1. התובעת היא בעלת זכויות בנכס ברחוב פינסקר 2 בתל אביב (להלן: "הנכס"). 2. התובעת הגישה תביעה על סך 100,000 ₪ נגד עיריית תל אביב וזאת בגין הוצאת לשון הרע, פגיעה בפרטיות ועוולת רשלנות. 3. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם והגיעו להסכמה דיונית ולפיה לא תתקיימנה חקירות נגדיות למצהירים מבלי שיהיה לכך משמעות ראייתית והצדדים שמרו על מלוא טענותיהם לגבי קבילות ראיות, הרחבת חזית, עדות שמועה, עדות סברה וכו'. משהוגשו סיכומים עפ"י ההסדר הדיוני מיום 17/12/10, אשר קיבל תוקף של החלטה, ניתן בזה פסק הדין. 4. תמצית התביעה: א) התובעת מגוללת מסכת עובדתית ממנה עולה, כי למרות שעיריית תל אביב נתנה פטור מתשלום ארנונה לנכס לתקופה שבין ה- 1/4/08 עד ה- 30/6/08 (לאחר שהנכס ניזוק על ידי צדדי ג' בשריפה שהיתה ביום 6/8/07), הוטל עיקול על חשבונה של התובעת בבנק מזרחי טפחות (להלן: "חשבון הבנק") וזאת ביום 8/11/08. (להלן: "העיקול הראשון"). העיקול הוסר לאחר פניית התובעת רק ביום 6/1/09. ב) כיוון שעיריית תל אביב לא האריכה את הפטור לתשלום ארנונה, הגישה התובעת ביום 20/11/09 השגה על החלטת מנהל הארנונה בעירייה (נספח ג' לכתב התביעה). ההשגה נדחתה ביום 26/11/08, וביום 30/12/08 הגישה התובעת ערר על החלטת מנהל הארנונה (נספח ה' לכתב התביעה). למרות הליך ההשגה והליך הערר, ולמרות שהעיקול הקודם בוטל, ביצעה עיריית תל אביב ביום 30/3/09 עיקול בחשבון הבנק של התובעת (להלן: "העיקול השני"). רק לאחר פניות התובעת לנתבעת באמצעות בא כוחה, בוטלו צווי העיקול ביום 21/4/09. ג) ביום 14/10/09 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, על פיו יינתן פטור מתשלום ארנונה החל מיום 1/7/08 ועד 30/9/09, כך שלתובעת נכון ליום 30/9/09, לא היה כל חוב כלפי הנתבעת. (העתק הסכם הפשרה צורף כנספח ז' לכתב התביעה. עדכון הנתבעת לגבי ההסכם צורף נספח ז/1 לכתב התביעה). למרות הסכם הפשרה, הוטלו ביום 8/11/09 עיקולים בפעם השלישית על חשבון הבנק של התובעת (להלן: "העיקול השלישי"). רק בעקבות פניות נוספות שביצעה התובעת לנתבעת, ביטלה הנתבעת את העיקול וזאת ביום 1/12/09. התביעה מוגשת בגין שלושה הליכי עיקול אשר בוצעו, לטענת התובעת, שלא כדין. 5. תמצית טענות התובעת (עפ"י כתב התביעה): א) התובעת טוענת, כי התנהלות הנתבעת בשלושת מקרי העיקול, מהווים פרסום לשון הרע לגביה בהתאם לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") וכי כל עיקול ועיקול מהווה "פרסום" נפרד. ב) התובעת טוענת, כי הנתבעת פעלה בניגוד לדבר חקיקה אשר פירסם שר האוצר ביום 1/1/02: אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב - 2002 ולפיה: "...לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי הענין (להלן - הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת - כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד, הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב - 2002". כלומר, כל עוד היו תלויים ועומדים הליכי השגה וערר, לא ניתן היה להטיל עיקול על חשבון הבנק של התובעת. ג) התובעת טענה, כי צווי העיקול לא הוטלו רק על חשבון הבנק אלא בוצעו עיקולים גם אצל גורמים נוספים והעיקול בוטל רק בחשבון הבנק, כך שהיא חשופה גם לידיעת גורמים נוספים באשר לקיומו של עיקול. ד) התובעת טענה, כי הנתבעת פעלה בניגוד לחובת הזהירות כלפיה וביתר שאת כאשר מדובר בעיקול השני והשלישי. כמו כן גרמה לה לעוגמת נפש ופעלה בחוסר תום לב, וכלל הפיצוי בגין כל המקרים הועמד על סך 100,000 ₪. 