עריכת מכרז עירייה סלולר

עריכת מכרז עירייה סלולר רקע עובדתי 1. התובעת, מירס תקשורת בע"מ (להלן: "מירס") הנה חברה הרשומה בישראל העוסקת, בין היתר, ביצור, שיווק, התקנה, מכירה, השכרה ומתן שירותי אלקטרוניקה שונים. 2. במהלך השנים 1997 - 2000 התקשרה הנתבעת, עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה"), עם מירס במספר חוזים למתן שירות לשימוש במוצרים ובשירותי מערכת בלישה. מדובר בחוזים מסוג ליסינג מימוני של המכשירים, חלקם לחמש שנים וחלקם לשלוש שנים (נספחים א/1 - א/19 לכתב התביעה להלן: "החוזים"). 3. בהתאם לחוזים נתנה על ידי העירייה הוראת קבע לבנק לחיוב חשבונה בגין החשבונות התקופתיים וחיובים שונים כפי שיומצאו לה מזמן לזמן (נספח ב' לכתב התביעה) על ידי מירס. 4. בסך הכל שכרה העירייה ממירס 202 מכשירי מירס. 5. במהלך שנת 2000 פרסמה העירייה מכרז לשם רכישת שמונים מכשירי פלאפון סלולאריים (להלן: "המכרז"), גם מירס השתתפה במכרז. המכרז לא יצא אל הפועל בשל פסילתן של חלק מן ההצעות שהוגשו. לפיכך, החליטה העירייה ביום 10.1.2000 (נספח ט/22 לתצהירי מירס) לנהל משא ומתן עם שתי החברות, שהצעותיהן למכרז לא נפסלו - מירס ופרטנר. 6. ביום 3.9.2000 (נספח ב' לתצהירי העירייה) הודיעה העירייה למירס כי לאחר סיום המשא ומתן, שניהלה לשם קביעת החברה שתספק אמצעי תקשורת סלולרית לעירייה, זכתה חברה אחרת. 7. ביום 14.11.00 הודיעה העירייה למירס כי היא מתכוונת להפסיק את התקשרותה עם מירס החל מסוף חודש דצמבר 2000. (ר' מכתבה המופיע בנספח ט/12 לסיכומי מירס). 8. העירייה ביטלה את ההוראות לחיוב חשבונה והחשבוניות, שהוצאו על ידי מירס בגין השירותים שניתנו מחודש דצמבר 2002 ואילך לא כובדו על ידי העירייה. מירס טוענת כי בהודעת הביטול החד-צדדית, הפרה העירייה את החוזים. לעומתה, טוענת העירייה, כי בעצם ההשתתפות במשא ומתן לאספקת פלאפונים הביעה מירס את הסכמתה לביטול החוזים היה והצעתה במכרז לא תתקבל. האם ביטול החוזים ע"י העריה היה בהסכמתה של מירס טענתה המרכזית של העירייה היא כי השתתפות מירס במכרז מעידה על הסכמתה לביטול החוזים עם הכרזת הזוכה במכרז וכי במקרה שתפסיד בו יתבטלו החוזים. מירס מכחישה טענה זו ומוסיפה כי ביטול החוזים לפני תום תקופת השכירות מנוגד לסעיף 11 א המופיע בחוזים הקובע כי: "11. תקופת רשות השימוש והאופציה א. תקופת השימוש תחל במועד הנקוב בסעיף 4 שלעיל (מועד העמדת המכשירים לרשות הלקוח - ש.א.) ותסתיים בעבור התקופה הנקובה בעמוד הראשון להסכם…." סעיף 11א מגדיר בבירור את תקופת השימוש. הסעיף מעיד - כך לטענת מירס - כי תנאי החוזה שוללים מהעירייה הזכות לבטל את החוזים לפני המועד הקבוע בהם . לאחר שבחנתי את חומר הראיות באתי למסקנה כי מירס לא הביעה הסכמתה, לא במפורש ולא מכללא, על כי היא מוותרת על זכותה למצוי תקופות השכירות הקבועות בחוזים וכי בהשתתפותה בניהול משא ומתן לאספקה של 80 מכשירים סלולריים לא היה כדי ויתור או הודעה - בין במפורש ובין מכללא - בדבר ביטול החוזים אגב ויתור על הזכות לפיצויים, ואנמק: בסעיף 18 לתצהירו של דוד בריק , יועץ כלכלי לראש העיר, נאמר כי : "כאיש תקשורת סלולארית ותיק, היה ברור למר סימאני, והדברים אף נאמרו מפורשות במהלך המו"מ הן על ידי והן ע"י מר יורם הולצמן - מנהל נכסים בעירייה, כי החברה עימה תתקשר העירייה תספק