פסק דין מחלת קרוהן בצבא

מחלת קרוהן בצבא מיכל פישמן (להלן: המערערת), ילידת 1974, גוייסה לשירות חובה בצה"ל ביום 03.01.93, ועד לשחרורה - ביום 11.09.94- שירתה כמדריכת מקצועות חי"ר בבא"פ צפון (מחנה אליקים, להלן: הבסיס). במסגרת תפקידה זה, לנה המערערת - בדרך כלל - בבסיס בימים א'-ד' בשבוע, ויצאה לביתה מיום ה' בשבוע ועד יום א' שלאחריו. את ארוחותיה נהגה לאכול - בימים בהם שהתה בבסיס - בחדר האוכל של הבסיס, או כאשר שהתה ב"שטח", פעם בשבוע - ממיכלים (קונטיינרים בלע"ז) שהובאו לשם. בתחילת שנת 1994החלה המערערת לסבול מכאבי בטן ומשלשולים, אך בדיקות צואה שבוצעו - ע"פ הוראות רופא היחידה - לא הניבו ממצאים כלשהם. התדרדרות שחלה במצבה הביאה לאשפוזה בביה"ח הצבאי הידוע כבי"ח 10, אך גם בדיקות צואה ודם שבוצעו שם לא העלו דבר. בחודש מאי 1994הופנתה המערערת לביה"ח רמב"ם, ובתום סידרת בדיקות בת 4חודשים אובחן כי לקתה במחלה של המעי הדק הדיסטלי הידועה כ"מחלת קרוהן (crohn)". עוד טענה המערערת - ולכך חשיבות מרובה בהמשך הדברים - כי ככלל היתה עבודתה לחוצה ביותר, וכי מראשית קיץ 1993- עת נותרו בבסיס 4מדריכות חי"ר, במקום 7כרגיל - הלחץ האמור אף הוכפל. פרט לחוות הדעת הרפואיות שהיו בפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן: הוועדה) - בהן ידובר להלן - העידו בפניה הן המערערת עצמה והן רס"ר המטבח ואחראי המרפאה בבסיס. המערערת לא זכרה מגפת שלשולים ביחידתה או סגירה של המטבח עקב תנאי תברואה לקויים, דברים שאילו הוכחו - ודאי היה בהם כדי קצה קרחון של קשר סיבתי בין מחלתה לשירותה הצבאי, חרף העובדה כי מדע הרפואה עדיין מגשש בערפל באשר לגורמי המחלה. רס"ר המטבח ואחראי המרפאה, לעומתה, היו נחרצים יותר וטענו כי בתקופה הרלוונטית לדיון לא נסגר המטבח בבסיס אף פעם ולא היתה כל התפרצות אפידמיולוגית אשר חייבה נטילת דגימות מזון למעבדה. התפרצות אפידמיולוגית שכזו היא, לענייננו, כאשר % 10מהחיילים מתלוננים על כאבי בטן ושלשולים. לאור כל האמור לעיל, קבעה הוועדה כי לא הוכח כל גורם זיהומי אשר יכול להיות קשור במחלתה של המערערת והנעוץ בארוחות שאכלה בבסיס - קביעה עובדתית אשר אין מקום להתערב בה. ראש נוסף של טענות המערערת בפני הוועדה היה כי העומס והלחץ שנבעו מתפקידה היוו את הגורם הדומיננטי להתפרצות מחלתה. לשם הוכחת טענתה זו, הגישה המערערת לוועדה את חוות דעתו של פרופ' רטן מיום 01.09.96, בה נכתב כי כי לגורמי מחלות המעי הדלקתיות (אליהן משתייכת גם מחלת קרוהן) קיימים כמה הסברים אפשריים, אשר חלקם אינם עומדים עוד לדיון לאור קביעת הוועדה כי אין קשר בין מחלתה של המערערת לאוכל אותו אכלה בבסיס. מחמת שהמקרה דנן אינו הראשון בו נותן פרופ' רטן חוו"ד רפואית בענין מחלת קרוהן והקשר האפשרי בינה לבין שירות צבאי, ארשה לעצמי לצטט גורמים אלו מפסה"ד שניתן בע"נ (ב"ש) 17/93נעים נ' קצין התגמולים (דינים-שלום ו', 538), אשר אף בו נתן פרופ' רטן חוו"ד באשר למחלת קרוהן והקשר בינה לבין שירותה הצבאי של העוררת - מדריכת חי"ר אף היא: "קיימים מספר הסברים לגורמי מחלות המעי הדלקתיות: א. זיהום חיידקי, זיהום ויראלי או מטבוליטים מיקרוביאליים; ב. גורם סביבתי: מזון, תוספות מזון, מזהמי מזון; ג. תרופות: אנטיביוטיקה, תכשירים נוגדי דלקת שאינם סטרואידים; ד. מנגנוני