כי בכל הנוגע לסיכון המוגבר להתרחשותו של סיבוך נוירולוגי תוך כדי הניתוח במקרה של המנוח, הייתה תמימות דעים בין המומחים משני הצדדים (ראו: חוות-הדעת של פרופ' אשכנזי ופרופ' קוטב; חוות-דעתו של פרופ' בורמן, בעמ' 3, ועדותו בעמ' 108 לפרוטוקול מול ש' 27 ובעמ' 109 מול ש' 1; עדותו של ד"ר בנאי בעמ' 88 לפרוטוקול מול הש' 5-10; תצהירו של פרופ' מור, בסעיף 11). אלא, שלדעת פרופ' אשכנזי "האירוע שמבחינה נוירולוגית היה בסיכון גבוה להתרחשות, אכן התרחש, תוך ניתוח המעקפים הנ"ל", בעוד אשר לדעת ד"ר קרני מטעם הנתבעים, אין קשר בין אירועי ה- T.I.A., שאובחנו אצל המנוח כחודש לאחר הניתוח, ובין הניתוח. עמדתו של ד"ר קרני אינה מקובלת עלי. תמיכה לעמדת פרופ' אשכנזי לפיה נגרם למנוח בזמן הניתוח סיבוך נוירולוגי, שהיה צפוי, ניתן למצוא בחוות-דעתו המשלימה של פרופ' בורמן, המומחה מטעם הנתבעים, אשר מציין בסעיף 6 בפרק "סיכום ומסקנות" כי "היה סיבוך מוחי בזמן הניתוח". ד"ר בנאי, הקרדיולוג מטעם הנתבעים, מציין אף הוא בעמ' 5 לחוות-דעתו בסעיף 6:
"...סביר גם להניח שההחמרה במצבו הנוירולוגי של מר בויום אשר הופיעה לאחר הניתוח היא סיבוך של הניתוח וההרדמה, יתכן עקב שינויים בלחץ הדם." (וכן ראו גם בעמ' 2 לחוות-הדעת).ו

עם זאת, פרופ' אשכנזי אישר בחקירתו הנגדית כי מדובר בהמשך ישיר של מחלת עורקי המוח, ממנה סבל המנוח לפני הניתוח, אשר הלכה והידרדרה לאורך השנים שלאחר הניתוח וכן ציין כי הסיבוך הנוירולוגי שאירע במהלך הניתוח היה אך גורם מאיץ ומחמיר בהידרדרותו הצפויה של המנוח מבחינה נוירולוגית, גם אלמלא הניתוח (ראו: עדותו בעמ' 49 לפרוטוקול מול הש' 3-9 ובעמ' 56 מול הש' 3-12). תהליך ההידרדרות ההדרגתי במצבו הנוירולוגי של המנוח בתקופה שלאחר הניתוח, משתקף גם במסמכי המוסד לביטוח לאומי, אליו פנה המנוח לצורך קביעת נכות כללית (נ/1).

9.                 נוכח המסקנה כי מצבו הנוירולוגי של המנוח הוחמר כתוצאה מסיבוך שאירע במהלך הניתוח, יש לבחון את השאלה האם סיבוך זה, אשר נכלל בגדר הסיכונים הצפויים כתוצאה מן הניתוח, הינו בר-פיצוי. העילה אשר בגדרה יש לבחון שאלה זו היא עילת הרשלנות. ודוק - אין מדובר בהתרשלות במתן הטיפול הרפואי, אשר לגביה נקבע כי לא הוכחה, אלא בהתרשלות הנוגעת להיעדר הסכמה מדעת. בעניין זה, טוענים התובעים כי המנוח הסכים אמנם לביצוע הניתוח אך לא הוסברו לו כלל הסיכונים הכרוכים בכך ובייחוד הסיכון הנוירולוגי המוגבר, הנובע מן ההיסטוריה הרפואית שלו בתחום זה, טרם הניתוח. התובעים מוסיפים וטוענים כי אילו הוסבר למנוח הסיכון הנוירולוגי הכרוך בכך, לא היה מסכים לניתוח.נ

