פתח דבר נדרשים אנו פעם נוספת להסכם בין מאמן למתמחה - הפעם מתמחה במשפטים - לפיו המתמחה לא יהא זכאי לשכר תמורת עבודתו אצל המאמן. בפועל, שילם המאמן למתמחה שכר חלקי, הנופל משכר מינימום. לפיכך, השאלות הניצבות במוקד הערעור נוגעות לזכאותם של מתמחים במשפטים לשכר מינימום, מכוח חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987, ולאפשרות שהפרשי השכר נושאים פיצויי הלנה. המשיב (להלן גם - המתמחה) הגיש כנגד המערער בבית-הדין האזורי בבאר-שבע תביעה לתשלום שכר עבודה, דמי הבראה והוצאות נסיעה. בית-הדין האזורי קיבל את התביעה וחייב את המערער לשלם למתמחה בגין רכיב הפרשי השכר גם פיצוי הלנה. יצוין, כי בהסכמת הצדדים נשמע הערעור בהיעדר נציג המעבידים. תמצית עובדות המקרה 2. המערער, עורך-דין בעל משרד לעריכת-דין, שלו סניפים בתל-אביב ובאר-שבע, העסיק את המשיב כמתמחה, החל מ-1.3.2000 ועד ליום 28.2.2001. בתחילת תקופת ההתמחות חתם המתמחה על מסמך שלפיו הוא מסכים להתמחות תחת פיקוחו של המערער מבלי שיקבל שכר. בפועל, שילם המערער למשיב סכומים חודשיים שנפלו משכר המינימום, כקבוע בחוק שכר מינימום. יחד עם התשלומים האמורים מסר המערער למשיב תלושי משכורת. במהלך חודש מאי 2001, הנפיק המערער למשיב טופס הנושא כותרת "אישור המעסיק על תקופת ההעסקה ועל השכר", וזאת במטרה לאפשר למשיב להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי אבטלה. כעולה מכלל החומר שהונח בפנינו, הסכים המשיב לקבל מהמערער תשלום הנופל משכר המינימום, בשל תקוותו שפניותיו בעניין זה למערער ייענו, בסופו של דבר, בחיוב. בנוסף, חשש המתמחה שאם יעזוב את מקום ההתמחות, יתקשה למצוא מקום התמחות חלופי והדבר יוביל לעיכוב בקבלת הרישיון לעריכת-דין. כחלק מההסדר בין המערער למתמחה לן האחרון מדי פעם במשרדו של המערער בתל-אביב-יפו עד שעבר להתגורר ולהתמחות במשרדו של המערער בבאר-שבע. לאחר תום תקופת ההתמחות הגיש המתמחה, כאמור, תביעה נגד המערער, בה עתר לתשלום הפרשי שכר מינימום, דמי נסיעות ודמי הבראה. מעמדו של המשיב-המתמחה 3. הסוגיה הראשונה לגביה ניטשה מחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה האם שררו יחסי עובד-מעביד בין המערער-המאמן, לבין המשיב-המתמחה. לטענת המערער, המתמחה לא נפל בגדר "עובד" והוא אף הסכים, בתמורה לקבלת אימון מקצועי, לעבוד ללא תשלום. את הסכומים החודשיים שבכל זאת שילם למתמחה, כינה המערער "לפנים משורת הדין". מנגד, טוען המתמחה כי מעמדו היה של "עובד" הזכאי לשכר מינימום. 4. בדין פסק בית-דין קמא, כי בין המערער למשיב התקיימו יחסי עובד-מעביד. הכרעתו נשענת על שני אדנים: האחד - סעיף 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961; השני - פסק-דין טוילי [1]. סעיף 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין קובע: "דינו של מתמחה, לכל דבר וענין למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו של המאמן, ואם היה המאמן שכירו של אחר יראו את האחר כמעבידו של המתמחה; סעיף זה אינו חל על חייל המתמחה בצבא-הגנה לישראל". בדברי ההסבר להצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 7), תשל"א-1971 שהתקבלה בחוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 7), תשל"א-1971 (להלן - התיקון), בו הוסף סעיף 41א(א), נכתב כדלקמן: "העקרון הרחב שבסעיף 41א(א) המוצע הוא, כי מעמדו של מתמחה יהיה כמעמד עובד לכל ענין. הדברים אמורים לגבי מכלול התחומים שבהם יש משמעות למעמדו של אדם כעובד: תנאי העבודה, שכר, חופשה, פיצויי פיטורין וגמלאות, אחריות מעביד בנזיקין, שמירת סודיות, איסור קבלת שוחד ועוד. עם זאת יש להוציא מכלל העקרון הרחב ענינים הנדונים בחוקים המפורטים בתוספת, שהחלתם אינה תואמת את יחסי עבודתו של מתמחה, ואלה החוקים: א. חוק המקנה זכות לפיצויי פיטורין... ב. חוק שירות התעסוקה... ג. ההסדר הקבוע לגבי כלל העובדים לפי חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תשי"ט-1959... ד. חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959... ה. חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963... ו. חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 ... ז. ...חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), תשי"ט-1959". חוק שכר מינימום נחקק בשנת 1987, קרי לאחר התיקון האמור לחוק לשכת עורכי הדין והתוספת לא שונתה בעקבות חקיקתו. שמע מינה שדינו של מתמחה כדין עובד לצורך הוראותיו של חוק שכר מינימום. על-פי הוראות סעיף 2 לחוק שכר מינימום, הזכות לשכר מינימום חלה על כל עובד שמלאו לו 18, למעט מספר מצומצם של סוגי עובדים אשר הוצאו מתחולתו במפורש. מתמחה למשפטים אינו נמנה עם החריגים האמורים ומשכך, חוק שכר מינימום חל עליו והוא נמצא זכאי לשכר מינימום. בפסק-דין טוילי [1] פסק בית-דין זה כי מתמחה של יועץ מס הוא "עובדו" של יועץ המס ועל-כן זכאי הוא לשכר מינימום, על-אף שהסכים לעבוד ללא תמורה. בדומה למקרה שבפנינו, בעניין טוילי [1], השתלב המתמחה בעבודתו של המאמן ולא ניהל עסק עצמאי משלו לייעוץ מס. המאמן הפיק מעבודת המתמחה תועלת והמתמחה לא היה במעמד של סטודנט או מתלמד. יתרה מזו, המתמחה לא היה במעמד מתנדב, שכן לא עשה את העבודה מרצונו החופשי כדי לסייע למערער אלא כי נאלץ לעשות התמחות על-מנת לקבל רישיון של עורך-דין. בעניין טוילי [1], בעמ' 750, עמדתי על תכליתו וחשיבותו של חוק שכר מינימום, כדלקמן: "חוק שכר מינימום תכליתו להבטיח רמת חיים יחסית מינימלית לכל עובד וכן לצמצם את ממדי העוני בישראל. קביעת שכר מינימום מהווה אחד היסודות של הספקת צורכיהם של העובד ומשפחתו... הסדרים וחוקים לגבי שכר מינימום נוהגים במרבית המדינות המפותחות. בהיעדר אכיפת חוק שכר מינימום ייקבע לחלק מהמועסקים בישראל שכר הנתפס בחברה כנמוך מזה המספק רמת חיים יחסית מינימלית...". ובהמשך בעמ' 752: "חוק שכר מינימום הינו חוק קוגנטי... איסור הוויתור על שכר מינימום תכליתו להגן על העובדת או העובד מפני עצמה/ו. ישנם מקרים בהם העובדת כה זקוקה לעבודה או מצבה כה ירוד, שתסכים לקבל עבודה בפחות משכר המינימום...". נטען בפנינו, גם בערעור זה, כי אין המדובר במקרה חריג כי אם בנוהג ההולך ופושה