שינוים במושכר מזגן

1. תביעה מיום 18/7/2006, לפינוי מושכר בדיירות מוגנת, ולסעדים נוספים. תחילה כללה התביעה גם סעד כספי בסך 7,500 ש"ח. סעד זה נדחה על הסף מחמת התיישנות (החלטה מיום 14/10/2007). פתח דבר 2. התובעים הם הבעלים של הבניין ברח' שיינקין 32 בתל אביב, גוש 7430, חלקה 18 (להלן - הבניין). ביום 1/2/1970 שכרו הנתבעים, הנשואים זה לזה, דירה בבניין, בשכירות שחלים עליה דיני הגנת הדייר. הנתבעים פרודים מזה שנים רבות, אך למרות זאת התגוררו יחד בדירה. 3. בשנת 1988 ובשנת 1989 הגישו התובעים שתי תביעות פינוי נגד הנתבעים. שתי התביעות הסתיימו בהסכמי פשרה. הסכם פשרה ראשון קיבל תוקף של פסק דין בשנת 1989, ואילו ההסכם השני קיבל תוקף של פסק דין בשנת 1992. בשנת 1992 הגישו התובעים בקשות לביצוע פסק דין של פינוי ופסק דין כספי נגד הנתבעים. הנתבעים הגישו בקשה בטענת פרעתי. הבקשה התקבלה לעניין תיק הפינוי והוא נסגר. כתבי הטענות, הסכמי הפשרה וההחלטות השונות צורפו כנספחים לתצהירי התביעה. התביעה 4. כשנתיים לפני הגשת התביעה נטשה הנתבעת את המושכר ועברה להתגורר בכתובת אחרת. הנתבעת היא שממשיכה להפקיד את דמי השכירות בחשבון התובעים, כ"כיסוי" לאי שהותה של הנתבעת במושכר. (סע' 10 לכתב התביעה). לפיכך, מבוקש סעד הצהרתי הקובע כי אין לנתבעת זכויות במושכר, ולצוות על פינויה הימנו. 5. בנוסף, נגד שני הנתבעים קמו עילות פינוי מכוח ההסכם ולפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, בגין העובדות הבאות: א. הנתבעים משלמים את דמי השכירות רק אחת לשלושה חודשים, ולא בכל ראשון לחודש, כמתחייב מחוזה השכירות; ב. הנתבעים אינם משלמים את מלוא דמי השכירות, באשר דמי השכירות אינם כוללים את ההעלאות שנקבעו מעת לעת על פי דין; ג. הנתבעים התקינו במושכר מערכת מיזוג מרכזית ותלו את מנוע המזגן על קיר המרפסת. כל זאת מבלי לקבל את הסכמת התובעים, ובאופן אשר מסכן את קיר הבית ואת העוברים ושבים. ד. בשנת 1993 הוכרז הבניין כמבנה מסוכן והתובעים נאלצו לבצע בו תיקונים שונים. הנתבעים לא שילמו את חלקם בשיפוצים אלה, בסך של 7,500 ש"ח. ה. הנתבעים ביצעו שינויים במושכר, ובכלל זה החלפת חלונות עץ באלומיניום, ושיפוצים במטבח ובשירותים, ללא הסכמת התובעים. ו. הנתבעים התחייבו לשמור על ניקיון חדר המדרגות והם אינם עושים כן. הנתבעים אינם מנקים את חדר המדרגות ואינם נוטלים חלק בהוצאות החלות עליהם. ז. הנתבע מטריד ומרגיז דרך קבע את התובע, ומנע ממנו ליהנות מרכושו בכך שסיכל את בקשת התובע להכשיר יחידה למגורים על הגג. על יסוד עובדות אלה מבוקש להצהיר כי חוזה השכירות מבוטל ולהורות על פינוי הנתבעים מהמושכר. כמו כן, מבוקש לקבוע מהם דמי השכירות שהיה על הנתבעים לשלם עד למועד הגשת התביעה (ראה הבהרה מפי ב"כ התובעים בדיון מיום 14/10/2007, והחלטה שם). עוד מבוקש לצוות על הנתבעים להשיב את מצב המושכר לקדמותו, ובכלל זה לסלק את מערכת מיזוג האוויר ואת מנוע המזגן שהותקן על קיר המרפסת. כבר עתה ראוי לציין, שבסיכומיהם זנחו התובעים חלק מהסעדים דלעיל והסתפקו בסעד הצהרתי בדבר ביטול חוזה השכירות ובפינוי הנתבעים מהמושכר. ההגנה 6. הנתבעים הגישו כתבי הגנה נפרדים. הגנת הנתבע 1 7. דמי השכירות משולמים אחת לשלושה חודשים מראש, לפי דרישת