זוהי תביעה לפינוי מושכר וסילוק יד. התובע הינו הבעלים הרשומים של חנות שברח' רוטשילד 52 בראשון לציון. החנות מושכרת לנתבע בשכירות מוגנת, לפי הסכם שכירות מיום 9.8.73 (להלן: "החנות"), והיא מושא תביעה זו. טענות הצדדים: גרסת התובע: אביו המנוח של התובע השכיר לנתבע את החנות מכוח חוזה שכירות מיום 9.8.73. התובע הינו הבעלים הרשומים בדרך של העברה מאביו המנוח. לטענת התובע ממועד בלתי ידוע החל הנתבע למכור בחנות מוצרים שונים שאינם כלולים על פי טבעם ומהותם בעסק של אטליז. בכך הפר את סעיף 4 לחוזה השכירות בו נקבעה מטרת השכירות לניהול אטליז. כמו כן, לטענתו, החל הנתבע לבצע פעולות הריסה ובנייה במושכר וזה בניגוד לסעיף 11 לחוזה השכירות וללא ידיעת התובע והסכמתו. הבנייה וההריסה באו לידי ביטוי בהריסת קיר חזיתי של החנות והריסת חלקים פנימיים בחנות תוך ביצוע שינויים מהותיים. תחילה סבר התובע כי הנתבע לא שילם דמי שכירות כלל. בעקבות הליכי הוצל"פ שננקטו נגדו התברר כי הוא משלם דמי שכירות חלקיים בלבד ובעקבות זאת הוגש כתב תביעה מתוקן. יתרת חובו של הנתבע ליום הגשת התביעה: 6,059.4 ש"ח. ע"פ סעיף 17 לחוזה, נקבע כי במקרה שהנתבע יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה, או אם הנתבע לא ישלם בזמן איזה שהוא סכום, ייחשב החוזה כבטל והתובע יהיה רשאי לתבוע את פינוי המושכר. ב - 25.6.95 דרש התובע מהנתבע, באמצעות בא כוחו, להפסיק כל שימוש חורג בחנות ולהשיב את מצב החנות לקדמותו ולשלם לו את דמי השכירות המגיעים לו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. התובע זכאי לפינוי החנות ולהשבת החזקה בו ע"פ חוק הגנת הדייר מחמת הפרת תנאים מהותיים בחוזה, וכן זכאי לתשלום שכ"ד בסך 6059.4 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. גרסת הנתבע: הנתבע מכחיש כי ביצע שינויים בחנות ולא הוסיף לו כל מבנה. מכחיש כי נקט פעולות הריסה ובנייה בחנות. מכחיש אי תשלום שכר דירה. לטענתו בעת חתימת חוזה השכירות שילם דמי מפתח בסך של 40,000$. במשך כל השנים העביר הנתבע תשלומים לחשבונו של התובע. את התשלום האחרון שלח לתובע באמצעות הדואר וזאת לאחר שהבנק סרב לקבל את התשלום היות והחשבון נסגר. תמצית הראיות: ראיות התביעה: ע.ת. 1 מר אלכסנדר גבע הגיש עדותו הראשית בתצהיר, ת1/. חוקר פרטי במקצועו, הוזמן ע"י התובע לבצע חקירה, דו"ח החקירה סומן ת2/. ביום 23.5.95 ביקר בחנות, צילם והקליט את הנתבע ואשתו. ביום 10.6.95 צילם את פנים החנות, חזיתה לרבות השילוט והכיתוב המצוי בה. באותו מועד רכש מספר מצרכים, וכן הובהר לו כי ניתן להזמין מבעוד מועד אוכל מוכן. מתמלול קלטת החקירה עולה כי בחנות מוצרים נוספים פרט לבשר, כמו ירקות קפואים ותבלינים. אוכל מוכן ניתן לקנות אך ורק על פי הזמנה מראש. בחקירתו הנגדית, העיד כי בפועל לא קנה אוכל מוכן בחנות אלא רק שאל על האפשרות לקנות וכן לא ידוע לו היכן מקבלים את האוכל המוכן. הבין מהשילוט מחוץ לחנות שמוכרים בה אוכל מוכן. ע.ת. 2 התובע, ד"ר דורון צאלי הגיש את עדותו הראשית בתצהיר, ת4/: הינו הבעלים הרשום של החנות המוחזקת ע"י הנתבע. הבעלות הועברה על שמו במתנה מאביו המנוח, בשנת 1977. ביום 9.8.1973 נחתם חוזה שכירות בדמי מפתח בין אביו המנוח לנתבע לפיו שכר הנתבע את המושכר בדמי מפתח ובכפוף להוראות חוק הגנת הדייר. מטרת השכירות נקבעה לניהול אטליז. לטענתו, מכר הנתבע בחנות שימורים, סלטים, תבלינים ירקות ומזון קפוא וזאת בניגוד למטרת השכירות. במהלך שנת 1995 הרס הנתבע את הקיר החזיתי של החנות ובנה במקומו ויטרינה מזכוכית ואלומיניום. כמו כן הרס הנתבע קירות פנימיים שהיו בנויים בחנות וריצף את החנות באריחי קרמיקה, צילומי החזית הוגשו, ת7/ ות8/. ביום 19.10.83 ניתנה החלטה בבית הדין לשכירות בבקשה לקביעת דמי שכירות, לפיה על הנתבע לשלם דמי שכירות חודשיים בסך של 520 שקלים ישנים כשסכום זה יעודכן על פי עליית המדד כל 3 חודשים. הנתבע נמנע מתשלום דמי השכירות במלואם. והתובע הצטרך להתרות בו באמצעות