המקרה שלפנינו אירע כ- 6 שנים לפני כניסתו לתוקף של חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן – חוק זכויות החולה). חוק זה מסדיר בסעיף 13(ב) את חובתו של הרופא המטפל למסור למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי להחליט אם להסכים לטיפול הרפואי המוצע, ובכלל זה מידע באשר לסיכויים ולסיכונים הכרוכים בטיפול. אולם, חובה זו לספק לחולה את המידע הדרוש באשר לטיפול הניתן ובאשר לתוצאותיו האפשריות, הוכרה בפסיקתנו עוד בטרם נכנס לתוקפו חוק זכויות החולה; תחילה, במסגרת עוולת התקיפה (ראו: ע"א 3108/91 נועם רייבי ואח' נ' ד"ר קורט וייגל ואח' , פ"ד מז(2), 497) ולאחר מכן במסגרת עוולת הרשלנות, כחלק מחובת הזהירות המוטלת על הרופא כלפי החולה המטופל על-ידיו, לספק למטופל את המידע הדרוש לו על-מנת לגבש החלטה אישית מושכלת אם לבחור במסלול רפואי מסוים, תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך, אם לאו (ראו: ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 171, רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' עפרה גלעד ואח', פ"ד מט(2) 516, ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה ואח', פ"ד נג (4) 526).

ואכן, המשיב 3 נהג גם במועדים הרלוונטיים לתביעה שלפנינו, להחתים את החולה על "טופס הסכמה לניתוח". טופס זה, כלל אישור מפי החולה כי הוא מסכים לביצוע הניתוח לאחר שקיבל "הסבר מפורט בעל-פה מד"ר (_) על הצורך בביצוע ניתוח (_), לרבות על התוצאות המקוות, על הסיכונים הסבירים ועל דרכי הטיפול החלופיות האפשריות בנסיבות המקרה, לרבות הסיכויים והסיכונים הכרוכים בכל אחד מהליכים אלה, והבדיקות והטיפולים הכרוכים בכך".ב

במקרה שלפנינו, אין הנתבעים יכולים להסתמך על טופס ההסכמה לניתוח כראיה לכך שניתנו למנוח כל ההסברים הדרושים בעניין הניתוח, לרבות הסיכונים הכרוכים בו, מן הטעם הפשוט שהטופס לא נחתם על-ידי המנוח. תחילה, טענו אמנם הנתבעים כי המנוח חתם על הטופס, אך עיון בטופס מלמד כי הוא אינו חתום במקום המיועד לחתימת החולה וכי כל שיש בו הוא סימון המקום המיועד לחתימה (נספח ב' לתצהירה של סאלי). פרופ' מור נאלץ להודות בכך במהלך חקירתו הנגדית, משהוצג הטופס בפניו, וכך העיד:
"לאחר שאני נשאל היכן אני רואה את החתימה, אני אומר שיש כאן קשקוש שהנחתי שהוא חתימה.... היום כשאני מסתכל על זה בדיעבד, אני מסכים איתך שיש פה בעיה".ו
(ראו: עדותו בעמ' 77 לפרוטוקול מול הש' 5-14).נ

ראיה נחרצת לכך שהטופס נעדר חתימה של המנוח מצויה בדו"ח הסיעודי מיום 23.9.1990, ערב הניתוח, בו נרשם: "מוכן לניתוח כרשום. אין הסכמה החולה חתם על דף לא נכון!" (ההדגשות במקור, ראו: ת/1 מסמך 23). מתוך העדויות שנשמעו לא הוברר אל נכון על איזה דף חתם המנוח במקום טופס ההסכמה. יתרה מכך, ד"ר רביב, שהועסק במועד הרלוונטי כמתמחה במחלקה, חתום על טופס ההסכמה הנדון כמי שהסביר למנוח את הטעון הסבר בקשר לניתוח וכמי שהמנוח חתם בפניו על הטופס. אולם, בחקירתו הנגדית נאלץ ד"ר רביב להודות כי חתימת האישור שחתם בתחתית הטופס היא בעייתית וכי לאמיתו של דבר לא ניתן למצוא בטופס חתימה כלשהי של המנוח:
"ש. איפה החתימה של החולה על נספח 17.ב
ת. אין לי מושג מה החתימה שלו ואיך החתימה של החולה.ו
לשאלת ביהמ"ש, כשדיברת בתצהירך על חתימת החולה, על מה דיברת.נ
ת. אין לי מושג. יכול להיות שזו החתימה שלו ויכול להיות שזה סתם קשקוש. אני לא יודע. זה מאד לא ברור לי."
(ראו: עמ' 96 לפרוטוקול מול הש' 19-24).ב

