הוצאות לנסיעה - חישוב המשכורת הקובעת לצורך גמלאות פרישה

עובדות המקרה 1. התובע הועסק בשירות הנתבעת עד פרישתו לגמלאות בתאריך 30/11/97. התובע קיבל מדי חודש תשלומים שונים, ביניהם כאלה שהיו בגין החזר עבור אחזקת רכב. תשלומים אלו היו: תוספת רכב קבועות, תוספת רכב משתנות, קצובת נסיעה, דמי ביטוח ורישוי רכב. רכיבים אלו לא נכללו בגדר משכורתו קובעת של התובע לצורך גמלה. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם רכיבים אלו ראויים להיכלל בגדר המשכורת הקובעת לצורך חישוב גימלה. טענות התובע 2. בפועל, על מנת לקבל את רכיבי השכר הנדונים, התובע לא נדרש לדווח על מספר הקילומטרים אותם נסע, למעט בשנים האחרונות בהן נדרש לרשום, מדי חודש, את מכסת הקילומטרים החודשית שקבעה לו הנתבעת, ובלא קשר למספר הקילומטרים שנסע בפועל. יתרה מזו, התובע קיבל תשלום עבור כרטיס "חופשי-חודשי" (המכונה "קצובת נסיעה" בתלוש המשכורת) בנוסף לתשלומי אחזקת רכב, ודבר זה מראה על כי רכיב אחזקת הרכב הינו פיקטיבי. בנוסף לכל האמור לעיל, התובע קיבל דמי ביטוח ורישוי רכב בלא קשר לשימוש שעשה בו בפועל. אשר על כן, זכאי התובע שרכיב אחזקת הרכב, על כל חלקיו, יהווה חלק ממשכורתו לצורך חישוב גימלה. התובע מוותר על טענתו בעניין תוספת רכב משתנות, שכן ברצונו לקצר את הליך ההתדיינות בבית הדין. טענות הנתבעת 3. על פי סעיף 8 לחוק שירות המדינה גמלאות [נוסח משולב], התש"ל - 1970 (להלן: חוק הגמלאות), "משכורת קובעת" הינה שיעור המשכורת לרבות התוספות הקבועות. תוספת קבועה היא תוספת שהוכרה ע"י הממשלה כתוספת קבועה. מאחר שרכיב הוצאות הרכב לא הוכר ע"י הממשלה, הרי שהוא מהווה תוספת שאינה קבועה, ולכן הוא לא נכלל במשכורת הקובעת לצורך גימלה. יתרה מזו, מהותם של הרכיבים הנדונים הוא החזר עבור הוצאות שהוציא העובד. את זאת ניתן ללמוד מכך שעל מנת לקבל את הרכיב הנדון ישנה חובה להחזיק רכב, ישנה חובת דיווח, התשלום לא שולם לאנשים הנמצאים בחופשת מחלה, וישנו הסכם קיבוצי המסדיר את העניין. פסק דין 4. לפי חוק הגמלאות המשכורת הקובעת היא המשכורת לעניין קביעת פנסיה. לפי סעיף 8 שבחוק, משכורת קובעת היא המשכורת הבסיסית ותוספות קבועות. תוספת קבועה משמעה תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של העובד, שהוכרה ע"י הממשלה כמשכורת קבועה. משמע, תנאי בל יעבור להיות תוספת תוספת קבועה הוא שהתוספת הוכרה ככזו ע"י הממשלה. לעיתים יכול ורכיב המכונה תוספת (שאינה קבועה), מכונה כך באופן פיקטיבי בלבד, בעוד שבפועל הוא מהווה חלק מהמשכורת הבסיסית. 