1. בפנינו תביעת התובעת כנגד החלטת הנתבע (להלן - המוסד) מיום 17.6.98 שקבע כי אין היא זכאית לקצבת ילדים לתקופה שמתאריך 1.4.88 ועד 31.12.97 מאחר שלא היתה תושבת ישראל באותן תקופות. במכתב מיום 2.7.98 הוסיף המוסד והבהיר כי התביעה לקצבת ילדים אושרה מיום 1.1.98 וזאת על פי הוראת תקנה 15 (ד) לתקנות תושבי האזור, מתום שנתיים למגוריה של התובעת בישראל. 2. התובעת טוענת כי במשך כל התקופה שמ-1.4.88 ועד 31.12.97 התגוררה בתחום ישראל, כמפורט להלן: בשנים 1984 ועד 1988 התגוררה בבית בעטרות (קלנדיה). בשנים 1888 - 1992 בדירה שכורה בבית חנינה (בביתו של פאיז שריף). בשנים 1992 - 1996 בבית בעטרות (קלנדיה). משנת 1996 ואילך היא מתגוררת בדירה שכורה ברח' אלרשיד בירושלים. 3. בכתב ההגנה טוען המוסד כי על פי ממצאי החקירה שבידו, בשנים 1984 - 1988, ובשנים 1996 - 1992, התגוררה התובעת בנכס פרטי של בעלה בשכונת אלרם שמחוץ לתחום. על כן בגין התקופות הללו אין היא זכאית לקצבה. על פי ממצאי החקירה חזרה התובעת להתגורר בתוך התחום ב-1/96, ולפיכך, בהתאם לתקנה 15(ד) לתקנות 87 קמה לה זכאות לקצבה אך מ - 1/98. עוד מוסיף הנתבע בכתב ההגנה וטוען לחילופין את הטענות כדלקמן: א. מששולמה לתובעת בפועל, קצבת ילדים עד 1989, כי אז דין התביעה המתייחסת לתקופה זו להדחות על הסף. ב. לא הוגשה תביעה כנגד החלטת הנתבע להפסקת תשלום הקצבה קודם ל-1989, ועל כן חלה על תביעה זו התיישנות. בהמשך, אין המוסד עומד על טענה זו, בהעדר הוכחה בדבר המצאת החלטה בדבר הפסקת תשלום הקצבה לתובעת. ג. דין התביעה לתשלום הקצבה קודם ל - 3/97 להדחות (חלקית) מחמת שיהוי, וזאת לפי הוראת ס' 296 לחוק. 4. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן אלו: א. התובעת התגוררה בתחום ירושלים מ-1.1.88 ועד 2/92 בשכירות בבית פאיז שריף. ב. לתובעת שולמה קצבת ילדים מ - 4/84 ועד 11/89. ג. תשלום הקצבה הופסק ב - 11/89. לטענת המוסד התשלום הופסק עקב "ניתוק מגע". ד. בחודש מרץ 97 פנתה התובעת למוסד בעניין אי תשלום קצבת ילדים. בכל התקופה שמאז 11/89 עד 3/97 לא היתה כל פניה מטעמה של התובעת אל המוסד בעניין הפסקת תשלום הקצבה. ה. בהחלטת המוסד מחודש יוני 98 חודשה הזכאות לקצבה, מינואר 98. ו. אין חולק כי התובעת מתגוררת בתוך תחום ירושלים, בדירה שכורה בבית ארשיד, מינואר 96. בבנין זה מצויים בקומה הראשונה משרדי העיתון של בעלה של התובעת. ז. כל הקצבה ששולמה לתובעת בגין התקופה שמאפריל 84 ועד נובמבר 89, קוזזה מתשלומים שוטפים המשולמים לתובעת החל מ - 1.1.98. ח. לתובעת 3 בנות, ילידות 8.4.84, 14.12.87, 7.5.92. 5. בפנינו עומדת איפוא שאלת זכאותה של התובעת לקצבת ילדים בגין התקופה שמאז 1984 ועד 31.12.97. לצורך הכרעה בשאלת הזכאות למלוא התקופה כאמור עומדות להחלטתנו השאלות שלהלן: א. מקום מגוריה של התובעת בשנים 88-84 ו-96 -92. האם כטענתה התגוררה בדירה שכורה בקלנדיה (ליד שדה התעופה) או שמא, כטענת המוסד התגוררה בנכס הפרטי של בעלה בשכונת אלרם. ב. האם השתהתה התובעת בפנייתה למוסד בשנת 97, כך שלכל היותר ניתן לאשר תביעתה רטרואקטיבית משנת 93. ג. האם זכאית התובעת לתשלום קצבת ילדים בגין כל התקופה שמ- 1.4.84 ועד 31.12.97, כנטען בכתב התביעה. 