הגנה מוחלשים במעי: עליה בתדירות, תאי mאבנורמליים, חוסר פרוסטגלנדינים; ה. תשלובת גורמים נפשיים, עצביים וחיסוניים, המורידה את תקינות המעי; ו. מנגנונים חיסוניים; הורדת תנגודת לאנטיגנים בחלל המעי; ז. גורם תורשתי". כאמור לעיל, לאור מסקנות הוועדה באשר לטיבן ואיכותן של ארוחות המערערת בבסיס, פטור אנוכי מלדון בקשר האפשרי בין ארבעת הגורמים הראשונים למחלתה של המערערת. שלושת הגורמים הנותרים - ובמיוחד הראשון שבהם - הם שהיוו את סלע המחלוקת בין פרופ' רטן למומחה מטעם המשיב, פרופ' עינת, אשר פרשו בפני הוועדה את הספרות הרפואית הרלוונטית וטענו - תוך הסתמכות עליה - זה בכה וזה בכה. פרופ' רטן הסתמך על ספר הלימוד של הריסון (harisson) ברפואה פנימית, לפיו "אין זה נדיר שמחלות אלו מתבטאות לראשונה או מתלקחות בהקשר למצב דחק פסיכולוגי נכבד, כגון: אובדן במשפחה". פרופ' עינת, תוך שהוא מסתמך על כמה וכמה מחקרים רפואיים ואף מתעמת עם חוות-דעתו של פרופ' רטן, סבר כי "אין סימן לכך שלחץ נפשי, מאמץ גופני ועומס עבודה גורמים להופעת המחלה..." וככלל - אין אסכולה רפואית עליה ניתן להסתמך ולקבוע כאמור בחוות דעתו של פרופ' רטן. ועדת הערר שדנה בע"נ (ב"ש) 17/93הנ"ל, צללה לנבכי הספרות הרפואית בנסיון לדלות תמיכה לחווה"ד של פרופ' רטן, ולא למותר יהיה להביא כאן - אף כי באריכות מה - את מקורותיה: "א. בספר-הלימוד של ) harissonמהדורה 11, בעמ' 1277) נאמר (בקשר לדלקת כיבית של המעי הגס): - "אין זה נדיר שבמחלה זו ההתחלה או התלקחות המחלה קשורה לסטרס פסיכולוגי נכבד." ב. בספר-לימוד אחר, של ,fordran- sleisengerבמהדורה שלישית בעמ' 1124: - "הגורמים הפסיכו-סומטיים אינם גורמים ישירות למחלה, אלא משפיעים על הרירית של המעי הגס להגיב בצורה שהיא מגיבה." ג. אותם המחברים, במהדורה הרביעית של ספרם, מציינים, בעמ' 1437בשורה 29: - "גורמים פסיכולוגיים עשויים להשפיע בחלק מהמקרים על התפרצות ומהלך המחלה." כן אוזכרו שם עוד כמה עבודות מחקר, אשר המקיפה שבהן היא זו של רוזן, גילת ולנגמן (משנת 1986) - אשר כללה 14מרכזים ב- 9מדינות, ואשר בדקה 500חולים ו-000, 1אנשי ביקורת - מהן עולה כי לא הוכח קשר מפורש בין לחץ פסיכולוגי להופעת המחלה. לא למותר לציין כי בעמ' 171למחקרם הנ"ל של רוזן וחבריו נכתב מפורשות כי הדעה הרפואית המקובלת כיום הינה כי "ההפרעות הפסיכולוגיות הנמצאות בחולים אלה, הן תוצאות של המחלה, ולא הסיבה להתפתחותה", וכי מחקרים חדישים יותר מצביעים על קשר אפשרי תורשתי דווקא כגורם של המחלה. מקריאת האמור בע"נ 17/93לעיל, עולה לכאורה כי המובאה שעליה מסתמך פרופ' רטן מספרו של - harissonכפי שמתמודד עימה פרופ' עינת - מתייחסת לדלקת כיבית של המעי הגס, בעוד אנן עסקינן, כזכור, בדלקת של המעי הדק הדיסטלי, ואם כן מתרופף אף יותר הקשר הסיבתי האפשרי בין לחץ נפשי של המערערת לבין מחלתה. הנה כי כן, הוכח לוועדה כי דעתו של פרופ' רטן עדיין בגדר דעה יחידאית היא - כעולה אף מהאמור לעיל - בעוד שניתן לומר כי דעתו של פרופ' עינת תואמת את האסכולה הרפואית הידועה והמקובלת כיום. לא ניתן לומר, בענייננו, כי ענין לנו בשתי אסכולות חלוקות, שכן כבר שנינו כי לא כל חוו"ד של רופא הינה בגדר אסכולה רפואית (ע"א 408/70מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד כ"ה(1) .358 363), ועל כן לא שגתה הוועדה בהעדיפה את חוות-דעתו של פרופ' עינת על פני זו של פרופ' רטן, לא באופן כללי ולא לגופו של ענין - ובכך סומך אנוכי את ידי על קביעתה של הוועדה באשר להיעדר הקשר הסיבתי בין מחלתה של המערערת למתח הנפשי המתמיד בו היתה מצויה לטענתה, מחמת תפקידה. שאלת הקשר הסיבתי הינה, כידוע, שאלה משפטית טהורה, אך ביהמ"ש - הדן בקיומה - לא ימנע עצמו מלהסתמך על חוו"ד של הרופאים אשר הובאו בפניו, כאמור: "שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להחלטתו הסופית של ביהמ"ש ולא של הרופא; ואולם, בית המשפט יפעיל שיקול דעת בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו...". (רע"א 1521/95שטיין נ' קצין התגמולים, לא פורסם). הוועדה אשר דנה בעררה של המערערת קבעה קביעה עובדתית באשר לקשר האפשרי בין האוכל בבסיס למחלתה של המערערת, וכן קבעה קביעה משפטית באשר להיעדר קשר סיבתי בין המתח הנפשי בו היתה המערערת שרויה לבין מחלתה. בנסיבות הענין, ועל אף שמדע הרפואה עדיין מגשש באפלה באשר לאיתורם של גורמי המחלה, איני סבור כי המערערת הצליחה להרים את העול המוטל עליה אף כדי הוכחת ראשיתו של קשר סיבתי בין שירותה הצבאי למחלתה. אני מאמץ את קביעתה של הוועדה (בסעיף 12לפסק דינה), אשר כתבה כי: "מתחים כרוניים הם חלק אינטגרלי של חיי היומיום, לעיתים הוא עולה ולעיתים הוא יורד. אם להניח לטובת העוררת שמתח אשר כזה מהווה אחד הגורמים להופעת המחלה - ואין אנו סבורים כך... - יש לבחון מה היתה עוצמתו של אותו מתח. דעתנו היא שהמתח והלחץ שליוו את העוררת היו בבחינת תופעה אחידה. אין מדובר בדחק נפשיפתאומי, חריג ויוצא דופן בעוצמתו בעקבות אירוע שעלול היה להשפיע השפעה כלשהי על הופעת המחלה בסמיכות לזמן האירוע". אשר על כן, הייתי מציע לחברי לדחות את ערעורה של המערערת, ובנסיבות הענין - לא לעשות צו להוצאות. מרדכי הס, שופט ס. הנשיא השופט י. יעקבי-שוילי: אני מסכים. יצויין שהועדה קמא היתה רשאית לבחור בין חוות הדעת של המומחים שהובאו בפניה, ובחירתה נומקה בנימוקים ראויים, שאין הצדקה שנתערב בהם. בענין המזון כגורם למחלה, נקבעו ממצאים עובדתיים שאף בהם אין סיבה להתערב. אוסיף הערות אחדות לגבי העובדות: א) בסעיף 3לתצהיר המערערת מצויין: "לנתי בבסיס במשך כל ימות השבוע", ואילו בעדותה בחקירה הנגדית ציינה המערערת: "בסופי שבוע הייתי בבית. יצאנו בימי חמשי בערב וחזרנו בימי ראשון בבקר", משמע ששלשה מתוך שבעה לילות היתה הלינה בבית; ב) בחוות דעתו של פרופ' רטן הוא מציין שהיו צריכות להיות בבסיס "שבע מדריכות לפחות" ובפועל היו שלש. בתצהירה אומרת המערערת: "נותרנו בבסיס 4מדריכות חי"ר בלבד (במקום 7מדריכות באפן רגיל)"; ג) כנספח לתצהירה צרפה המערערת אישור מהמח"ט. באישור נאמר שהמערערת "תיפקדה כמדריכת מקצועות חי"ר בכל מהלך שרותה בבא"פ 8221(כשנתיים)". מהעובדות עולה בברור שבתפקיד זה שרתה המערערת לכל היותר קצת מעל שנה; ד) באישור המח"ט נאמר: "תפקידה של מיכל כלל לינות בבסיס בכל ימי השבוע (כולל ארוחות) והדרכות כלי נשק בכתות לימוד ובשטח האימונים" (ההדגשה שלי י.י.ש.). הדבר אינו מתאים לאמור בסעיף 5לתצהיר המערערת: "באפן ששרותי הצבאי כולו נעשה בתנאי שדה, על כל המשתמע מכך" (ההדגשה שלי, י.י.