סיכומו של דבר, אף כי התובעים לא הכחישו את ההסכמה שנתן המנוח לביצוע הניתוח, אין בפני ראיה בכתב לכך שהמנוח נתן את הסכמתו לניתוח, לאחר שנמסר לו המידע הרפואי הדרוש, לרבות הסיכון הנוירולוגי המוגבר שבפניו עמד עקב מצבו. במילים אחרות, משלא חתם המנוח על טופס ההסכמה לניתוח, שהיה נהוג אצל המשיב 3, הכולל אישור בכתב של המנותח בדבר ההסברים שניתנו לו, מתעורר במקרה שלפנינו ספק ממשי האם אמנם ניתנו למנוח, טרם הניתוח, כל ההסברים הדרושים בנוגע לניתוח, לרבות הסיכון הנוירולוגי המוגבר שאפיין אותו בשל הבעיות מהן סבל בתחום זה.

10. האם מתוך חומר הראיות שהוצג ניתן ללמוד כי ההסבר הדרוש ניתן למנוח, אף כי חתימתו אינה מופיעה על טופס ההסכמה המפורט?

סאלי, אשתו של המנוח, טענה בעדותה כי איש מהרופאים שטיפלו במנוח בעת שאושפז אצל המשיב 3 לא הסביר להם את הסיכונים הכרוכים בניתוח ואף לא את הסיכון הנוירולוגי הגבוה הכרוך בניתוח. כמו כן, טענה סאלי בעדותה, כי איש מן הרופאים לא הסביר לה או למנוח כי תוחלת חייו, אם לא יבוצע הניתוח, היא קצרה (ראו: סעיף 11 לתצהירה). מנגד, הצהירו פרופ' מור וד"ר רביב בתצהירי העדות שהגישו, כי נתנו למנוח הסברים מפורטים על מהות הניתוח, על נחיצותו ועל הסיכונים הכרוכים בו, לרבות בגין מצבו הרפואי הספציפי מבחינה נוירולוגית. אולם, בחקירתם הנגדית נאלצו פרופ' מור וכן ד"ר רביב להודות כי אין הם יכולים לזכור בבירור מה נאמר על-ידם למנוח במקרה הספציפי הנדון (ראו: עדותו של פרופ' מור בעמ' 78 לפרוטוקול מול הש' 24-26; עדותו של ד"ר רביב בעמ' 96 לפרוטוקול מול הש' 9-12). כל שיכלו פרופ' מור וד"ר רביב לומר הוא כי לדעתם נהגו לגבי המנוח על-פי הכללים שהיו מקובלים ונקוטים על-ידם בעניין זה לגבי מנותחים בדרך-כלל, כפי שבאו לידי ביטוי בטופס ההסכמה לניתוח. מצב דברים זה, לפיו אין הרופא יכול לזכור לאחר שנים את חילופי הדברים בינו ובין החולה הספציפי, אין בו משום הפתעה. זהו מצב דברים טבעי המתבקש לנוכח העובדה כי רבים הם מטופליו של הרופא ואין הוא יכול לזכור פרטים רלוונטיים לגבי כל אחד ואחד מהם לאורך שנים. מכאן בדיוק נובעת חשיבותה הרבה של הרשומה הרפואית המתעדת את הדברים בזמן אמת ויכולה לשמש לכל מי שירצה בכך, יהא זה החולה, יהא זה בית-המשפט ויהא זה הרופא עצמו, אינדיקציה למה שנעשה, גם בחלוף השנים.