עורכי דין. הנתבע נמנע מתשלום דמי שכירות מלאים, הנתבע נהג להעביר סכומים פעוטים לחשבון בנק שלו, מבלי שידע על כך ומבלי שיוכל היה לעקוב אחר שיעורם ומועד הפקדתם. פניותיו בענין זה לנתבע לא נענו. במסגרת הליכים בהוצל"פ שהגיש הובהר לנתבע כי תשלומיו על חשבון דמי השכירות חלקיים ביותר וחלקם אף לא שולם. ביום 25.6.95 פנה התובע לנתבע באמצעות עורך דינו בבקשה לפנות את החנות ולהחזיר את המצב בחנות לקדמותו וכן לשלם לתובע את דמי השכירות. בחקירתו הנגדית העיד כי מביקורים שערך בבנין ראה כי הנתבע מוכר מוצרים שונים מלבד הבשר. בבעלותו 2 חנויות נוספות הצמודות לחנות המושכרת לנתבע. הראיות שברשותו על מכירת שימורים הם דו"ח החקירה ומראה עיניים. אין בידיו ראיות לכך שנמכרים במקום סלטים כפי שטוען. חזית החנות כנראה שופצה, קיר אחד נהרס, הרצפה הוחלפה והנתבע ציפה את הקיר בחרסינות. ב- ת8/ צילם את חזית החנות, זוהי החזית המקורית אותה שיפץ הנתבע, ביקש לתעד את מצב הבית לפני שינוי שנעשה ע"י אחד הדיירים ברשות. הויטרינה של הנתבע הוחלפה כדי שתתאים לויטרינות האחרות. הוא לא פנה בכתב לנתבע בנושא מכירת מוצרים נוספים לבשר אלא קיים מספר שיחות טלפון. לעניין השינויים במושכר היתה שיחה בינו לבין בן הנתבע בזמן השינויים. לפני שנת 95 פנה אל הנתבע ושוחח עמו מספר פעמים על מכירת מוצרים בניגוד לחוזה וכן על אי תשלום שכ"ד. השינויים בחנות אינם מפריעים לו אלא מפריע לו שנעשו ללא הסכמתו וייתכן ואם היה יודע עליהם היה מבקש לבצע אותם באופן שונה. התובע אישר כי הויטרינות של החנויות הנוספות שברשותו בולטות כלפי חוץ מקו הבניין בעוד שחנותו של הנתבע הויטרינה היא בקו הבניין. מעיד כי לא היה מעורב במשפט שנערך כנגד הנתבע בבית הדין לשכירות. העיד כי לעניין התשלומים הנתבע הבטיח לו שיהיה בסדר ושיעשה עמו חשבונות ויראה לו קבלות על התשלומים שביצע. הנתבע מעולם לא אמר לו כי הוא מפקיד לו כספים בחשבון. ייתכן ובשנות ה- 80 אמר לנתבע את מספר חשבונו. אישר כי הקבלות שצורפו לתצהירו של בנו של הנתבע הינם הפקדות שבוצעו בחשבונו. כתוצאה מדברים שהתבררו לאחר הגשת כתב התביעה הראשון היה צורך לשנות את כתב התביעה. ישנם מספר הבדלים בין התמונות שהציג התובע לבין אלו שהציג הנתבע, בת2/ רואים כיתוב בחנות ובשלטים על קיר החנות המציין "שלטים ואוכל מוכן" בנ1/ כל הכיתובים חסרים. בתמונות ת2/ רואים את המוצרים שאותם היה אמור הנתבע לא למכור בעסק שהוא אטליז. לעניין חוב דמי השכירות ב"כ הקודם היה בקשר עם ב"כ הנתבע. בין הגשת התביעה המקורית לבין הגשת תיקון כתב התביעה התברר לתובע כי הנתבע שילם חלק מדמי השכירות וזאת ע"י הצגת הקבלות ע"י הנתבע. בחקירה החוזרת מעיד כי אם הנתבע היה פונה אליו טרם החל בביצוע השינויים היה שוקל האם לאשר או לאו. מעיד כי אין דמיון בין השינויים והחזית של 2 החנויות הצמודות לחנות הנתבע לבין חנות הנתבע. יחד עם זאת מודה התובע כי למרות השינויים שביצע הנתבע במושכר לא שינה את קו החזית ולא בלט מקו הבניה רק המזגן בלט. ראיות הגנה: ע.ה. 1 יוסי סורז'ין, הגיש עדותו הראשית בתצהיר, נ2/. בנו של הנתבע. חוזה השכירות ביחס לחנות נחתם בשנת 1973 בין אביו לבין אביו המנוח של התובע. בשנת 77 העביר המנוח את זכויותיו לתובע אך המשיך לטפל בענייני החנות עד ל1983, ראייה לכך התביעה שהוגשה לבית הדין לשכירות הוגשה על ידי המנוח. לאחר פטירתו של המנוח, התובע מסר לאביו את פרטי החשבון שלו ולחשבון זה הפקיד אביו את דמי השכירות במשך שנים רבות. אביו לא התעלם מהחלטת בית הדין לשכירות ולא התעלם מהתובע. התובע לאורך השנים לא התעניין בחנות או בתשלום דמי השכירות. במהלך השנים שילם אביו את מלוא דמי השכירות ועד לשנת 95 לא קיבל מהתובע דרישה אחרת בנדון. מטרת השכירות על פי חוזה השכירות היתה ניהול אטליז אך הרגלי הצריכה של ציבור הלקוחות ואופי החנויות השתנה באורח קיצוני מאז שנת 1973 ולפיכך יש לפרש את המושג אטליז - פרוש התואם את רוח הזמן ושינוי העתים כך שאטליז מודרני, המותאם לתנאים