6. לקראת דיון שקוים להוכחות הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית של בעלה, ג'ק חזמו, אליו צורפו מסמכים שונים. בדיון שקויים נחקר מר חזמו על תצהירו. לנתבע העידו הגב' ג'נט חזמו גיסתה של התובעת, אחות בעלה (ג'ק), וחוקר המוסד מר עבד חממי. עוד העיד מר פאיז שריף, מי שהשכיר לתובעת ולבעלה דירה מרוהטת בשכונת בית חנינה, בה התגוררו בשנים 88 - 92. לתיק הוגשה תעודת עובד ציבור של פקיד התביעות מר אוחנה מאיר (התובעת לא ביקשה לחקור את עובד הציבור). וכן הוגשו הודעות שנגבו מן העדים ג'נט חזמו (נ/3) ומר פאיז שריף (נ/2). מקום מגוריה של התובעת בשנים 84 - 88, ובשנים 96 - 92 7. בחלק זה של הדיון עומדת לבירור השאלה האם התגוררה התובעת כטענתה בדירה (מושכרת) בקלנדיה או שמא כטענת המוסד, בנכס בעלה שבשכונת אלרם. בכתב התביעה מציינת התובעת כי נכון הדבר שמשפחתו המורחבת של בעלה היא הבעלים של בית בישוב אלרם, אלא שהיא ובני ביתה מעולם לא התגוררו בבית זה. מקום מגוריה של המשפחה היה בעטרות בסמוך מאוד לשדה התעופה (ס' 12 לכתב התביעה). התובעת מדגישה כי באותן תקופות שילמה ארנונה עבור הבית שבו התגוררה בעטרות, כך שלא יתכן שהבית שבו התגוררה אינו נמצא בשטחה של ישראל. מר חזמו חוזר בתצהירו על הטענה לפיה מעולם לא התגוררו הוא ובני ביתו באלרם, ומציין כי לא מן הנמנע שנפלה שגגה תחת ידי הנתבע, שבטעות, הוא מתייחס לבית שבעטרות כאילו הוא באלרם. הוא מוסיף ומצרף אישור חברת חשמל על חיבור הבית שבקלנדיה לרשת החשמל משנת 1982, אישורים על תשלום חשבונות חשמל וטלפון לבית שבקלנדיה, ואישורי לימודים מבית הספר שבו למדו בנותיו בתוך תחום ירושלים. 8. בחקירה נגדית של חזמו נתברר כי הבית שבעטרות מוחזק על ידי חזמו בשכירות במשך שנים ארוכות (מ-82, לאורך כל השנים, כולל בשנת 2000 בעת חקירתו בבית הדין). חשבונות החשמל והארנונה שהגיש מתייחסים גם לתקופות בהן הוא עצמו טוען למגורים במקומות אחרים - בין בבית חנינה בבית פאיז שריף ובין בירושלים ברח' אלרשיד (בחקירה נגדית שמענו ממנו כי אין איסור לגור ב - 3 מקומות בו זמנית). בנסיבות אלו ודאי אין ליתן לחשבונות השונים שהוגשו (חשמל, ארנונה, טלפון) המתייחסים לדירה שבעטרות כל משקל לביסוס טענת המגורים בעטרות דווקא באשר ממילא, חשבונות כאלו הוגשו גם לגבי תקופות בהן נטען למגורים במקומות אחרים. 