ש.). בתצהיר אין זכר לכך שעיקר העבודה היה הדרכה בנשק, ובחלקה בכתות, והמשתמע מהתצהיר מצטייר בחומרה רבה הרבה יותר מן המציאות. הבאתי הערות אלה כדי להראות שהיתה הגזמה לא מעטה בתאור תנאי השרות והלחץ שנבע מהם, והדבר חשוב לאור זאת שחלק ניכר מהדיון בין הרופאים התיחס לשאלה של השפעת הלחץ הנפשי שבו היתה נתונה המערערת מחמת תנאי השרות על הופעת המחלה. המחלוקת בין המומחים התיחסה בין היתר לחשיבות העוצמה של המתח הנפשי, בהתיחס לציטוט מספרו של הריסון. י. יעקבי-שוילי, ס. נשיא [אב"ד] השופט י. גריל: אין בידי להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי כב' השופט מ. הס, שאליו גם הצטרף חברי אבה"ד, סגן הנשיא, כב' השופט י. יעקבי-שווילי. א. לענין המזון שסופק למערערת ביחידה הצבאית, מקובלת עליי קביעת ועדת הערעורים (סעיף 8של פסה"ד), לפיה בבדיקות החוזרות ונשנות שבוצעו, לא נתגלה כל זיהום חיידקי או ויראלי, או גורמים מזהמי מזון, ובנוסף לכך עולה מעדויות שני עדי המשיב, רס"מ דוד אסרף, ומר יחיאל אפלבוים, שבתקופה הרלוונטית הוקפד על הגשת מזון טרי ועל נקיון, וכי מטבח היחידה היה בפיקוח שוטף. עדים אלה היו אמינים על הוועדה. כמו כן, בבדיקות הראשונות שבוצעו אצל המערערת לא נתגלו גורמי זיהום מזון כלשהם, ובתקופה הנדונה לא היתה מגיפת שלשולים ביחידה. מכאן הסיקה הוועדה שהתנאים הסניטריים במטבח היחידה היו תקינים, וכי השמירה על הנקיון היתה ראויה. אלה מימצאים ומסקנות שבעובדה המבוססים על עדים שהעידו בפני הוועדה ועדותם היתה מהימנה, וכן נובעים ממצאים אלה מן הראיות שהיו בפני הוועדה, ובכגון דא אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. עד כאן אינני חולק על הדרך בה הלכו חבריי. ב. טענתה הנוספת של המערערת, כעולה מתצהירה היא, כי העומס והלחץ המתמשך בתפקידה היו גורם דומיננטי להתפרצות מחלתה. בסעיף 5לתצהירה ציינה המערערת כי עבודתה בצבא היתה לחוצה ביותר, ואופיינה במגבלות זמן חמורות, ובקצב עבודה הולך וגובר. התנאים שנוצרו אילצו את מדריכות החי"ר בבסיס להספיק להעביר את ההדרכה הבאה, וחוזר חלילה. המצב נעשה לחוץ במיוחד החל מראשית קיץ 1993כשנותרו בבסיס 4מדריכות חי"ר בלבד (במקום 7באופן רגיל) והנטל שנפל על כל אחת מן המדריכות היה כמעט כפול. עיינתי בחקירתה הנגדית של המערערת בפני הועדה (עמ' 7- 6לפרוט' שם) ולדעתי, בכל הנוגע לענין המתח ולחץ העבודה, תצהירה של המערער לא נסתר. עיינתי בהערותיו של חברי אבה"ד, סגן הנשיא כב' השופט י. יעקבי-שווילי, בחוות דעתו, ביחס לאי-התאמות שונים בראיות שמטעם המערערת, ולדעתי אין להגיע למסקנה שיש בה כדי להעמיד בספק את מהימנות טענותיה של המערערת באשר למתח וללחץ בו היתה שרויה מחמת שירותה הצבאי. גם מעיון בפסק דינה של הוועדה עולה כי בניגוד לנושא תנאי המזון, הרי דוקא באשר ללחץ ולמתח בעבודה לא העמידה הועדה את דברי המערערת בספק, ואין איפוא סיבה שלא לקבל את האמור בסעיף 5לתצהירה של המערערת לענין תנאי עבודתה. ג. לדעת פרופ' י. רטן מטעם המערערת קיימת אסכולה רפואית מבוססת לפיה מתקבל מאד על הדעת קשר סיבתי בין מחלת המעיים קרוהן לבין תנאי שרות (מתח, דחק וכו'). עוד מציין פרופ' רטן שלחץ מתמשך שאינו משפיע לרעה על אנשים מסוימים יכול להשפיע קשות על אדם בעל אישיות מתאימה, וכי אלמלא שירתה המערערת באותם תנאים לא היתה