ביחסים שבין מאמנים למתמחים, כאשר אלה האחרונים "מתבקשים" או מציעים עצמם לעבוד "בהתנדבות". נוהג זה, ככל שניצניו נראים במקומותינו, מן הדין שיחלוף מן העולם בטרם יכה שורש. טענת חוסר תום-לב 5. בדומה למצב הדברים בפסק-דין טוילי [1], כן גם במקרה דנן טענו בעלי-הדין, איש כלפי רעהו, על התנהגות בחוסר תום-לב. למה כוונת הדברים? המשיב מצדו הטעה את המערער בכך שהסכים לעבוד ללא שכר או בתשלום סמלי ובסמוך לתום תקופת ההתמחות הגיש כנגד המערער את התביעה בה עסקינן. מנגד, המערער נהג בחוסר תום-לב בכך שניצל את כוחו כמי שרשאי לאמן מתמחה, ואת חולשתו של המשיב, הנדרש לעמוד בתקופת התמחות ובקושי למצוא מקום התמחות, על-מנת להשיג עבודה בחינם. אולם, בעניין טוילי [1], בעמ' 753 קבעתי ביחס לשאלת תום-הלב דברים היפים גם לענייננו: "...אף אם המערער [המתמחה - ס' א'] היה היחיד שפעל בחוסר תום-לב אין בכך כדי לבטל את זכויותיו שנקבעו בחוק. כדי להגיע למסקנה זו עלינו לשקול, מחד, את תכליתו של החוק ורצונה של החברה להבטיח לכל עובד מינימום של קיום אנושי, ומאידך, את רצונה של החברה שאנשים יפעלו בתום-לב ויכבדו הסכמים. יש להעדיף את השיקול הראשון ממספר נימוקים. הנימוק הראשון - תשלום שכר מינימום שומר על כבודו של האדם העובד. יש לתת יותר משקל לאינטרס של החברה לשמור על כבודו של העובד משיש לתת לעניינה של החברה שעובדים דוגמת המערער ינהגו בתום-לב בעת קבלת עבודה. הנימוק השני - מדינה דמוקרטית ומודרנית איננה יכולה להשלים עם עבודות או תפקידים שיש בהם משום ניצול עובדים. הנימוק השלישי - יש להבין את חוסר תום-לבו של המערער במקרה זה כפחות חמור מבמקרים אחרים, שכן המסגרת הנורמטיבית הכבידה עליו להיכנס למקצוע יועץ מס ולחצה עליו לעבוד אצל המשיב. יש בכך בכדי להפחית את רצונו החופשי של המערער וחוסר תום-הלב היה כמעט בלית ברירה" (ההדגשה שלי - ס' א'). רוצה לומר, לדידי, הוראות חוק שכר מינימום הן קוגנטיות, ואף לו סברתי שבמקרים נדירים ביותר תוכל טענה בדבר חוסר תום-לב לגבור על הקוגנטיות של החוק, הרי שאין בלבי צל של ספק, כי ככל שטענת חוסר תום-הלב מופנית כלפי התנהגותו של המתמחה, אין המקרה בא בגדר המקרים הנדירים האמורים. אשר לעמדת חברתי השופטת נ' ארד, לדידי גם אדם במצב של חולשה יחסית יכול לפעול בחוסר תום-לב. מצב של היעדר שוויוניות אינו מצדיק התנהגות חסרת תום-לב. פיצוי הלנת שכר 6. בית-דין קמא חייב את המערער לשלם למשיב פיצוי הלנת שכר על כל הפרשי השכר בהם חויב. לטענת המערער, בפני בית-דין קמא ואף בפנינו, התביעה בגין פיצויי הלנה התיישנה לגבי חלק מהתשלומים. סעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר או החוק) קובע לגבי פיצויי הלנה על סכומים שלא שולמו תקופת התיישנות בת שנה. במקרה דנן, מדובר בהפרשי שכר אשר לא שולמו, החל מיום 1.4.2000 (המועד לתשלום שכר חודש מרץ). התביעה הוגשה לבית-דין קמא ביום 25.10.2001. לאמור, התביעות לפיצויי הלנה בגין הפרשי השכר לשכר שהיה אמור להשתלם בין 1.4.2000 לבין 25.10.2000 (היינו, שכר חודשי מארס 2000 עד ספטמבר 2000, שהיה אמור להשתלם בתחילת