5. המבחן לקביעה האם תוספת כלשהי מהווה תוספת או שמא חלק מהמשכורת הקובעת, עיקרו בשאלה האם תשלומו של רכיב השכר הנדון מותנה בהתקיימות תנאי או בגורם מיוחד. כאשר מדובר ברכיבי רכב, התשלום אמור להיות בגין החזר הוצאות שהוציא העובד [בג"צ 5572/92 יעקב זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3) 602; ע"ע 300312/97 יעקב נחמני נ' עיריית באר שבע, עבודה ארצי, לג(37) 25; דב"ע לד/ 3-7 ביטמן נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 421; בג"צ 5580/94 מירוז יהודה נ' בית הדין הארצי לעבודה, עבודה עליון, נד, 216; בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(4), 308]. ההבחנה בין "משכורת" ל"תוספת" נגזרת ממהותו של רכיב השכר ולא מהגדרת הצדדים את אותו רכיב, ואף הסכמים קיבוציים לא יוכלו לשנות את מהותו [בג"צ 5572/92 לעיל; בג"צ 5580/94 לעיל]. 6. מהמכתב שקיבל התובע שכותרתו "שיבוץ בתקן הרכב/ שינוי ברמת ניידות - רכב שירות", ובהתאמה עם תלוש השכר של התובע, ניתן ללמוד כי התובע קיבל, בגין הוצאות רכב, את התשלומים כדלהלן: א. רכב קבועות- מחולק לשני תשלומים: 1. רכב שירות ד' - סמל 0700 - 567.5 ש"ח. 2. רכב נטו - סמל 0750 - 319.5 ש"ח. ב. רכב משתנות- ברכיב זה, מוקצבת לתובע, כנגזרת מתפקידו, מכסת ק"מ חודשית של 500 ק"מ. בגין נסיעות עירוניות בתפקיד רשאי התובע לדווח עד למקסימום הק"מ המוקצבים לו. בתלוש המשכורת מכונה רכיב זה ק"מ נטו, ומספר הסמל הוא 1034. בגין רכיב זה קיבל התובע 200 ש"ח. ג. ביטוח ורשיון רכב. ד. בתלוש המשכורת מופיע רכיב נוסף של קצובת נסיעה - סמל 0614 - בגינו קיבל התובע תשלום של 164 ש"ח, לטענתו עבור כרטיס "חופשי-חודשי". 7. באשר להשתתפות המעביד בתשלום ביטוח ורשיון הרכב, הרי שמדובר בהוצאה שהעובד מוציא מהקילומטר הראשון שרכבו נוסע בשנה מסוימת, ללא נפקות לשאלה מה מספר הק"מ אותו אמור העובד לנסוע באותה שנה. לכן, לעניין רכיב זה, אין צורך בדיווח מספר הק"מ החודשי, שבועי, יומי, או שנתי, שהוציא התובע. לאור האמור, רכיב הביטוח ורשיון הרכב שקיבל התובע מהווה החזר עבור הוצאה שהוצאה בפועל, ואין הוא חלק מהמשכורת הקובעת. 8. התובע נדרש לדווח על מספר הק"מ שנסע בפועל וזאת עד הק"מ שהוקצו לו [העומד על 500 ק"מ בחודש]. בהתאם לדיווח שולם לו רכיב "רכב משתנות". בגין סעיף זה מוותר התובע על העלאת טענות [כאמור בסעיף 5 ל"בסיס עובדתי לתביעה"- שהגיש התובע לבית הדין בתאריך 13/3/00]. 