מתפרצת מחלתה כפי שהתפרצה. בחוות דעתו הנוספת (מיום 2.2.97) מציין פרופ' י. רטן שמצב דחק שעבור אדם מסויים אינו משמעותי, יהא בעל עצמה רבה יותר מבחינת אדם אחר. ד. פרופ' ר. עינת מטעם המשיב מציין בפרק הדיון, בעמ' 2שבחוות דעתו מיום 21.10.96: "מחלת קרוהן היא מחלה דלקתית כרונית של המעיים שעשוייה לפגוע גם במערכות אחרות של הגוף ושגורמיה אינם ידועים, וזאת על אף נסיונות במשך עשרות שנים לאחר ולהוכיח קיום גורם כזה". (ההדגשה שלי - י.ג.). לדעת פרופ' ר. עינת לא נמצאו גורמים מזהמים שניתן לקשרם למחלה, ואין סימן לכך שלחץ נפשי, מאמץ גופני או עומס עבודה, גורמים להופעת המחלה. בהתייחס לאחד הספרים עליהם מתבסס פרופ' י. רטן, ולתמיכה בעמדתו מציין פרופ' עינת כי במהדורה 13(4) של הספר משייכים הופעת מחלה זו למצב דחק פסיכולוגי פתאומי קשה, שאינו דומה לדחק יומיומי בעבודה כפי שחוותה המערערת. לדעת פרופ' עינת הלחץ בו היתה המערערת בשרותה אינו שונה מזה של כל חיל, וחלק לא קטן מן החיילים מצוי בלחץ גדול יותר, והספרות הרפואית אינה רואה בלחץ מסוג זה גורם להתפרצות המחלה. את חוות דעתו הנ"ל מסכם פרופ' עינת בכך שמחלתה של המערערת לא נגרמה ולא הוחמרה ע"י השרות הצבאי, וגורמיה אינם ידועים. ה. חברי כב' השופט מ. הס כותב בחוות דעתו, עמ' 6, כי הוכח לוועדת הערעורים כי דעתו של פרופ' רטן עדיין בגדר דעה יחידאית היא, בעוד שדעתו של פרופ' עינת תואמת את האסכולה הידועה והמקובלת כיום, ולכן, אין המדובר במצב בו קיימת מחלוקת בין שתי אסכולות רפואיות, שהרי חוות דעת של רופא עדיין איננה בגדר אסכולה רפואית, לכן לא שגתה הועדה בהעדיפה את חוות דעת פרופ' עינת על פני זו של פרופ' רטן, ובהמשך מוסיף חברי כב' השופט מ. הס שהוא סומך ידו על קביעת ועדת הערעורים באשר להעדר קשר סיבתי בין מחלת המערערת למתח הנפשי בו היתה מצויה, לטענתה , עקב תפקידה. ו. כשלעצמי, דעתי בענין זה שונה היא. אפתח בהערה שלא עליה מבסס אני את עמדתי, אך מוצא אני לנכון לציינה כאן. בעמ' 6של חוות דעתו מיום 1.9.96כותב פרופ' י. רטן: "מסקירת הספרות הרפואית עולה כי קיימת אסכולה רפואית מבוססת, המקובלת על דעת מומחים ידועים בעולם ובספרי הלימוד החדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד, ואשר לפיה מתקבל מאד על הדעת קשר סיבתי בין המחלה (הנדונה) לבין תנאי השרות (מתח, דחק וכיוצ"ב). גם אני במסגרת תפקידי כמרצה באוניברסיטה נוהג להציג בפני הסטודנטים את קיום האסכולה הנ"ל ומציין כי היא מקובלת עליי". יצויין שהרופאים מטעם שני הצדדים, פרופ' י. רטן, ופרופ' ר. עינת, לא נחקרו על חוות הדעת שלהם בפני הועדה. איני רואה איפוא כל סיבה לקבוע שהאמור בחוות דעת פרופ' י. רטן מייצג את דעתו בלבד, ולא את עמדתה של אסכולה רפואית חולקת. ז. מעיון בפסק הדין של ועדת הערעורים, סעיף 11(המסקנה הרפואית), עולה כי לדעת הועדה אין לומר שבענין מחלת קרוהן קיימת אסכולה רפואית בת סמכא שעל עמדתה ניתן להישען, אלא מדובר ב"אני מאמין" של הרופאים שחיוו דעתם בענינה של המערערת. מעיון בחוות דעתו של חברי כב' השופט מ. הס (עמ' 6) עולה כי לדעתו פרופ' עינת מייצג את האסכולה הרפואית המקובלת כיום, ואילו דעתו של פרופ' י. רטן היא בגדר דעה יחידאית. לעניות דעתי, אין מקום לחרוץ גורל תביעה, בין אם לשבט ובין אם לחסד, רק