התובע 1. עד להגשת התביעה לא העלו התובעים כל טענה בעניין זה. התובעים לא פרטו מהם דמי השכירות החודשיים המגיעים להם, לפי טענתם, ומעולם לא פנו בדרישה בעניין זה. 8. המזגן מותקן בדירה למעלה מעשרים שנה. בתחילה היה מנוע המזגן מותקן על הגג ולאחר מכן הועבר אל קיר הבית. לפי דרישת השכן הועבר המנוע אל קיר המרפסת. לפני כשתים עשרה שנה הומר המזגן המפוצל שהיה מותקן במקום במערכת מיזוג מרכזית. חוזה השכירות אינו אוסר על התקנת מזגן בדירה. הנתבע זקוק למזגן מחמת מצבו הבריאותי. מזגנים רבים נוספים מותקנים על חזית הבית. עד להגשת התביעה לא פנו התובעים אל הנתבעים בעניין זה. 9. התובעים לא פנו אל הנתבעים בדרישה להשתתף בתשלום הוצאות שיפוצים שנעשו כתוצאה מדרישות העירייה והכרזת הבניין כמבנה מסוכן. נשוא זה התיישן זה מכבר. התובעים לא צירפו כל אסמכתא לעניין עלות השיפוצים. 10. הנתבע דואג בכוחות עצמו לניקיון חדר המדרגות מעת לעת. הגנת הנתבעת 2 11. הנתבעת לא נטשה את המושכר. היא ממשיכה להתגורר במושכר וכל חפציה האישיים נמצאים בו. תשלום דמי השכירות אחת לשלושה חודשים נעשה משך שנים רבות על דעת הבעלים ובהסכמתם. המזגן הותקן בדירה לפני שנים רבות ללא כל התנגדות מצד בעל הבית. מוכחשת הטענה כאילו התקנת מנוע המזגן על קיר המרפסת מסכנת מאן דהוא. אם יימצא כי קמה עילת פינוי נגדה, מבקשת הנתבעת ליתן לה סעד מן הצדק. ראיות הצדדים 12. מטעם התובעים העידו התובע 1, ומר רן קאשי, חוקר פרטי אשר שוחח עם הנתבעת ביום 9/7/2006. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם. דיון 13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את התביעה. לא מצאתי כי קמה עילת פינוי נגד מי מהנתבעים. אינני סבור כי התובעים זכאים לסעד כלשהו מהסעדים שביקשו בתביעתם. כבר בשלב זה ראוי לציין כי מתחילה לא היה מקום לבקש סעדים הצהרתיים נגד הנתבעים, מקום שנתבקש נגדם סעד של פינוי. סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול דעת ובית המשפט יעדיף שלא ליתן סעד מסוג זה במקום בו ניתן לצוות על סעד אופרטיבי. (ע"א 4076/00, נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41). נטישת המושכר 14. הסרת הגנת החוק מדייר מוגן בגין נטישת המושכר היא עילת פינוי יציר הפסיקה. ביסוד עילה זו מצויה ההנחה כי אם הדייר נטש את המושכר הרי שהוא אינו זקוק לו עוד למגוריו ועל כן אין הוא ראוי להגנת החוק. הנטל הוכיח את הנטישה מוטל על כתפי בעל הבית. עליו להוכיח כי הדייר עזב את המושכר וכי אין בכוונתו לשוב אליו. מקום שנותר ספק לגבי קיומה של נטישה, יפעל הספק לטובת הדייר. (דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, בסעיף הדן בנטישה) 15. בענייננו תומכים התובעים את טענת הנטישה על שיחה שהתקיימה ביו החוקר הפרטי, מר רן קאשי, ובין הנתבעת, ועל דברי הנתבע בכתב ההגנה. בשיחה, שהתקיימה ביום 9/7/2006, מאשרת הנתבעת בפני החוקר כי עזבה את הדירה לפני כשנתיים וכי הנתבע מתגורר בה לבדו. הנתבעת מציינת כי היא מתגוררת אצל הבן ברח' מרכז בעלי מלאכה 12 בתל אביב. בכתב ההגנה של הנתבע מאשר הנתבע ממצאים אלה ומציין כי כשנתיים לפני הגשת התביעה עברה הנתבעת להתגורר אצל הבן יעקב (ג'קי). הנתבעת, מצדה, טוענת כי הייתה סבורה שהחוקר הוא מטעם עיריית תל אביב וכי השיבה לו כפי שהשיבה על מנת שלא להכשיל את בקשת הסיוע של הנתבע. הנתבעת מאשרת כי כתוצאה ממערכת יחסים עכורה בינה ובין בעלה, הנתבע 1, היא מרבה להתארח אצל ילדיה. 