דהיום ולתחרות הגוברת בענף, אינו אותו מושכר מיושן אותו קיבל אביו ב- 1973. בחנות לא נמכרו באופן קבוע שימורים וסלטים. המטרה העיקרית של העסק היה למכור בשר ובתקופה מסוימת נמכרו מצרכים נלווים כמו תבלינים המשמשים להכנת הבשר וירקות קפואים. מעולם לא נמכר בפועל אוכל מוכן בחנות. בשנת 1995 היתה כוונה לפתח את העסק בכיוון זה אולם לאחר בדיקה עם שרות התברואה ובדיקת העלות הכלכלית הכרוכה בכך הוחלט כי אין הדבר כדאי. אביו אכן התקין בחנות ויטרינה ואלומיניום במקום מסגרת הברזל הקודמת שהיתה ישנה וחלודה. בכך הותאם מראה חזית החנות למראה החנויות הסמוכות שחזיתן זהה. בנסיבות המקרה באם יוחלט כי קמה עילת פינוי מבקש סעד מן הצדק היות ואביו אדם מבוגר יליד 1931, עובד בעסקי הבשר מזה כ- 35 שנה. בשנת 1973 שילם אביו דמי מפתח לאביו המנוח של התובע בסך של 40,000 $. מן העסק המנוהל בחנות התפרנסו ומתפרנסים הוריו ומשפחתו. סילוקו של אביו משמעה כריתת מטה לחמה של כל המשפחה ואובדן כל ההשקעה הניכרת בחנות. מעיד כי לא נהרסו קירות, החנות בעלת 4 קירות. בחקירתו הנגדית, העיד כי לא קיבל הרשאה מהתובע לעבוד בחנות. כל מה שכתב בתצהיר יודע כבנו של הנתבע, גר בביתו עד שנת 94. לא היה נוכח בעת חתימת חוזה השכירות. עם התובע נפגש הרבה פעמים בנוגע לשכירות. ב- 27.6.95, בעת שניסה להפקיד את תשלום שכ"ד בחשבונו של התובע, נאמר לו שחשבונו נסגר ובהוראת התובע נאמר להם לא לתת לו את מספר חשבונו החדש. גם לדיירי החנויות האחרות נאמר לא לתת לנתבע את מספר החשבון החדש. ניסה לדבר עם התובע מספר פעמים, אך התובע התנער ממנו. לא ידוע לו מה חוב דמי השכירות של אביו. את החישוב לדמי השכירות ששילמו עשו אצל עורך דינם, חישבו לפי המדד. התובע לא אמר לו שיש יתרה של חוב, מה שידוע לו כי היתה הפקדה כפולה, נ3/. כל פעם שהתובע בא לבקר את אמו היתה לו את האפשרות להיכנס לחנות ולהגיד שיש בעיות עם התשלומים אך הוא בחר שלא לעשות כך. לעניין החזית, היא שונתה לפי דרישה של הרשות הוטרינרית וללא אישור התובע. הקיר שהיה בכניסת החנות עמד בפני התמוטטות ולפיכך נאלצו להורידו. מכחיש כי התובע הגיע באמצע העבודה וביקש שיפסיק לעבוד וסילקו. התובע פנה אליו שהעבודה מפריעה לאמו. מאשר שהחליפו רצפה ועשו חיפוי קירות וזאת ללא אישורו של התובע. מאשר כי מוכרים מוצרים נלווים בחנות כמו תבלינים, ירקות קפואים. מכחיש שמכרו סלטים או אוכל מוכן. הנתבע העיד כי מודע לקיומו של מכתב שנשלח ע"י ב"כ התובע ועניינו חילוט כספים ששולמו לכתחילה על חשבון דמי שכירות לטובת הוצאות משפטיות. הכוונה לטיפול משפטי שניתן לתובע ע"י ב"כ בנושא המושכר ובאשר לטענת התובע גרר את התובע להוצאות משפטיות מיותרות. העיד כי את חוב דמי השכירות לא היה להם לאן לשלם לאחר שהשוכרים בחנויות הסמוכות לא רצו לתת להם אינפורמציה היכן להפקיד את הכסף. ע.ה. מס' 2 מר יוסי שמאי הגיש תעודת עובד ציבור, נ4/: מפקח בניה במחלקת פיקוח על הבנייה בעיריית ראשון לציון. בדק את תיק הבניין ומאשר כי הוחלפה ויטרינה ישנה בחנות ברח' רוטשילד בראשל"צ. הויטרינה אינה חורגת מתחום החנות ואינה משנה את חזית הבניין והחלפתה אינה טעונה קבלת היתר בניה מאת הועדה המקומית לתכנון ולבניה. הגיש את התעודה על פי בקשת הנתבע בשנת 98. מעיד כי כל הריסה ובניה טעונה היתר בניה. יודגש כי העד ברוב הגינותו הודה כי אינו מכיר את החזית כפי שהיתה טרם השינוי. דיון: הצדדים חלוקים בשאלות הבאות: 1. האם העבודות שביצע הנתבע הם בגדר שינוי במושכר ומהווים הפרת הסכם השכירות המוגנת בין הצדדים, זאת לאור האמור בסעיף 11 להסכם. 2. האם אי תשלום תוספות לשכ"ד הנטען כי שולם ע"י הנתבע, מקימה עילת הפרת החוזה ובעקבותיה מקימה עילת פינוי. 3. האם שונתה מטרת השכירות. לעניין זה יצויין כי הנתבע מודה במכירת מוצרים נלווים לבשר אך נטושה מחלוקת אם יש בכך כדי להוות שינוי מטרת השכירות וכן אם יש בכך הפרת החוזה. 