בגלל קיומה או העדרה של אסכולה רפואית, שכן אסכולה רפואית ענינה רק הוכחה לכאורה. עיין: דברי כב' השופט י. זמיר, רע"א 2027/94, קליג' נ. קצין התגמולים, נ' (1) פד"י, עמ' 529סיפא: "אכן, אסכולה רפואית אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק הוכחה לכאורה. הוכחה כי קיימת אסכולה רפואית מבוססת, וכי התובע מקיים את התנאים לפי האסכולה מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה. כלומר, אם התובע הוכיח שקיימת אסכולה מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין ארוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת בדרגה של מתקבל מאד על הדעת, או אז עובר אל קצין התגמולים הנטל להביא ראיות כי על אף אסכולה זאת מחלתו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב אותו ארוע או אותו מצב, וכך גם להיפך. אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השרות נשאר רובץ על התובע". ח. עינינו הרואות, שגם בהעדר אסכולה רפואית התומכת בעמדתה של המערערת אין להסיק כי דין תביעתה להכרה במחלתה כנובעת מן השרות הצבאי, לדחייה, אלא כל שעלינו להסיק מכך הוא, שעלינו לבדוק כלום עלה בידי המערערת לעמוד בנטל הראיה המוטל עליה, אם לאו. בבואנו לבחון שאלה זו ראוי לזכור כי מחלת הקרוהן פרצה אצל המערערת בהיותה בשירות חובה סדיר. לגבי מי שלקתה במחלה במהלך שירות צבאי קצר קיימת החזקה כי: "מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונאלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו (ע"א 472/89קצין התגמולים נ. רוט, מ"ה (5) פד"י, עמ' 203). בעמ' 210סיפא, וכן בעמ' 211סיפא, עמ' 212רישא, ובעמ' 214מול האותיות ה' - ו' מציין כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר כי כאשר מדובר בשירות קצר ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. (ההדגשה שלי - י.ג.). ט. בין היתר, מפנה פסה"ד הנ"ל שבענין רוט, ל-ע"א 418/73יוסף לייט נ. קצין התגמולים, כ"ט (1) פד"י, עמ' .136 גם באותו מקרה נדון ענינו של חייל בשירות סדיר שלקה בפעילות יתר של בלוטת התריס ובסכרת. לענין המחלה בבלוטת התריס הוכר קשר סיבתי בין מחלה זו לבין השרות הצבאי, לא כן ביחס לסכרת. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער ב- ע"א 418/73 וקבע שיש להכיר בנכות המערער גם כתוצאה ממחלת הסכרת. כותב שם כב' השופט ברנזון שהדעה המקובלת על הרופאים היא שיש לבדוק האם התרחש ארוע בלתי רגיל הקשור בשירות או גורם חיצוני שהפעיל את המחלה הקונסיטוציונאלית וגרם להתפרצותה, ואולם: "דעה זו אינה תואמת את ההלכה המשפטית הרואה את הקשר הסיבתי בין השירות והמחלה שנתגלתה בתקופת השירות לאו דוקא בארוע יוצא דופן העשוי לגרום להתגלותה, כי אם גם בתנאים הכלליים של השירות הצבאי הפעיל בזמננו המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי רב.... לא פעם די בהצטברותם ובלחצם של תנאים אלה כדי להפעיל או להקדים ולהפעיל מחלות קונסיטוציונאליות מסוימות, אשר בלעדיהם יתכן ואל היו מתגלות באותו זמן דוקא או בכלל" (שם, בעמ' 138). בענין ע"א 418/73בחרה ועדת הערעורים להעדיף את חוות דעתו של פרופ' זוהר שהונחה בפניה, בדבר העדר קשר סיבתי, ושל רופאים אחרים שסברו כמוהו, ודחתה את הערעור בענין מחלת הסכרת. כותב