את כל המכשירים הסלולאריים עבור העירייה…" בחקירתו הנגדית מיתן דוד בריק את עמדתו הנחרצת כפי שבאה לידי ביטוי כאמור לעיל והעיד כי: "ש. במכרז שאתם פרסמתם אתם ציינתם איזה שהם תנאים לגבי המכשירים הישנים שהיו בחזקתכם, גם על ידי חברת מירס ועל ידי חברת פלאפון. ת: במכרז עצמו למיטב זכרוני לא נאמר שזה בא במקום. כמות המכשירים שנדרשה היא הייתה כלל הכמות שנדרשה לעירייה… ש:…אני מפנה לסעיף 18 לתצהירך… מתי אמרת את זה. ת: אנחנו במשך כל המשא ומתן הנושא היה ברור." \ (עמוד 26 לפרוטוקול מיום 13.2.03, שורות 3-15) בעוד, שבתצהירו הצהיר בריק כי העירייה הבהירה מפורשות למירס, כי החברה, שתזכה במכרז תזכה בתפעול כל מערך התקשורת הסלולארית לעיריה, הרי שבעדותו בבית המשפט לא היו דבריו של מר בריק כה נחרצים ואף הודה, כי בכל מקרה, הדברים לא נאמרו בזמן אמת, קרי בעת שהעירייה הזמינה את החברות להציע את הצעותיהן. מעדותו של יהורם הולצמן, שהיה מנהל נכסים בעירייה בתקופת המשא ומתן, ניתן ללמוד ולהסיק כי איש מטעם העריה לא אמר למירס כי השתתפותה במכרז מהווה הסכמה לביטול החוזים, או כי המכרז גם נועד להחליף את מכשירי מירס: "ש: במכרז לא צוין תנאי שלפיו אם החברה מתקשרת, ההסכמים הקודמים מבוטלים. ת:לא זכור לי. ש: זה תנאי משמעותי. ת: לא היה כזה תנאי. : ש: מתי לראשונה אמרו למירס שבמידה והיא זוכה ההסכמים הקודמים עם העירייה יבוטלו. ת: למיטב זכרוני זה לא נאמר… : ש: מי אמר את הדבר הזה במשא ומתן, שברור שלא תעבדו עם מישהו אחר חוץ מאשר מי שזוכה במכרז ת: לא זוכר…אבל אני לא אמרתי" (עמוד 34 שורות 21-22, עמוד 35 שורות 1-3, עמוד 36 שורות 3-5 לפרוטוקול) הנה, כי כן, יהורם הולצמן אינו מסכים לנאמר בתצהירו של דוד בריק, והוא כשלעצמו לא הבהיר למירס, כי המשמעות של השתתפות במכרז ולאחר מכן ניהל משא ומתן מהווים הסכמה לביטול החוזים. הולצמן גם מוסיף ואומר כי במכרז שפורסם לא נאמר דבר לגבי בטלות החוזים הקיימים בין מירס לבין העירייה. לא זאת כי אם אף זו, המכרז שהוציאה העירייה הזמין הצעת הצעות להספקת מערכת טלפונים סלולריים ולא מכשירי קשר, אשר היוו נתח גדול מכלל המכשירים, אשר סופק על ידי מירס לעירייה על פי החוזים. במשא ומתן שניהלה הערייה עם המציעים דובר על 80 מכשירי פלאפון בלבד, בעוד, שברשות העירייה היו כבר 202 מכשירים, שסופקו לה על ידי מירס. לפיכך, אין מקום ליחס למירס ידיעה קונסטרוקטיבית על כי המכשירים שספקה יוחלפו ב- 80 פלאפונים שלגביהם נוהל משא ומתן וכי השתתפותה במכרז או במשא ומתן לאספקתם עלולה להביא לביטול חוזים בהיקף המשלש כמות זו. ואם לא די בכך הרי שיהורם הולצמן העיד כי שמונים המכשירים הסלולריים אמורים היו להוות תוספת ל - 202 המכשירים של מירס, אשר כבר היו בשימוש העירייה: "ש: מתי לראשונה אמרו למירס שבמידה והיא זוכה ההסכמים הקודמים עם העירייה יבוטלו. ת: למיטב זכרוני זה לא נאמר, אם היו זוכים הם מקבלים עוד שמונים פלאפונים לגבי ה - 202 מכשירי מירס, הם ממשיכים להחזיק אותם אך לפי מחירי המכרז דובר על שמונים מכשירים תוספת אם מירס זוכים." (עמוד 35 לפרוטוקול, שורות 11-15) בנוסף, מהעדויות שהובאו בפניי ניתן להגיע למסקנה כי בהתנהגותה של העירייה בחודשי המשא ומתן לא היה כדי לרמוז על כוונתה להפסיק את כל התקשרויותיה עם מירס - נהפוך הוא. בתקופה שלאחר תחילת המשא ומתן