4. האם קמה עילת פינוי ע"פ ס' 131 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב 1972. שינוי במושכר: כבוד השופט ד. בר אופיר עומד בספרו "סוגיות בדיני הגנת הדייר" על סוגיית השינויים במושכר. עילת פינוי של "עשית שינויים במושכר" אינה מנויה בין העילות של ס' 131 לחוק הגנת הדייר. מי שמעוניין לתבוע פינוי על פיה חייב להוכיח שלושה תנאים מצטברים אלה: תנאי מפורש בחוזה השכירות אוסר על עשייתם של שינויים במושכר. תנאי זה הופר ע"י הדייר. התנאי שהופר מעניק לבעל הבית, על פי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי. תכליתו של חוק הגנת הדייר לא באה לשלול מבעלי בתים את זכותם לשלמות רכושם ותקינותו, אלא להגן על הדייר מפני פינוי כאשר הוא מקיים בקפדנות את כל תנאי השכירות. החוק שלל אמנם מבעלי הבתים חלק נכבד מזכותם להתקשרות חופשית ואת ההנאה השלמה מרכושם, אולם לדייר לא ניתנה זכות קניינית לעשות במושכר כרצונו, אפילו נראה לכאורה כי השינוי שהוכנס על ידיו למושכר הוא לטובת בעל הבית. הזכות להכריע מה טוב לבעל הבית שמורה לו בלבד, בעוד שהשינויים אשר נעשים ע"י הדייר ללא הסכמת בעל הבית מהווים פגיעה חמורה בזכות הבעלות שלו ועומדים בסתירה לעצם מהותה של זכות זו. כאשר הדייר משנה את המושכר ללא רשות בעל הבית, נתונה לבעל הבית הזכות להתנגד למעשה זה ויהיו מניעי התנגדותו אשר יהיו. באשר לתנאי הראשון: הרי שס' 11 להסכם השכירות דן בנושא של שינוי במושכר ובו נקבע כי השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות מהמשכיר. לשם בחינה האם מתקיים התנאי השני יש לבחון שינוי במושכר - מהו? הלכה פסוקה היא כי כל עבודה אשר משאירה עקבות לתמיד במושכר או בחלק ממנו ניתן לראותה בתור שינוי בעיני החוק. עם זאת, מציין כבוד השופט בר אופיר בספרו מספר פעולות אשר אינן מהוות שינוי מהותי במבנה מושכר ואינן מהוות הפרה של חוזה שכירות האוסר על שינוי מבנה המושכר "באיזה אופן שהוא" ועל הוספת כל מבנה למושכר מבלי לקבל רשות בכתב מאת המשכיר: תיקון זגוגיות של חלון ראווה, ציפוי קירות בלוחות עץ, החלפת שלט החנות, שיפור החזות החיצונית לאחר שסוידו הקירות החיצוניים, שיפוץ הדלת והחלפתה. התקנת חלון ראווה מעבר לתחום שנקבע לכך מלכתחילה - איננה מהווה כשלעצמה עילה לפינוי של הדייר מן המושכר כולו. עילה זו תקום נגדו אם התחייב באופן מפורש כי לא יחרוג, תוך כדי ההתקנה, מן הגבולות שנתחמו לו בחוזה השכירות. רק התחייבות פוזיטיבית ומפורשת כזו מביאה עם הפרתה לתוצאה של חיוב בפינוי. ראוי שדייר יפנה לבית הדין לשכירות לפני שמבצע שינויים כלשהם במושכר. הדייר נוטל על עצמו סיכון בכך שמבצע עבודות אלה שלא בהיתר. לא יראו שינוי במושכר כאשר העבודות אינן מהוות שינוי מהותי במושכר והן נועדו לשפר את המושכר ולהביאו למצב סביר שבו ניתן יהיה לנהל עסק, שיפורים שנועדו להכשיר את המושכר למילוי ייעודו החוזי. יש לבדוק האם שינוי הויטרינה מהווה שינוי מהותי אם לאו. כמו כן יש לבדוק האם נהרס קיר נוסף והאם חיפוי הרצפה בקרמיקה מהווה שינוי מהותי. ברצוני לציין כי מהתצלומים שלפני ומהעדויות השתכנעתי כי לצורך החלפת הויטרינה נשבר חלק מן הקיר אשר היווה חלק מחזית החנות. יחד עם זאת מהתצלומים שהוגשו ע"י הצדדים אין אפשרות להבחין באם היה קיים קיר נוסף בכניסה לחנות כפי שטוען התובע. לעניין הויטרינה, התרשמתי מעדותו של ע.ה. 1 אשר ממנה ניתן ללמוד כי מאחר ומסגרת הברזל הקודמת היתה ישנה וחלודה נאלצו להחליפה. כמו כן העיד כי ההחלפה בוצעה עקב דרישה מהרשות הוטרינרית. כמו כן התרשמתי מתום ליבו של העד שהעיד כי ע"י שיפוץ החזית הותאם מראה חזית המושכר למראה החנויות הסמוכות שחזיתן זהה. במקור שלוש החנויות שהושכרו ע"י התובע היו בעלות קיר נמוך מימין לדלת ומעליו רשת ברזל וחלונות. מהתמונות עולה כי השינוי שביצע הנתבע נעשה בדרך שיש בה כדי לשוות למקום חזות אחידה ע"י התאמת החזית לשאר החנויות. כאמור, על פי הפסיקה כל עבודה אשר משאירה עקבות לתמיד במושכר ניתן לראותה בתור שינוי בעיני החוק. יחד עם זאת כבוד השופט בר אופיר מציין בספרו כי התקנת חלון ראווה מעבר