השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור מר ש. ברטנשטיין וגב' ג. קומורניק; בל 3840/06) בו נדחתה תביעתה של המערערת לתשלום קצבת זקנה. עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערערת, ילידת 1940, הגישה ביום 8.12.05 תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן גם המוסד) לקבלת קצבת זקנה. תביעתה נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 26.12.05 בהסתמך על סעיפים 246(א) ו-261(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם החוק), מהטעם כי לא צברה תקופת אכשרה כעובדת מבוטחת והיא אינה זכאית לשתי הקצבאות - זקנה ושאירים - בעת ובעונה אחת. על פי האמור בהודעה, המערערת הייתה מבוטחת במשך 44 חודשים בלבד ולכן אינה זכאית לקצבה. מכאן תביעתה לבית הדין האזורי. אין חולק כי בעלה של המערערת (להלן גם המנוח) נפטר בשנת 1992 והיא מקבלת קצבת שאירים מהמוסד. 3. המערערת טענה בבית הדין האזורי כי היא צברה את תקופת האכשרה הנדרשת ממנה, משום שעבדה כשכירה בחברת "ג'קסון" בשנים 1958 עד 1970, ולאחר מכן עבדה כעובדת עצמאית בעבודות משרדיות אצל בעלה המנוח, שעסק ביהלומים, עד לפטירתו. לטענתה, בתחילת שנות ה-70 בעלה המנוח עבד בשותפות במלטשה עם מר דני אבלס (להלן גם מר אבלס), והיא עבדה עבורם יחד עם אשתו של מר אבלס כפקידה עד לשנת 1980 במהלכה פורקה השותפות ובעלה החל לעבוד כעצמאי בבורסה. כשעבדה עם בעלה, היא ניהלה עבורו את כל נושא הנהלת החשבונות לרבות קשר רציף עם יועצי המס. בתמיכה לטענותיה העידו בבית הדין האזורי, מלבד המערערת עצמה, גם מר אבלס, ועו"ד רענן חסדאי, אשר משרדו שימש כמשרד הנה"ח ויעוץ מס של המנוח, ואישר כי המערערת עבדה בעסקו של בעלה בתפקידים שונים. מר אבלס מסר בתצהירו כי בעת שניהל את השותפות עם המנוח, נשותיהם עזרו להם מדי יום בעבודה משרדית מגוונת, ולאחר פירוק השותפות הוא ראה את המערערת והמנוח רבות בבורסה, והבין ממנה ומאחרים כי היא עובדת עם המנוח כמזכירה ומטפלת בענייני החשבונות. המערערת הצביעה, מלבד העדויות, גם על מסמך מהבורסה מיום 23.11.08 בוא היא מוזכרת לצורך שכירת כספת ותקצירי שומה של המנוח מ-1986 ו-1990 בהם מוזכרת "אישה עוזרת". עוד טענה לחילופין כי לפי הוראות החוק היא זכאית לקצבת זקנה גם ללא הוכחת תקופת אכשרה. המוסד, מנגד, הציג שורה של מסמכים הסותרים את טענת המערערת ומצביעים על כך שהיא לא הייתה עובדת אלא עקרת בית, והצביע על סתירות בעדויות לגבי אופי עבודתה. לכן, לטענתו, היא לא הוכיחה שהייתה עובדת עצמאית ואין היא זכאית לקצבה. כן הודגש, כי אושרה למערערת ב-1991 נכות כללית בשיעור של 47% כעקרת בית. 4. בית הדין האזורי, בפסק דינו, לאחר שפירט באריכות את העדויות והראיות שהוצגו בפניו דחה את התביעה וקבע כי לא הוכחה תקופת האכשרה המזכה בקצבת זקנה, תוך שהוא מגיע למסקנות ולממצאים הבאים: א. עדותו של מר אבלס נמצאה לא מהימנה והיא סתרה את טענותיה של המערערת באשר לאופי עבודתה, לרבות את הבהרתה של המערערת שנאמרה תוך כדי חקירתו הנגדית, כי היא הייתה עובדת עצמאית בעסקו של בעלה. ב. נמצאו סתירות רבות במסמכי המערערת והמנוח בזמן אמת. שניהם אינם מתייחסים למערערת כעובדת בעסק אלא היא