11. מתוך מכלול הראיות שסקרתי לעיל, עולה כי אין בפני ראיה הסותרת את עדותה של סאלי, לפיה היא והמנוח לא קיבלו הסברים מפורטים כנדרש, באשר למהות הניתוח ובאשר לסיכונים הכרוכים בו. המסקנה הנובעת מכך היא כי במקרה הנדון יש לייחס לנתבעים רשלנות לא בשל כך שהטיפול הרפואי בוצע ברשלנות אלא בשל כך שההתערבות הרפואית נעשתה בלא שניתנה לחולה הזדמנות לבחון את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בניתוח ובכך נשללה ממנו האפשרות לקבל החלטה מושכלת למנוע את הטיפול, אשר במהלכו, כפי שכבר נקבע, התרחש סיכון נוירולוגי שהיה צפוי ברמה גבוהה. אולם, על-מנת שניתן יהיה לחייב את הנתבעים או מי מהם בגין הנזק שאירע, יש לקבוע כי היה קשר סיבתי בין ההתרשלות שבאי-מתן ההסבר ובין הנזק שנגרם למנוח כתוצאה מן הסיבוך במהלך הניתוח. לצורך כך, יש לבחון ולהעריך האם המנוח היה מקבל עליו את הטיפול לו נמסרו לו כל העובדות הרלוונטיות, לפני הניתוח. השאלה מהו המבחן לפיו יש לבדוק את דבר קיומו של הקשר הסיבתי בעניין זה, היא שאלה מורכבת והדעות לגבי המבחן הנכון, אינן אחידות (ראו: פסק-דינה של כבוד השופטת בייניש בע"א 2781/93 הנ"ל, שם בעמ' 551-554 וכן פרופ' א' כרמי, בריאות ומשפט (תשס"ג) 321-322). הכל מסכימים כי עדותו הסובייקטיבית של מטופל, הניתנת בדיעבד, בעת שהוא סובל מתוצאות הטיפול, הינה במידה רבה "חוכמה לאחר מעשה" ולא ניתן לחלץ ממנה באופן אמין תשובה לשאלה מה היה עושה אותו מטופל בזמן אמת, בעת שנדרש להחליט על הטיפול, כשהסיכויים והסיכונים מוצגים בפניו.

לפיכך, קשה לבסס מסקנות על עדותה של סאלי, אשר סיפרה שהמנוח התבטא לא אחת לאחר הניתוח כי אילו ידע מראש על ההחמרה במצבו הנוירולוגי, העלולה להיגרם כתוצאה מן הניתוח, לעולם לא היה מסכים לבצעו (ראו: סעיף 15 לתצהירה וכן עדותו של הבן גדי בעמ' 45 לפרוטוקול מול הש' 3-4).ו
המבחן המועדף, המיושם בפסיקה לצורך ההערכה מהי ההסתברות שהחולה היה מסרב לקבל את הטיפול, הוא מבחן אובייקטיבי המשלב את הנסיבות הסובייקטיביות של החולה הניזוק. בהקשר זה נפסק כי:
"... על בית המשפט להביא בחשבון את סוג הטיפול שקיבל החולה ואת מידת חיוניותו אל מול הסיכון הטמון בו, ולהעריך את תגובתו המסתברת של החולה על-פי אמות-מידה של חולה סביר בנסיבות דומות. על-פי אמות-מידה אלה, ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אי-מסירת מידע תוך הפרת חובת זהירות לבין הנזק שנגרם מהטיפול. המבחן האובייקטיבי האמור אינו מייתר את הבחינה הנוגעת לחולה המסוים העומד בפני בית-המשפט. בית-המשפט יבחן את מידת הפגיעה בכושר השיפוט של החולה, על רקע התנאים והאופן שבו נמסר לו המידע, ואת מכלול הנתונים והנסיבות הנוגעים לאישיותו ולמצבו הנפשי והפיזי. על רקע כל אלה, יפעל בית-המשפט על דרך האומדן השיפוטי ויעריך מה הייתה התנהגותו של התובע שלפניו אילולא הפרת החובה של הנתבעים. "
(ראו: ע"א 2781/93 הנ"ל, שם בעמ' 553-554).