6. תמצית טענות הנתבעת (עפ"י כתב ההגנה): א) הנתבעת טענה, כי במקום שהתובעת תדאג לקבל פטור מתשלום ארנונה מיד לאחר שנודע לה על אירוע השריפה, היא דאגה לקבלת פטור רק בדיעבד ורק לאחר שהנתבעת כבר נדרשה לבצע פעולות לשם גביית החובות. (התובעת פנתה לקבל פטור רק שמונה חודשים לאחר השריפה ורק לאחר שהצטברו כבר חובות). ב) באשר לעיקול השני: טענה הנתבעת, כי רק ביום 20/11/08 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה והודיעה על כוונתה להשיג על ההחלטה אשר נתנה פטור רק עד ה- 30/6/08 . ביום 26/11/08 נדחתה ההשגה. ביום 23/12/08 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה וביקשה עיכוב הליכים לאור הכוונה להגיש ערר, והנתבעת לפנים משורת הדין נעתרה לבקשה והסירה את העיקול וזאת למרות קיומו של חוב מים שאינו שנוי במחלוקת שגם אותו לא שילמה התובעת. הנתבעת טוענת, כי עצם הגשת השגה או ערר אין בהם כדי לבטל את החוב והם לא מתנים זכות לביטול הליכי גבייה. ג) באשר לעיקול השלישי: הנתבעת טענה, כי הפטור ניתן עד ליום 30/9/09 והעיקול הוטל רק ביום 8/11/09. באותו מועד היה קיים חוב של התובעת כלפי הנתבעת וכאשר פנתה התובעת לנתבעת בוטל העיקול. ד) הנתבעת טוענת, כי אין מדובר בפרסום לשון הרע וטוענת לקיום תנאי סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע ולהגנות של סעיפים 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע. ה) באשר לעילות התביעה הנוספות, טוענת הנתבעת כי התובעת לא טוענת לנזק שנגרם לה בפועל - נזק ממון וממילא אין מקום להורות על פיצוי בגין אותן עילות. 7. לאחר עיון בחומר המצוי בתיק ובסיכומים הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל מהנימוקים כדלקמן: 8. הניתוח העובדתי: א) בעלה של התובעת, מר יצחק גידניאן הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה כיוון שהוא זה שטיפל בעניינים נשוא התביעה. בתצהירו הדגיש, כי העיקול השלישי הוטל כאשר לא היה קיים כל חוב וזאת בהתעלמות מהסכם הפשרה והעובדה, כי החוב הנטען לא היה ולא נברא. ב) עיריית תל אביב הגישה תצהיר עדות ראשית של הגב' לימור כהן, אשר עובדת באגף לגביית ארנונה ואגרות מים. בתצהירה, כמו בכתב ההגנה, חזרה הטענה ולפיה, "ישנה קבוצה קטנה אך לא מבוטלת של תושבים / עסקים שמסיבה כזו או אחרת אינם משלמים את תשלומיהם לעירייה כנדרש". (סעיף 3 לתצהירה). אין חולק על כך, שיש צורך לפעול בנחישות לגביית חובות מתושבים שלא משלמים את תשלומיהם לעירייה, במקרה דנן, בפועל אין חולק, כי גם לפי גירסת העירייה, העיקולים השני והשלישי הוטלו בטעות. בתצהיר עדות ראשית כתבה הגב' כהן, כי בשנת 2008 הותקנה באגף הגבייה של העירייה מערכת מיחשוב חדשה והתגלו בה מספר תקלות אשר כתוצאה מהן, חשבון שהיה מעוכב לאכיפה במערכת הישנה הוסב אוטומטית כחשבון שאינו מעוכב לאכיפה. כפועל יוצא מכך, העיקולים מיום 30/3/09 - העיקול השני, והעיקול מיום 8/11/09 "העיקול השלישי" הוטלו בטעות ובתום לב בשל הבעיה של מערכת המיחשוב - בעיה אשר נפתרה בינתיים. (ראה סעיף 7 לתצהירה של הגב' כהן). לגבי העיקול הראשון נטען, כי העיקול הוטל על ידי אגף הגבייה ביום 5/10/08 בגין חוב ארנונה לחודשים אפריל - אוגוסט 2008 על הנכס וגם לאחר הפטור שקיבלה התובעת לחודשים אפריל - יוני 2008, נותר חוב עבור החודשים יולי - אוגוסט 2008 אשר בגינם באותו שלב לא ניתן לה פטור. הגב' כהן טענה בתצהיר, כי בכל פעם שמי מהתובעת פנה וביקש לבטל את העיקולים אשר הוטלו כתוצאה מהתקלה, העניין טופל. ג) ב"כ התובעת טוען, כי כל הטענות בייחס לתקלת המיחשוב מהוות הרחבת חזית, אך בין אם נקבל את גרסת הנתבעת ביחס לתקלת מיחשוב, ובין אם נקבל את טענת ב"כ התובעת ולפיה מדובר בכשל אחר, גם אם אצא מנקודת הנחה, ולפיה העיקול הראשון הוטל כדין, מאחר שעיריית תל אביב לא ידעה, כי בדיעבד יינתן פטור מתשלום ארנונה בשל השריפה, אזי אין מחלוקת עובדתית על כך, שהעיקולים השני והשלישי הוטלו ע"י הנתבעת בטעות למרות שלא היה מקום להטילם. 