לתחום שנקבע לכך מלכתחילה איננה מהווה כשלעצמה עילה לפינוי של הדייר מן המושכר . עילה זו תקום נגדו רק אם התחייב באופן מפורש כי לא יחרוג מן הגבולות שנתחמו לו בחוזה השכירות. רק התחייבות פוזיטיבית ומפורשת כזו מביאה עם הפרתה לתוצאה של חיוב בפינוי. התחייבות כזו לא היתה בחוזה בין הצדדים. בין הצדדים הוסכם באופן גורף כי לא ייעשו שינויים במושכר. יצוין כי כבר נפסק בעבר כי עבודות שאינן מהוות שינוי מהותי במושכר אינן מקימות עילת פינוי שעניינה שינוי המושכר, תוך שנסקרה שאלת טיבו של שינוי המהווה "שינוי מהותי". שוכנעתי ע"י עדותו של ע.ה. 1 כי השינויים נעשו לשם השוואת החזית עם החנויות הסמוכות. ע.ה. 2 מפקח הבנייה, אישר כי הוחלפה הויטרינה אך ציין כי ההחלפה אינה משנה את חזית הבניין. יחד עם זאת ציין כי כל הריסה ובנייה טעונה היתר. ובמקרה שבפני הנתבע לא הציג היתר כדין לביצוע העבודה. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי לא היה לרוחו שלא נשאל ולא התבקשה הסכמתו לשינויים שבוצעו. אליבא דידו היה צריך לשאול אותו אפילו להזזת אריח. לעניין חיפוי הרצפה, הנתבע מודה כי ריצף את הרצפה וכן חיפה את הקירות בקרמיקה. הריצוף נעשה ע"י החלפת הרצפות בקרמיקה, אשר מהווה ללא ספק שינוי במושכר. לעניין שבירת קיר נוסף, לא שוכנעתי כי אכן היה קיים קיר נוסף שנשבר ע"י הנתבע. אין ספק כי טוב היה אם הנתבע היה פונה לתובע ומבקש את רשות התובע לבצע את השינויים ואם היה מסרב לו יכול היה לפנות לבית הדין לשכירות בבקשה זו. לפי הוראותיו של ס' 37(א)(5) לחוק הגנת הדייר, רשאי ביה"ד לשכירות להרשות לדייר לבצע תיקונים או שינויים במושכר, אם בעל הבית איננו מסכים לכך ללא טעם סביר או מעמיד תנאים בלתי סבירים. אין פסול בכך שביה"ד לשכירות ייתן לדייר היתר לבצע שינויים במושכר גם לאחר מעשה. כלומר: עובדה זו בלבד שהדייר הקדים וביצע את השינויים, בטרם קיבל לכך את ההיתר האמור, אין בה כשלעצמה כדי לפסול את המעשה וניתן להכשירו בדיעבד. מתן ההיתר נתון אמנם לסמכותו של ביה"ד לשכירות אלא שגם לבית משפט שלום יש סמכות לדון בה כעניין שבגררא. בימ"ש זה מוסמך לדון באותה בקשה אם זו מוגשת בפניו תוך כדי דיון בענין אשר נתון מלכתחילה לסמכותו. היות ולא נדרשתי לכך ע"י הנתבע, על כן איני עושה שימוש בסמכותי זו. לאחר סקירת ההלכות לענין עילת הפינוי שעניינה שינוי המושכר ולאחר סקירת העובדות הנוגעות לעניינינו הגעתי לכלל דיעה כי כפות המאזניים במקרה זה התנודדו עד שהתאזנו לכלל המסקנה הסופית. אומר כבר עתה כי ככל שהדבר נוגע לעילות הפינוי האחרות שנטענו בתביעה, לא מצאתי כי הן הוכחו. וזאת כפי שיפורט להלן בפרקים הבאים. בעוד שהמסקנה לגבי העילות האחרות הינה נחרצת הרי שהמסקנה בשאלה שלפני לא היתה כבר בראשית הדרך נטולה מספיקות. יישום ההלכות על העובדות הספציפיות שבמקרה שבפני הצריך התלבטות מרובה בשאלה האם אכן קמה עילת פינוי בעילה של שינויים במושכר. סופו של דבר, שמצאתי כי המדובר בשינויים, שנעשו ללא הסכמת בעל הבית ומקימים עילת פינוי. מסקנה זו נתמכת בעיקר בממצא לפיו לפחות השינוי בשינוי הויטרינה הינו שינוי שטעון היתר בדין. מאספקט זה עלול היה השינוי לחשוף את בעל הבית לאישום פלילי שעניינו עבירה על חוק התכנון והבנייה. כמו כן משינוי הרצפות וחיפוי הקירות עולה כי נעשה שינוי במושכר וזאת ללא הסכמת הבעלים. מהסיבות הנ”ל, למרות הספיקות שקמו מניתוח העובדות וההלכות הגעתי בסופו של דבר לכלל דיעה כי בנסיבות העניין קמה עילת פינוי. באשר לשאלת מתן סעד מן הצדק במקרה זה שאלה זו תידון לאחר שאסקור את ייתרת עילות הפינוי הנטענות. חוב דמי שכירות: טענתו הראשונה של התובע היתה כי הנתבע לא שילם לו דמי שכירות מ- 1985 ואילך. מאוחר יותר וזאת לאחר שהתברר לתובע כי חלק מדמי השכירות שולמו ע"י הנתבע ישירות לחשבון הבנק שלו, כתב התביעה תוקן והועמד על דרישה של דמי שכירות בגובה 6059.40 ש"ח. לטענת התובע הוא לא ידע על כך שהועבר תשלום כלשהו בגין השכירות. במכתב שנשלח ע"י הנתבע לב"כ התובע, ת14/, כותב הנתבע כי שילם את התשלומים עד היום (יולי 1995) ישירות לבנק ולא נדרש כל דרישה נוספת. מציין כי בחודשים האחרונים לשנת 95 סגר התובע את חשבונו בבנק ולא מסר לנתבע מספר חשבון חדש. אומר מייד כי התנהגותו של התובע לעניין זה תמוהה בעיני. אדם אשר מקבל לחשבונו סכומים מסוימים ואינו יודע מהיכן הם, אינו בודק היכן מקורם? כמו כן וע"פ עדותו של התובע עולה כי התובע ביקר באופן קבוע אצל אמו שגרה מעל המושכר, יחד עם זאת לא מצא לנכון לתת לנתבע את מספר החשבון החדש שלו, או לחילופין להסב את תשומת ליבו לתשלומים שעליו לשלם. התובע "גילה" את התשלומים שקיבל במשך השנים, ולפיכך שינה את כתב התביעה, וזאת לאחר שפתח בהליכי הוצל"פ כנגד הנתבע. מהראיות שהוצגו בפני עולה כי הנתבע העביר תשלומים עבור השכירות וזאת ישירות לחשבון הבנק של התובע. שוכנעתי כי הנתבע דאג להעביר לחשבונו של התובע תשלומים כלשהם עבור דמי שכירות. יחד עם זאת יש לדון האם אי תשלום הפרשים מקים עילת פינוי. בדבר גובה דמי השכירות המגיעים לתובע, סומך התובע את טענתו על החלטת בית הדין לשכירות בתיק 12/83, ת9/. לטענת הנתבע, לא עולה מנוסח ההחלטה כי מדובר בחנות נשוא התביעה דנן כמו כן הצדדים להליך היו אביו המנוח של התובע והנתבע. ההליך המשפטי היה ב 1983, לאחר שזכויותיו בחנות הועברו לתובע, למרות זאת התובע לא היה מעורב בהליך זה ועל כן לא היה זכאי להסתמך על ההחלטה. אומר מייד כי אין ממש בטענה זו של הנתבע, לא עולה על הדעת שעם פטירתו של המשכיר החלטות בנוגע למושכר הולכות לעולמן עמו. יחד עם זאת אי תשלומי הפרשים אינם מקימים עילת פינוי. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט בר אופיר בספרו, בעמ' 9: " אין בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) עילת פינוי בשל אי תשלום הפרשים בדמי השכירות, אלא בשל ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים. כלומר: כדי שתגובש עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, וניתוק כזה הוא תנאי בל יעבור לקיומה של עילת פינוי לפי הסעיף הנ"ל. במצב דברים שבו חייב הדייר יתרה כספית של הפרשים בדמי השכירות, יש בידי בעל הבית עילה לתובענה כספית, ואין לו עילת פינוי". - ע"א (ת"א) 258/95 ויסמן ואח' נ' פרלמוטר ואח', לא פורסם. לפיכך אני קובעת כי לעניין זה לא קמה לתובע עילת פינוי כנגד הנתבע. טענה נוספת העולה מהתביעה היא על כך שהתשלומים לא בוצעו במועד שנקבע להם בחוזה השכירות. בחוזה השכירות בסעיף 17 נקבע כי אם השוכר לא ישלם בזמן איזה סכום שהוא חייב בו ע"פ החוזה, רשאי יהיה המשכיר לתבוע את פינויו של השוכר. הנתבע טוען כי לאור התנהגותו של התובע לאורך השנים, אשר לא מצא לנכון להעיר לנתבע ולהסב את תשומת ליבו לאיחור בתשלום, מנוע מלטעון כיום כי יש בכך משום הפרת החוזה. לאור חוזה השכירות המצורף לכתב התביעה עולה כי מסעיף 3 כי תקופת השכירות הינה מ- 15.8.73 ועד 14.8.75, דהיינו מאמצע חודש. מסעיף 5 לחוזה השכירות עולה כי על השוכר לשלם את דמי השכירות מדי חודש מראש. במעמד חתימת החוזה קיבל התובע את דמי השכירות לחודש השכירות הראשון. אני למדה מנוסח החוזה כי התשלומים היו ממחצית החודש ועד למחצית החודש שלאחריו. מנ3/ עולה כי ההפקדות נעשו ברובן במחצית הראשונה של החודש. עולה מהראיות שהובאו לפני כי לא היתה קביעה חד משמעית לעניין תאריך התשלום ולפיכך לא קמה הפרה של החוזה. לאחר ששקלתי את כל הנסיבות לא מצאתי כי קמה לתובע עילת פינוי בגין שאלת דמי השכירות. יודגש כי מסקנתי לפיה מחדלים שנמצאו עובדתית אצל הנתבע בשאלת תשלום דמי השכירות אינם מגיעים הקמת עילת פינוי אין בהם כדי "לפטור" את הנתבע מתיקון מחדליו. שוכנעתי כי התובע זכאי לתשלום ההפרשים הנטענים על ידו ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את סכום ההפרשים הנתבע אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום התביעה ועד התשלום המלא בפועל. שינוי מטרת המושכר: עילת פינוי של "שינוי במטרת