1. התובע, יליד 1949, נשוי ואב לילדים, תושב הכפר יאמון שבאזור ג'נין, מבקש בתביעה שלפנינו להכיר בתאונה שארעה לו, לטענתו, ביום 6.1.94 כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995, ולחייב את הנתבע לשלם לו דמי פגיעה לתקופה בה איבד את כושר העבודה, עקב התאונה האמורה (לדבריו, תקופה של 3 חודשים). התובע טוען כי התאונה ארעה לו תוך כדי ועקב עבודתו בעבודות בנייה, כעובד חברת "א.מ.ץ חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ" (להלן-"אמץ") אשר בבעלותו ובניהולו של מר עלי אבו ראס. 2. הנתבע דחה את התביעה (מכתב הדחייה נשלח לתובע רק לאחר שהוגשה התביעה לבית הדין), בטענה כי "לא הוכח שנפגעת או חלית תוך כדי ועקב עבודתך אצל מעבידך או מטעמו". הנתבע טוען, בהסתמך על גירסתם של "אמץ" ושל עלי אבו ראס, כי בינואר 1994, במועד התאונה הנטענת, התובע לא עבד כלל בחברת "אמץ", ועל כן, גם אם נפגע באתר הבנייה, לא מדובר ב"תאונת עבודה". 3. הנתבע שלח הודעות צד שלישי לחברת "אמץ" ולמנהלה, עלי אבו ראס. משלא דיווחו "אמץ" ואבו ראס למוסד לביטוח לאומי על התובע כעובד, ולא שילמו עבורו דמי ביטוח, מבקש הנתבע בהודעות צד שלישי, כי אם בית הדין יקבל את תביעת התובע, ואם ייקבע כי התובע היה עובד של "אמץ" ו/או של אבו ראס במועד התאונה, כי אז יש לחייב את "אמץ" ואת אבו ראס לשפות את הנתבע בסכום הגימלאות שיחוייב המוסד לשלם לתובע, לרבות גימלאות שהוא עתיד לשלמן בעתיד (הן גימלאות בכסף והן השווי הכספי של גימלאות בעין) - וזאת על פי סעיף 369 (א) לחוק. 4. הצדדים השלישיים, "אמץ" ועלי אבו ראס, אינם חולקים על העובדה כי לא דיווחו לנתבע על התובע כעובד, ולא שילמו עבורו דמי ביטוח לאומי, אלא שלטענתם, כאמור (אף כי לא הגישו סיכומים), התובע לא עבד ביום 6.1.94 בחברת "אמץ", לא כל שכן אצל עלי אבו ראס ( שהוא, לטענתם, עבד כמנהל, שכיר, אצל "אמץ") וממילא לא נפגע ב"תאונת עבודה", ועל כן אין מקום לחייב את הנתבע לשלם לו גימלאות כנפגע בעבודה ואין לחייבם בשיפוי בגין גימלאות כאלה. 5. לפני שנדון בפרטי התביעה, נציין כאן כי התיק המקורי של בית הדין אבד, על כל מסמכיו, וכל המאמצים לאתרו בבית הדין - עלו בתוהו. על פי הוראת בית הדין שוחזר התיק, משהמציאו הצדדים עותק של כל כתבי הטענות, תצהיר התובע, המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, לרבות אישורים רפואיים, וחלק מכרטיסיו הרפואיים של התובע, וכן הומצא עותק מלא של הפרוטוקול והסיכומים. 6. בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה" שהגיש התובע לנתבע (מוצג נ/1), צייין התובע כי ביום 6.1.94, בעת שעבד באתר "בית מרכזים" בהרצליה, אצל המעביד עלי אבו ראס, בחברת "אמץ", ארעה לו "תאונת עבודה", משתאר את נסיבות התאונה בטופס: "נפלתי מעל פיגום". במקום המיועד בטופס לתיאור "מהות החבלה… והאבר שנפגע" ציין התובע כי כתוצאה מהתאונה הוא איבד את הכרתו, וכי נגרמו לו שברים בעצם הכתף ובבית החזה. כמו כן ציין התובע בטופס האמור, כי קיבל טיפול רפואי ראשון, ביום התאונה, מד"ר ענאבתאוי, במרפאה שבג'נין. 7. כאמור, התובע הגיש את תביעתו לבית הדין ביום 20.2.96, כשנה לאחר שהגיש תביעתו לנתבע, משלא קיבל כל הודעה מהנתבע, בדבר גורל תביעתו. ביום 30.4.96, לפני שהוגש כתב ההגנה, נשלח לתובע מכתב הדחייה, לפיו החליטה פקידת התביעות לדחות את תביעתו, בטענה כי "לא הוכח שנפגעת או חלית תוך כדי ועקב עבודתך אצל מעבידך או מטעמו". 