מוזכרת כעקרת בית. ג. אין בראיות כדי להוכיח שעות עבודה על פי הגדרת "עצמאי" בסעיף 1 לחוק ולא הוכח כי היא צברה הכנסה כנדרש בהגדרה. כמו כן, לא הוכח כי היא עבדה באופן מלא ושוטף כעובדת מבוטחת ולא הוכח כי הייתה לה הכנסה מעבודתה. ד. אין במסמכים עליהם מתבססת המערערת כדי לתמוך בטענתה. היא צוינה בשומות המס של המנוח כ"אישה עוזרת" בשנתיים בלבד. לכן, ומכל הסיבות לעיל, לא הוכחה תקופת האכשרה הנדרשת לזכאות לקצבת זקנה. ה. המערערת לא הביאה ולו ראיה אחת להוכחת תקופת עבודתה הנטענת בחברת "ג'קסון". היא לא הוכיחה שרישומי המוסד בעניין היו חסרים. ו. טענת המערערת כי היא עבדה כעצמאית בעסקו של המנוח לא נטענה בתביעה או בתצהיר אלא רק במהלך דיון ההוכחות, והמוסד לא היה יכול לנחש שהיא עובדת משנות ה-70' כעצמאית. מכאן הערעור שבפנינו. 5. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991. עיקר טענות הצדדים בערעור: 6. המערערת טוענת בפנינו את הטענות הבאות: א. בית הדין האזורי טעה משקבע כי הפלוגתא היחידה בתביעה הייתה שנות עבודתה של המערערת, ולא הכריע בשאלה של הזכאות לקצבת זקנה לפי גילה. תביעתה הוגשה לאחר שהמערערת הייתה בת 65 ולכן אין צורך בתקופת אכשרה לפי סעיף 245(א) לחוק. ב. בית הדין האזורי טעה בניתוח הראיות והעדויות והיה עליו לבחון את הדברים בצורה כוללת. המערערת עונה על הגדרת "עובד עצמאי" בסעיף 1 לחוק. מדובר בעסק משפחתי ובהכנסה רעיונית וסיבובית, משום שהעסקתה כעובדת עצמאית בעסקו של בעלה חסכה הוצאה של עובדת חלופית. בית הדין האזורי התעלם ממכתבו של עו"ד חסדאי בו הוא מאשר שהמערערת עבדה בעסק בעלה המנוח עד לפטירתו. ג. אין לייחס חשיבות לרישום בתביעה לנכות כללית משום שעובדי המוסד ממלאים עבור המבוטח את התביעה והוא רק חותם עליה. ד. יש הצדקה להעניק למערערת את הקצבה מטעמי צדק בשקלול כל נתוני העניין. 7. המוסד, מנגד, סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין האזורי ומוסיף את הטענות הבאות: א. המערערת צברה תקופת אכשרה של 44 חודשים בלבד בתקופה שבין 1.12.59 עד 31.10.92 ולכן אין היא עומדת בחלופות בסעיף 246(א) לחוק. ב. ממכלול המסמכים שהוצגו עולות סתירות רבות בגרסתה של המערערת, ולפיהם היא לא צברה את תקופת האכשרה הנדרשת הן כעובדת שכירה והן כעובדת עצמאית. היא שינתה את גרסתה ורק במהלך הדיון טענה שיש להכיר בה כעובדת עצמאית. בתביעותיה לנכות כללית בתקופה במחלוקת היא הצהירה כי אינה עובדת והצהרה זו הביאה לדחיית תביעתה לגמלה. גם בתביעת המנוח לנכות כללית הוא ציין שהמערערת אינה עובדת. ג. ניתן לכל היותר לקבוע כי היחסים בין המערערת למנוח היו עזרה משפחתית וולונטרית ללא יחסי עובד ומעביד. השניים ראו במערערת בתקופה הרלוונטית כעקרת בית. ד. באשר לטענתה השניה, חלות עליה הוראות סעיף 261 לחוק, לפיהן אם המערערת מבקשת לקבל קצבת זקנה עליה לוותר על קצבת השאירים שהיא מקבלת והיא אינה זכאית לכפל גמלאות. לצורך קבלת גמלה כפולה נדרשת תקופת אכשרה. דיון והכרעה: 8. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דיון הערעור להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. ולכך נוסיף בקצרה את הדברים הבאים. 