השכירות" איננה מנוייה בין העילות של סעיף 131 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב 1972. עילה זו איננה עומדת בפני עצמה והיא מתגבשת אך ורק בתחומיו של סעיף 131(2) לחוק. הוראתו קובעת כי עילת פינוי תקום לבעל בית אם הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית, לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי. אוסיף ואצטט לעניין זה מספרו של כבוד השופט ד. בר-אופיר מעמ' 44: "סעיף 16 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א 1971 מסדיר את מטרת השכירות וקובע את גבולותיה בחוזים שנכרתו החל מיום 1.1.72 ואילך. הכלל שנקבע בו הוא שהדייר חייב להשתמש במושכר לפי המוסכם. אבל אם שימוש זה לא הותנה דווקא כשימוש ייחודי (בנוסח "אך ורק" או "זה לא אחר") ניתן לעשות במושכר שימוש אחר שלא נקבע מפורשות בחוזה." לטענת התובע, הפר הנתבע את חוזה השכירות אשר קבע כי מטרת השכירות הינה ניהול אטליז, בכך שמכר בחנות פרט למוצרי בשר גם ירקות קפואים, תבלינים ועוד. לטענת הנתבע, אין כל מניעה כי ימכרו במושכר כל המוצרים הנ"ל ואף מוצרים אחרים היות ומטרת השכירות ניהול אטליז לא נקבעה לא במפורש ולא במשתמע כי זוהי מטרה ייחודית ואינו אוסר על שימוש במושכר למטרות אחרות כלשהן. התובע העיד כי בחנות נמכרים מוצרים נוספים כמו קופסאות שימורים, תבלינים, ירקות, אוכל מוכן ועוד. ע.ת. 1 החוקר שביקר במושכר העיד כי רכש בביקורו מוצרים נוספים לבשר. העיד כי אוכל מוכן ניתן לקנות אך ורק על פי הזמנה מראש. בחקירתו הנגדית העיד כי לא רכש אוכל מוכן כי לא היה במקום. ע.ה. 1 בנו של הנתבע העיד כי לא נמכרים שימורים במקום אלא רק מוצרים נלווים לבשר כמו תבלינים וירקות קפואים. לעניין אוכל מוכן העיד כי חשבו להתחיל למכור אוכל מוכן אך משנוכחו לדעת כי אין זה כדאי לא עשו זאת. מהתמונות שהוצגו לפני עולה כי המדובר במכירת ירקות קפואים ותבלינים, דהיינו מוצרים נלווים לבשר. התמונות מחזקות ומאששות את גרסתו של הנתבע לעניין זה. מוסיף הנתבע וטוען כי דרישות השוק השתנו והביאו לידי כך שכיום נמכרים באטליזים מוצרי לוואי לבשר. שוכנעתי כי מכירת המוצרים שאינם בשר בחנותו של הנתבע איננה מהווה שינוי במטרת המושכר. השתכנעתי כי אין המדובר במוצרים המשנים את אופייה של החנות אלא באים אכן כמוצרי לוואי בלבד. הונחה דעתי כי משיקולי שוק וכלכלה ועל מנת לקיים את המושכר במטרתו המקורית דווקא, נדרש הנתבע למכור את מוצרי הלוואי כאשר מטרת המושכר הינה כשהייתה אטליז. אין זה מתקבל על דעתי כי האדם הסביר אשר ייפנה לחנות במראה כמות שהיא ועל פי הסחורה הנמכרת יסבור כי הוא בא בכותלי חנות תבלינים או חנות ירקות. מסקנתי זו מתבססת הן על האמון שנתתי בראיות ההגנה לענין זה והן התמונות שהוצגו ומהן עולה בעליל כי אליבא דכולי עלמא מדובר באטליז. לפיכך, אני קובעת כי התובע לא הוכיח קיומה של עילת פינוי מחמת שינוי מטרת המושכר. סעד מן הצדק: נוכח מסקנתי לפיה קמה עילת פינוי מחמת עשיית שינויים במושכר ללא רשות בעל הבית נותרה לדיון השאלה אם הנתבע במקרה שלפני זכאי לסעד מן הצדק. ס' 132(א) לחוק הגנת הדייר קבע המחוקק כי אם בנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לנהוג עם הדייר על פי שורת הדין ולפנות אותו מן המושכר, רשאי ביהמ"ש ללכת איתו לפנים משורת הדין ולא לפנותו. ההליכה לפנים משורת הדין, לעניין פינוי הדייר על פי החוק, היא אם כן חלק מן הדין במשמעותו הרחבה של מושג זה, כיוון שהיא מעוגנת בהוראה מפורשת של הדין. לאחר שבעל הבית הוכיח קיומה של עילת פינוי, עוברת על שכמו של הדייר חובת השכנוע כי בנסיבות העניין, לא יהיה זה צודק לתת נגדו צו פינוי. ביהמ"ש העליון חזר ופסק כי בתי המשפט אינם נוקטים בעניין זה יוזמה משלהם, ועל הדייר המוגן לבקש כי יעשה שימוש בסעד זה, וכך אכן נעשה במקרה שלפני. התנאי היסודי למתן הסעד הוא שהדייר יציג בפני ביהמ"ש את העובדות אשר מצדיקות את עתירתו, או את העובדות מהן ניתן להסיק שראוי להעניק לו את הסעד האמור. אם