9. באשר לתשלום עבור כרטיס ה"חופשי-חודשי", נוהג ידוע הוא שמעסיק נותן לעובדיו החזר נסיעות עבור הנסיעות שנסעו למקום העבודה ובחזרה. פעמים רבות ניתן לעובדים תשלום עבור כרטיס "חופשי-חודשי" מדי חודש, בלא צורך לדווח באופן ספציפי על מספר הנסיעות המדויק שנסע העובד אותו חודש. כבר נקבע כי כל עוד הוכח שהתשלום עבור הוצאות הרכב ניתן בגין הוצאות שהוצאו, אין צורך בדיווח פרטני דווקא [וראה: דב"ע לט/ 3-56 רשות הנמלים בישראל נ' מאיר מיקא, פד"ע יא 44]. יתרה מזו, כרטיס ה"חופשי-חודשי" מאפשר נסיעה בלתי מוגבלת בקווי האוטובוס העירוניים במהלך החודש. לכן, תשלום עבור כרטיס "חופשי-חודשי" אינו נגזר ממספר הנסיעות החודשיות, אלא מעצם קיומן של נסיעות חודשיות בקווי האוטובוס השונים, ולכן אין רלוונטיות לדיווח על מספר הנסיעות החודשי בתחבורה הציבורית. במקרה דנן, התובע עצמו טען כי הגיע לעבודתו "או ברכב או באוטובוס" [עמ' 1 לפרוטוקול מיום 10/5/01], ודי בכך כדי להביאנו למסקנה שהתשלום עבור כרטיס "חופשי-חודשי" (סמל 614 בתלוש המשכורת) מהווה החזר בגין הוצאות ממשיות שהיו לתובע. התובע טוען כי העובדה ששולם לו הן בגין נסיעה בתחבורה ציבורית והן בגין נסיעה פרטית, ומאחר שאין הוא יכול ליסוע הן בתחבורה ציבורית והן ברכבו הפרטי, מראה על כי מדובר בפיקציה. אין בידינו לקבל טענה זו שכן: "אין להעניש את המעבידה הבאה לקראת קבוצת עובדים, החשובה בעיניה, ומעניקה להם תשלום אחזקת רכב בשיעור גבוה. אותה מעבידה רוצה למנוע מצב, שיהיו עובדים שהתשלום לא יכסה את הוצאותיהם בפועל" [דב"ע נו/ 6-3, ד"ר אריה דמיאל נ' הממונה על תשלום הגמלאות, עבודה ארצי, כט(1), 166]. דברים אלו יפים אף לעניינינו, בהם שולמו לתובע תשלומים שיכול ויהיו חופפים מדי פעם, כל עוד שני התשלומים ניתנים בגין הוצאות ממשיות שהוציא התובע, אף אם הוצאותיו לא מגיעות לגובה הסכום הניתן לעובדים בדירוגו של אותו עובד [וראה: דב"ע נו/ 3-6 לעיל]. לאור האמור, הרכיב הנדון מהווה תוספת שאינה חלק מהמשכורת הקובעת. 10. באשר לרכיב ה"רכב קבועות", לא נדרש כל דיווח מצד התובע על כמות נסיעותיו החודשיות כדי לקבל רכיב שכר זה. הנתבעת טוענת כי התנאי הנדרש למען קבלת רכיב זה הקשור ברכב הוא בעלות על רכב. רכיב "הרכב קבועות" שולם בלי קשר למספר וכמות הנסיעות שצבר התובע בעבודתו או בדרכו לעבודה. לא נמצא קשר ישיר בין מה שדווח לבין תשלום רכיב זה. גם תשלום גלובלי, שאינו מותנה בהכרח בדיווח, או בחפיפה מלאה או חלקית להוצאה שהוצאה לצרכי העבודה, וגם תשלום שנקבע בסכום אחיד ומודרג, יכולים להיחשב להחזר הוצאה, להבדיל משכר רגיל. 11. במקרה זה העיד מר לוי כיצד משתלם החזר הוצאות הרכב ומהם התבחינים הנדרשים לקבלת תשלום זה. ציין מר לוי בעדותו את הענינים הבאים שצריכים לעניינו: א. החובה להחזיק רכב - "לכל עובד חייב להיות רכב משלו" [עמ' 6 ש' 18]. ב. חובת הדיווח - "מדי חודש בדיווח החודשי העובד מצהיר" [עמ' 6 ש' 23]. ג. העדר יכולת בקרה על מספר הקילומטרים שעובד נוסע, ומתן אמון בדיווח העובד - "אנו לא בודקים כל אדם אם נוסע או לא אנו לא בודקים יש פה ענין של אמינות..." [עמ' 6 ש' 19], וכן: "מבחינת המדינה הוא נסע ואם לא נסע והצהיר על כך אני לא רוצה לומר מה זה אומר, מבחינת המדינה הוא צריך לנסוע, אדם מתקרב ברמת הרכב...