9. אף שבכתב התביעה, במסמכים שצורפו ובתצהיר, נטען כי מעולם לא התגוררו התובעת ובני ביתה באלרם, ואף מוטחת ביקורת בפקידי המוסד הטועים לחשוב אחרת, מן העדויות ששמענו בבית הדין, עולים צלילים אחרים. בתחילתה של החקירה הנגדית עמד חזמו על כך כי אין הוא בעל נכס באלרם. למשפחתו יש שם נכס. באשר לדברים שמסר פאיז שריף, מי שהשכיר לו את הדירה בבית חנינה בהודעה שנגבתה ממנו על ידי חוקר המוסד, כי ביקר אצלו באלראם בחגים, יכול להיות שהיה ביקור כזה, כי נהוג ש"אנו יושבים בבית המשפחה בחגים" (עמ' 5 ש' 22). אט אט בהמשך החקירה, וטיפין טיפין (לא נאריך כאן יתר על המידה בנושא הזה), דרך שאלות שונות והכחשות חלקיות כאלה ואחרות, נתברר מפיו של מר חזמו כי באלראם ישנו מבנה בן שתי קומות שהוא בבעלות המשפחה (המורחבת). הקומה הראשונה כוללת 12 חנויות, ובקומה השניה שלוש דירות. האחת דירה גדולה לאחיו, חנא, אחת מן הדירות הקטנות היא שלו, והשלישית היא דירה של האחות ג'נט. עוד מתברר כי באותה דירה קטנה העומדת לרשותו באלראם הוא משתמש עם בני משפחתו בתקופת החורף, בזמן שקר מאוד. כי בדירות האחרות צריך להשתמש בתנורים, בעוד שבדירה שבאלרם יש הסקה מרכזית. בדירה שבאלרם הוא משתמש לטענתו מ- 10/86. ילדיו לומדים בירושלים והוא נוהג להסיע אותם במכונית לבית הספר שבו הם לומדים. הנה כי כן מהכחשה גורפת לפיה מעולם לא התגורר באלרם, מתברר אט אט בחקירה הנגדית אחרת. 10. הגב' ג'נט חזמו, אחותו של מר חזמו (בעלה של התובעת) היא אישה רווקה, הטוענת למגורים יחד עם בני הזוג ג'ק ונדה, שבכל אשר ילכו, הולכת גם היא. מעדותה בית הדין למדנו לדעת כי קודם לתקופת השכירות של בית פאיז שריף, נבנה הבית באלרם. מאחר שבעל הבית בו התגוררו באותה עת רצה תוספת שכר - "אז הלכנו לאלרם ואחי אמר שנהיה באלרם ובקלנדיה ולא נפסיד את ת.ז. היינו הולכים בין אלרם לבין קלאנדיה (עמ' 11 ש. 12). כך נהגו, והיו הולכים ובאים בין שני הבתים. מאחר שהיו מחסומים והיה קשה, ולאחיה היה עיתון, שכרו את הבית שבבית חנינה (בית פאיז שריף שהושכר כאמור ב- 88). באותה תקופת שכירות הלכו מעט מאוד לאלראם כי הבית של שריף הוא לפני המחסום. עוד שמענו ממנה כי לאחר תום תקופת השכירות בבית שריף שוב היו הולכים לכאן ולכאן, בין הבית שבקלאנדיה וזה שבאלראם. כאשר שהו באלראם נהגה לישון בדירתה. 11. הנה כי כן לא רק בתקופות החורף הקרות אלא במשך כל תקופות השנה נמצאו התובעת ובני ביתה מתגוררים בבית שבאלראם, כשלפי גרסת ג'נט המשפחה היתה "הולכת ובאה" בין הדירות, זו שבקלנדיה וזו שבאלרם. כל זאת, שעה שבהודעה מסרה לחוקר המוסד, לרגל תביעה שהגישה היא עצמה למוסד (נ/3), לא הוזכר אף לא ברמז, אותו נכס שיש לה (ולאחיה) בשכונת אלראם שמחוץ לתחום. 12. ניתן לאמר כי אין אנו נזקקים לחומר ראיות נוסף על מנת להכריע ולקבוע כי גרסת בני הזוג חזמו, התובעת ובעלה, בדבר מגורים בשנים שבמחלוקת בקלנדיה בלבד, וכי מעולם לא התגוררו באלראם איננה גרסת אמת. גרסתו של חזמו כפי שפורטה בכתב התביעה, במכתבים למוסד ובתצהירו, איננה מהימנה עלינו כלל ועיקר. איננו מאמינים לחזמו כי התגורר בדירה שבאלראם רק בתקופות החורף. שהרי מאחותו שמענו כי במשך כל עונות השנה נהגו