9. הניתוח המשפטי: א) כבר נקבע בפסיקה לא אחת, כי משלוח צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקולים על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. ראה לעניין זה: ת.א. (ת"א) 60625/06 זוהר עמרם וחנה נ' מד"א ואח' וכן ת.א. (ת"א) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות תק-של 2009 (1) 11448 וכן ת.א. (ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' המוסד לביטוח לאומי. ב) אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת ולפיה, משלא הוגש תצהיר עדות ראשית ע"י התובעת עצמה, אזי לא הוכח "המבחן האובייקטיבי" שדורש "יסוד סובייקטיבי" לצורך הוכחת "לשון הרע" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 334, 337 - 338: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים...". וכן יפים לעניין זה פסקי הדין בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל פ"ד לא (2) 281, 293 וע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט (4) 734 ועוד. המבחן אינו תלוי, בכך שהתובעת אישית נפגעה אלא יש לבחון כיצד צוי העיקול אשר הוטלו על חשבון התובעת, מתפרשים על ידי "האדם הסביר". אין להקל ראש בהטלת עיקול על חשבון בנק של התובעת, 3 פעמים במשך שנה (נובמבר 2008 - נובמבר 2009). וענייננו שונה מהותית מהמקרה שצוין ע"י ב"כ הנתבעת בתא"מ 7001-03-10 (שלום - י-ם) גסלר נ' עיריית ירושלים, שם סבר כב' השופט, כי כשבנקאי סביר מקבל עיקול בגין דו"ח חניה בודד בסכום של 441 ₪, הוא לא נותן פרשנות לאותו עיקול באופן שיש בכך כדי להוות לשון הרע. ב) לא מצאתי גם ממש בטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לפיה לא הוכח "פרסום", כיוון שהמסמכים עליהם נסמכת התובעת אינם חתומים אלא "מדובר בפעילות דיגיטלית גרידא" (מתוך סעיף 3 לסיכומים. הגב' כהן מאשרת בתצהירה, כי הוטלו עיקולים ו"כפי שניתן לראות מהצרופות לתצהיר מטעם התובעת, בכל פעם שנתגלתה התקלה בדבר, העיקול שהוטל, פעלה העירייה להסרת העיקול בהקדם האפשרי". (מתוך סעיף 12 לתצהיר). בפועל - אין מחלוקת עובדתית על כך שהוטלו עיקולים על חשבון הבנק ולאחר מכן ניתנו מכתבי ביטול לעיקולים. 10. האם יכולה הנתבעת להנות מהגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע? ב"כ הנתבעת זנח טענה זו בסיכומיו, אך אתייחס בקצרה לטענה זו שעלתה בכתב ההגנה: (א) על פי סעיף 16 לחוק, כאשר הנתבע מוכיח שהוא עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. נקבע בסעיף 16 (ב) לחוק, כי חזקה על נתבע שעשה פרסום שלא בתום לב אם מתקיימת בפרסום אחת מהחלופות הבאות: 1. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו. 2. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. 