בקשה לדחיית התביעה על הסף חוסר יריבות עובד מעביד הבקשות המונחות בפני הינן למחיקת התביעה על הסף מחמת העדר עילה (העדר יריבות) או לחלופין דחיית התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית או לחלופין להעברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה. רקע עובדתי: בתאריך 5/8/84 חתם הנתבע בסניף התובע על התחייבות להחזרת הלוואה בסך 21,708,932 שקלים ישנים בח - ן שמספרו 99474 (להלן: "החשבון", ראה נספח א' לכתב התביעה). על פי תנאי ההלוואה היה על הנתבע לפרוע את ההלוואה ב120- תשלומים חודשיים שווים בסך 150,907 שקלים ישנים כ"א החל מיום 27/6/85. סוכם, כי התשלומים ישאו ריבית שנתית בשיעור 156%. ביום 4/11/85 חתם הנתבע אצל התובע על טופס לתיקון תנאי ההלוואה, כך שיתרת הקרן שלא נפרעה עד לתאריך זה תוצמד למדד המחירים לצרכן ויתרת ההלוואה מאותו מועד והלאה לא תישא ריבית כלל (נספח ב' לכתב התביעה). הנתבע פרע במועד 119 תשלומים, כאשר התשלום האחרון נפרע בתאריך 27/4/95. למבקש נותר לפרוע תשלום אחד נוסף עד לתאריך 27/5/95, ומאחר ותשלום זה לא נפרע, חוייב חשבונו בסך של 326,316.73 ש"ח נכון ליום 30/11/95. למרות דרישות חוזרות ונשנות מצד התובע, הנתבע לא פרע את יתרת ההלוואה ויתרת החובה בחשבונו נכון ליום 24/11/97 (מועד הגשת התביעה) עמדה על 399,938.38 ש"ח (נספח ד' לכתב התביעה). בקשה למחיקה - העדר יריבות / העדר עילת תביעה: בבקשתו העלה הנתבע טענת העדר יריבות בינו לבין התובע וכפועל יוצא העדר עילת תביעה כנגדו, שכן לטענתו, התובע אינו זכאי לסעדים המפורטים בתביעה והוא אינו היריב המתאים לניהולה, אלא חברת "י.ב.מ. ישראל בע"מ" (להלן: "י.ב.מ.") אשר בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה היתה מעסיקתו והיא שעמדה מאחורי מתן ההלוואה נשוא הדיון. הנתבע מפנה לתצהיר תשובות לשאלון, בו הודה נציג התובע, כי התביעה הוגשה בהוראת י.ב.מ., ובמידה ויזכה בתביעה, כספיה יועברו ישירות לי.ב.מ. (תשובות לשאלות 2.1 - 2.4 לתצהיר - נספח א' לבקשה). כן טען הנתבע, שבאותו תצהיר הודה התובע, כי במידה והתביעה תידחה לא ירשם ההפסד בגין היתרה כחוב אבוד במסמכי התובע. כתמיכה לבקשתו הציג הנתבע הסכם פיקדון שנחתם בין התובע לי.ב.מ. לפיו, י.ב.מ. הפקידה כספים אצל התובע בחשבון פיקדון, במטרה שיהיה באפשרות עובדי י.ב.מ. ליטול הלוואות מתוכו (להלן: "הסכם הפיקדון", נספח ב' לבקשה). על סמך האמור לעיל, טענתו העיקרית של הנתבע, הינה, כי התובע הינו למעשה שלוח של י.ב.מ. אשר ניהל את חשבון הפיקדון שלה ואף הגיש את התביעה בשמה, ובהעדר יריבות בינו לבין התובע יש למחוק את התביעה מחמת חוסר עילה על פי תקנה 100 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. התובע טוען מנגד, כי כתב התביעה על נספחיו מגלה יריבות בינו לבין הנתבע, מאחר והנתבע חתם על מסמכי ההלוואה מולו ולא מול י.ב.מ., ומכאן שבעל הדין הראוי לגביית החוב על פי המסמכים איננו י.ב.מ. לאחר שבחנתי את טענות הנתבע ואת המסמכים שצירף לבקשתו, הגעתי למסקנה, כי דין בקשתו להתקבל, היינו, יש למחוק את התביעה על הסף בהעדר יריבות בינו לבין התובע. במה דברים אמורים? כותרתו של הסכם הפיקדון, עליו מתבסס הנתבע הינה כדלקמן: "ו - יבמ והבנק הסכימו כי יבמ תפקיד כספים בחשבון פיקדון מיוחד בסניף, כדי לאפשר לבנק לתת הלוואות לעובדי יבמ לפי המלצותיה" (ההדגשות שלי - ש.ד.). ההסכם כולל את ההוראות הבאות: "בתאריכים שיקבעו על ידי י.ב.מ. יופקדו על ידה בחשבון הפיקדון סכומים בשקלים (להלן - לפי הסדר והעניין - "תאריך הפיקדון" ו"סכום הפיקדון"). י.ב.מ. תחליט על גובה סכום הפיקדון..." (ההדגשה שלי - ש.ד.). "כל סכום שבחשבון הפיקדון שלא ניתן כהלוואה לפי סעיף 4 (א') שלהלן יוחזר לי.ב.מ. או יושקע על ידי הבנק בהתאם להנחיות י.ב.מ. בהשקעה נושאת פירות" (ההדגשה שלי - ש.ד.). "יתרת הפיקדון, כולו או מקצתו, שלא חולקה כהלוואות לעובדי י.ב.מ. לפי סעיף 4 (א') שלהלן ו/או הריבית לפי ס"ק ב' שלעיל, ניתנת למשיכה ע"י י.ב.מ. בכל עת...". כלומר, הסכם הפיקדון נחתם במטרה שהתובע ינהל את חשבון הפיקדון ממנו העניקה י.ב.מ. הלוואות לעובדיה, והכספים שניתנו כהלוואה הינם כספי החברה ולא כספי התובע. כפועל יוצא, החזר ההלוואות נעשה לחשבון הפיקדון של י.ב.