16. אני סבור כי לא הוכחה נטישת המושכר על ידי הנתבעת. בנסיבות העניין, בהתחשב במערכת היחסים הקשה שבין הנתבע והנתבעת, הרי שהיעדרותה הכפויה של הנתבעת מהמושכר אינה בבחינת נטישה, גם אם מדובר בהיעדרויות ממושכות, מעת לעת. הנתבעים שכרו את המושכר כבני זוג, וכל עוד אחד מהם מחזיק בו דרך קבע לא ניתן לטעון לנטישה כלפי האחר. עוד זאת, אני מאמין לנתבעת כי לא עזבה את המושכר לבלי שוב, וכי היא נעדרת ממנו מעת לעת, כתוצאה מאופי הקשר בינה ובין בעלה. אין חולק כי במהלך הדיון בתביעה חזרה הנתבעת להתגורר במושכר דרך קבע, וכי גם הבן ג'קי הצטרף אליה. אמנם, הלכה היא שחזרה למושכר לאחר נטישה אינה מרפאה את עילת הפינוי, אך אין בכך כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להתחשב בעובדה זו בבואו לקבוע עד כמה הוכח הרכיב הנפשי של הנטישה. במקרה זה, אני סבור כי התובעים לא הוכיחו שהנתבעת עזבה את המושכר בכוונה שלא לשוב אליו עוד, ומילא לא הוכחה נטישת המושכר. התובעים מלינים על כך שהנתבעת היא שמשלמת את דמי השכירות מדי שלושה חודשים למרות שנטשה את המושכר. אדרבה, אני סבור שתשלום דמי השכירות על ידי הנתבעת באופן שוטף מחזק את המסקנה בדבר אי נטישת המושכר על ידה. לפיכך, אני דוחה את טענת הנטישה. תשלום דמי השכירות 17. במסגרת החקירה הנגדית מאשר התובע כי דמי השכירות שולמו לאורך השנים אחת לשלושה חודשים מראש, בהתאם להסכם פשרה שנכרת בין הצדדים. (עמ' 4, ש' 27 - 28). אין שחר, אפוא, לטענה בדבר הפרת חוזה השכירות באי תשלום מדי חודש בחודשו. התובע מאשר גם כי נוח לו לקבל את דמי השכירות כל שלושה חודשים מראש ולא מדי חודש (עמ' 3 ש' 28 - 29). 18. אשר לגובה דמי השכירות הרי שאלו נקבעו לפי החוזה שבין הצדדים. אין חולק כי הנתבעים משלמים מזה זמן דמי שכירות בסך 855 ש"ח אחת לשלושה חודשים מראש. התובעים לא הציגו כל תחשיב אחר של דמי שכירות ולא הוכיחו כי הם זכאים לדמי שכירות בסכום שונה. לא נסתרה טענת הנתבעים, לפיה בטרם הגשת התביעה לא העלו התובעים דרישה לתשלום דמי שכירות בסכום שונה מזה שמשולם על ידם. התובע הגיש תצהיר משלים אליו צירף תדפיס שבכותרתו הכיתוב "התאחדות בעלי הבתים" ותוכנו "חישוב דמי השכירות לדירה (3 חדרים מירבי לפי תקנות 1966)". חישוב זה אינו חוות דעת מומחה, ואיני יודע מה טיבו ומה ערכו הראייתי. על פני הדברים אין כל יכולת להסיק מסקנות רלוונטיות מתחשיב זה, באשר דמי השכירות הנקובים בו מחושבים לפי בסיס של 114 ל"י לחודש לשנת 1966 בשעה שלפי חוזה השכירות בין הצדדים דמי השכירות החודשיים בחודש פברואר 1970 עמדו על 70 ל"י בלבד. למעלה מן הצורך, אציין כי דמי השכירות החלים על הנתבעים, על בסיס התחשיב שצורף לתצהיר התובע, בהתחשב בכך שדמי השכירות לשנת 1970 עמדו על 70 ל"י לחודש, עומדים על 271.4 ש"ח לחודש נכון לשנת 2007. לפיכך, התשלום עבור 3 חודשים עומד על 814.2 ש"ח בלבד. אין חולק כי הנתבעים משלמים מזה שנים 855 ש"ח אחת לשלושה חודשים. כך, על תצהירו של התובע וכך עולה מהמסמכים הנלווים לתצהיר. הייתכן שהנתבעים משלמים דמי שכירות