3. הוא התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15. (ב) במקרה דנן, לא קיימת חזקת פרסום בתום לב, שכן המצהירה מטעם הנתבעת מאשרת, כי העיקולים השני והשלישי הוטלו בטעות לטענתה בשל בעייה במערכת המיחשוב. (כלומר - "הפרסום" אינו אמת). (ג) אינני סבורה, שהנתבעת התכוונה לפגוע בתובעים או מי מהם, אך לא ניתן להחיל עליה את הגנת תום הלב. הרי היא יכלה למנוע את הטעות שלה באופן פשוט ביותר, לו היתה נותנת הוראה לעיכוב הליכים, ואין מקום לקבל את הטענה ולפיה בשל תקלה במערכת מיחשוב של רשות מקומית, יש לצאת מנקודת הנחה ולפיה יוטלו עיקולים על חשבונות בנק של אזרחים, אשר לא חייבים כספים לרשות המקומית, וכאשר האזרחים יפנו לרשות המקומית ויבקשו לבטל את העיקולים, אזי - יבוטלו העיקולים. מה עוד, שבמקרה דנן, מדובר במספר עיקולים אשר הוטלו במהלך שנה, וקשה להשלים עם כך, שתקלת מחשב לא תתוקן במהלך חודשים רבים והרשות המקומית תסבור, כי לא יהיו לכך השלכות לחובתה בעתיד. (ד) כמו כן בנסיבות העניין, לא ניתן לטעון כי עומדת לנתבעת הגנת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, אשר חלה על פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור. כאשר קיים חוב, אכן הרשות המקומית חייבת או רשאית לשלוח הודעות עיקול נגד חייבים אך אין כל חובה וגם אין רשות לשלוח הודעות עיקול נגד מי שאינם חייבים. בנסיבות אלו, הרי שלא קיימת כל הגנה לנתבעת בגין העיקולים השני והשלישי גם אם אקבל את הטענה בנוגע לעיקול הראשון. 12. באשר לסכום הפיצוי: (1) פיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע. ראה לעניין זה: רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה (5) 510, 523. בהמשך פסק הדין בעמוד 524 נאמר, כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשיג שלושה יעדים: (1) לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע. (2) לתקן את הנזק לשמו הטוב. (3) למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע.   לצורך כך נקבע שם, כי אין להסתפק בפיצוי סמלי אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. פיצוי העולה על הנזק שנגרם יכול להיות מוצדק רק כפיצוי עונשי, שנפסקים במקרים יוצאי דופן.   (2) עפ"י סעיף 7 א (ג) לחוק ניתן לפסוק פיצוי בסכום שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בס"ק (ב) ללא הוכחת נזק, וזאת כאשר הוכח, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. (3) ב"כ התובע טוען, כי במקרה דנן, מתקיים סעיף 7 א (ג) לחוק והוכח, כי לשון הרע פורסם בכוונה לפגוע. ב"כ הנתבעת טוען כמובן כי אין כך הדבר.   (4) במקרה דנן, על יסוד חומר הראיות בתיק, לא ניתן להגיע למסקנה ולפיה פורסם לשון הרע בכוונה לפגוע. מדובר בטעות של הנתבעת אך אין מדובר בכוונה לפגוע.יחד עם זאת, אין להקל ראש בעובדה שפעמיים הוטל עיקול שלא כדין. (5) על כן, בנסיבות העניין, ולאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, אני מורה לנתבעת לפצות את התובעות, בסך 35,000 ₪. סכום פיצוי זה נפסק בהתאם לסעיף 7 א' (ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 - פיצוי ללא הוכחת נזק. (6) אין מקום לפסוק פיצוי בגין עוולת הרשלנות, שכן, לא הוכח קיומו של נזק ממשי. 13. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת סך 35,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (10/3/10) ועד התשלום בפועל. ב) כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 1,250 ₪ (אגרת בימ"ש) ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל. ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ' אדר א' תשע"א, 24 פברואר 2011, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהעיקולחניהדוח חניה