לאספקת פלאפונים, בין יום 20.3.2000 ועד ליום 4.6.2000 הזמינה העירייה ממירס מכשירים נוספים (נספחים א/15 - א/19 לתצהירי מירס). היה בהתנהגות זו רק חיזוק לרושם שנוצר אצל מירס כי השתתפותה במשא ומתן לאספקת המכשירים הסלולריים באה בנוסף לאספקת מכשירי הקשר על פי החוזים ולא במקומם. אשר על כן אין ליחס להשתתפות מירס בהליכי המשא ומתן הסכמה מכללא לביטול החוזים, במיוחד כאשר עד לשלביו האחרונים של המשא ומתן, לא טרח איש מנציגי העירייה להבהיר לה את עמדתה של העירייה. העירייה מבקשת ליחס חשיבות לעובדה, שכתשובה לשאלת פרקליט העירייה השיב סימאני בעדותו, כי השיחות באמצעות מכשירי מירס עם ספקים שונים הן היקרות ביותר. העירייה רואה בכך משום הוכחה לכך שמירס ידעה כי מטרת המכרז הנה להתקשר עם ספק אחד. בעדותו של סימאני אין כדי לחזק את טענות העירייה, הואיל והעירייה מתעלמת מהעובדה, שחלק נכבד מהמכשירים שסיפקה מירס לעירייה (125 מכשירים) הנם מכשירי קשר, שירות שהנו ייחודי למירס ולגבי מכשירים אלו כלל אין קיימת תחרות עם חברות אחרות. החברות האחרות אינן משווקות מכשירים מסוג זה, מכשירים הנחוצים בעיקר לעובדי השטח של העריה לשם תפקוד במצבי חירום. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה, שלאחר שמירס ניתקה את העירייה מהרשת, כיוון שזו לא שילמה את חשבונותיה, פנתה העירייה למירס בבקשה לחבר 28 מהמכשירים בחזרה, הואיל ואלו נחוצים לה לשימוש בשעת חירום ומירס נאותה לעשות כן. עובדה זו מהווה ראיה לכך, שמכשירי הקשר נועדו לצרכים שונים ואחרים מהמכשירים הסלולאריים הרגילים ולפיכך, גם מבחן ההיגיון אינו מביא לתוצאה כי שמונים מכשירים סלולאריים אמורים להחליף כמאתיים ושניים מכשירים, אשר למעלה ממחצית מהם הנם מכשירי קשר. העירייה רואה בנספח ט/7 לתצהיר סימאני ראיה לידיעתה של מירס על כוונת העירייה לעבוד מול ספק אחד בלבד. מדובר במסמך, שנוסח על ידי מירס בעקבות פגישה של העד עם דוד בריק. המסמך מיום 9.8.2000 נשלח על ידי רפי סימאני מטעם מירס וכולל טבלה ובה הערכות להוצאות תקשורת אלחוטית של העירייה לפי מודל, שנערך לפי דרישותיה של העירייה. העירייה, בסעיף 16 לסיכומיה, טוענת, כי העובדה, שהחישובים בעמוד השני לנספח ט/7, חישובי עלויות שירותי כל ספק, מתיחסים לכמות מכשירים מלאה של 230 מכשירים, מעידה על ידיעת מירס, שהעירייה תעבוד מול ספק אחד. טענה זו אינה מקובלת עליי, שכן במכתב הפותח את ט/7 נאמר, שהחישובים נעשו לפי מודל שהכתיבה העירייה והעירייה לא סתרה טענה זו. לפיכך יש להסיק שהחישובים שנערכו לפי כמות של 230 מכשירים נערכו לפי דרישת העירייה אולם המסקנה שמבקשת להסיק העיריה כי בכך ויתרה מירס על זכותה, על פי החוזים, לאספקת 202 מכשירים, היה ולא תזכה במכרז, הינה מרחיקת לכת. דווקא המשפט המסיים את מכתבו של מר סימאני, מעיד על כך שמירס לא הסכימה לביטול החוזים וכן לא ויתרה על הפיצוי הקבוע בהם, שכן נאמר בו: "בטבלת הערכות אין התייחסות ליציאה מהליסינג מהסכם בהם הנכם חתומים ל - 3-5 שנים". רפי סימאני נשאל לפשר המשפט לעיל וכן לגבי ידיעתה של מירס במועד כתיבת המכתב, אשר נכתב כשבעה חודשים לאחר החלטת העירייה לוותר על הליכי המכרז ולעבור לניהול משא ומתן וכחודש לפני הודעתה של העירייה למירס כי לא תמשיך לעבוד עמה, והשיב: "ש: כאשר הגשתם את ההצעה, אתה ידעת שבמידה ולא תזכו במכרז אנו לשיטתך נצטרך לשלם לכם מחיר יציאה מהליסינג. ת: ... כתבתי את ההערה כי צריך לכבד את ההסכמים. ש: אתה ידעת שאם תפסידו לא נעבוד אתכם. ת: פה אחרי שהוא אמר לי, בהתחלת המכרז זה לא היה. אחר כך דודו בריק אמר לי. בגלל זה כתבתי את מה שכתבתי. : ת: בכל שלב המשא ומתן לא ידענו, בסוף רק דודו בריק באחד המקרים אמר לי שהוא התכוון. ש: בתשעה באוגוסט כן ידעתם שהמכרז הוא למאתיים שמונים מכשירים. ת: כן" (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 9-22, עמוד 22 שורה 1) עדותו של רפי סימאני עולה בקנה אחד עם עדותם של עדי ההגנה מטעם העירייה: בשלבים הראשונים, אשר בהם ביקשה העירייה מהחברות השונות להציע הצעות במסגרת מכרז, לא טרחה העירייה להבהיר כי הזוכה יספק את כל המכשירים הנחוצים לתקשורת בין עובדי העירייה. כך, שמירס לא יכולה הייתה לנחש, שיציאת העירייה למכרז עלולה להביא לביטול החוזים. כפי שעולה מעדותו של סימאני, רק בשלב מאוחר של המשא ומתן התחוורה למירס כוונתה האמיתית של העירייה ובשלב זה, הוסיף סימאני את המשפט כי הטבלאות אינן כוללות את מחיר היציאה מהליסינג, כתזכורת לכך, כי החוזים תקפים והפרתם תהייה מלווה בתשלום פיצוי בגין ביטולם. לפיכך, הטענה כי מירס הייתה מודעת לכוונותיה של העירייה אינה נכונה כלל ועיקר. היו אלו נציגי העירייה, אשר הודו בכך שהדבר לא נזכר במסמכי המכרז, ואף לא יכלו להצביע על מאורע ספציפי שבו נאמרו הדברים. מהעדויות עולה, כי הדבר התגלה למירס בשלבים מאוחרים של המשא ומתן ומשהתגלה הדבר הקפידה מירס להזכיר לעירייה, כי ביטול החוזים הקיימים עמה יחייב את העירייה בתשלום פיצויים. אשר על כן אני קובעת, כי העירייה הפרה את החוזים ובטלה אותם ללא הסכמתה של מירס ולפיכך היא חייבת לשלם לה פיצוי על נזקיה. לפני שאפנה לבירור שאלת הנזק אתיחס לטענת העריה על כי החוזים הינם חוזים אחידים ובהם מופיע תנאי מקפח בקשר להגבלת זכותו של הלקוח לבטלם. לצורך כך יש לבחון את מהותם של החוזים, שהינם חוזים מסוג ליסינג. פסק הדין המנחה לעניין עסקאות ליסינג הנו פסק דינו של כבוד השופט ת' אור בע"א 2462/97 פ"ד נ"ד 529, הפועלים ליסנינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים בע"מ: "באופן כללי ניתן לומר, כי עיסקת ליסינג מימוני או פיננסי היא עסקה שבה מקבל הצד האחד זכות שימוש וחזקה בנכס מסוים לתקופה מסוימת תמורת תשלומים תקופתיים, אשר היוונם משקף בקירוב את השווי הנוכחי של הנכס, כאשר בסוף התקופה ניתנת לצד זה זכות לרכוש את הנכס בתמורה מינימלית, וכאשר לצד השני אין זכות להביא את החוזה לידי גמר עובר לסיום התקופה המוסכמת. ואילו עיסקת ליסניג תיפעולי היא עסקה שבה מקבל הצד האחד זכות שימוש וחזקה בנכס מסוים לתקופה מסוימת תמורת תשלומים תקופתיים, כאשר לצד השני זכות להפסיק את החוזה" (סעיף 15 לפסק הדין) הכללים החלים על חוזה ליסינג מימוני מובחנים מהכללים החלים על חוזה שכירות רגיל, בכך שעסקאות ליסינג, הן מימוני והן תפעולי הנן צורות מיוחדות של שכירות. הליסינג התפעולי מקנה לשוכר הזכות להביא את החוזה לסיום בהתראה קצרה, מה שמגביר את סיכון המשכיר, סיכון המתבטא - על כן - בדמי שכירות גבוהים. לעומת זאת הליסינג המימוני מטיל על השוכר מגבלות כבדות יותר: "הליסינג הפיננסי (Financial Lease) צורת משנה של שכירות כזאת מהווה חוזה לתקופה ארוכה יותר, כאשר במשך תקופה מסוימת ("תקופת היסוד") אין השוכר יכול להביא את החוזה לידי גמר. דמי השכירות משקפים בדרך כלל את ההשקעה ואת רווחו של המשכיר. אין הוא אחראי לפגמים במושכר ואינו נושא בהוצאות אחזקתו. השוכר מקבל על עצמו את סיכון אובדן המושכר אף בשל סיבות שאינו אחראי להן. תניות אלו מוזילות את דמי השכירות, והטעם המסחרי של עסקה זו הוא בכך, שהשוכר נושא בסיכון של ההשקעה, בעוד שהמשכיר מממן את רכישת המושכר ונושא בסיכון של גביית המגיע לו מאת השוכר" (פרופ' ז' צלטנר, "דיני חוזים של מדינת ישראל", תל-אביב, תשל"ד, חלק שני, עמוד 161. הדגשות שלי - ש.א.) בהמשך מוסיף פרופ' ז. צלטנר, כי הליסנג המימוני הנו: "חוזה מיוחד במינו ויש להחיל לגביו את הכללים החלים על חוזים החורגים מהדפוס המקובל" לאבחנה זו ישנה חשיבות רבה בהקשר לטענת העירייה לתנאי מקפח בחוזה. בחוזה ליסינג מימוני השוכר אינו רשאי להביא לסיום החוזה כל אימת שיירצה, שהרי מדובר בחריג לסעיף 3 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים") האוסר על תנאי המקפח את הלקוח החתום על חוזה אחיד. סעיף 11 א' לחוזים אוסר על ביטולו של החוזה לפני תום התקופה שעליה סוכם - לטענת העירייה מדובר בתנאי מקפח וככזה הנו בטל. לאור האמור לעיל, אין לקבל טענה זו. כאמור, חוזה ליסינג הנו חוזה מיוחד, הטומן בחובו יתרונות לצד סיכונים לשני הצדדים החתומים עליו. הסיכון שנוטל על עצמו כל צד אינו בגדר הימור, אלא סיכון מחושב, אשר נלקח מתוך הנחה כי לצד הסיכון קיים רווח כלכלי. במקרה זה, מירס נטלה על עצמה לממן את רכישת המכשירים עבור העירייה, לעומת זאת, העירייה נטלה על עצמה סיכונים שונים, הנובעים מעצם ההתחייבות לטווח ארוך בהסכם ליסינג מימוני - כך, למשל, הסתכנה העירייה בכך, שהתמורות שיחולו בשוק מחירי השירותים הסלולריים יהפכו את החוזה שבו היא קשורה עם מירס לפחות כדאי מבחינתה. עם זאת, נהנתה העירייה מהיתרונות הצומחים לה מתנאי עסקה המקנים לה יציבות בשל תשלום קבוע עבור זמן אוויר בשיחות יוצאות ומימון עלות המכשירים עצמם. העיריה מוחזקת כמי ששקלה, עובר לכריתת החוזים, את השיקולים הכלכלים והחליטה כי התקשרות במתכונת האמורה כדאית לה מבחינה פיננסית. גוף, אשר מצויד ביועץ כספים ויועץ משפטי, אשר להבדיל מהאזרח הקטן, יש בידיו הכלים לבחון ולשקול את כל השיקולים, אשר צריכים להילקח בחשבון בטרם כריתת חוזים בסדר גודל זה לא יכול להשמע בטענה מעין זו כשהמדובר בחוזה ליסינג מימוני. מי, שמחליט להתקשר בחוזה ליסינג מימוני חוסך בעלויות השכירות החודשית באופן משמעותי אך, כמובן, מסתכן בכך, שלא יוכל להשתחרר מחוזה הליסינג גם אם במהלך החוזה יגלה, שבשוק ניתן למצוא עסקה משתלמת יותר מבחינתו. חזקה על העירייה, שהייתה מודעת לנתונים אלו בטרם כריתת החוזים ומשהתקשרה בהם, אין היא רשאית להפר אותם ללא הצדקה שבדין. לפיכך, יש לדחות טענת העיריה בדבר תנאי מקפח בכל הקשור לאיסור הקבוע בסעיף 11 א' לחוזה. בכתב הגנתה, העלתה העירייה את הטיעון, כי כרשות ציבורית הנה רשאית לבטל הסכמים על מנת לחסוך בכספי ציבור - טענה זו אינה מקובלת עליי: רשות ציבורית אינה רשאית לתרץ את התנהגותה הקלוקלת בתואנה שנעשתה למען הציבור. העירייה היא זו אשר החליטה לכרות את שלל החוזים ארוכי הטווח, שחתמה עם מירס. אם בשלב מסוים גילתה העירייה כי החוזים אינם כדאיים מבחינתה, הרי שלכל היותר מדובר בטעות בכדאיות בעסקה, עובדה שאינה מקנה לה עילה לביטול החוזה. הטיעון שביטול החוזים נעשה לטובת הציבור אינו עומד לזכות העריה אשר החליטה - למען אותו ציבור - לחתום על החוזים לייעול ולרווחת השירות שניתן לתושביה. לעניין זה ראוי להביא מדבריו של הנשיא המנוח, השופט אולשן בע.