8. גירסת התובע, לגבי נסיבות התאונה, תוארה בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, כדלקמן: "ביום 6.1.94 עבדתי בשירות חברת "אמץ חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ", באמצעותו של מר עלי אבו ראס, אשר היה אחראי אישי להעסקתי ולעבודתי. באותו יום, עבדתי בבניית קיר איטונג באתר בניין "בית מרכזים" בהרצליה, וכשעמדתי על הפיגום, הפיגום התמוטט, דבר שגרם לנפילתי ולאיבוד הכרתי. לאחר התאונה הובהלתי למרפאה בג'נין, שם טופלתי ואובחן אצלי שבר בעצם הכתף ושני שברים בחזה, והוסדר לי קיבוע בגבס". הנתבע, כאמור, מבקש שלא להאמין לגירסת התובע, משטוען הנתבע, בהסתמך על עדותם של עלי אבו ראס, מנהל "אמץ", ושל אחיו, סלים אבו ראס, מנהל העבודה באתר, כי התובע לא עבד באתר בתאריך התאונה, משמע שגם אם ארעה לו התאונה, כפי שהוא טוען, לא מדובר ב"תאונת עבודה". נציין כבר כאן, כי אין מחלוקת שבמועד התאונה לתובע לא היה אישור העסקה בישראל, כתושב השטחים, וכי בתקופה הרלבנטית לתביעה "אמץ" ואבו ראס לא דיווחו על התובע כעובד ולא שילמו עבורו דמי ביטוח לאומי. 9. הדיון בעובדות ובטענות הצדדים: משנתנו דעתנו, מחד גיסא, לגירסת התובע, בתצהירו ובעדותו בבית הדין, שנתמכה בעדות שני עדים מטעמו, אחמד חאלד סלים אחמד ומוחמד עבדול ג'אבר סולימאן, קרוב משפחה של התובע, ומאידך גיסא לעדותם של מנהל "אמץ", עלי אבו ראס, ושל אחיו, סלים, מנהל העבודה, ועל פי התרשמותנו ממכלול הראיות, הגענו למסקנה כי יש לקבל את גירסת התובע כאמינה, ולהעדיפה על פני גירסת הצד השלישי, מהנימוקים שנפרט להלן: (1) התובע גורס כאמור, והוא דבק בגרסתו, כי במועד התאונה, ביום 6.1.94, הוא עבד כשכיר בחברת "אמץ", בניהולו ובאחריותו של עלי אבו ראס. לדבריו, הוא החל לעבוד ב"אמץ" בערך במחצית דצמבר 1993, והספיק לעבוד כ- 12 יום, עד שארעה התאונה, ביום 6.1.1994. בתקופה האמורה, בדצמבר 1993, התובע לא עבד במקום אחר, ומשנודע לו כי דרושים פועלים באתר הבנייה של "אמץ" בהרצליה, שם עבדו מספר פועלים מכפרו, הוא הצטרף אליהם והגיע עימם בהסעה לאתר העבודה, כדבריו (בעמ' 5): "יש עובדים שעובדים אצל עלי, שגרים בכפר אצלנו. פניתי אליהם אם יש עבודה אצל הקבלן, והם אמרו לי שכן, יש מקום ברכב, ונסעתי איתם". בתמיכה לגירסתו, העיד מוחמד עבדול ג'אבר סולימאן ג'רדאת, עובד לשעבר של "אמץ": "אנחנו עבדנו. אני הייתי בנאי בלוק, התובע הגיע למנהל סלים. עותמאן הביא את התובע באוטו שלו, לפי הוראת סלים, המנהל. סלים ביקש מעותמאן להביא פועלים…". מי שקיבל את התובע לעבודה, לא היה עלי אבו ראס, מנהל החברה, אלא אחיו, סלים, שהוא מנהל העבודה, הנמצא בשטח האתר, כפי שהעיד התובע: "קיבל אותי לעבודה אח של עלי, שמו סלים, שהוא היה מנהל. עלי לא נמצא בשטח תמיד, הוא היה מגיע במהלך היום, לבדוק מה קורה… עלי ראה אותי בעבודה, לפני התאונה, כי היה מגיע במהלך הימים של העבודה. נשאר שם, רואה את העובדים, הוא ראה אותי שאני עובד שם". גם העד אחמד חאלד סלים, עובד לשעבר ב"אמץ", תמך בגירסת התובע, משהעיד כי "באותו יום (היינו ביום התאונה, 6.1.94 - נ.ו) התובע כבר עבד בערך שבועיים אצל עלי". נוסיף אף זאת: משהתבקש הנתבע להמציא לבית הדין את החומר שהוגש לבית הדין במהלך הדיון, לצורך שיחזור התיק המקורי שאבד, המציא הנתבע גם את ההודעה לחוקר, שמסר עותמאן המוזכר בעדותו של מוחמד עבדול ג'אבר הנ"ל. הגם שב"כ הנתבע התייחסה להודעתו של עותמאן, במהלך חקירת התובע (עמ' 8) ספק אם הודעתו הוגשה במהלך הדיון, משלא נרשם בפרוטוקול כי נתקבלה כמוצג (מכל מקום, טוב היה עושה הנתבע אילו המציא את כל העדויות שנגבו). מהודעתו של עותמאן, אשר עבד למעלה משנתיים אצל "אמץ", עולה כי התובע אכן עבד ב"אמץ" , כפי שהוא טוען, כדברי עותמאן שם: "מוחמד גראדאת, תושב הכפר שעבד איתנו… כחודש, עבד מספר ימים, 15 יום בערך…". (2) "אמץ", ומנהל החברה, עלי אבו ראס, טענו בכתב ההגנה, בתגובה להודעת צד שלישי שנשלחה אליהם, כי "התובע מעולם לא עבד בשירותה (של אמץ) וכי כל האמור על ידי התובע בהקשר זה, איננו נכון כלל וכלל". גירסה זו של "אמץ" הופרכה, מניה וביה, לא רק בעדות מנהל העבודה, סלים אבו ראס, אלא גם בכרטיס העבודה של התובע, כעובד "אמץ", אשר נרשם ונחתם על ידי סלים אבו ראס בעצמו. הגם שאין בידי התובע כרטיס עבודה לחודש ינואר 1994, שבו הוא עבד לכל היותר 6 ימים, אין ספק כי בחודש דצמבר 1993 התובע עבד ב"אמץ", לפחות 5 ימים, כפי שעולה מכרטיס העבודה לחודש דצמבר 1993, מוצג ת/1. טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי כרטיס העבודה האמור הוחתם 4 ימים בלבד, "בחודש כלשהו, בשנה לא ידועה" וכי "התובע, שנטל הראיה עליו, לא הוכיח באיזו תקופה מדובר בכרטיס ת/1" - אינה מקובלת עלינו. ראשית, כרטיס העבודה האמור, המקורי, הוצג בפני בית הדין, וצילומו הוגש משני צידיו, וסומן כמוצג ת/1. בצדו השני של הכרטיס, הנושא כותרת של חברת "אמץ" ומכונה "כרטיס עבודה" - נרשם שמו של התובע ונרשם כי זה הכרטיס ל"חודש 12-93". לא מדובר, אפוא, "בחודש כלשהו, בשנה לא ידועה" - אלא בחודש דצמבר, שנת 1993. שנית, וזה העיקר, מר סלים אבו ראס, מנהל העבודה, האחראי בפועל על העסקת הפועלים בשטח, אשר ממלא את כרטיסי העבודה ומאשר את נוכחות הפועלים בחתימתו, כפי שעשה בכרטיס העבודה של התובע לחודש דצמבר 1993, אישר בעדותו כי התובע עבד בחודש דצמבר 1993, כדבריו (בעמ' 17): "ש. … הוא (התובע - נ.ו) אומר שאתה המנהל שלו ושיש לו כרטיס עבודה אצלך. אני מציגה לך את כרטיס העבודה שלו, ת/1. ת. כן. אני חתום על הכרטיס הזה". ובעמ' 18-19, חזר סלים ואישר: "כרטיס העבודה, ת/1, הוא על שם התובע. כל הרישום על הכרטיס הוא בכתב ידי, גם שם העובד והתאריך… ש. אתה בעצמך מודה שכרטיס העבודה, ת/1, הוא אמיתי, ומכאן שהוא עבד אצלכם בדצמבר 1993. ת. נכון". וראה גם בעמ' 20, משנשאל סלים אם הוא מזהה את התובע, שנכנס ללשכת בית הדין: "ראיתי אותו. הוא עבד אצלי בדצמבר… ש. איך היתה העבודה שלו, הוא עבד טוב? ת. הוא פועל. ש. בתור עובד, הוא היה בסדר, או לא בסדר? ת. הוא היה פועל פשוט. ש. אתה היית מרוצה מהעבודה שלו? ת. כן. הוא עבד אצלי כמה ימים…". הנה כי כן, אין עוד ספק שהתובע עבד ב"אמץ", באתר הבנייה "בית מרכזים" בהרצליה, משמע שאין שחר לטענת "אמץ" ומנהלה עלי אבו ראס בכתב ההגנה, כי "התובע מעולם לא עבד בשירותה". משהוכחה גירסת התובע, כי עבר ב"אמץ" בחודש דצמבר 1993, בניגוד לגירסת "אמץ" ועלי אבו ראס, נאמנה עלינו גם עדותו, כי עבד גם בתחילת ינואר 1994, עד שנפגע בתאונה, ב- 6.1.94 וכי היה בידיו גם כרטיס עבודה של חודש ינואר, שאבד, כדבריו: "לא מצאתי את הכרטיס השני. היה לי גם כרטיס לינואר. בסך הכל, בשני החודשים, עבדתי משהו בין 10 ל-12 ימים". כאמור, שני עדי התובע תומכים בגירסתו ומאשרים אותה. (3) גם אם נכונה גירסת עלי אבו ראס, כי אינו זוכר שראה את התובע עובד בשטח האתר, אין בכך כדי לערער את גירסת התובע, משהעידו כל העדים כי עלי אבו ראס היה מגיע לאתר לביקורים קצרים בלבד, כפי שגרס גם עלי אבו ראס בעצמו, בשאלה שהפנה לתובע (בעמ' 6): "היו לי הרבה פועלים ואני לא מכיר את כולם. הייתי מבקר אולי חצי שעה בשבוע… אני צריך לבדוק ביומנים שלי אם התובע עבד או לא. אני אישית לא מכיר את הפועלים". את "היומנים שלי" - עלי אבו ראס לא הביא לבית הדין, למרות שהתקיימו מספר ישיבות נוספות והיתה לו הזדמנות לעשות זאת. העובדה שלא הובאה ראיה, אשר לדברי אבו ראס היתה יכולה לתמוך בגירסתו - עומדת לרועץ לנתבע ולצד ג'. (4) אין מחלוקת כי "אמץ" לא דאגה לקבל עבור התובע אישור העסקה, הנדרש לצורך העסקת תושב השטחים אצל מעביד בישראל , העסקתו לא היתה מוסדרת ומתואמת עם שירות התעסוקה, ושכרו של התובע לא שולם באמצעות מדור התשלומים של שירות התעסוקה, כמתחייב על פי החוק. התובע טוען כי היה בידיו "רשיון כניסה מסחרי לישראל" בתוקף עד 17.1.94, שקיבל מהלישכה המסחרית בג'נין, הגם שלא הוצג בפנינו אישור כזה ולא התבררה מהותו. בהסתמך על תעודת עובד ציבור של מנהלת מדור התשלומים בשירות התעסוקה (סניף עפולה), טוענת ב"כ הנתבע בסיכומיה כי התעודה "מצביעה על כך שהתובע עבד בישראל בשנים שונות ובשנת 1994 לא עבד בישראל ולא קיבל שכר עבודה באמצעות שירות התעסוקה". לדבריה: "התובע עבד במשך הרבה שנים בארץ, וכל הפעמים היה רשום בשירות התעסוקה, כמי שקיבל אישור עבודה בישראל". טענה זו נכונה רק בחלקה. מתעודת עובד הציבור (מוצג ת/2) אכן עולה כי התובע עבד בישראל, באישור הרשויות ובתאום עם מדור התשלומים של שירות התעסוקה, אצל מעסיקים שונים, ובענפי עבודה שונים, כ- 13 שנים (בשנים 1970 עד 1974, ובשנים 1981, 1985, 1989, 1991, 1993, 1995 ו- 1996). לגבי השנים 1993 ו- 1994 נאמר בתעודת עובד הציבור: "מכאן, שבשנת 1994 לא עבד בישראל, זאת אומרת לא קיבל שכר עבודה באמצעותינו. בשנת 1993 - עבד רק חודש אחד, 08/93, אצל המעסיק אלהם חב' לבניין. דווח על 16 ימי עבודה…". אין ללמוד מתעודת עובד הציבור כי התובע לא עבד בישראל בדצמבר 1993 ובינואר 1994. כל שניתן ללמוד הוא שאף מעביד לא דיווח לשירות התעסוקה כי הוא מעסיק את התובע בחודשים אלה, וכי תשלום שכרו, באותם חודשים לא נעשה באמצעות מדור התשלומים של שירות התעסוקה - עובדות, שכאמור אין לגביהן מחלוקת. להזכירך, שמנהלת מדור התשלומים סייגה בעצמה את האמור בתעודת עובד הציבור, כדבריה: "מכאן, שבשנת 1994 לא עבד בישראל, זאת אומרת לא קיבל שכר עבודה באמצעותינו". משהוכח, כפי שציינו לעיל, כי התובע עבד אצל "אמץ" בדצמבר 1993, עובדה שאושרה בכרטיס העבודה ובעדותו של סלים אבו ראס, ברי כי העובדה שצויינה בתעודת עובד ציבור, כי בשנת 1993 התובע עבד בסך הכל 16 יום, בחודש אוגוסט בלבד - אינה נכונה. מכאן, שלא ניתן ללמוד מהדיווח לשירות התעסוקה ומתשלומי השכר באמצעות מדור התשלומים של שירות התעסוקה, אלא רק לגבי עובדים המועסקים על ידי מעבידים כחוק, דרך שירות התעסוקה. (5) ארוע התאונה מיום 6.1.1994: התובע, ושני עדים מטעמו, העידו בפנינו על נסיבות התאונה שארעה לתובע ביום 6.1.94, בעת שעבד באתר "בית מרכזים" בהרצליה. עולה מעדותם כי התובע עמד על פיגום, עסק בבניית קיר איטונג, וברגע אחד התמוטט הפיגום וגרם לנפילת התובע, מגובה של כ-2 מ', כפי שתאר התובע בעדותו (בעמ' 9): "הפיגום היה בקומה השמינית ואני נפלתי בתוך אותה קומה, מגובה של 2 מטר. הבנייה היתה של חדר המדרגות, בתוך הבניין". כאמור העד אחמד חאלד סלים אחמד, שעבד באותה תקופה ב"אמץ", תמך בגירסת התובע, הגם שלא ראה את הנפילה עצמה, כדבריו (בעמ' 9): "אחיו של עלי, שמו סלים, הוא היה המנהל, והוא ביקש מהתובע לעלות על הפיגום ולעסוק בבנייה… ש. באיזה קטע של האתר התובע עבד? ת. אני חושב בקומה השמינית, ליד חדר המדרגות. הייתי באותו מקום, בשטח. ש. אתה ראית כשהוא נפל? ת. אני הגעתי כשהוא היה על הרצפה". העד מחזק, אפוא, את גירסת התובע כי עבד אצל "אמץ" ביום 6.1.94, כי עבד על פיגום בקומה השמינית, סמוך לחדר המדרגות, וכי מצא את התובע שרוע על הריצפה, משמע שהנפילה ארעה תוך כדי עבודה, כפי שגורס התובע. גם עדות מוחמד עבדול ג'אבר מחזקת את גירסת התובע, כדבריו (בעמ' 129): "התאונה לא היתה ביום הראשון של התובע בעבודה, אלא אחרי שבועיים בערך. הוא היה עובד בטפסנות ובברזל. הוא פנה לסלים ואמר לו שיעסיק אותו בבניית בלוק, מפני שזאת עבודתו. אני שמעתי את התובע שפנה לסלים וביקש לעבוד בבניית בלוקים. אני הייתי בונה בחדר המדרגות למעלה, אני בניתי בצד אחר. ואז בא סלים ואמר לי שאתן לתובע לעבוד בצד השני… לפני הפסקת האוכל, בא מישהו ואמר לי שהבן-דוד שלי נפל מפיגום. הוא התכוון לתובע. אני באתי ומצאתי אותו ליד הפיגום, שם, מחוסר הכרה. הפיגום היה נפול על הריצפה…". הנה כי כן, שני העדים, הגם שלא ראו את התובע ברגע הנפילה, מחזקים את גירסתו, כי עסק בעבודת בנייה, בקומה השמינית, בחדר המדרגות של בניין באתר "בית מרכזים" בהרצליה, ותוך כדי העבודה נפל מהפיגום, השתטח ארצה ואיבד את הכרתו. (6) עלי אבו ראס, מנהל "אמץ", שטען בכתב ההגנה כי הוא "מכחיש את התאונה הנטענת על ידי התובע", לא רק זאת שאישר בעדותו כי התובע אכן נפגע ביום 6.1.94 באתר העבודה, אלא אף זאת שציין בשאלות שהפנה לתובע, כי ביקר את התובע בביתו, בכפר שבנפת ג'נין, כדבריו (בעמ' 6): "נכון שהייתי אצלך בבית עם עותמאן, עכשיו אני נזכר. באתי לבקר, כי אמרו לי שאחד קיבל מכה ואני מבקר כל אחד. אמרו שמישהו נפגע בכניסה לבנין… עותמאן אומר שאתה נכנסת לאתר וקיבלת מכה, וסלים אומר שאתה לא עבדת ביום הזה…". העובדה, שאינה שנויה עוד במחלוקת, כי עלי אבו ראס ביקר את התובע בביתו, ימים ספורים לאחר התאונה, לאחר שהתובע שוחרר מבית החולים, כשהוא מקובע בגבס, סבירה ומתיישבת יותר עם גירסת התובע, כי נפגע תוך כדי עבודתו אצל אבו ראס, בחברת "אומץ", מאשר עם גירסת אבו ראס, כי "אני מבקר כל אחד". (7) יתירה מזאת. בחקירתו הנגדית (בעמ' 23) נשאל עלי אבו ראס אם דיווח לחברת הביטוח על התאונה שארעה לתובע באתר הבנייה ביום 4.1.94 - והשיב בשלילה: "לא". משהקשה עליו ב"כ התובע ורענן את זכרונו, והזכיר לו את שמו של סוכן הביטוח, חדר מנצור - השיב אבו ראס בצורה פחות נחרצת: "אני לא זוכר שהודעתי באמצעותו לחברת הביטוח על התאונה, אולי אמרתי שמישהו נפל אצלי בחוץ. אני לא זוכר את המקרה…". משהוצגה בפני עלי אבו ראס ההודעה שנמסרה לחברת הביטוח, בשם חברת "אמץ" בעלת הפוליסה, באמצעות סוכן הביטוח, מנסור חדר (ראה ההודעה, מוצג ת/3), אישר אבו ראס בעדותו, כי הודעה כזאת נמסרת לחברת הביטוח אך ורק על פי הוראותיו ובהסכמתו: "ש. יתכן שחדר מנצור ימסור הודעה לחברת הביטוח ללא ידיעתך? ת. לא. זה נכון שכל הודעה לחברת הביטוח נעשית בידיעתי ולפי הוראותי". על התאונה מיום 6.1.1994, שבה נפגע התובע, דיווח סוכן הביטוח של "אמץ" לחברת הביטוח, בטופס ההודעה, מוצג ת/3. בטופס ההודעה צויין שמו של התובע, כמי שנפגע בתאונה, צויין כי התאונה ארעה בבית מרכזים בהרצליה, ונרשם תיאור התאונה, כדלקמן: "בעת שהיה בשטח, נפל עליו פיגום ונפגע בכתף". בתשובה לשאלה הרשומה בטופס, "מה היה עיסוק הנפגע בשעת התאונה?" - נרשם: "בא לבקש עבודה". גירסת "אמץ" לגבי מעשיו של התובע באתר הבנייה, בעת התאונה, כפי שדיווחה לחברת הביטוח, מתיישבת עם עדות התובע, כי עלי אבו ראס סירב לתת בידיו אישור שמדובר בתאונת עבודה, משחשש להודות כי התובע התקבל לעבודה שלא דרך שירות התעסוקה, ומבלי שדווח עליו כעובד לרשויות ולמוסד לביטוח לאומי. בנסיון להסתיר, מחד גיסא, את העובדה שהתובע עבד ב"אמץ", ולאפשר לתובע, מאידך גיסא, לקבל טיפול רפואי ולקבל פיצוי באמצעות חברת הביטוח, ביקר עלי אבו ראס את התובע בביתו והציב בפני שתי אפשרויות, כפי שהסביר התובע (בעמ' 5): "אחרי 3 ימים הגיע עלי אלי הביתה ואמר לי שיש שתי דרכים: או - שעושים זאת תאונת דרכים. או - שאנחנו עושים את זה לפי ביטוח השטח. את זה הוא אמר לי בבית שלי. ש. למה לא תאונת עבודה? ת. ביקשתי אישור לצורך טיפול רפואי בתאונת עבודה, אבל הוא סרב לתת לי. ש. הוא אמר לך למה לא? ת. עלי אמר שיש רק שתי דרכים, ולא הסכים לתת לי אישור על תאונת עבודה…". עלי אבו ראס בחר, אפוא, באפשרות השנייה, "לעשות את זה לפי ביטוח שטח", משדיווח לחברת הביטוח כי התובע נפגע בתאונה, בעת ששהה בשטח האתר, כמבקר זר שבא לחפש עבודה. אלא, שלא כך היו פני הדברים למעשה. התובע שהה באתר, כעובד, משעבד אצל "אמץ" החל ממחצית דצמבר, בימים לא רצופים, עד 6.1.94, ונפגע בתאונה בעת שעבד על פיגום, אשר התמוטט והפיל אותו ארצה. ב"כ הנתבע מבקשת בסיכומיה להתעלם מטענת התובע בדבר הודעות סותרות שמסרו עלי אבו ראס ואחיו סלים אבו ראס, לגבי נסיבות התאונה ומעשיו של התובע באתר, משלטענתה "ב"כ התובע… לא עמד על הזמנת סוכן הביטוח והאחראי בחברת הביטוח". אף טענה זו אינה מדוייקת, משהוסכם, על דעת כל הצדדים, לקבל את ההודעה לחברת הביטוח, ללא חקירת סוכן הביטוח (ראה עמ' 31-32 לפרוטוקול והחלטות בית הדין שם). מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבע, כי ההצהרה שנרשמה בטופס ההודעה לחברת הביטוח אכן נרשמה מפי עלי אבו ראס, ביוזמתו ועל פי הוראותיו, אך לא מקובלת עלינו הטענה כי ההצהרה משקפת את העובדות כהוויתן, מהנימוקים שפורטו לעיל. (8) מעדותם של התובע, ושל שני העדים מטעמו עולה, כפי שעולה גם מדברי הנהג, עותמאן, בהודעתו לחוקר (שהוגשה על ידי הנתבע, כאמור, בשלב של שיחזור התיק) - כי סמוך לאחר התאונה, משנפל התובע ואיבד את הכרתו למספר שניות, ונחבל בכתפיו ובבית החזה, מיד הגיע למקום מנהל העבודה, סלים אבו ראס, והורה לעותמאן להעביר את התובע, ברכבו, למרפאה, או לבית החולים בג'נין. בעניין זה, העיד אחמד חאלד סלים אחמד, שעבד ב"אמץ" כ-3 שנים (בעמ' 10): "אחרי התאונה קראנו למנהל (העדים מכנים את סלים, מנהל העבודה, "מנהל" - נ.ו). שטפנו את התובע, וסלים אמר לקחת אותו לטיפול לג'נין. הוא היה במצב של ערפול, כמו התעלף. היו לו שפשופים שטחיים, ירד לו דם. אנחנו הרמנו אותו, הוא לא התעורר לבד. סלים אמר לקחת אותו לג'נין ולא להרצליה… עותמאן היה הנהג, והוא עשה מה שסלים אמר לו. המנהל אמר לו שכך יעשה, שיקח אותו לג'נין, ונראה מה יהיה. הוא אמר שהוא לא יכול להכניס אותו לבית חולים, פה בארץ… סלים לא דיבר איתי על התאונה, הוא דיבר עם הנהג, והוא אמר לו לקחת אותו לבית חולים". הגם שהעד לא שמע את סלים אומר לעותמאן להעביר את התובע לג'נין, הבין העד, כפי שהבינו שאר העובדים שנכחו במקום, כי זו היתה הוראתו של סלים, כדברי העד: "אני לא שמעתי את סלים אומר לעותמאן שיקח אותו לג'נין. כאשר הורידו אותו לרכב, שאלנו לאן לוקחים אותו ואמרו שלוקחים אותו לג'נין". אותה גירסה, מסר גם העד מוחמד עבדול ג'אבר סולימאן ג'ראדת, אשר שמע את סלים מורה לעותמאן להסיע את התובע לג'נין, כדבריו (בעמ' 13): "… אני באתי ומצאתי אותו ליד הפיגום, שם, מחוסר הכרה. … שמו אותו ברכב של עותמאן. ביקשנו מסלים שיקח אותו לבית חולים בהרצליה, אבל סלים סירב, כי לא היה לו רשיון לעבודה. והוא ביקש שיקחו אותו לג'נין. … ש. שמעת שסלים אותר לעותמאן לקחת אותו לג'נין? ת. כן. הכנסנו את התובע לתוך הרכב. הוא לא יכול היה להכנס בעצמו". עלי אבו ראס, וסלים אבו ראס, מכחישים את גירסת התובע ועדיו, כפי שציין עלי אבו ראס (בעמ' 8): "אם הוא היה עובד אצלי באותו יום והיה נופל ומאבד הכרה, אין ספק שהיו מביאים אותו לבית חולים הקרוב. לא יעלה על הדעת שיקחו אותו לג'נין. גם מנהל העובדה בשטח וגם אחי, היו מביאים אותו לבית החולים הקרוב". אותם דברים, אמר גם סלים אבו ראס בחקירתו הנגדית (בעמ' 18): "ש. העד מס' 3, שקראו לו ואמרו לו שהבן דוד שלו, התובע, נפל מפיגום והוא אכן הגיע ומצא אותו מחוסר הכרה ושביקשו ממך להסיע אותו לבית חולים ואתה סירבת כי אין לו רשיון כניסה? ת. בשום אופן לא נכון. אם מישהו נפצע, אני מיד לוקח אותו לבית חולים באוטו שלי. לא היה ולא נברא… ש. התובע אמר… שהוא היה באיבוד הכרה ואתה אמרת שיקחו אותו לג'נין. ת. זה לא נכון. אם מישהו היה מאבד הכרה, לא הייתי שולח אותו לג'נין, שעתיים נסיעה…". ב"כ הנתבע מבקשת להעדיף את עדות האחים אבו ראס, על פני עדויות התובע והעדים מטעמו, משאף לטענתה "הדבר לא הגיוני. אף מעביד לא יקח אחריות, ללא ציוד רפואי, להוביל עובד חסר הכרה מהרצליה לג'נין, אלא אם כן התובע לא נפל באתר העבודה כעובד…". אף לדעתנו, כפי שסבורים כל העדים, וכפי שטוענת ב"כ הנתבע, המעביד נהג במקרה זה בחוסר אחריות, משהורה להרחיק את התובע ולהעבירו לג'נין. אלא, שאין לקבל את הטענה כי גירסת התובע מופרכת "ואינה הגיונית", רק משום שהמעביד נהג שלא כשורה. להזכירך, שהתובע, לפי כל העדויות, לא נשאר מחוסר הכרה, אלא התעורר וחזר להכרתו, והועבר לטיפול רפואי, משנחבל בחלקי גוף שונים, וסבל משברים בכתף ובבית החזה. העובדה היא, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי התובע, כי התובע לא הועבר למרפאה או לבית חולים בהרצליה, אלא לג'נין, שם הוא קיבל את הטיפול הרפואי הראשון, במרפאת "אל עמל", שם אובחנו אצלו שברים בכתף, ובחזה, מצד שמאל, ולאחר מכן פנה להמשך טיפול בבית החולים בג'נין, כפי שציין ד"ר ענבתאוי באישור הרפואי מיום 6.1.94: "הנ"ל הופיע אצלנו לצורך טיפול, כשהוא סובל משבר בכתף שמאל ושני שברים בחזה, מצד שמאל. הוסדר לו קיבוע גבס וניתן לו הטיפול המתאים…" הגם שלא מצאנו במסמכים הרפואיים תיעוד של האנמנזה, כפי שנרשמה מפי התובע, ומקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבע כי התובע לא דיווח לרופאיו כי נחבל בתאונה, כל שכן שלא דיווח על תאונת עבודה באתר העבודה בהרצליה - משאובחנו אצלו ממצאים חבלתיים ביום 6.1.94, לרבות שבר בכתף ושברים בבית החזה, ומשקיבלנו את גירסת התובע ועדיו לגבי נסיבות התאונה, כאמור לעיל, העובדה שלא נרשמה במסמכים הרפואיים גירסת התובע לגבי התאונה, אינה מספיקה, כשלעצמה, כדי לערער את אמינותה. אין זאת אלא, שעלי אבו ראס, ואחיו סלים, העסיקו את התובע כעובד בחברת "אמץ", שלא דרך שירות התעסוקה, מבלי שדאגו לקבל עבור התובע אישור עבודה בישראל ומבלי שדיווחו עליו כעובד לרשויות ולמוסד לביטוח לאומי, וככל הנראה זו הסיבה ששניהם התחמקו ממתן אישור בדבר נסיבות התאונה. 10. סוף דבר: משקיבלנו את גירסת התובע ועדיו, כאמור לעיל - אנו קובעות כי התובע נפגע ביום 6.1.94 ב"תאונת עבודה", בעת שעבד בחברת "אמץ - חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ", ונגרמו לו חבלות בחלקי גוף שונים, במיוחד בכתף שמאל ובבית החזה. 11. תשלום דמי פגיעה: התובע טוען כי בעקבות התאונה, נגרמו לו שברים בכתף ובבית החזה, שקובעו בגבס, וכי הוא עבר טיפולים רפואיים ונזקק למנוחה, משנגרם לו אי כושר עבודה, לדבריו, למשך כשלושה חודשים. משלא קיבל טיפול רפואי כנפגע בעבודה, ולא טופל על ידי שירות רפואי מוסמך בישראל - אין בידיו תעודות רפואיות לנפגע בעבודה. על פי התעודות הרפואיות שהמציא התובע, שהתקבלו בהסכמה ולא נסתרו, ניתן לקבוע כי תקופת האי כושר, שבה המליץ הרופא המטפל, ד"ר ענבתאוי, כי התובע ישאר במנוחה ולא יעבוד, היא מיום 6.1.94 עד 20.2.94 (ראה אישור אחד, מיום 6.1.94, לתקופת אי כושר מיום 6.1.94 עד 6.2.94, ואישור שני, מיום 6.2.94, לתקופת אי כושר של שבועיים נוספים, מיום 6.2.94 עד 20.2.94). 12. הנתבע ישלם, אפוא, לתובע, דמי פגיעה על פי החוק, לתקופה מיום 6.1.94 עד 20.2.94. 13. אחריות המעביד לשיפוי, לפי סעיף 369 לחוק - בהתאם להודעת צד שלישי. משהגענו למסקנה כי התובע נפגע ביום 6.1.94 ב"תאונת עבודה" תוך כדי ועקב עבודתו בחברת "אמץ - חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ", ואין מחלוקת כי החברה המעבידה לא דיווחה למוסד לביטוח לאומי על העסקת התובע ולא שילמה דמי ביטוח בעדו, ולפני שעשתה כן קרה מקרה (תאונת עבודה) המזכה את התובע לגימלה, כי אז, בהתאם להוראות סעיף 369(א) לחוק, "רשאי המוסד לתבוע מהמעביד סכום השווה לגימלאות בכסף ששילם המוסד, או שהוא עתיד לשלמן, ואת השווי הכספי של הגימלאות בעין שניתנו לזכאי לגימלה, בקשר לאותו מקרה". אנו מקבלות, אפוא, את התביעה, על פי הודעת צד שלישי ששלח המוסד לביטוח לאומי לחברת "אמץ", ומחייבות את חברת "אמץ" לשפות את הנתבע, בכל סכום שישלם המוסד לתובע, בגין התאונה האמורה, בהתאם להוראות סעיף 369(א) לחוק. 14. לא מצאנו מקום לקבל את התביעה, על פי הודעת צד שלישי שנשלחה לעלי אבו ראס. התובע עבד בחברת "אמץ", אותה ניהל עלי אבו ראס. עלי אבו ראס בעצמו, לא העסיק את התובע ולא היה מעבידו. אשר על כן, הודעת צד שלישי נגד עלי אבו ראס - נדחית. 15. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך 2,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק. דמי פגיעהשטחי יהודה ושומרוןעובדים זרים