החלטת ממשלה 156

בעתירה זו מבקשים העותרים לבטל צו הרחקה שהוצא נגדם, ליתן לעותרת מס' 1 רישיון קבע בישראל וליתן לעותרים 2,3 ו- 4 רישיון ארעי, הכל מכוח החלטת ממשלה מס' 2183 מיום 1.8.10 (להלן: "החלטה 2183"). העובדות: 1. א. העותרת מס' 1 (להלן: "הקטינה") נולדה בישראל ביום 15.3.99. ביום 29.10.03, לאחר שהות בישראל של 4 שנים ו- 7 חודשים יצאה מישראל ביחד עם הוריה. ביום 30.5.08 נכנסו הקטינה והוריה לישראל, לאחר שהות של 4 שנים ו- 7 חודשים מחוץ לישראל. ב. העותר מס' 4 (להלן: "הקטין") נולד ביום 30.11.06 ונכנס לישראל ביום 30.5.08. ג. העותרת מס' 2 (להלן: "העותרת"), היא אמם של הקטינים ונכנסה לישראל ביום 16.4.03 באשרת תייר ב/2. ד. העותר מס' 3 (להלן: "העותר"), הוא אביהם של הקטינים, ונכנס לישראל לראשונה ביום 16.4.03 באשרה ב/1. אשרתו הוארכה מפעם לפעם כאשר אשרתו האחרונה פגה ביום 31.12.07. 2. באוקטובר 2003, כאמור לעיל, חזרו הקטינה והוריה (עותרים 1, 2 ו- 3) לפיליפינים ולאחר כ- 4 שנים ו- 7 חודשים, ביום 30.5.08 חזרו לישראל כשאיתם גם הקטין, עותר מס' 4, אשר נולד בחו"ל. 3. ביום 14.12.08 התקבלה פנייה אצל המשיב מב"כ העותרים דאז, עו"ד עמיקם הדר, בעניין הסדרת מעמדם של העותרים בישראל. 4. ביום 15.1.09 נשלחה תשובה לעו"ד הדר ע"י מנהל לשכת המשיב בה צויין, בין היתר, כדלקמן: "2. על פי החלטת הממשלה מס' 156 מיום 18.6.06 העוסקת במתן מעמד לילדי זרים ניתן היה להגיש בקשות חדשות עד לתאריך 31.8.06. 3. על כן לא ניתן לקלוט את בקשתם של מרשיך. 4. מבדיקה שערכתי, נמצא כי מרשיך שוהים בישראל שלא כחוק ולכן עליהם לעזוב את הארץ לאלתר." 5. ביום 17.8.10 הגישו העותרים בקשה לקבלת מעמד והפעם מכוח החלטת ממשלה 2183. הבקשה נדחתה ביום 17.8.10 בגין אי עמידה בסעיף 1(ג) להחלטה 2183 הקובע כי "במועד קבלת החלטה זו, הילד מתגורר בישראל ברצף תקופה בת 5 שנים, לכל הפחות, ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים". 6. ביום 1.9.10 הגישו העותרים, הפעם באמצעות עו"ד לרמן, בקשה לעיון חוזר וגם בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 2.9.10 הקובעת כדלקמן: "2. החלטת הממשלה מס' 2183 קבעה בסעיף 13(ו) כי: 'מבקשים אשר על פני הדברים, אינם עומדים בתנאי החלטת הממשלה ובקשות אשר לא צורפו אליהן המסמכים האמורים לעיל, לא יידונו לגופן...' 3. בהמשך סעיף 13 נקבע כי: '(י"א) מבקשים שבקשתם לא נידונה לגופה יעזבו את ישראל בתוך 30 ימים מיום שנמסר להם מכתב הסירוב במסירה אישית'. 4. בהמשך למכתבך מיום 1.9.10 בדבר בקשת הנ"ל לבחון בשנית את החלטת הסירוב מתאריך 17.8.10, לאחר שבחנתי את הבקשה בשנית הריני להודיעך כי מאחר והמבקשת אינה עומדת בסעיף 1(ג) להחלטה הקובע כי במועד קבלת החלטה זו, הילד מתגורר בישראל ברצף (הדגשה לא במקור) תקופה בת 5 שנים, לכל הפחות, ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים. וזהו אחד מתנאי הסף בהחלטת הממשלה מס' 2183, ולא נמצאו נסיבות חריגות. לפיכך הנני דוחה את בקשתך לעיון חוזר. החלטתי מיום 17.8.10 בעינה עומדת". 7. לאור האמור לעיל הגישו העותרים את העתירה נשוא פס"ד זה. טענות העותרים: 8. העותרים מבקשים ליתן לקטינה רישיון קבע בישראל ולהעניק להוריה ולאחיה הקטין רישיון ארעי, הכל מכוח החלטת ממשלה מס' 2183 בעניין מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים. 9. העותרים טוענים כי הם עומדים בתנאי הסף הקבועים בסעיף 1 להחלטה 2183 ולתכליתה, ועל כן זכאים הם לקבל מעמד בישראל. 10. הקטינה התחנכה במוסדות חינוך ישראליים לרבות לימודים בבית ספר יסודי בשנים תשס"ט ו- תש"ע והיא רשומה לכיתה ו' לשנת הלימודים תשע"א. היא דוברת את השפה העברית על בוריה, נולדה בישראל ונמצאת בה כ- 7 שנים במצטבר. הקטינה השתלבה במערכת החינוך הישראלי, העברית היא שפתה הראשונה והתרבות הישראלית הפכה לתרבותה. בהיותה בת 4 ו-7 חדשים, באוקטובר 2003, החליטו הוריה לחזור לפיליפינים בשל החשש כי יעצרו בגין שהייה בלתי חוקית. משהתקשתה הקטינה להשתלב בפיליפינים,כך לטענת העותרים, החליטו הוריה לחזור איתה לישראל. 11. העותרים טוענים כי הרחקתה הצפויה של הקטינה מישראל תהווה עבורה הגליה תרבותית וקריעה מסביבתה הטבעית למדינה עימה אין לה כל קשר. 12. העותרים טוענים כי תכלית החלטה 2183 באה לקדם את עקרון טובת הילד, היא איננה חריג הומניטארי אלא שקלול של האיזונים הרלוואנטיים ומתן משקל רב לעקרון טובת הילד. 13. העותרים טוענים כי המשיב לא שקל את השיקולים הרלוואנטיים, לרבות השיקול ההומניטארי ולא בחן פרטנית את עניינים של העותרים והקטינים, ומשום כך דין החלטתו להתבטל. אי שקלול כלל הנסיבות, לרבות השיקול ההומניטארי, פוגם בהחלטה והיא בלתי סבירה. 14. העותרים טוענים כי המשיבים הפרו את כללי הצדק הטבעי בכך שלא זומנו להשמיע את טענותיהם בטרם דחיית בקשתם, שכן אין זה סביר כי החלטה שמשמעותה ניתוק הקטינה מישראל, מקום המהווה עבורה בית, תתקבל ללא שימוע. 15. ההחלטה התקבלה באופן בלתי סביר, היא מעשה מנהלי פגום והיא נתונה לשבט הביקורת של בית המשפט. טענות המשיב: 16. המשיב טוען כי העותרים אינם נכנסים בגדרי החלטה 2183. הקטינה (העותרת 1) איננה מתגוררת ברצף תקופה של 5 שנים לפחות, כנדרש בהחלטה. יתירה מכך - העותרת יצאה מישראל בשנת 2003, בהיותה כבת 4 ו- 7 חודשים וחזרה לישראל ביום 30.5.08, לאחר כמעט כ- 5 שנים. ככל שהעותרים מבקשים לתקוף את החלטה 2183, עליהם לפנות לביהמ"ש המוסמך לדון בעתירה התוקפת החלטה זו. 17. הקו החוצה בין אלו העומדים בקריטריונים אשר קבעה ממשלת ישראל בהחלטה 2183 לאלו שאינם עומדים בקריטריונים אלו הוא חד וברור, הוא נקבע תוך מתן מענה הומניטארי לקבוצה מצומצמת של ילדי שוהים שלא כדין מחד, ובשים לב לאינטרס הציבורי במימוש ריבונותה של מדינת ישראל, מאידך. 18. החלטה 2183 כשלעצמה הינה חריג הומניטארי לחוק הכניסה לישראל. סעיף 10 לאותה החלטה קובע כי מדובר בהסדר חד פעמי לשעה הנעשה לפנים משורת הדין ומשום כך אין בהחלטה זו כדי לשנות את מדיניות הממשלה בעניין זה. 19. בהחלטת ממשלה 156 נקבע כי יציאה קצרה לביקור מחוץ לישראל לא תהווה שבירת רצף לעניין זה. במסגרת עררים שונים שהוגשו על דחיית בקשות למעמד בישראל נקבע ע"י שר הפנים כי לא יראו שבירה של רצף במקרים בהם המבקש יצא מישראל לתקופה מצטברת של עד שנה. בהחלטה 2183 כבר לא מופיעה אפשרות של יציאה קצרה מישראל מבלי שהדבר ייחשב כשבירת רצף. לטענת המשיב, יש בעובדה זו כדי להעיד על רצון הממשלה למנוע אי ודאות והעלאת טענות דוגמת זו שהועלתה ע"י העותרים. 