במקרה שלפנינו, אילו הוצג בפני המנוח מצבו הקרדיולוגי הקשה, אשר ללא ניתוח מעקפים והחלפת מסתם, הביא לכך שתוחלת חייו לא עלתה על שנה עד שנתיים לכל היותר, ולעומתו - הסיכון הנוירולוגי המוגבר, שהגיע כדי 4% או אולי יותר, לסיבוך נוירולוגי במהלך הניתוח שיחמיר את מצבו (ראו: חוות-דעתו של פרופ' קוטב, בפרק הדיון; תצהירו של פרופ' מור, בסעיף 11; חוות-דעתו המשלימה של פרופ' בורמן, בעמ' 3), ניתן להעריך ברמה גבוהה של ודאות כי המנוח הספציפי, ככל אדם סביר אחר במצבו, היה נוטל את הסיכון ומחליט לעבור את הניתוח, למרות הסיכון הנוירולוגי הכרוך בו. לפיכך, אין למצוא במקרה הנדון קשר סיבתי בין הפרת החובה להציג בפני המנוח, טרם הניתוח, את הסיכונים הצפויים לו ובין הסיבוך הנוירולוגי שנגרם לו.

עם זאת, אין מקום לעבור לסדר היום נוכח המסקנות והממצאים המפורטים בפסק-דין זה ובעיקר נוכח המסקנה לפיה לא הוכח כי ניתן למנוח המידע הרפואי המלא שהוא זכאי לקבלו בטרם הסכים לניתוח. בע"א 2781/93 הנ"ל, קבע בית-המשפט העליון, בנסיבות דומות, כי החולה זכאית, במקביל לפיצוי בגין עוולת הרשלנות אילו הוכחה, לפיצוי כללי נפרד בגין עוולה חוקתית, שעניינה פגיעה באוטונומיה. פיצוי זה נועד לפצות את החולה על תחושות של עלבון וצער ועל הפגיעה ברגשותיו כאדם, בשל כך שההתערבות הרפואית בוצעה מבלי שנתאפשר לו לקבל בעצמו החלטה מושכלת בדבר גורלו, מתוך בחירתו שלו. בהתחשב בנסיבות המקרה שלפנינו, ובכללן הפגיעה המואצת באיכות חייו של המנוח, התסכול הרב והצער שחש, ומנגד, התחלואים הרבים שמהם סבל ממילא, וביניהם מצבו הנוירולוגי שהיה מועד להידרדרות, וכן מצבו הקרדיולוגי, שהלך והחמיר למרות הניתוח ואף הוביל בסופו של דבר למותו, כשבע שנים לאחר הניתוח, בעודו ממתין להשתלת לב, אני סבורה כי המנוח זכאי היה לפיצוי בסך כולל של 25,000 ₪, בגין העוולה של פגיעה באוטונומיה. אני מחייבת, איפוא, את הנתבעים 1 ו- 2, יחד ולחוד, לשלם לתובע 1 את הסכום הנ"ל.
כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו- 2, יחד ולחוד, לשלם לתובע 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 6,500 ₪, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק, החל מהיום ועד יום התשלום בפועל.נ

אישיותו המשפטית של המשיב 3 לא הובררה מתוך כתב התביעה ובטענות התביעה לא נמצא מענה ראוי לטענת ההגנה כי אין מדובר כלל בגוף משפטי הנושא זכויות וחובות. לפיכך, התביעה, ככל שהופנתה נגד המשיב 3, נדחית, וכן נדחית תביעתה של סאלי נגד הנתבעים כולם. בנסיבות העניין, ובהתחשב בהתנהלותם הבעייתית של הנתבעים בכל הנוגע לתיעוד הרפואי, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות נגד סאלי, למרות שתביעתה נדחתה.ב







א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת