1) תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, לטענת התובע, בגין תאונת דרכים, מיום 30.9.89, שארעה בכביש אחיהוד - שפרעם, עת נסע התובע במכונית "אופל אסקונה", מס' רישוי 88-899-48, (להלן: "הרכב"), נהוגה ע"י הנתבע מס' 1 (להלן: "התאונה"). התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נפצע הוא בעיניו; בראשו; בפניו; נגרמו לו שברים מרובים בשוקיים; ברגל שמאל; באגן; בכף יד שמאל; בכתף ימין; שבר באף, וכן פגיעות בחלקים שונים בגופו. 2(א)שאלת האחריות של הנתבעת מס' 2: קיימת מחלוקת בשאלת האחריות בין הנתבעות 2 ו-3, על מי חלה האחריות לתשלום הפיצויים. האם על הנתבעת 2 כמבטחת, או על הנתבעת 3- מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). בסעיף 4(ב) לכתב התביעה טוען התובע כי הנתבעת מס' 2, שהינה חברה לביטוח בע"מ, היתה המבטחת של הרכב כנגד נזקי גוף לפי החוק ועל פי פוליסת ביטוח מס' 6-949276- 6 5ובהתאם לחוק ו/או לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח משולב] תש"ל-1970. הנתבעת 2 טענה, כי ביום ארוע התאונה, היא לא היתה המבטחת של הרכב, מאחר ופוליסת הביטוח לא שולמה ע"י הנתבע מס' 1, ומשום כך תחולת הביטוח כלל לא נכנסה לתוקף, ועל כן אין היא חבה בפיצוי כלשהו לתובע. (ס' 16 לכתב ההגנה של הנתבעת מס' 2). הנתבע מס' 1, בסעיף 5לכתב הגנתו, הכחיש את האמור בסעיף 4(ב) הנ"ל של כתב התביעה (שהנתבעת 2 היתה המבטחת של הרכב). לחלופין, טען הנתבע מס' 1, כי "התובע ידע את כל העובדות הנוגעות לביטוח". מהכחשה זו ומטענה זו ניתן להבין כי בעת התאונה הרכב של הנתבע 1היה חסר ביטוח. הנתבע מס' 1 כלל לא השתתף בדיונים ופרט להגשת כתב הגנה שהוגש ע"י ב"כ (שלפני תחילת המשפט עזב את הארץ), לא עשה דבר. זאת ועוד: מעיון בסיכומי ב"כ התובע, (בפרק שאלת החבות), אין למצוא כל טענה לאחריות מצד הנתבעת מס' 2ויש, איפוא, לראותו כמי שזנח, למעשה, את עילת התביעה כנגד נתבעת מס' .2 (ע"א 675/86שמייסר נ' הודסמן וערעור שכנגד, פד"י מ"ד (1) עמ' 133; ע"א 446/82 בלגשווילי (בר-רוס) נגד אלג'בארין ואח' ערעור שכנגד פד"י מ"ב (2) עמ' 737). מסיכומיו בכתב של ב"כ התובע, ניתן להסיק ולקבוע כי הוא מייחס את כל האחריות לנתבעת 3בלבד, בלי להזכיר במילה או בחצי מילה אחריות כלשהיא לנתבעת מס' .2 על כן, ולאור מה שציינתי לעיל, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2. (ב) שאלת האחריות של הנתבעת מס' 3 ("קרנית"): ס' 12(א) (2) לחוק קובע לאמור: "א. תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצוייים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה: (1)..... (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה." מכאן, שדי בעובדה שנוהג, ובמקרה דנא הנתבע מס' 1, משולל כיסוי ביטוחי, כדי להקים את חובתה של "קרנית" לפצות את הנפגע. הנתבעת מס' 3, קרנית, טוענת לפטור מאחריות, מאחר שהתובע לא הוכיח, כטענת הנתבעת 2, שהנתבע 1לא שילם את ביטוח החובה, ועל כן אין הוא יכול לבוא בגדר סעיף 12(א) (2) הנ"ל. הנתבעת מס' 3טענה עוד, כי התובע לא הוכיח מאומה לגבי עצם קרות התאונה ולכן היא הכחישה את עצם קיומה של התאונה. טענתו של ב"כ הנתבעת מס' 3, עו"ד ליאור, לפיה לא הוכחה עצם קרות התאונה, אינה מקובלת עלי. מעיון בפרטי-כל, עולה ברורות, כי כל הצדדים, לרבות הנתבעת מס' 3, התייחסו אל התאונה כאל דבר שבעובדה ולא כאל שאלה שבמחלוקת. מסיכומי המחלה ת/ 3ו-ת/ 4עולה כי התובע אכן היה מאושפז בבית חולים עקב מעורבותו בתאונת דרכים. מה לנו יותר מאשר הודאתו של הנתבע מס' 1, המופיעה בסעיף 4לכתב הגנתו, בה נאמר: " .4הנתבע מודה כי נהג במכונית מס' רשוי 88-899- 48ואשר מעורבת בתאונה נשוא התביעה". חובתה של "קרנית" לפצות את התובע מתחייבת על-פי הוראת סעיף 12(א) (2) לחוק. מאחר והיא טוענת לפטור מאחריות, מוטל היה עליה להוכיח כי המקרה דנן לא נכנס לגדרו של סעיף 12(א) (2) הנ"ל, דהיינו: מוטל עליה להוכיח כי השימוש ברכב נשוא התביעה מכוסה כדין בפוליסת ביטוח חובה ברת-תוקף שהוצאה ע"י הנתבעת 2, ועל כן הנתבעת 2 היא החייבת לשאת בנזקי התובע, כמבטחת. בכל חומר הראיות שהובא בפני, אין בנמצא כל ראיה שאכן היתה, ביום התאונה, בתוקף פוליסת ביטוח, שתכסה את המקרה ושהוצאה ע"י הנתבעת 2, זולת האמור בכתבי הטענות. מסקנתי הינה, איפוא, כי מאחר שהוכח בפני כי נתבע מס' 1נהג ברכב המעורב בתאונה בו נפגע התובע, בהיותו מחוסר ביטוח, יש לחייב, לכן, את הנתבעת מס' 3בנזקיו של התובע, במידה ויוכח כי אכן נגרם לו נזק בר-פיצוי. 3) נכותו הרפואית של התובע: ביהמ"ש מינה, לבקשת ב"כ התובע, עו"ד כמאל, שישה מומחים רפואיים שבדקו את התובע וקבעו את שיעור נכותו כתוצאה מהתאונה. ד"ר מ. רופמן - בתחום האורטופדי; ד"ר ד. לאופר - בתחום פה ולסת; ד"ר פ. וייל - בתחום הפסיכיאטרי; פרופ' ל. פודושין - בתחום א.א.ג; ד"ר ר. פלד - בתחום הנירולוגי ופרופ' ב. מילר - בתחום העיניים. הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע היו כדלקמן: בתחום האורטופדי קבע ד"ר רופמן נכות צמיתה של %20; בתחום הדנטאלי קבע ד"ר לאופר שלא נותרה לתובע כל נכות צמיתה, ואין קשר בין הטיפולים הדנטליים שעליו לקבל ובין התאונה שהוא עבר. ד"ר פ. וייל קבע כי לתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור %10; ד"ר רון פלד קבע כי לתובע נותרה נכות נוירולוגית בשיעור %10. נכות זאת מתחלקת במחציתה לנכות ניורולוגית (עקב פגיעה מוחית חד משמעית) ומחציתה לתגובה נפשית (אשר חופפת עם הנכות שנקבעה בחוות דעתו של ד"ר וייל (ראה ת/9)). לפיכך, לתובע נותרה נכות של % 10בשטח הפסיכיאטרי ו-% 5 בשטח הנוירולוגי; פרופ' פודושין קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור % 10 בגין פגיעה וסטיבולרית פריפרית ומרכזית, וכן נכות נוספת בשיעור % 10בגין ההחמרה של הפגיעה הכוכלארית באוזן הפנימית; פרופ' ב. מילר קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות בשטח העיניים. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה, איפוא: %6.44=(%61.56X%10)+(%68.4X%10)+(%72X%5)+(%80X%10) + %20 4) נכותו התיפקודית של התובע: למרות הנכויות המפורטות לעיל, שאף אם נצרפן כולן בתור נכויות תיפקודיות, רואה עצמו התובע כנכה בשיעור של %100, אינו מתהלך ולכל הישיבות המרובות של ביהמ"ש הופיע כשהוא ישוב על כיסא גלגלים. המוסד לבטוח לאומי קבע לתובע נכות כללית צמיתה בשיעור % 100 ועל כך עוד יפורט להלן. השאלה עליה יש לתת תשובה לצורך חישוב נזקיו של התובע היא מה מידת הנכות התיפקודית שיש לקבוע בנסיבות הענין. הנתבעים טוענים כי נכותו התיפקודית של התובע פחותה בהרבה מנכותו הרפואית וכי התובע מנסה להציג בפני ביהמ"ש מצג שווא של נכה בשיעור %100, כביכול, שאיבד לחלוטין את כושר תיפקודו והשתכרותו ולא היא. התובע טוען בתוקף כי הוא מרותק לכיסא גלגלים ואינו מסוגל ללכת. דא עקא, המומחה הרפואי, ד"ר משה רופמן, בסעיף הבדיקה, כותב: "יושב בכסא גלגלים, אינו משתף פעולה, מתנגד לפעולה ומפעיל תנגודת שרירים בהנעה פסיבית של הגפים. אינו מניע מפרקים באופן אקטיבי ומדגים נוקשות מיפרקים אותה נוקשות שמודגמת באופן רצוני נעלמת בהיסח דעת. בשורש כף היד הימנית מדגים הגבלה עם טווח תנועה של 20מעלות בלבד וכך גם ההגבלה אקטיבית בתנועות הכתף הימנית. עם זאת בעת לבישת הבגדים לא נצפית בעיה בתנועת מפרקים אלו." וכן: "בבדיקה הגופנית קשה להתרשם כעת מהן שאריות המגבלות התיפקודיות ומהו החלק הנפשי כיון שרוב הבדיקה לא ניתן לביצוע וקיימת אי התאמה בולטת וזועקת לשמיים בין ההדגמה של הגבלה בתנועתיות שנעשית באופן רצוני ובין מבחנים אוביקטיביים שמעידים כי ההגבלה שהודגמה אינה קיימת כלל. הדבר האוביקטיבי הבולט הינו דלדול השרירים הקשה בשתי רגליו שנובע, קרוב לוודאי, מאי שימוש בגפיו והמצאותו באופן קבוע במיטה או בכסא גלגלים. עם זאת אין לי הסבר מדוע אינו מסוגל לעמוד ו/או להלך כיון שהשברים נרפאו ללא עיוותים או נזקים קשים למפרקים." בחקירתו הנגדית בבית המשפט חזר ד"ר רופמן על דבריו בחוות דעתו והסביר את עמדתו, כמומחה אורטופדי, באומרו: "אני הסתמכתי על מסמכים רפואיים שהיו לפניי עד תאריך .13.1.91אני קבעתי בחוות דעתי שאינני יכול לקבוע נכות אורטופדית צמיתה במדוייק מאחר וכתבתי כי אין לי הסבר מדוע ישנה הדגמה של חוסר הליכה וחוסר יכולת עמידה במיוחד לאור העובדה שהשברים נרפאו ללא עיוותים או נזקים לפרקים וכאן ההתלבטות שלי לגבי מה שאני יכול למצוא ולפי התרשמותי קיימת נכות נפשית. למעשה לא יכול המצב האורטופדי להשתנות לרעה מבחינה זו שיווצרו שברים חדשים אך יכול להיות שחל שינוי מאז ועד היום עקב אי תנועה ותנועות כגון ניוון שרירים בגלל אי התנועה בלבד. על סמך נסיוני של רופא שבודק חולים זה 20שנה אני יכול לקבוע אם חולה משתף פעולה או לא משתף פעולה. מה שקבעתי הוא על סמך מה שראיתי בבדיקתי את התובע גם אם הוא התנגד לבדיקה באופן מודע וגם על סמך תנועות שעשה באופן בלתי מודע ובהסח הדעת. על סמך ההגבלות והתנהגות הבדיקות שערכתי הייתי אולי צריך לקבוע נכות של % 0נכות צמיתה מבחינה אורטופדית כי לא מצאתי נתונים אובייקטיביים שאפשר להכלילם בסעיף מסוים אך באיזה שהוא מקום הבאתי במקום כי היו לו שברים גם ביד וגם בירך ובעצם הזנב והיה דילדול שרירים לכן קבעתי והחלטתי להעניק לו % 20נכות לצמיתות. אם הייתי מבודד לפי סעיפים את כל המגבלות הייתי צריך להגיע אולי ל-% 0ולא % 20נכות". (עמודים 34- 35לפרוטוקול). וכן: "אני בדקתי את התובע לפני 3שנים מצאתי מה שמצאתי וזה כתוב בחוות הדעת שלי, אין לי ספק שחולה שבא אליי לפני 3שנים על כסא גלגלים כשאין הצדקה לכך אז ברור הדבר שהמדובר כאן בבעיה נפשית שתמשך או יכולה להמשך גם להבא אך אינני מומחה בשטח הנפשי.... אם אבדוק היום את התובע ואני אמצא מוגבלות בתנועתיות בעוד שבעת הבדיקה בשנת 90לא היתה מוגבלות אובייקטיבית בגלל שהשברים התאחו עד כדי כך שלא ניתן היה לראות את מקום השבר בצילום ברור שהמסקנה שלי תהיה שאין המוגבלות הקיימת היום נובעת מהשבר או מהתאונה, אלא מחוסר התנועתיות עד היום" (עמודים 35- 36לפרוטוקול). ובכן מחוות דעתו של ד"ר רופמן עולה ברורות, כי שבריו של התובע התאחו ללא עיוותים או נזקים קשים, דבר שמנע הסבר סביר מטעמו של ד"ר רופמן, מדוע אין התובע מסוגל לעמוד או להלך. בסיפא של חוות דעתו קבע ד"ר רופמן: "אין לי ספק כי קיימת גם נכות נפשית שאם היא כתוצאה מן התאונה או שהוחמרה בעטיה איני יכול לקבוע ואולם נכות נפשית זאת גורמת לנכות האורטופדית הגופנית להיות נכות תפקודית קשה ומלאה למעשה". לפיכך מונה ד"ר וייל כמומחה רפואי, בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבע, בעמ' 4 לחוות דעתו: "באישיותו הבסיסית התרשמתי שכוחות האגו היו תמיד חלשים ושלפיכך ניתן לצפות לקושי להתמודד עם אירוע טראומטי ועם פגיעה גופנית". וכן: "בבדיקה התרשמתי שבנוסף לקושי להתמודד עם השינויים שהופיעו בתחום האורטופדי ובתחום הנוירולוגי חלק מהתמונה נובע גם מבריחה לתפקיד של חולה עם מידי פעם פעילות הפגנתיות כגון: "שני נסיונות התאבדות" לא רציניים." קביעותיו הנ"ל של ד"ר וייל תומכות בדבריו הנ"ל של ד"ר רופמן, אשר העלה בסיפא של חוות דעתו. אולם, אין בדברי ד"ר רופמן כדי להסביר את ריתוקו המוחלט של התובע לכסא הגלגלים. זאת ועוד: גם הנכות הרפואית שנקבעה לתובע בשטח הפסיכיאטרי הינה % 10בלבד ואין בה, לדעתי, כדי להסביר ישיבתו של התובע על כסא גלגלים. לטענת ב"כ הנתבעת 3 כל המגבלות בתנועתיות, אם קיימת, נובעת מהתעקשותו של התובע שלא להשתקם, לא לקום מכיסא הגלגלים ולא להתהלך ובכך הוא גורם לעצמו את כל הנזק, המוגבלות בתנועה ודלדול השרירים אך אין לדברים אלה כל קשר לתאונה אלא לדרך בה בחר התובע לכלכל את מעשיו וצעדיו. בשטח א.א.ג. קבע פרופ' ל. פודושין כי: "קיימת החמרה של ליקוי השמיעה התחושתי עצבי באוזן שמאל וזאת עקב החבלה בראש בעת התאונה הנדונה. עקב החמרה הופיעו צילצולים קבועים באוזן שמאל ויש ליחס אותם לתאונה זו. אני מעריך את הנכות בשיעור של %.10" וכן: "הממצאים בבדיקה האלקטרוניסטגמוגרפית כגון: תגובה חלשה בשני הצדדים במבחן קלורי בעלת אופי דיסמטרי ודיסריטמי, מבחן אופטוקינטי לא אחיד ובלתי סדיר. הממצאים הללו מעידים על פגיעה פריפרית ומרכזית ובהחלט יכולים לגרום להתקפים של סחרחורת מלווה בבחילות." יצויין כי פרופ' פודושין לא התעלם מהעובדה שהתובע עבד כמפעיל במפעל צבאי, כך שלפי ההוראות הקיימות היה על התובע להרכיב עקב זאת מגיני אוזניים. ההחמרה של ליקוי השמיעה, שנגרמה עקב החבלה בראשו של התובע, אין לה משמעות תיפקודית בעניננו. מדובר בתובע שעבד בבית חרושת עם רעש סביבתי, עבודה שמטבעה אינה דורשת שמיעה אבסולוטית. סבורני גם שמקצועו העתידי של התובע, אשר יהיה, לא ידרוש שמיעה אבסולוטית. על כן, דעתי היא, כי אין להחמרה של ליקוי השמיעה שנגרם לתובע כל השלכה תיפקודית שיש לקחתה בחשבון. באשר לפגיעה הוסטיבולרית-פריפרית, שלדעתו של פרופ' פודושין, יכולה לגרום להתקפים של סחרחורת, אין בעיני כל ספק בקשר למשמעותה התיפקודית. פגיעה זו יש בה כדי להמעיט, במידה ניכרת, את מגוון העיסוקים בהם היה יכול התובע להשתלב ללא הפגיעה, אפילו כפועל פשוט בבית חרושת הוא לא יוכל לעבוד עקב פגיעה זו מאחר ויש בה כדי לסכן את חיי האחרים ואת חיי התובע עצמו. ד"ר ר. פלד, בשטח הנוירולוגי קבע, בחוות דעתו: "לאחר שהתאושש החל לסבול מכאבי ראש, סחרחורת, עצבנות ומתח. בבדיקתי התרשמתי ממצב של מתח ודיכאון קל בינוני. עיון במסמכים מצביע על אבחנה של תסמונת פוסטטראומטית אופינית. להערכתי, בעקבות זעזוע המוח וחבלת המח הקלה בתאונה הנדונה, נגרמה למר זיאד חלבי תסמונת פוסטטראומטית בדרגת חומרה קלה-בינונית. הנני קובע את נכותו במישור הנוירופסיכאטרי % 10לצמיתות..." מדבריו הנ"ל של ד"ר פלד עולה, מפורשות, כי נכותו הנוירולוגית של התובע יש בה כדי להשפיע על תיפקודו. לטענת עו"ד ליאור, ב"כ הנתבעת 3, אין הנכות התפקודית של התובע עולה על %23, אם נתעלם מהנכות האורטופדית של % 20שקבעה ד"ר רופמן. לעומת זאת, טוען עו"ד כמאל, ב"כ התובע, כי יש להכיר בנכות תפקודית בשיעור של %100. אין כל יסוד לקבוע כבקשת עו"ד כמאל נכות בשיעור % 100 הואיל והמומחים הרפואיים שמונו ע"י ביהמ"ש לא קבעו לתובע נכות רפואית העולה על %6, .44אין לי ספק כי התובע ע"י התנהגותו הוא ורצונו לקבל פצויים, מעל ומעבר לנכות האובייקטיבית הקיימת, יצר בעצמו מצב לפיו הוא מוגבל באופן שאינו יכול להלך על הרגליים וזקוק לכיסא גלגלים. ד"ר רופמן סבור כי הבעיה של התובע הינה נפשית ומשום כך הופנה התובע לפסיכיאטר, ד"ר וייל, אך זה קבע לתובע נכות בשיעור % 10 בלבד ואחוז זה מוכיח כאלף עדים כי אין המצב הנפשי הגורם לישיבתו של התובע על כיסא גלגלים. על קביעתו של ד"ר וייל לא היו עוררין. ב"כ התובע לא הזמין את ד"ר וייל לחקירה נגדית על חוות דעתו ומכאן שקביעתו היתה מקובלת גם עליו. אין ב"כ התובע יכול כיום לחלוק על הנכות הנפשית הנ"ל. מאידך, גם לא נראית לי טענתו של עו"ד ליאור כי הנכות התיפקודית של התובע הינה בשיעור של % 23 בלבד. מדובר בתובע אשר יש לו מספר נכויות מצטברות ואם אבוא לקראת התובע נראה לי שיהיה זה למתאים לקבוע את הנכות התיפקודית בשיעור של % 35ולפי זה לקבוע את שיעור הנזקים. 5) שכר התובע עובר לתאונה: במהלך שמיעת המשפט הוגשו לבית המשפט תלושי השכר של התובע ממפעל פרנץ לוי המפעל בו עבד התובע עובר לתאונה (ת/1). מתוכם עולה כי שכרו החודשי של התובע היה כדלקמן: 1/89: 1493.05ש"ח; 2/89: 1665.24ש"ח; 3/89: 1273.49 ש"ח; 4/89: 1522.80ש"ח; 5/89: 1495.35ש"ח ;7/89: 2092.20 ש"ח; 8/89: 1432.92ש"ח. יצויין כי הסך 2092.20 ש"ח שנתקבל בחודש 7/89 כולל את דמי ההבראה השנתיים בסך - 548 ש"ח, היינו השכר לחודש 7/89 הינו: 1544.20 ש"ח. על כן, שכרו של התובע נכון לחודש 8/89חודש לפני קרות התאונה הינו -. 1435 ש"ח משוערך להיום: -. 2937 ש"ח (ברוטו). לסכום זה יש להוסיף דמי הבראה. על-פי תלוש השכר מיולי 89 קיבל התובע בשנת 89 דמי הבראה בסך של -. 548 ש"ח לשנה, לחודש זה: 46 ש"ח. נכון להיום: -. 94ש"ח. לפיכך, שכרו ברוטו של התובע משוערך להיום (מדד ינואר 95) הוא: -.135, 3ש"ח. מסכום זה יש להפחית מס הכנסה בסך של -. 205 ש"ח. סה"כ הכנסתו החודשית של התובע, כערכה דהיום, ולאחר ניכוי מס, לצורך חישוב הפסדיו תהא: -.930, 2 ש"ח. 6) הפסד השתכרות: הפסדי השתכרות בעבר: התובע היה מאושפז בבית חולים רמב"ם, שם בוצעו לו מספר ניתוחים ולאחר שאושפז בבית חולים רמב"ם במשך שבוע ימים הועבר לבית חולים "אלישע" לצורך המשך קבלת טיפול רפואי. התובע שוחרר ביום .12.12.89אין בחומר הראיות שהוצג בפני כל מסמך או אישור שיש בו התיחסות באשר לתקופת היות התובע באי כושר. התובע טוען כי עד היום הינו מצוי באי-כושר מלא ואינו מסוגל לכל עבודה, טענה שאינה עולה בקנה אחד עם חוות הדעת הרפואית שהוגשו לבית המשפט. (ראה לעיל). לאור החומר הרפואי שהוצג בפני נראה לקבוע, כי תקופת היות התובע, באי כושר לא עולה על שנה. לגבי התקופה שלאחר מכן ועד היום, יש לקבוע את הפיצוי לפי הנכות התיפקודית בלבד, היינו: %35. הפסד ההשתכרות בעבר יהיה, איפוא, כדלקמן: א. עבור התקופה של שנה, שתחילתה ביום התאונה: 12(חודשים) x-.930, 2ש"ח = -160, 35 ש"ח. ב. בגין התקופה שתחילתה מתום שנה לאחר יום התאונה ועד היום (סוף ינואר 1995): 52 (חודשים) x% 35x-.930, 2ש"ח = -.326, 53ש"ח סה"כ: -.486, 88ש"ח סכום זה יישא ריבית ממוצעת כחוק בסך של: -.733, 9ש"ח סה"כ הפסד השתכרות בעבר: -.219, 98ש"ח 7) הפסד השתכרות לעתיד: ב"כ התובע טוען כי היו לתובע סיכויים להתקדם בעבודתו וע"י כך להגדיל בעתיד את הכנסותיו. על מנת שביהמ"ש יגיע למסקנה כי אכן היו לתובע סיכויים להתקדם בעבודתו, צריך התובע להביא ראיות כי קידום מקצועי אכן אפשרי, ברמת סבירות גבוהה. העד דדו זמיר, מנהל כח אדם במפעל פרנץ לוי, אשר מעדותו עולה כי חפצו עז לסייע לתובע, העיד: "אין לנו דרגות לפועלים במפעל, הכל הסכם אישי. כשמעלים למישהו את השכר זה לפי ההמלצה של הממונים עליו וזה אינדבידואלי לגבי כל אחד לפי הסכמת ויכולת המפעל." (עמ' 24לפרטיכל ש' 25-27) ובכן, אין המדובר בדירוג הנהוג במקומות עבודה שונים, מהם ניתן ללמוד על סיכויי התקדמותם של העובדים. העד דדו זמיר, העיד: "ההתקדמות של התובע היתה די מהירה, התפקיד של מערגלן הוא תפקיד חיוני מאוד במפעל שלנו שבלעדיו הייצור מופסק." (עמ' 24לפרטיכל ש' 12-11). ברם, לא הוכיח התובע את מידת חשיבתו של מערגלן, יחסית לשאר העובדים. זאת ועוד: התובע עבד במפעל תקופה של 6שנים מתוכה הוא עבד תקופה של 4.5 שנים כמערגלן. היינו את רוב עבודתו במפעל הוא ביצע כמעוגלן וקשה לקבוע שהתובע התקדם במהירות, כפי שהעיד מר דדו זמיר. על כן, דעתי היא, כי לא הובאה ראיה מספקת כי התובע היה עשוי להיות מקודם בעבודתו ובשכרו, כפי שנטען. כן לא הובאה כל ראיה בקשר לערכו של קידום כזה. לכן, הבסיס לחישוב הפסד השכר יהיו מבוססים על -.930, 2ש"ח לחודש. התובע הינו יליד 17.8.63, ולפניו עוד 33 וחצי שנות עבודה. מקדם ההיוון לתקופה זו הינו .253.3984 ההפסד לעתיד יהיה, איפוא: 253.3984x% 35x930,2 = -.860, 259 ש"ח 8) עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: טוען ב"כ התובע, עו"ד כמאל, כי לתובע מגיע פיצויים בגין עזרת צד ג' בשיעור מלא. טענה זו באה בהסתמך על עדותה של יזדה חלבי, אשתו של התובע, שהינה העדות האחת והיחידה לעניין הצורך בעזרת צד ג'. להלן אביא קטעים מעדותה של אשת התובע, בה היא מתיחסת לעזרת צד ג': "הפסקתי לעבוד כאשר ארעה התאונה של בעלי בגלל שהוא חולה כל הזמן" (עמ' 28 לפרטיכל ש' 11-10) וכן: "אני כל הזמן בבית על-יד התובע ועוזרת לו. אני רוחצת את התובע, אני מבשלת לו, אני נותנת לו תרופות, אני לוקחת אותו לרופאים בבי"ח כל הזמן אני לידו, הוא לא ישן בלילה, הוא יושב 24 שעות. הוא עצבני יש לו כאבי ראש, כאבים בידיים ברגליים. התובע חולה כל הזמן הוא בוכה והוא לא יכול לשבת לבד בבית" (עמ' 28 לפרטיכל ש' 22-17) עדותה הנ"ל של גב' יזדה חלבי אינה עולה בקנה אחד עם מצבו האוביקטיבי של התובע, המשתקף מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בפני בית המשפט, כפי שהוסבר לעיל. נוסף על כן מדובר בעדות יחידה של בן זוג, שללא כל ספק הינה בעל האינטרס הגדול בהגדלת סכום הפיצויים שיהיה התובע זכאי להם. למרות האמור, משקבעתי כי התובע היה באי-כושר מלא במשך שנה וללא ספק נעזר בתקופה זו בעזרת אשתו, לכן נראה לי סביר לחייב את הנתבעת 3בעבור תקופת היותו של התובע באי כושר, היינו עד שנה לאחר התאונה, בסכום גלובלי של -.000, 8 ש"ח, בגין העדר. לעומת זאת אין לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד, לאור נכותו התיפקודית של התובע, שהינה בשיעור % 35 בלבד. לישיבתו בכסא-גלגלים אין כל הסבר או הצדקה, ואם התובע בוחר לא לעשות מאום, אין לו להלין אלא על עצמו, בשל כך. 9) הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: התובע לא הגיש כל קבלה או מסמך שיש בהם כדי להעיד על הוצאות רפואיות בעבר אשר הוצאו כתוצאה מן התאונה. המומחים הרפואיים, אשר בדקו את התובע, לא קבעו צורך כלשהו בטיפולים רפואיים בעתיד, היינו לא הוכח כי התובע עתיד להוציא הוצאות רפואיות כלשהן בעתיד. אולם, ד"ר לאופר, בעדותו בפני בית המשפט, אמר: "לו הייתי צריך להתיחס לפלטינות הנ"ל הייתי אומר שאכן ישנן פלטינות וזה נובע מצורת טיפול כדי לאחות את העצמות. דבר זה לא גורם למוגבלות ולנכות כי הפלטינות הללו יכולות להשאר בגופו של האדם עד 120, אך ישנם מקרים בודדים שהחולה מתלונן על גירויים שנובעים מהגוף הזר ובמקרה זה ההצעה של הרופא היא להוציאם." (עמ' 38 לפרטיכל ש' 26-22) מעדותו של ד"ר לאופר עולה, כי אין המדובר בניתוח שהינו כורח המציאות אלא מדובר במקרים בודדים, אך לא נאמר כי במקרה של התובע והוא צורך בטיפול כזה. לפיכך, אין לקבוע פיצוי בגין פריט זה, לא עבור העבר ולא עבור העתיד. 10) הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד: הוכחת נזק כזה מוטל, ללא כל ספק, על שכמו של התובע ונטל זה לא הורם. התובע הגיש לבית המשפט מספר רב של קבלות המתיחסות להוצאות נסיעה בעבר, קבלות אשר כשלעצמן אינן יכולות להעיד על עצם הנסיעה ומטרתה. נוסף על כך מדובר בקבלות אשר ברובן בעלות מספר סידורי רציף דבר המעיד על "פיברוקן" של קבלות אלו. הקבלות שהציג ב"כ של התובע, בנוסף להיותן "מפוברקות" אין בהן כדי להעיד על עצם ביצוע הנסיעה ומטרתה ועל הצורך בביצוע נסיעה זו, אם אכן בוצעה. על כן, אני קובע כי לא הוכחו הוצאות כאלה בעבר. אשר לעתיד: לא הוכח כלל כי התובע זקוק לטיפולים רפואיים אשר יחייבו נסיעות מוגדרות. זאת ועוד: אין במצבו הרפואי של התובע כדי למנוע ממנו להשתמש בתחבורה ציבורית. על כן, אין לפסוק כל סכום בגין ראש נזק זה. 11) נזק שאינו נזק ממון (כאב וסבל): התובע יליד 17.8.63, נכותו הרפואית הינה בשיעור % .44.6 הוא היה מאושפז בבית חולים רמב"ם מיום 30.9.89 עד 6.10.89 ובבית חולים אלישע מיום 6.10.89 עד 12.12.89 ובסה"כ 74 ימי אשפוז. לפיכך, הפיצוי בגין ראש נזק זה, בהתאם לתקנות, בשים לב לגילו, נכותו וימי האשפוז הינו: א. 44.6x-.755, 93 ש"ח (נכון ל-15.1.95) = -.815, 41 ש"ח ב. 74(יום) x 188ש"ח = -.912, 13 ש"ח ג. ריבית עבור סכומים אלו (מעוגל) -.060, 20 ש"ח סה"כ : -.787, 75 ש"ח א. מסכום הפיצויים יש לנכות תשלומים תכופים, ששולמו לתובע, כדלקמן: 1) סך של -.000, 4ש"ח שולם ביום .26.3.90 סכום זה משוערך להיום ונושא ריבית כחוק שוויו: -.444, 8ש"ח 2) סך של -.200, 6ש"ח שולם ביום .31.5.90 סכום זה משוערך להיום ונושא ריבית כחוק שוויו: -.566, 12ש"ח 3) סך של -.000, 11ש"ח שולם ביום .4.9.90 סכום זה משוערך להיום ונושא ריבית כחוק שוויו: -.187, 21ש"ח בסה"כ התשלומים התכופים לניכוי = -.197, 42ש"ח (נכון להיום). ב. תשלומי מל"ל: מסך הפיצויים אשר ייפסקו לתובע, יש לנכות את תשלומי המל"ל בעבר ובעתיד. התובע ואשתו הודו בעדותם כי הם מקבלים קצבאות מהמל"ל. התובע העיד: "אני מקבל קצבה מביטוח לאומי, אינני יודע כמה בערך -.200, 1 ש"ח לחודש. אני מקבל גם שרותים מיוחדים בשווי גם בערך של -.200,.1" (עמ' 47) אשת התובע העידה: "אני מקבלת מביטוח לאומי 800ש"ח לחודש והתובע מקבל -.400, 1- -.300, 1 לחודש. בסה"כ -.300, 2- -.200, 2ש"ח..." (עמ' 30לפרטיכל ש' 18-17). בישיבה מיום 24.2.94הגיש עו"ד ל. ליאור ב"כ הנתבעת 3, חוו"ד אקטוארית בענין היוון קצבת נכות כללית וקיצבת שרותים מיוחדים המשתלמות לתובע (נ/7). חווה"ד הוגשה ללא כל התנגדות מטעמו של עו"ד כמאל. והוא אף לא ביקש לחקור את נותן חוות הדעת. עו"ד כמאל, ב"כ התובע בסעיף 20(ב) לסיכומים, טוען כי אין בית המשפט יכול להסתמך על חווה"ד מאחר והיא מבוססת על הנחות עובדתיות לא מבוססות. הוא טען גם כי לא הוכח כי המוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם לתובע את הקיצבות הוא משלם כיום בעיקר הואיל ואין המדובר בנכות לצמיתות, אלא התובע פונה מדי שלש שנים לוועדה רפואית על מנת שתקבע את מצבו. אין כל ממש בטענה זו ומוטב שלא היתה נטענת, משנטענה. ברשימת המסמכים הרפואיים אשר הגיש ב"כ התובע ביום 8.9.93, בהתאם להחלטת בית המשפט, צרף ב"כ התובע 4 אישורים של המל"ל (מס' 62, 63, 64 ו-65). מסמך מס' 65 מיום 15.3.92 מאשר כי לתובע אושרה קיצבת נכות כללית בשיעור של %100 החל מיום 1.4.92ואילך, מבלי שצויין כי מדובר בנכות זמנית, להבדיל מהמסמכים מס' 62, 63, ו-.64 זאת ועוד: עו"ד כמאל לא הוכיח כי מדובר בקיצבה זמנית ואף לא טרח להביא חוות דעת אקטוארית נגדית כלשהיא. היוון קיצבאותיו של התובע מגיע, נכון ליום עריכת חוות הדעת 31.1.93, לסך של -.226, 491 ש"ח. סכום זה, כשהוא משוערך להיום (מדד ינואר 1995), שווה לסך -. 502, 626 ש"ח. 13) סיכום הפיצויים: על יסוד האמור לעיל, מסתכמים הפיצויים המגיעים לתובע, כדלקמן: אובדן השתכרות בעבר בצרוף ריבית (סעיף 6): -.219, 98ש"ח אובדן השתכרות לעתיד (סעיף 7): -.860, 259 ש"ח עזרת צד ג' בעבר (סעיף 8):-.000, 8 ש"ח נזק שאינו נזק ממון (כאב וסבל) כולל ריבית (סעיף 11): -.787, 75ש"ח סה"כ: -.866, 441ש"ח מסכום זה יש לנכות: (א)תשלומים תכופים (סעיף 12א') -.197, 42ש"ח (ב)תשלומי המוסד לביטוח לאומי (סעיף 12ב') -.502, 626 ש"ח -.699, 668 ש"ח יתרה לחובה: -.833, 226 ש"ח לאור האמור, מתברר כי ניכויי תשלומי המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים "בולעים" את כל סכום הפיצוי שמגיע לתובע. התוצאה הסופית היא, איפוא, שיש לדחות את התביעה ולכן יש לדחות גם את הודעות צד ג' שנשלחו ע"י הנתבעת 3לנתבע מס' 1, והודעת צד ג' ששלח הנתבע מס' 1. יש לציין כי הנתבע 1לא שילם האגרה עם משלוח ההודעה לצד ג' ויש לכן להתעלם מהודעה זו כליל. 14) אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה של התובע ואת הודעות צד ג' שנשלחו. בנסיבות הענין, מאחר שהתובע הינו נכה, בשעור האמור, ובשל מצבו הכלכלי, אין אני מחייבו בתשלום הוצאות משפט. תאונת דרכיםשבר