20. המשיב טוען כי טענת העותרים לפיה מדובר ב"מקרה גבולי", הועלתה לראשונה רק בדיון שנערך ביום 12.1.11 ומשום כך מדובר בהרחבת חזית. 21. המשיב מבקש לדחות את העתירה. דיון: 22. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על הנספחים והראיות, לרבות טיעוני הצדדים בפני, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. 23. החלטת ממשלה 2183 עוסקת באיזונים בין הרצון לספק מענה הומניטארי לילדים השוהים בישראל שלא כדין אשר הוריהם שוהים גם הם בישראל שלא כדין, לבין הרצון לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל, על שלטון החוק ועל זכותה של המדינה לקבוע מי ייכנס בשעריה ומי יורשה לשהות בה. ההחלטה מגלמת בתוכה איזון במסגרתו נשקלו שיקולים דוגמת עקרון טובת הילד, והיא מהווה חריג הומניטארי. אם סבורים העותרים כי ההחלטה איננה מאזנת מספיק בין טובת הילד לבין שיקולים אחרים ואם אין בה מענה הומניטארי מספיק, עליהם להגיש עתירה כנגד החלטה 2183 לביהמ"ש המוסמך. בית המשפט לעניינים מנהליים איננו הסמכות לדון בתקיפת החלטה 2183 ומשום כך כל טענה ממנה נובעת תקיפת החלטה 2183, דינה להידחות מחמת חוסר סמכות. 24. ביהמ"ש המנהלי בודק ובוחן את החלטת הרשות, האם נפל בה פגם, האם היא ניתנה בחוסר סבירות ואם יש מקום להתערב בה. לאחר שבחנתי, כאמור, את כתבי הטענות וחומר הראיות מצאתי כי החלטת המשיב היא סבירה, היא ניתנה על בסיס החלטה 2183, לא נמצאו כל שיקולים זרים במתן החלטה זו ואין מקום להתערב בה. 25. הקטינה (העותרת 1) איננה עומדת בסעיף 1(ג) להחלטה 2183 מאחר והקטינה לא שהתה בישראל ברצף, במועד קבלת החלטה 2183, תקופה של 5 שנים אלא כשנתיים וחודשיים בלבד (מיום 30.5.08 ועד 1.8.10). אמנם העותרת שהתה בעבר בישראל כ- 4 שנים ו- 7 חודשים (ממועד הולדתה ביום 15.3.99 עד למועד עזיבתה ביום 29.10.03), אולם לאחר מכן שהתה בפיליפינים תקופה של כ- 4 שנים ו- 7 חודשים עד שחזרה לישראל. 26. בנסיבות אלה לפיהן נולדה הקטינה בישראל ושהתה בישראל עד גיל 4 שנים ו- 7 חודשים, כאשר לאחר מכן שהתה בפיליפינים תקופה של כ- 4 שנים ו- 7 חודשים, ואז חזרה לישראל ושהתה בישראל עד מועד החלטת ממשלה 2183, כשנתיים וחודשיים, אין לדבר על רצף בשהייה בישראל וגם אין לראות בעניינם של העותרים מקרה חריג. 27. המשיבים הפנו לפסק דין שניתן על ידי בעת"מ (ת"א) 1372/08 פיליסיה דניאליה לזריאני ואח' נ' מ"י - משרד הפנים (תק'-מח') 2010 (2). גם באותה עתירה לא שהו העותרים בישראל כ- 4 שנים והם פנו לאחר מכן בבקשה להסדיר את מעמדם, וכך נפסק: "16. אין לעותרים זכות קנויה לשהות בישראל. העותרים לא שהו בישראל בין השנים 2003 ו- 2007, והם פנו בבקשה להסדיר את מעמדם מכוח החלטת ממשלה רק ביום 25.6.07. העותרים אינם עומדים בתנאים שנקבעו בהחלטה 156. העותרים 3 ו- 4 (ילדיהם הקטינים) לא שהו בישראל ברציפות 6 שנים ואף לא 4 שנים ו- 9 חודשים. העותר מס' 3 שהה בישראל כשנתיים בלבד עד למועד החלטת ממשלה 156 ועותר מס' 4 נולד בחו"ל ונכנס לישראל רק בשנת 2007, ולא שהה כלל בישראל טרם ניתנה החלטה ממשלה 156. אי לכך, אין העותרים עומדים בתנאי החלטת ממשלה 156 ומשום כך לא היה מקום להיעתר לבקשתם על בסיס החלטה 156. 