מ. ואינו נכלל בספרי התובע. במילים אחרות, על אף שהנתבע חתם על הסכם ההלוואה מול התובע, הרי שבעל החוב הנטען איננו התובע אלא י.ב.מ., ומכאן, שפירעון החוב הינו כלפי י.ב.מ. ולא כלפי התובע. יתרה מכך, הוראות בנק ישראל, המתייחסות לפיקדונות למתן הלוואות בתאגיד בנקאי להבדיל מההוראות המתייחסות לפיקדונות נזילים (המצורפות לתגובת הנתבע), מחייבות, כי ההלוואה תינתן על אחריות המפקיד, היינו י.ב.מ., ואין לתובע חובה או אחריות כלשהי להחזר חלקי הפיקדון שניתנו כהלוואה ולא נפרעו (סעיף ב' 2 להוראות). מכאן נובע, כי התובע אינו אחראי כלפי י.ב.מ. לפירעון חלקי הפיקדון אשר ניתנו כהלוואות לעובדים ולא נפרעו, אלא אחריותו נוגעת רק לגביית החוב (הפרוצדורה). התובע איננו זכאי להיפרע בשם י.ב.מ. והכספים המופקדים בחשבון אינם מהווים חלק מהמחזור. בהתאם לנסיבות שתוארו לעיל, נציג התובע, מר יואב פלדמן, ציין, בתצהירו, כי התביעה הוגשה בהוראתה של י.ב.מ. וכי הכספים שיגבו במסגרתה יועברו ישירות אליה. כלומר, ההלוואה ניתנה למבקש מתוך כספי הפיקדון של י.ב.מ., ומכאן שהזכות לתבוע את פירעון יתרת החובה בגין הלוואה זו עומדת לי.ב.מ.. לפיכך, טענות ההגנה שהעלה הנתבע כנגד יתרת החובה לגופו של עניין (הטענות בדבר הטבת אי עזיבה שניתנה למבקש) ראויות להתברר בינו לבין י.ב.מ. ולא בינו לבין התובע. אוסיף ואציין, כי בכתב התביעה לא נטען, שהתביעה מוגשת בשם י.ב.מ. וכי מעמדו של התובע הינו כמנהל החשבון וגובה החוב בלבד, אדרבא, בכתב התביעה (סעיף 2) נאמר: “הנתבע היה בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב תביעה זה עובד בחברת "י.ב.מ. ישראל בע"מ" (להלן: "י.ב.מ."), והופנה עפ"י המלצות י.ב.מ. לתובע לצורך קבלת הלוואה, בעקבות הסכם אשר נחתם בין התובע וי.ב.מ. על פיו יעמיד התובע הלוואות לעובדי י.ב.מ. עפ"י המלצתה" (ההדגשה שלי - ש.ד.). ההסכם המוזכר לא צורף לכתב התביעה, ובכתב התביעה לא פורט תוכנו המתייחס למעמדו של התובע בנסיבות המקרה ולמערכת היחסים בינו לבין י.ב.מ.. מעמדו כגובה החוב וכמנהל חשבון ההלוואה נלמד רק עם הגשת בקשת המחיקה בה עסקינן, ואילולא הוגשה, סביר להניח, כי התובע היה נתפש כבעל החוב. לאור האמור לעיל, ברי, כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כלשהי בין התובע למבקש, וזאת בגין בהעדר יריבות אמיתית ביניהם, וראה בהקשר זה ד"ר י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית - 1995, עמ' 384: "אם אף ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז - ורק אז - אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה. במקרה כזה, סוף התביעה, לאחר שתברר להידחות, ותביעה שסופה להידחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה הטעם לגבות ראיות להוכחתה, ולשמעה? כלפי תביעה כזו , מן הראוי שהנתבע יעלה את הטענה של חוסר עילה". אשר על כן, סבורני, כי התובע איננו היריב הראוי לבירור חובתו של הנתבע לפירעון יתרת החובה, ועל המחלוקת להתברר במסגרת תביעה שבין י.ב.מ. - המלווה לבין הנתבע - הלווה. משכך הם פני הדברים, הרי שיש לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת התביעה על הסף מחמת העדר עילה, שכן התובע איננו בעל הדין המתאים לבירור מחלוקת זו. לפני סיום, ברצוני להתייחס לבקשת הדחייה על הסף מחוסר סמכות. לטענת הנתבע, מדובר בתביעה העוסקת ביחסי עובד - מעביד, אשר בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, ועל פי תקנה 101 (2) יש לדחות את התביעה מחוסר סמכות. להשקפתי, צודק הנתבע בטענה זו, מאחר וי.ב.מ. היתה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה מעסיקתו, והתביעה עוסקת בעיקרה ביחסי עובד - מעביד, אשר אינם בסמכותו של בית משפט זה אלא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה (ראה סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969). יחד עם זאת על מנת שלא לחסום בפני י.ב.מ. את האפשרות לגבות מהנתבע את החוב בגין ההלוואה במסגרת תביעה שתתברר בבית הדין לעבודה, בחרתי להסתפק במחיקת התביעה על הסף ולא בדחייתה, ובמידה ותחפוץ י.ב.מ. לחדשה, תוכל לעשות כן בפני הערכאה המוסמכת. לסיכום, אני מוחקת את התביעה על הסף ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. העדר יריבותיחסי עובד מעבידדחיה על הסף