כב' השופט ברנזון, שם, בעמ' 139: "ברם, לדעתנו, השאלה איננה זו בלבד איזו דעה רפואית יש להעדיף, כי בענין כמו זה שלפנינו, לא תמיד דעת הרופאים היא הקובעת". לענין עמדה זו הסתמך שם כב' השופט ברנזון על דברי ביהמ"ש העליון בענין ע"א 137/64, וינשטיין נ. קצין התגמולים, י"ח (2) פד"י, עמ' 510, בעמ' 519: "גם בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות לא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דוקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה, הם הקובעים". בעמ' 140, שבפסה"ד לייט הנ"ל, ממשיך כב' השופט ברנזון, ומוסיף, כי בפסה"ד שבע"א 378/72צביקל נ. קצין התגמולים, תקציר פסה"ד של נ. סביר, כרך ז', עמ' 91, צויין: "שהשאלה האמיתית היא אם האיש היה נתון בתנאים קשים יוצרי מתח ודאגה מעל ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחייו האזרחיים הרגילים, ולאו דוקא אם אירע לו בעת שירותו אירוע יוצא דופן". בענין פס"ד לייט הגיע כב' השופט ברנזון למסקנה כי הואיל ושירותו של המערער היה רצוף מאמצים גופניים ונפשיים, ולפני השירות לא היה כל גילוי חיצוני לסכרת, הרי המסקנה היא שנכותו עקב מחלה זו נגרמה כולה, מבחינה משפטית, עקב תנאי השירות. י. על עמדה זו חזר ביהמ"ש העליון ב-רע"א 8077/96, חיים קריספיל נ. קצין התגמולים, פס"ד מיום 23.6.97, שצורף ע"י ב"כ המערערת. באותו מקרה פרצה אצל המערער במהלך שירותו הסדיר מחלת האפילפסיה. השאלה בשלב הערעור היתה האם המחלה נגרמה או הוחמרה עקב השרות. כותבת כב' השופטת ד. בייניש בפיסקה 6של פסה"ד: "כאמור, אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי שהיתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות, יוצר לכאורה את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה כי המחלה יכולה היתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי". (ההדגשה שלי - י.ג.). בהמשך מציינת שם כב' השופטת ד. בייניש כי שאלת הקשר הסיבתי היא שאלה שבמשפט, הנקבעת לפי הנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. מציינת שם כב' השופטת ד. בייניש כי נטל ההוכחה בשאלת קיומו של קשר סיבתי רובץ תמיד על התובע, שחייב להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות: "נסיבות אלה נעוצות באפיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשרות קצר ניתן ללמוד על אפיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה". (דברים אחרונים אלה מתבססים על האמור בהלכת רוט, מ"ה (5) פד"י, 203). ממשיכה כב' השופטת ד. בייניש ומציינת, כי מה שעל התובע להוכיח הוא כי מתקבל מאד על הדעת קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין השרות הצבאי, ראה בענין זה דברי כב' השופטת ד. בייניש בענין קריספיל נ. קצין התגמולים, תוך הסתמכות על דברי כב' השופט ג. בך, בענין ר"ע 187/83רדושיצקי נ. קצין התגמולים, ל"ז (4) פד"י, עמ' 361, בעמ' .366 בהמשך מוסיפה כב' השופטת ד. בייניש וכותבת, בענין קריספיל, בסעיף 8של פסק הדין: "מקום שהמחלה הקונסטיטוציונאלית פרצה לראשונה בעת השירות והתובע הראה נסיבות מיוחדות המעידות באופן מתקבל על הדעת על קשר סיבתי בין השירות להתפרצות המחלה, קמה חזקה לטובת התובע כי המחלה נגרמה עקב השירות, ועל קצין