חודש אוקטובר) התיישנו. לעומת זאת, התביעה לפיצוי הלנת שכר בגין הפרשי השכר עבור החודשים הנותרים (הסכומים שהמשיב היה אמור לקבל החל מה- 1.11.2000 ועד 1.3.2001) לא התיישנה. יצוין כי בהוראות סעיפים 17א(ב) ו-17א(ג) לחוק הגנת השכר אין כדי להועיל למשיב במקרה דנן. סעיף 17א(ב) לחוק אכן קובע תקופת התיישנות בת שלוש שנים במקרים בהם מדובר בהלנת שכר חוזרת ונשנית. אולם, סעיף 17א(ג) לחוק מגביל את תחולתו של סעיף 17א(ב) לחוק למקרים בהם שולם השכר באיחור, אך לא למצב בו השכר לא שולם כלל. הווה אומר שסעיף 17א(ב) לחוק אינו חל במקרה דנן, בו מדובר באי-תשלום עד למועד הגשת כתב-התביעה. הפחתת פיצוי 7. על-אף היות המערער עורך-דין במקצועו נחה דעתי כי זהו אחד המקרים החריגים בהם ניתן לומר שהמעסיק האמין בכנות ובטעות, עד למועד מתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי, כי אינו חייב לשלם למשיב הפרשי שכר. זאת משום שסבר שבינו לבין המשיב לא התקיימו יחסי עובד-מעביד ומשום שהמשיב הסכים לעבוד ללא תמורה. לאמור, בית-הדין רשאי להפחית את פיצויי ההלנה. נוסיף, כי המערער שילם את סכום הקרן בסך 16,796 ש"ח לאחר קבלת פסק-דינו של בית-דין קמא. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה באתי לכלל מסקנה כי מן הראוי להפחית את פיצוי הלנת השכר על סכום הקרן לחודשים 1.11.2000 ועד 1.3.2001, לסכום של 15,000 ש"ח, נכון ליום תשלום הקרן. בקביעת הסכום האמור התחשבנו בחשיבותו המכרעת של תשלום שכר מינימום שמטרתו להבטיח לעובד פרנסה ומחיה בכבוד; בהטעיה של המשיב; בניצול מצבו של המשיב על-ידי המערער; בצורך למגר את הנוהג הפסול של העסקת מתמחים ללא תשלום שכר או ללא תשלום שכר מינימום, וכמובן, בסכום פיצוי ההלנה המלא. תשלומים אחרים 8. בית-הדין האזורי חייב את המערער לשלם למשיב דמי נסיעות ודמי הבראה ולא מצאנו כל טעם המצדיק את התערבותנו בקביעות בית-דין קמא בנושאים הללו. בקשת הפסילה 9. עם פתיחת הליך הערעור העלה המערער טענה שהיא לפי מהותה בקשה לפסילתו של חלק ממותב זה מלדון בערעור. הבקשה נומקה בכך שחלק מחברי המותב (כוונת הדברים היא לנשיא ס' אדלר ולשופט ע' רבינוביץ) הביעו זה מכבר דעתם בעניין דומה - פסק-דין טוילי [1] - ומשכך, עולה החשש שלא יוכלו להשתחרר מקביעותיהם הקודמות. בתחילת הדיון בערעור הודיע המערער לבית-הדין כי "אם יש סיכוי שאצליח לשכנע את בית הדין לא אעמוד על בקשתי להעברת הדיון". משכך ולמען הסר ספק החלטנו להתייחס לבקשת המערער בקצרה. בפתח ייאמר כי דינה של הבקשה להידחות מאחר שאין בה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, קרי עילת פסלות. שהרי, אין המדובר בדעה מוקדמת או בהיכרות אישית, או בכל כיוצ"ב, כי אם בהכרעה שיפוטית של ערכאת ערעור. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא, כי הבעת השקפה משפטית בנושא פלוני איננה מונעת לאחר מכן נטילת חלק בהליך שיפוטי, בו נבחנת אותה סוגיה משפטית ביחס למערכת עובדות שונה. קל וחומר בענייננו בו מדובר בפסיקתו של בית-הדין הארצי ולא בהבעת השקפה משפטית בלבד. התנהגות המערער 10. לא נוכל לחתום דברינו בטרם נביע מורת רוח מההערות המעליבות שהשמיע המערער כלפי בית-דין קמא, הן בפנינו והן בכתבי-בי-דין שהגיש. סוף דבר 11. מרבית חלקיו של הערעור נדחים במובן שאושרו קביעותיו של בית-דין קמא, לפיהן בין המערער לבין המשיב שררו יחסי עובד-מעביד והמשיב זכאי להפרשי שכר, לדמי הבראה ולדמי נסיעות, כפי שקבע בית-דין קמא. לעומת זאת, הערעור מתקבל חלקית ובמובן זה שהעילה לפיצוי הלנה התיישנה לגבי חלק מהתקופה. אשר לפיצויי ההלנה שתביעתם לא התיישנה - אנו מעמידים את סכום הפיצוי על 15,000 ש"ח נכון ליום תשלום הקרן, וכאמור בסעיפים 6 ו-7 לעיל, וממועד זה יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה עד לתשלום בפועל. המערער ישלם למשיב הוצאות ערעור זה בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. השופטת נ' ארד מקובלת עליי חוות-דעתו של חברי הנשיא אדלר והריני מצטרפת אף לתוצאה אליה הגיע. עם זאת, אעמוד על סוגיית תום-הלב וארחיב בה קמעא. באו בפנינו המערער-המאמן והמשיב-המתמחה והם מטיחים האחד במשנהו טענות של התנהגות בחוסר תום-לב במהלך תקופת העסקתו של המתמחה. המערער מבקש להיבנות מן הטענה שהמתמחה הציג בפניו מצג שווא, בכך שהסכים מראש ששכרו יהיה "סמלי בלבד". על-כן, טוען המערער, לא יישמע המתמחה - לאחר מעשה ומשמיצה את תקופת התמחותו - בדרישתו לתשלום שכר מינימום בשיעורו המלא. מוסיף המערער וטוען, שאילו ידע כי יהא עליו לשאת במלוא שכרו של המשיב לא היה מעסיקו כמתמחה במשרדו. טענה זו לא תישמע ויש לדחותה מכול וכול. מעצם מהות היחסים שבין מאמן למתמחה, תהא ידו של המתמחה על התחתונה. מלכתחילה, מדובר במערכת יחסים בלתי שוויונית, במהלכה בא המתמחה בפני מאמנו, כתלמיד בפני רבו, כאשר המאמן מופקד על תלמודו של המתמחה, על הנחייתו ועל-מתן האישור שיפתח בפניו את דלתות לשכת עורכי-הדין. במצב דברים זה, בו אין כפות המאזניים מעוינות, הרי שגם אם נתן המתמחה הסכמתו לשמש בפני המאמן בלא תשלום, או בתשלום חלקי, יש לראות בכך ניצול מצוקתו של החלש ולא התנהגות חסרת תום-לב מצדו של המתמחה. 4. מנגד, למצער, יש לראות כהתנהגות חסרת תום-לב את התנהגותו של מאמן אם יעלה בפני המתמחה דרישה לעבודה ללא שכר, או בתשלום סמלי. בה במידה, תהא התנהגותו של המאמן לוקה אם יקבל הצעה מעין זו מן המתמחה, ושומה עליו לדחותה ממנו והלאה. 5. לא למותר לציין, כי בכל מקרה, ניתן היה לצפות מן המאמן שיכיר את הדין המחייב במערכת היחסים האמורה, שיסודותיו נטועים בחוק שכר מינימום, בחוק לשכת עורכי הדין ובהלכה הפסוקה. הנה-כי-כן, משנקבע בסעיף 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין כי "דינו של מתמחה... יהיה כדין עובדו של המאמן...", עומדות למתמחה כל ההגנות שבדין, אשר יבטיחו לו, כמו לכל עובד אחר, "מינימום של קיום אנושי", כמאמרו של חברי הנשיא בפסק-דין טוילי [1]. השופט ע' רבינוביץ אני מצטרף לדעת חבריי הנשיא אדלר והשופטת ארד. נציג עובדים ש' גוברמןהנני מצטרף, בכל הכבוד, לפסק-דינו של הנשיא. התוצאה - נפסק כפי שנאמר בסעיף 11 לפסק-דינו של הנשיא.חוזהעבודה ללא שכרהתמחות (במשפטים)