א. 421/61 מדינת ישראל נ' האז פ"ד טז 2193, בעמוד 2200 : "התשובה היא שהחוק קיים לא לאזרח בלבד. הוא קיים גם בשביל השלטונות. יתרה מזאת, כל שלטון שמחובתו לעמוד על מילוי החוק על ידי האזרח, צריך קודם כל לשמש דוגמה למילוי החוק על ידי עצמו. החוק נוצר על ידי המחוקק כדי שלפיו תנהג המדינה ואין השלטון יכול לדרוש לעצמו מעמד מיוחד כאילו הינו מעל החוק. זהו אחד העקרונות היסודיים של 'שלטון החוק'". העירייה אינה זכאית ליחס סלחני על ידי רשויות החוק. דווקא העירייה בתור גוף ציבורי, אמורה לשמש מופת לאזרחים בכל הקשור למילוי אחר הוראות החוק. לפיכך, הודעתה של העירייה על הפסקת החוזה עם מירס הייתה שלא כדין והיוותה משום הפרת חוזה. אוסיף ואציין, כי אין ממש בטענת העירייה בסיכומיה, כאילו טענותיה לגבי תנאים מקפחים בחוזה, לא נסתרו על ידי מירס, שכן מירס העלתה את הטענה כי מדובר בחוזה ליסינג מימוני וכאמור, כחוזה כזה, חלים עליו כללים מיוחדים. הנזק: מירס תובעת את העירייה בגין שלושה ראשי נזק עיקריים תשלום חשבוניות מס מירס תובעת תשלום בגין השימוש השוטף במכשירים למועדים שמיום 21.11.2000 ועד ליום 20.4.2001 בסכום של 179.047 ₪ (נספחים ג/1 - ג/25 לתצהירי מירס). לטענת העירייה, חשבוניות אלו לא שולמו הואיל והן הוצאו על ידי מירס לאחר שהעירייה הודיעה לה על ביטול החוזים ועל כן, לטענתה, היא אינה חבה בתשלומן. מירס, כאמור, לא הסכימה להודעת הביטול החד-צדדית, אשר היוותה הפרה של החוזים ולכן לא מיהרה לנתק את מכשירי העירייה. העירייה מצידה, המשיכה לעשות שימוש בחלק מן המכשירים כפי שניתן לראות בנספח ח' לתצהירי מירס. זאת למרות העובדה שהעירייה טענה, כי כל המכשירים נאספו על ידי העד מנחם הפטר והושמו במחסן העירייה בתוך ארגז. כך או כך, על העירייה לשלם למירס את התשלומים בגין חודשים אלו משני טעמים: ראשית, הואיל והעירייה היא זו שהפרה את החוזים, אין היא רשאית לטעון כנגד מירס על כי לא שיתפה עמה פעולה ולא סייעה לה בפעולת ההפרה. שנית, העובדה שהעירייה כשלה באיסוף כלל המכשירים מעובדיה, מה שהוביל לכך, שחלק מהעובדים עשו שימוש במכשירים גם לאחר הודעת הניתוק מטעמה אינה משחררת אותה ממחויבותה לשלם את הוצאות השימוש במכשירים למירס. הטענה, שנשמעת מטעם העירייה, כאילו מירס אשמה בכך שלא סייעה בידיה לאכוף את החלטתה להפסיק את השימוש במכשירי מירס על עובדי העירייה עדיף שלא הייתה מועלית. לסיכום נושא זה אוסיף ואומר, כי העובדה, שהשימוש נעשה רק בחלק מן המכשירים הנה חסרת חשיבות הואיל והחוזים מכילים תנאים הקובעים כי העירייה משלמת סכום חודשי קבוע בגין השימוש במכשירים והוצאות נלוות אחרות, ללא כל קשר להיקף השימוש במכשירים. אשר על כן על העירייה לשלם למירס סכום של 179,047 ₪ בגין חשבוניות ג/1 - ג/25 לתצהירי מירס החל מאמצע התקופה (20.5.01) ועד ליום התשלום בפועל. פיצויים מוסכמים אקדים ואומר כי העירייה הסכימה שמגיעים למירס פיצויים בגין הפרת החוזים על ידה, ולאחר הגשת התביעה