אי אפשר לבדוק כל עובד אנו סומכים על העובד". [עמ' 6 ש' 21-24]. ד. הפסקת התשלום החזר הוצאות בשעה שהעובד נמצא בחופשה/מחלה וכיוב' - "יש מקרים של אנשים שהם חולים ויש להם דרגות גבוהות ובאותה תקופה הם יכולים לקבל שכר אבל לא מקבלים אחזקת רכב" [עמ' 6 ש' 24-26]. ה. קיומן של הוצאות אשר אינן מוגדרות באופן מפורש במסגרת החזרי הוצאות - "יש גם בלאי המדינה לא תמיד מפצה. לדוגמא חנייה המדינה לא מחזירה" [עמ' 6 ש' 26]. ו. קיומו של הסכם קיבוצי - לפיו מופרשים מדי חודש 10% לקופת גמל עבור הרכיבים שאינם פנסיונים במשכורת, לרבות עבור החזר הוצאות - "התובע הוא חבר הסתדרות וההסתדרות חתמה על הסכם, זה [הכוונה להחזר הוצאות רכב] לא רכיב פנסיוני...לגבי כל הרכיבים האלה 5% על חשבון המדינה ו 5% נוספים של העובד..." [עמ' 6 ש' 32-28]. 12. גם מעדותו של התובע עולה כי היתה חובת דיווח באשר לשימוש ברכב: באשר לחובת הדיווח - "...רק שיצא דף מחשב היינו צריכים לציין כל הנתונים אבל נתונים זה לא דיווח הייתי צריך לכתוב שירות ד' ואוטומטית קיבלתי. אם לא מילאתי כאילו לא קיבלתי רק בשנתים האחרונות בגלל המחשב קיבלתי אוטומטית. העירו לי למה לא מילאתי פרטים לצורך דיווח ואז מילאתי שכר וגם שעות נוספות אם היו וגם ק"מ. [עמ' 2 ש' 9-12], ובתשובה לשאלת ב"כ הנתבע אמר: "לא אם לא דיווחתי לא הייתי מקבל את המשכורת" [עמ' 2 ש' 16]. הסבריו של התובע לפיהם נדרש לדווח "בגלל המחשב" אינם עולים בקנה אחד לא עם דבריו של מר ציון לוי, ולא עם העובדה שהדיווח נעשה בכתב יד אחר שדו"ח המחשב המפרט את מספר שעות עבודתו של העובד כבר הושלם [ראה טופס דיווח שצורף לסיכומי הנתבע לפי הודעת ב"כ הנתבע כעולה מהפרוטוקול עמ' 7 ש' 15]. 13. מעדותו של התובע עולה כי היתה הפסקת תשלום של הוצאות הרכב וביניהם תשלום בגין רכב קבועות עת היה בחופשה/מחלה, כך היה במשך שנה ביחס לתובע עת לא היה לו רכב. עוד עולה מעדותו של התובע כי לא היתה הסעה מאורגנת לעבודה. 14. ממכלול הנתונים שהוצגו עולה כי בניגוד לטענת התובע לפיה תשלום החזרי הוצאות הרכב שקיבל היווה פיקציה, הנתבעת התנתה את מתן החזר ההוצאות הקבועות בקיומם של תנאים מוגדרים הכוללים, בין השאר, קיומו של רישיון רכב ורישיון נהיגה, דיווח אודות הנסיעה, ועל כן בשעה שלא עשה התובע שימוש ברכבו ולא דיווח על שימוש ברכב בתקופות בהן לא החזיק ברכב וממילא לא עשה בו כל שימוש לא זכה בהחזר הוצאות נסיעה . 