ביתר?! בין כך ובין כך, נמצא כי אין ממש בטענת התובעים הן לגבי גובה התשלום והן לעניין מועד התשלומים. עילת תביעה זו - נדחית. סוגיית המזגן ושינויים במושכר 19. הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים מאששים את טענת הנתבעים לפיה המזגן הותקן בדירה לפני שנים רבות. טענת הנתבעים, לפיה המזגן המפוצל הומר במזגן מרכזי לפני 12 שנה - לא נסתרה. התובע אישר כי לא ביקר בדירה שנים רבות. לדבריו, ביקר במקום יחד עם השמאית שמונתה בתיק זה על ידי בית המשפט (במסגרת ניסיון לפשרה), ולפני כן בשנת 1980 או 1985 (עמ' 5 ש' 1 - 2). נראית בעיניי טענת הנתבעים בדבר השיהוי הרב שבהגשת תביעה בשל התקנת המזגן. לטעמי, שיהוי של 12 שנה בהעלאת טענה בגין התקנת מזגן בדירה מגלה כי התובעים ויתרו על טענה זו. ואכן, בחקירתו אישר התובע כי אין לו התנגדות לעצם התקנת המזגן אלא שלדעתו הוא מותקן במקום מסוכן. (עמ' 5, ש' 22 - 23). דא עקא, מעבר לדעתו הסובייקטיבית של התובע לא הובאה כל ראייה לכך שהמזגן מותקן באופן שמסכן את הבית או את העוברים ושבים. לא הובאה חוות דעת או ראייה אחרת לתמוך בטענה זו. עוד זאת, בצדק טענו הנתבעים כי בחוזה השכירות לא נאסרה התקנת מזגן במושכר ולא נאמר דבר על ביצוע עבודות ושינויים במושכר. מטעמים אלה אני דוחה את טענות התובע בעניין המזגן. בנסיבות העניין, ומחמת חלוף הזמן הרב מאז הותקן המזגן, הרי שהתקנת המיזוג אינה מקימה עילת פינוי נגד הנתבעים. כמו כן, לא הוכח שיש מקום ליתן צו להסרת המזגן או העתקתו למקום אחר. 20. אשר לעבודות אחרות שלטענת התובעים בוצעו במושכר, במטבח ובשירותים, הרי שאני מקבל את גרסת הנתבע, לפיה מדובר בעבודות שנעשו לפני שנים רבות, ואשר נדונו בתביעות קודמות. עיון בתביעה משנת 1988, המצורפת לתצהיר התובע, מאשש את טענת הנתבע. הנה כי כן, בעניין עבודות אלו קיים מעשה בי דין, בדמות הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים בשנת 1989. שיפוץ משנת 1994 - הכרזת המבנה כבית מסוכן 21. כשם שהתיישנה התביעה הכספית שמקורה בהשתתפות החלה על הנתבעים בגין שיפוצים שנעשו על ידי התובעים בשנת 1994, לאחר הכרזה הבית כמבנה מסוכן, כך התיישנה עילת הפינוי שמקורה באי תשלום זה. זאת ועוד, התובעים לא הוכיחו גם את היסודות העובדתיים המעידים על עילה זו. התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת העבודות שנעשו על ידם, עלות העבודות, תשלומים ששילמו התובעים בגין עבודות אלה, ותחשיב חלקם של הנתבעים בעבודות. מטעמים אלה, נדחית טענת התובעים בעניין זה. ניקיון חדר המדרגות ותשלום הוצאות 22. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים אינם משלמים הוצאות כלשהן החלות עליהם. בחקירה הנגדית אישר התובע כי הנתבעים הם שמשלמים את הוצאות החשמל של חדר המדרגות. (עמ' 6 ש' 14 - 15). התובע לא הציג הוצאות אחרות כלשהן אשר מוטלות על הנתבעים ואינן משולמות על ידם. 23. לא נטען כי חדר המדרגות אינו נקי או כי על התובעים לשאת בהוצאות כלשהן לצורך ניקיונו. התובע נשאל בחקירה הנגדית מי מנקה את חדר המדרגות והשיב: "הדיירים שגרים ממול. יכול להיות שהיא (הנתבעת. י"ק) מנקה אותו פעם בחודשיים. מנקים לפי הצורך ולא לפי תאריך". (עמ' 6 ש' 7 - 8). בחוזה השכירות נקבע כי הניקיון בחדר