היא אף שילמה למירס סך של 150,000 ₪. סכום הפיצוי הקבוע המופיע ברוב החוזים הנו סכום האמור לכסות, לטענתה של מירס, במקרה של הפרה את ערך המכשירים, אשר מחירם אמור להיות משולם למירס במהלך תקופת השכירות. בכלל החוזים נקבע כי סכום הפיצוי שווה לסכום הערבון המופיע בעמוד הראשון לחוזה. כאמור, במהלך ניהול ההליך המשפטי נאותה העירייה לשלם חלק מהסכום הנתבע על ידי מירס. לטענת העירייה, הסכום הנתבע על ידי מירס הינו שגוי, הואיל ובחוזה הראשון שנערך בין הצדדים לא צוין סכום הערבון על גבי החוזה ולפיכך מירס אינה יכולה לתבוע פיצויים קבועים בגין חוזים אלו, שכן אלו לא נקבעו. מירס הציעה הסבר משלה לשיטת קביעת הפיצויים המוסכמים, לטענתה הפיצויים נקבעים לפי סכום קבוע לכל מכשיר ומכשיר (1,989 ₪), אשר מוכפל במספר המכשירים בכל חוזה, סכום זה מופחת במהלך תקופת החוזה לפי התנאים המנויים בסעיף 13.א(3) לתנאים הכלליים בחוזים השונים. על מנת להוכיח, כי המחיר למכשיר הנו אחיד בכל החוזים הראתה מירס, שחילוק סכום הערבון במספר המכשירים בכל החוזה וחוזה יביא לתוצאה של 1,989 ₪. מירס הדגימה זאת בחישוב שערכה לפי החוזה השני מיום 3.6.1998 - סכום הערבון המופיע בו הנו 27,846 ₪ מחולק לארבעה עשר מכשירים, כלומר 1,989 ₪ למכשיר ועל פיו חושב הערבון גם ביתר החוזים. העירייה התנגדה לחישוב זה בטענה כי מדובר בהרחבת חזית, אולם הואיל ובסעיף 18 לכתב התביעה המתוקן נתבע סכום הפצוי המוסכם והחוזים נפרשו בחומר הראיות אין בטענה ממש. את חיובה של העירייה לתשלום הפיצויים המוסכמים בגין כל החוזים, לרבות החוזה הראשון ניתן להשתית קודם כל על עדותו של דוד ברוך, שהינה בבחינת "הודאת בעל דין" בדבר זכותה של מירס לפיצוי קבוע ומוערך מראש. דוד ברוך הודה בעדותו כי יש לפצות את מירס על פי כל אחד ואחד מהחוזים, משמע גם לפי החוזה הראשון: "לקחתי נתונים בקשתי נתונים מחב' מירס, מתי התחיל כל חוזה, כל מכשיר מתי התחיל לעבוד ולפי זה עשיתי חישוב" (עמ' 28 שורות 17 - 18 הדגשה שלי ש.א.) ובהמשך: "ש. ההסכמים היו לתקופה מוגדרת בכל אחד ואחד מהם, ואתה יכול לאמר כרגע איזה סעיף התיר לכם לבטל את החוזה? ת. אני לא זוכר איזה סעיף. התבססתי על אותה עלות מכשירים" (עמ' 29 שורות 1 - 3 הדגשה שלי ש.א.) דוד ברוך אינו עושה אבחנה בין הפצוי המגיע בגין כל החוזים למעט החוזה הראשון, אלא - בנשימה אחת - ערך חשבון, לגבי כל אחד ואחד מהמכשירים, של הפצוי המגיע למירס כתוצאה מביטול החוזים בטרם תקופת הסיום הקבועה בהם. ואם לא די בכך, הרי שחישובו הגיע כמעט לחישוב סכום הפצוי שנעשה על ידי מירס, לטענתו כ - 200,000 ₪, אך מטעמים השמורים עם העיריה היא שילמה למירס סכום של 150,000 ₪ בלבד, וכך הוא מעיד: "ת. בדקתי מה תהיה עלות של אותה אמירה של מר סימאני שנצטרך לשלם את יתרת הליסינג... את הסכום הזה לא שילמנו... כי לא הגשתם לנו חשבון. אני עשיתי חשבון שלי, אני לא יכול לשלם למירס על פי אומדנים שעשיתי, עשיתי בממוצע מה יתרת החדשים לפי מספר החוזים וזה חישוב מוערך ... למיטב זכרוני הגעתי לסדר גודל של 170,000 ₪ - 200,000 ₪". הנה, כי כן, עולה מעדותו של ברוך כי ברור היה לעיריה, עובר לכריתת החוזה הראשון, כי יהא עליה לשלם פיצויים מוסכמים, גם אם עמודת סכומם לא מולאה בחוזה הראשון. את החסר ניתן להשלים ולמלא מכוח הסכום הקבוע ביתר החוזים, וכך גם חישב זאת דוד ברוך. לפיכך, אני קובעת כי על העירייה לשלם למירס פיצוי בגין ההפרה לפי החישוב שנעשה על ידי מירס, שהוא מכפלת 125 מכשירים בסכום הערבון הנהוג בגין כל מכשיר. יצוין שמסכום זה, כמו מסכומי הערבון המופיעים ביתר החוזים, הופחת הסכום המקורי בהתאם להוראות סעיף 13.