17. החלטת ממשלה 156 מהווה חריג לחוק הכניסה לישראל, ולאחר שהמשיבה נקטה בפרשנות מקלה וקבעה הרחבות לסעיפי ההחלטה, אין עוד מקום לאפשר סטיה מהחלטה זו. משעמדה המשיבה על מילוי תנאי החלטה 156, לא נמצא כל פגם בהחלטתה, גם לאור שיקול הדעת הנרחב שניתן לה". ערעור על פסק-דין זה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון אשר פסק: "... המערערים 1-2 שהו מחוץ לישראל בין השנים 2003-2007, וכאמור, המערער 4 נולד מחוץ לישראל. 2. ניסיונות של המערערים לסמוך על החלטת הממשלה מס' 156 נדחו ובצדק ע"י המשיב, וכן ע"י בית המשפט המחוזי... 4. בסופו של יום בפנינו משפחה שהתגוררה זמן קצר בישראל, עזבה אותה מרצונה, ומנסה לחזור אליה. אין ממש בערעור זה והוא נדחה. רק לפנים משורת הדין לא נעשה צו להוצאות (עע"מ 3990/10 דניאלה לזריאני ואח' נ' משרד הפנים מינהל האוכלוסין [טרם פורסם, 9.3.2011]. אף כי פסקי הדין מתייחסים להחלטת ממשלה 156, הדברים נכונים גם לענייננו ביחס להחלטת ממשלה 2183. ראוי להפנות גם לפסק דינו של כב' השופט ע. מודריק בעת"מ (ת"א) 1767/07 סנצס קרן אסטרי נ' משרד הפנים (הוגש ע"י המשיב), שם נקבע, בין היתר, בעמ' 4 לפסה"ד כדלקמן: "פשוט וברור הוא שאילו התעוררה העותרת דנן לחזור לישראל ולבקש בה מעמד 5 או 6 שנים ויותר לאחר שעזבה את ישראל איש לא היה מייחס חשיבות לעובדה שקודם לכן שהתה בילדותה בישראל פרק זמן של 7.5 שנים ברציפות. כל כך למה? מפני שההיעדרות הארוכה מישראל מאיינת את ההשלכות וההשפעות של ה'הגליה התרבותית'. לשון אחר, אף על פי שבדוגמא ההיפותטית המתוארת התערה הילד במדינת ישראל בפרק זמן ארוך שיכול להיות כמעט מלידה, התערות זו והשפעותיה השונות מאבדות ממשמעותן נוכח קליטה ארוכת שנים בארץ המוצא". ובעמ' 6 לפסק הדין: "אינני יכול לומר (בניגוד למקרים אחרים...) שהחלטת משרד הפנים במקרה זה מוליכה לתוצאה שהדעת אינה סובלת אותה. אחרי הכל אבי העותרת נטל אותה עימו וחזר לארץ מולדתו ושהה בה לא פחות משנתיים וחצי. החלטתו לחזור לישראל היא ה'גלייה התרבותית' שהוא גזר על בתו. שאילו נותר עימה בקולומביה אין כל סיבה שהיא לא היתה יכולה למצוא את מקומה בארץ שהיא ארץ מולדתה וארץ נתינותה." הדברים אף נכונים ביתר שאת בענייננו, שכן הקטינה הוחזרה ע"י הוריה לארץ מולדתם בהיותה כבת 4 ו- 7 חודשים ושהתה שם כ- 4 ו- 7 חודשים ומשום כך אין מדובר, בענייננו, בהגליה תרבותית. 28. דיון והחלטה בעניינם של קטינים, בנסבות בהן דן פסק דין זה, הוא תמיד מהלך קשה ועצוב. יחד עם זה, הרשות היא זו המחליטה ובית המשפט בוחן ובודק את החלטתה. לאור כל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי החלטת המשיב עומדת בקנה אחד עם החלטת ממשלה 2183. לא מצאתי טעות, שיקול זר או חוסר סבירות בהחלטת המשיב, ההחלטה מבוססת ונובעת מהחלטת ממשלה 2183 ולכן לא מצאתי מקום התערב בה. בנסיבות שפורטו לעיל, לא מצאתי גם כי מדובר במקרה חריג או במקרה גבולי ומשום כך דחיית הבקשה על הסף עומדת גם היא בדרישות החלטת ממשלה ובסע' 13(ו) שבה. 29. סוף דבר, העתירה נדחית. 30. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 31. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים. ניתן היום, כ"ג אב תשע"א, 23 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים. שרה גדות, שופטתסגנית נשיא הממשלה