המדרגות והחשמל בחדר המדרגות חלים על השוכר. לא ברור לי מה ההפרה הנטענת ומדוע סבורים התובעים כי קמה עילת פינוי נגד הנתבעים בעניין זה. חדר המדרגות נקי, ואין זה משנה אם הניקיון נעשה על ידי הנתבעים או על ידי דיירים אחרים, כל עוד לא נדרש התובע להוצאות לצורך הניקיון. לא נסתרה טענת הנתבעים לפיה הם עצמם נוטלים חלק בניקיון. חוזה השכירות אינו מגדיר את האופן ואת התדירות שבהם יש להבטיח את ביצוע הניקיון. לפיכך, גם עילת תביעה זו - נדחית. הטרדה והרגזה 24. בכתב התביעה נטען כי דרכו של הנתבע להטריד את בעל הבית ולהרגיזו, וכי הנתבע מנע מבעל הבית ליהנות מרכושו בכך שסיכל את בקשת בעל הבית להכשיר יחידת דיור על הגג. בתצהיר העדות הראשית הוסיף התובע כי הנתבע נוהג לנפץ מנעולים ששם התובע בכניסה לחצר שאינה חלק מהמושכר. בסיכומים, מפנה ב"כ התובעים לעילת הפינוי המנויה בסעיף 131(5), לאמור: "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו" בסיכומים, לראשונה, נטען כלפי הנתבע כי הוא נוהג להרגיז ולהטריד גם את שכניו. 25. בפתח ישיבת ההוכחות נרשמה התנגדות הדדית לכל שינוי והרחבת חזית. טענת התובע בעניין ניפוץ המנעולים בחצר אינה מפורטת בכתב התביעה והיא בבחינת הרחבת חזית. כמו כן, אין בתצהיר כל פירוט באשר למועד בו התרחשו האירועים המתוארים על ידי התובע כ"מנהג" של הנתבע. כלל לא ברור אימתי קרו הדברים ואם קרו יותר מפעם אחת. זאת ועוד, התובע אינו שכנו של הנתבע ועל כן "הטרדה" או "הרגזה" כנטען, אינה מקימה עילת פינוי לפי סע' 131(5). הוא הדין בעניין "הטרדת השכנים". עילה זו כלל אינה מופיעה בכתב התביעה והיא בבחינת הרחבת חזית. כמו כן, אירוע חד פעמי של היתקלות של הנתבע בשכנים אינה מקימה נגדו עילת פינוי. לא הוכח כי מדובר על הטרדה הנעשית דרך קבע. 26. לא עלה בידי להבין את טענת התובעים בדבר מניעה שמנע הנתבע מהתובעים ליהנות מרכושם בדרך של התנגדות בעירייה להכשרת יחידת דיור על הגג. בהנחה שהנתבע פעל על פי דין, ולא נטען אחרת, לא ברור לי כיצד מקים הדבר עילת פינוי נגדו, ועל מה סומכים התובעים את טענתם. הנה כי כן, גם עילה זו דינה להידחות. התנהלות התובעים אשר שרבבו לסיכומיהם טענות חדשות שלא בא זכרן בכתבי הטענות ובדיון, כגון, ניסיונות הנתבע להשתלט על הגג (סע' 49ה לסיכומים), ראויה לגנאי. סוף דבר 27. התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה מרובת עילות וסעדים. בחינה מדוקדקת ופרטנית של טענות התובעים, כמפורט לעיל, מגלה כי אין בהן ממש. לפיכך, התביעה נדחית. 28. התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח. התשלומים ישולמו תוך 30 יום. 29. הנתבע 1 מיוצג על ידי הסיוע המשפטי. אני מפנה את הצדדים להוראות סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב - 1972, בעניין הוצאות משפט, לאמור: "הוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי, רואים כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה; הוצאות סבירות שהוציא אדם עצמו תשלם לו הלשכה מתוך הסכום שנפסק; והכל במידה שבית המשפט לא הורה הוראה אחרת." למען הסר ספק, סך של 1,500 ש"ח, האמור לעיל, נפסק לנתבע עצמו בגין הוצאותיו וביטול זמנו. ניתן היום, י"ב אייר תשע"א, 16 מאי 2011, בהעדר הצדדים. מזגןשכירות