15. בית הדין הארצי נדרש לסוגיית מהותו של תשלום החזר הוצאות רכב כבר בפסק דינו של נשיאו הראשון, השופט בר ניב, בדב"ע לט/ 56-3 רשות הנמלים בישראל מאיר מיקא: "לא כן בענין ה"תוספת" להחזר רכב. צדק בית הדין האזורי בקובעו את אשר קבע... הוכח שהתשלום "החזר הוצאות רכב" משתלם לעובד בעל רכב שמשתמש בו לנסיעה לעבודה. העובדה, שאין דורשים (או שחדלו לדרוש) דיווח על היקף הנסיעות וכי התשלום נקבע בסכומים אחידים מודרגים, אינה גורעת מן העובדה שביסודו של התשלום מונח הרעיון להחזיר הוצאות שהוצאו, ותכלית זו מתקיימת לגבי העובדים בעל הרכב". 16. דבריו של השופט בר ניב, שמשו אף את כבוד הנשיא גולדברג עת דן בתביעתו של עו"ד אדוין פפר [דב"ע מח/7-3]; בפרשת פפר דחה בית הדין הארצי תביעה של גמלאי להכיר בתשלום "החזר הוצאות רכב גלובלי" כרכיב שכר המשתלם אף בגמלה, וזאת בהסתכמו על שלושה אלה: א. החזר הוצאות רכב מותנה בבעלות על רכב ובהחזקת רשיון נהיגה ועל כן איננו פיקציה. ב. לא הובא בפני בית הדין אף לא מקרה אחד בו קיבל אדם החזר זה אף אם לא עמד בתנאים האמורים. ג. במקרה שבו הכיר בית הדין בהחזר הוצאות כרכיב שכר פנסיוני, [הכוונה לבג"צ אפשטיין ואח'] לא היה מדובר בהחזר הוצאות כי אם בפיקציה, והעובדה שאף מרצים ללא רישיון נהיגה ונעדרי רכב זכו בו. 17. פסקי הדין הנזכרים סללו את דרכו של בית הדין הארצי אשר פיתח את גישתו זו ושיכללה בדב"ע נו/3-6 ד"ר אריה דמיאל נגד הממונה על תשלום הגימלאות באוצר. בפסק דין זה קבע בית הדין מספר קריטריונים ואינדיקציות בעזרתם יש להכריע במקרה ספציפי, וביניהם אלו: א. התניית קבלת החזר הוצאות בבעלות על רכב ובהחזקת רישיון. ב. האם העמיד המעביד לרשות עובדיו הסעות מאורגנות לעובדים? ג. האם זכה העובד בהחזר הוצאות בתקופה בה שהה בשבתון [או נעדר מן העבודה מסיבה אחרת]? ד. האם קצובת הנסיעה שניתנת לעובד מחושבת בהתייחס לקבוצה שלמה של עובדים - בענין זה יפים דבריו של בית הדין בסעיף 6 להחלטתו: "כמו כן שעור הרכיב נקבע לקבוצה כולה, לפי צורכי הניידות הממוצעים של הקבוצה, ואין ללמוד על אי סבירות ממקרה אחד בלבד". ה. בית הדין ציין כי לאחרונה [החל משנת 1993] נחתם הסכם שכר לפיו יופרש חלק ממשכורתו של עובד המדינה [כ-10%] לקופת גמל, הפרשה זו נעשית עבור מספר רכיבי שכר לרבות החזר הוצאות רכב, הסכם זה טומן בחובו, מיניה וביה, את ההכרה כי תשלום החזר הוצאות רכב היה ונותר החזר הוצאות הא ותו לא. 18. עינינו של התובע שונה ממצב הדברים אשר התקיים בפסק הדין בענין מרצי האוניברסיטה העברית, אשר באופן חריג הוכר בעניינם התשלום בגין החזקת רכב כרכיב שכר פנסיוני, ודומה כי אין בין תביעתו לתביעתם כי אם שיתוף השם בלבד. באשר לפסק מט/ 34-3 יוסף משאל - מדינת ישראל הרי שכאן יש לומר כי מדובר בפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע שבמהלך הערעור הסכימו הצדדים לפשרה כך שאין כאן הלכה מחייבת, מה גם שנסיבותיו היו שונות מנסיבות המקרה דנן. 19. באשר לבג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה הרי שדעת הרוב דחתה את העתירה לראות את החזר הוצאות הרכב כחלק מהמשכורת הקובעת לגמלאות . כעולה מדעת כב' השופטת ביניש שכתבה את דעת הרוב תנאי הדורש רישיון נהיגה די בו כדי להפקיע את רכיב החזר הוצאות הרכב, מגדר שכר רגיל, ולהעמידו על חזקתו שכשמו כן הוא החזר הוצאות. ב"כ הנתבעת אבחן את פסק הדין בעניינו מפסק הדין של בג"צ בענין גפני ואבחנותיו נראות נכונות בעיננו. נציין שתיים מאבחנותיו בין עניננו לבין עובדות פסק דין גפני: שם רכיב החזר הוצאות נסיעה היווה כ 40% מהמשכורת ואילו כאן מדובר בכ 15% בלבד שם מר גפני זכה בהחזר הוצאות רכב בעת חופשה ומחלה, וממילא אף בעת עבודתו (בטרם יצא לפנסיה) היה רכיב זה חלק מהשכר מה שאין כן בעניננו. ענין זה שונה איפוא מענייננו. 20. באשר לבג"צ פרופ' מנצ'ל - בית הדין הארצי לעבודה אף כאן אין הוא יכול לשמש כתנא דמסייע לשיטת התובע כפי שאבחן בצדק ב"כ הנתבעת בסיכומיו ובענין זה אפנה לאמור שם ולא מצאתי לנכון לחזור על הדברים. 21. על תשלום הוצאות הרכב כולל רכיב הקבועות הוסכם בין הצדדים ליחסי העבודה וענין זה עוגן בהסכם הקיבוצי החל. אין להתעלם גם מהעובדה שאותם צדדים ליחסי עבודה הסכימו שבגין רכיבי השר שענינם הוצאות רכב ובין היתר החזר הוצאות רכב קבועות ומשתנות כמפורט בנספח ב ו ג להסכם הקיבוצי בענין "הסדר הביניים בדבר הפרשות לקופת גמל בגין רכיבים שאינם פנסיונים". ניתן לראות בתלוש השכר של התובע שאכן נוכה משכרו של התובע לקופ"ג בגין רכיבים אלה. הסכמה זו אף אם לא די בה כדי לשנות את מהות התשלום הרי שבודאי יש בה תמיכה לפרוש בו דוגלת הנתבעת, ולפיו אכן מדובר ברכיבי שכר שאינם חלק מהמשכורת הקובעת ואינם תוספת קבועה. הצדדים להסכם העבודה נהגו לפי הסכם זה, שאף קיבל תוקף של הסכם קיבוצי וראוי שאף אנו נכבד סכמתם זו לפיה מדובר ברכיבי שכר שאינם פנסיונים. 22. סוף דבר - החזר הוצאות הרכב על כל ארבעת רכיביו כמפורט לעיל בסעיף 6, אינו בגדר "תוספת קבועה" הן בהעדר החלטת ממשלה לענין היות תוספת זו, כתוספת קבועה והן בשל כך שתוספת זו לא היתה חלק מהמשכורת הרגילה. אין לומר כי מדובר ברכיבי שכר מוסוים אלא שיש אבחנה ברורה בינן לבין השכר הרגיל, כפי שגם הסכימו הצדדים להסכם העבודה שראו ברכיב זה כתוספת לא קבועה שאינה חלק מהמשכורת הקובעת לפנסיה. לאור כל זאת דין התביעה להדחות. בשים לב למיהות הצדדים המתדינים ולמהות השאלות שהועלו לדיון אין צו להוצאות .פרישהמשכורתהשכר הקובע / משכורת קובעת