א(3) לתנאים הכללים לחוזים. אשר על כן, אני מקבלת את תביעתה של מירס לפיצויים בסכום של 75,417 ₪ - יתרת סכום הפיצויים המוסכמים המגיעים לה בגין הפרת החוזים לאחר הפחתת סכום של 150,000 ₪, אשר שולם לאחר הגשת התביעה. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. הפסד הכנסות מירס תובעת פיצוי בגין הפסד ההכנסות להן ציפתה על פי מערכת החוזים שבין הצדדים, לפחות למשך תקופת חלותם. על פי נספח ד' לתצהיר עדותו הראשית של העד רפי סימאני, שצורף גם כנספח לתצהירו של ניר לוז, אשר ערך את הנספח, הסכום הנתבע בגין הפסד זה הינו 1,326,660 ₪. ניר לוז העיד כי החישוב נעשה לפי יתרת התקופה שנותרה לכל אחד ואחד מהמכשירם לסיום תקופת השכירות בגינו, וזאת על פי תנאי החוזה של אותו מכשיר. לטענת מירס, הבסיס לחישוב שנעשה מבוסס על התשלומים הקבועים שבגין כל מכשיר ומכשיר בלבד, הכוללים דמי שימוש קבועים, אגרות רישוי ביטוח. אקדים ואומר, כי התביעה לפיצוי בגין הפסד הכנסות אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם התביעה לפיצויים מוסכמים (ראה סעיף 15 ב' לחוק החוזים תרופות בשל הפרת חוזה התש"ל - 1970). יתר על כן, הפסד ההכנסות אינו מהווה את הסכום המלא של דמי השכירות שהיו אמורים להשתלם עד תום התקופה החוזית. מדמי השכירות יש להפחית הוצאות, תשלומי מס וכיוב' ורק היתרה מהווה את הפסד ההכנסה הצפוי. בהעדר חוות דעת חשבונאית לביצוע החישובים כאמור לעיל, יש לדחות את התביעה בגין ראש נזק זה. כמו כן, מירס - כאמור - לא טרחה להצהיר ולהראות מהו שיעור הרווח אליו היא מגיעה מתוך דמי השכירות המשולמים לה, לכן החישובים שערכה לא נערכו על בסיס הרווחים הצפויים ולפיכך כל מסד הנתונים שעליה מבוססת טבלת החישובים של מירס הינה שגויה מיסודה. התביעה בגין הפסד הכנסות, בניגוד לתביעה לפיצויים מוסכמים, אמורה להיות מגובה בהפניות מפורטות למסמכים שעליהם מתבסס חישוב הסכומים, אשר אותם תובעת מירס. מירס הפקידה את חישוב הפסדי ההכנסות בידיו של ניר לוז, שהנו רכז שירותים פיננסיים במירס. מר לוז טוען, כי החישוב שערך ומופיע כנספח ד' לתצהירו של סימאני מתייחס ליתרת הסכומים החודשיים המוסכמים בחוזים בין הצדדים, אשר העירייה התחייבה לשלם עד לסוף התקופה החוזית של כל מכשיר ומכשיר אולם הטבלה המהווה בסיס לחישוב אינה כוללת הפניות ספציפיות לחוזים והחשבוניות, שעליהם הסתמך לוז. לפיכך אין שום דרך לבחון את נכונות החישובים. בחקירתו הנגדית לא הצליח להאיר לוז את עיניי פרקליט העירייה כמו גם את עיניו של בית המשפט. על כן, הואיל והמקורות, שעליהם הסתמך מר לוז לעריכת חישוביו נותרו עלומים והבסיס שלפיו ערך את חישוביו הנו שגוי, אין לקבל את החישוב שערך ולפיכך התביעה בגין הפסד הכנסות דינה להידחות. לסיכום, אני מחייבת את העיריה לשלם למירס את סכום החשבוניות והפצוי המוסכם כאמור וכמפורט לעיל, כן תישא העיריה בהוצאות מירס ושכר טרחת פרקליטה בסך השווה ל - 15% מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ. מכרזעירייה