נסיבות העניין הופכות את מתן פסק הפינוי לעניין בלתי צודק, כי אז חייבת זכותו של בעל הבית לסגת והדייר לא יפונה מן המושכר למרות שהפר את החוזה. הכלל הנו כי מקום בו לא נדרש הנתבע בכתב הגנתו לבקש סעד מן הצדק לא יושיט לו ביהמ"ש סעד זה מיוזמתו. אין מחלוקת כי הנתבע לא עתר בכתב הגנתו לסעד מן הצדק ואף לא ביקש תיקון כתב ההגנה לענין זה, בכל שלב שהוא. אולם, בתצהירו העלה הנתבע, לראשונה, טענה לענין זה. נשמרה לב"כ התובע הזכות לטעון כנגד שינוי חזית או הרחבתה בסיכומיו. ואכן, בסיכומי ב"כ התובע חזר התובע על התנגדותו והסתייגותו מהרחבת החזית על דרך של העלאת טענת סעד מן הצדק בשלב הראיות מבלי שנושא זה בא בגדר החזית שגודרה בכתבי הטענות. אין ספק שמבחינת דיני הראיות הדין עם ב"כ התובע. הכלל הינו שביהמ"ש לא יתיר הבאת ראיות שאינן באות בגדר החזית שגודרה בכתבי הטענות. יחד עם זאת כל מקרה נטען לגופו. יש לזכור כי הרציונל העומד מאחורי רעיון "הסעד מן הצדק" הינו שאיפת ביהמ"ש לאזן בין הדין לבין נסיבות מיוחדות המצדיקות סעד שהינו לפנים משורת הדין ומן הצדק. ברוח זו נאמר בע"א 76/81 בוקובזה נ' ד' שירי ואח', פד"י ל"ז (3), 622, בעמ' 626: "הגישה העולה מתוך הפסיקה היא, שכל אימת ששיקולי הצדק, שעלו מהנסיבות לגופן, הצדיקו את מתן הסעד, לא ראה ביהמ"ש בפגם הפורמאלי הפרוצדורלי של אי בקשת הסעד מכשול להענקתו. ההימנעות מבקשת הסעד לא היתה אלא אחת מתוך מכלול נסיבות המקרה, שאף היא נשקלה, בין יתר הנסיבות, לצורך ההחלטה, אם מן הצדק יהיה להעניק את הסעד..." ובהמשך אומר ביהמ"ש: "הסעד מן הצדק כל כולו עניין לשיקולו של בית משפט הוא כהוראתו המפורשת של סעיף 132 של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) (מקודם סעיף 37 של חוק הגנת הדייר, תשט"ו- 1955): "132. (א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו" ואף בית המשפט שלערעור רשאי לשקול זאת מחדש: "132. (ב) ניתן פסק דין בתביעת פינוי, והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין" בנסיבות המיוחדות של העניין שלפני, כפי שפורטו לעיל, מצאתי כי עילת הפינוי מחמת שינוי במושכר לא היתה נחרצת דיה עד כדי שאראה בפגם הפרוצדורלי של אי בקשת הסעד כמכשול להענקתו. מצאתי כי נסיבות השינוי, אופיין וטיבן ובייחוד העובדה שמדובר בשינוי שלא חרג מקו הבניין וכן העובדה שמדובר בשינוי שהביא למראית אחידה של חזית החנויות ביחד עם חנויות אחרות השייכות לתובע וכן שינויים שמביאים את המושכר לידי מצב בו תמומש מטרתו החוזית, מצדיקות מתן סעד מן הצדק. עצם הקלישות שבעילת הפינוי מושא פרק זה צריכה לבוא לידי ביטוי בקציבת הסכום בו יחוייב הנתבע לשם קבלת הסעד מן הצדק. מאידך, העובדה שנמנע מלבקש את הסעד צריכה מצד שני לבוא לידי ביטוי משמעותי בחיובו בהוצאות. גם העובדה שבסופו של דבר מצאתי את הנתבע חייב בהפרשי תשלומים תבוא לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות. סופו של דבר, שאני קובעת כי קמה עילת פינוי כאמור לעיל. יחד עם זאת הנתבע לא יפונה מהמושכר ויזכה לסעד מן הצדק בכפוף לתשלום סך של 30,000 ש"ח תוך 21 יום מהיום. יתר עילות הפינוי נדחות. בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,059.4 ש"ח אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. למותר לציין כי קציבת סכום זה מבוססת על העילה שהתגבשה עד ליום הגשת התביעה. כמובן שאין בה כדי לסתום את הגולל על זכאותו של התובע לסכומים המגיעים לו אם מגיעים לו בגין דמי שכירות שלתקופה שלאחר הגשת התביעה. בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות אגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומה ועד התשלום המלא בפועל. וכן שכ"ט בסך של 10,000 ש"ח אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום ג' באייר תש"ס, 8 במאי 2000 בפומבי, במעמד עו"ד מטלון - ב"כ התובע, והתובע בעצמו, ועו"ד קלינגר - ב"כ הנתבע, ובנו של הנתבע. מותר לפרסום מיום 08/05/2000 נ.דסקין, שופטת שכירות