9. לאור המסמכים והעדויות וניתוחם על ידי בית הדין האזורי, נחה דעתנו כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי צברה את תקופת האכשרה הנדרשת לצורך זכאות לקצבת זקנה. בהקשר זה יש להדגיש את ההלכה בדבר קביעת יחסי עבודה עם קרובי משפחה, לפיה כאשר נטען לקיומם של יחסי עבודה בין קרובי משפחה: "בית הדין בודק בקפידת יתר את טיבם של היחסים שנוצרו; האם בפניו מערכת יחסים התנדבותית המגלמת בחובה עזרה משפחתית או שמא נוצר בין בני משפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות" [ראו עבל 20105/96 אורלי יהלום נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ו, 603 (2001)]. עוד נקבע בפסיקה כי נטל ההוכחה מוטל על בן המשפחה הטוען כי היחסים בין בני המשפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית, וכי עליו להראות כי היחסים במהותם הם יחסי עובד ומעביד. בנסיבות העניין שבפנינו, מקובל עלינו טענת המוסד, לפיה לכל היותר ניתן לקבוע כי המערערת הגישה לבעלה עזרה משפחתית וולונטרית, ולא הוכחו כלל יחסי עובד ומעביד ביניהם, וגם לא הוכח שהמערערת עבדה בעסקו בגדר עובדת עצמאית. יש ליתן את הדעת גם לשינוי בגרסתה של המערערת לגבי אופן עבודתה, כאשר בנימוקי התביעה שלה בבית הדין האזורי, בתצהירה הראשון ובתצהירה המשלים היא טענה שעבדה אצל בעלה (ומכך משתמע שעבדה כעובדת שכירה). רק במהלך דיון ההוכחות השני מיום 19.4.09 בעיצומה של חקירתו של מר אבלס ומייד לאחר שמסר לגבי אשתו והמערערת "הן עובדות אצנו בהתנדבות ולא מקבלות שכר", טענה ב"כ המערערת כי היא עותרת לקצבת זקנה כעצמאית בעבודתה אצל בעלה ולא כשכירה. 10. המסמכים שהציגה המערערת בפנינו ובפני בית הדין האזורי אינם מבססים את תביעתה ואין בהם די כדי להטות את הכף לטובת קבלת גרסתה. אל מול גרסתה, המבוססת בעיקרה על עדותה ומקצת מסמכים, עומדים מסמכים רבים אשר סותרים את גרסתה של המערערת ולפיהם היא ובעלה ראו בה כעקרת בית, לרבות הצהרותיהם המפורשות בפני המוסד בתביעותיהם לקבלת קצבת נכות כללית. כך, בתביעה לקצבת נכות כללית שהגישה המערערת ב-10.5.87 נכתב כי היא עבדה ב"ג'קסון" משנת 1957 עד 1963 והפסיקה לעבוד בשל לידת בתה. בתביעה נוספת שהגישה ב-1990 לא נכתב כלל שהיא עובדת, וכך גם בתביעת המנוח לנכות כללית. בית הדין האזורי עמד על הסתירות והתייחס לממצאי מהימנות של העדים שהופיעו בפניו, ולא שוכנענו מטענות המערערת כי מתקיים טעם משפטי חריג לסטות ממסקנות אלה. בהקשר זה יודגש, כי אין באמור במכתבו של עו"ד חסדאי כדי לבסס את טענותיה של המערערת ולקבל את הערעור. לפיכך, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לפיה לא ניתן לראות במערערת כעובדת מבוטחת או כעובדת עצמאית לפי דרישות החוק ולכן לא הוכחה זכאותה לקצבת זקנה. 11. באשר לטענתה החלופית של המערערת בדבר גילה בשעת הגשת התביעה לקצבת זקנה: מקובלת עלינו טענת המוסד לפיה חל על המערערת סעיף 261 לחוק, ולפיו המערערת אינה זכאית לכפל גמלאות מקום שלא השלימה את תקופת האכשרה הנדרשת לצורך זכאות לקצבת זקנה, והיא זכאית לקבלת קצבה אחת מבין השתיים, כאשר אין חולק כי היא מקבלת קצבת שאירים. 12. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות.קצבת זקנהתקופת אכשרהערעור