התגמולים לסתור אותה". יא. ומהתם להכא: נראה לי בעניננו, כי עלה בידי המערערת להוכיח, על יסוד כלל חמר הראיות, כי מתקבל מאד על הדעת שקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ מחלת הקרוהן. המערערת, ילידת שנת 1974, התגייסה לצה"ל ביום 3.1.93, בפרופיל .97 סימני המחלה הופיעו לראשונה אצל המערערת (באופן הדרגתי) במהלך שרותה הצבאי בתחילת שנת 1994, דהיינו, לאחר שהספיקה לשרת בערך כשנה. המערערת שירתה בתפקיד מדריכת מקצועות חי"ר, את ארוחותיה אכלה בבסיס, אך אחת לשבוע נאלצה לאכול את הארוחות בשטח. האמור בסעיף 5לתצהיר המערערת לא נסתר בחקירתה הנגדית בפני הועדה, דהיינו, שעבודתה בצבא בוצעה בתנאי לחץ והתאפיינה בדר"כ במגבלות זמן חמורות ובקצב עבודה הולך וגובר. מדריכות החי"ר נאלצו להעביר כמויות חומר גדולות בפרקי זמן קצרים ביותר, במטרה להספיק להעביר את ההדרכה הבאה, וחוזר חלילה. המצב נעשה לחוץ במיוחד החל מתחילת הקיץ של שנת 1993, כשנותרו בבסיס 4מדריכות חי"ר, במקום שבע מדריכות באופן רגיל, כך שהנטל שנפל על כל אחת מן המדריכות היה כמעט כפול. כפי שציינתי, טענות אלה של המערערת לא נסתרו במהלך חקירתה הנגדית, ובעוד שלענין תנאי המזון קבעה הוועדה שהיא מקבלת את עדותם של אחראי המטבח רס"מ דוד אסרף והאחראי על המרפאה מר יחיאל אפלבוים, הרי בכל הנוגע ללחץ עבודת ההדרכה, והצורך לבצע את הנדרש בקצב עבודה הולך וגובר, תוך פרקי זמן קצרים, והטלת הנטל על 4מדריכות במקום 7מדריכות (החל מראשית הקיץ של 1993) - לא נסתר האמור בתצהיר המערערת. יב. קיימת סמיכות זמנים בין התגברות לחץ עבודת ההדרכה (תחילת קיץ 1993) לבין מועד תחילת הופעת סימני מחלת הקרוהן אצל המערערת (ראשית שנת 1994). בשים לב לעובדה שהמערערת התגייסה בפרופיל 97, וסימני המחלה נתגלו אצלה לראשונה לאחר שרות צבאי של כשנה, ונוכח העובדה שהאמור בסעיף 5לתצהירה, כמפורט לעיל, לא נסתר, והאמור בחוות דעתו של הפרופ' י. רטן בדבר השפעת גורמים נפשיים על התפרצות מחלות מעי דלקתיות, וקיום קשר גומלין בין תופעות הנפש לבין המחלה, ניתן לקבוע, לדעתי, שקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי של המערערת לבין פרוץ מחלת הקרוהן אצלה. יג. למעלה מן הדרוש אוסיף עוד שמקובל עליי האמור בעמ' 6סיפא לחוות דעת פרופ' י. רטן (מיום 1.9.96) כי: "ידוע שמצב לחץ גם מתמשך שאיננו משפיע לרעה על אנשים מסוימים יכול להשפיע קשות על אדם בעל אישיות מתאימה". יתכן איפוא ושירות צבאי מסוג זה שביצעה המערערת לא היה בו כדי לגרום נזק לבריאות של חיילת אחרת או חייל אחר, אך לדעתי ענין זה אין בו כדי להעלות או להוריד כלל. השאלה הרלוונטית היא האם החייל המסויים, או החיילת המסוימת, שהגישו תביעתם לקצין התגמולים, לקו בבריאותם עקב השרות הצבאי. השאלה הצריכה לענין נבדקת באופן אינדיבידואלי לפי נסיבות השירות, והנסיבות האישיות העומדות לדיון. על יסוד כל האמור לעיל, אילו דעתי היתה נשמעת הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינה של הועדה, ולקבוע כי מחלת המעי ממנה סובלת המערערת נגרמה כתוצאה משרותה הצבאי. בנסיבות הענין הייתי נמנע מליתן צו להוצאות. י. גריל, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט מ. הס. ניתן ביום ד' באלול תשנ"ח (26/08/98), בהעדר.צבארפואהקרוהןשירות צבאי