אותו מנהג בענין המגורים. אם בכל זאת יש עוד צורך בחומר ראיות נוסיף לחיזוק התרשמותנו, ראה הודעתו של שריף פאיז (נ/3), שנמסרה לחוקר המוסד עוד קודם שהיה מודע לתוצאות המשפטיות הנובעות ממנה. על פי המפורט בהודעה, בתום תקופת השכירות, חזמו עבר להתגורר (יחד עם ג'נט) באלראם, והוא אף ביקר אצלו כשש פעמים באותה הדירה באלראם (בחגים). עוד מסר בהודעה כי אצלו התגוררו בעקבות סכסוך עם האח חנא באלרם. על כן עזבו בשעתו את הבית שם, ועברו להתגורר אצלו. בעדותו בבית הדין העיד שריף אחרת. אלא שעדותו בבית הדין איננה מהימנה עלינו. הודעתו כפי שנמסרה עדיפה עלינו על פני עדותו בבית הדין והיא אך מחזקת את התרשמותנו מן העדים חזמו (ג'ק וג'נט). 13. במאמר מוסגר נציין כי אין לנו צורך להזקק כאן לטענות עקרוניות שמעלה ב"כ התובע בדבר שיטת גביית ההודעות על ידי חוקרי המוסד. שיטה זו אכן מעוררת שאלות וקשיים, עד כדי, לעיתים, חוסר אפשרות להסתמך על ההודעות הנגבות. אלא שבמקרה שלפנינו, כל מסקנותינו מתבססות בראש ובראשונה, ובעיקר, על כתבי טענות שהוגשו לבית הדין, על מסמכים שצורפו, ועל עדויותיהם של ג'ק וג'נט חזמו בפנינו, בבית הדין. נוסיף עוד כי במהלך הדיון נתברר לנו כי העד פאיז שריף שולט בשפה העברית, במידה שאפשרה לו לקרוא את ההודעה שמסר לחוקר (מודפסת). רישום הודעותיהם של ג'ק וג'נט על ידי המוסד אף תאם את הגרסה המקורית אותה נסתה התובעת להביא בפני בית הדין. 14. הינה כי כן בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפנינו ולאור התרשמותנו בעיקר מעדותו של ג'ק חזמו, בעלה של התובעת, ושל ג'נט חזמו, אנו קובעים כי לא מהימנה עלינו גרסת התובעת בדבר מגוריה בקלנדיה בתקופה שקודם לשכירות הבית אצל שריף פאיז, ובתקופה שלאחריה, משנת 92-96. 15. לטענתו של חזמו, אין לקבל את הטענה בדבר מגוריו בשכונת אלרם בשנים 84-88, וזאת מן הטעם שהבית שבאלראם חובר לרשת החשמל אך ב- 4/86, כפי שעולה מן המסמך שצרף לתצהירו (נספחים יב' ו- יג', היתר בניה ואישור חיבור לרשת החשמל). לטענת ב"כ המוסד, אין במועד החיבור לרשת החשמל כדי להעיד על העדר אפשרות להתגורר בבית גם במועדים שקודם לכן. לאחר ששקלנו את חומר הראיות שהונח בפנינו לענין זה, אנו קובעים, כי אין בפנינו הוכחה מספקת לטענה בדבר מגורי התובעת ובעלה בנכס שבאלרם, בתקופה שקודם לחיבורו של הבית לרשת החשמל. ומכאן, שבהתייחס לתקופה שמ-4/84 ועד 4/86 אין בפנינו ראיה שיש בה ממש, לסתור טענת התובעת בדבר מגורים בתוך תחום ירושלים. למען הסר ספק, אנו דוחים את הגרסה (שהושמעה בפנינו אך בחקירה נגדית), כאילו השתמשו בני הזוג בנכס שבאלרם רק החל מ- 10/86 (בתקופת החורף!). עדיפה עלינו לענין זה הראיה המעידה על היותו של הבית מתאים למגורים עוד מ- 4/86 על פני עדותו רבת הסתירות והבלתי מהימנה של חזמו. כתוצאה הנובעת ממסקנותינו כפי שפורטו, אנו קובעים כי קיזוז שביצע המוסד מסכומים המגיעים לתובעת בגין התקופה שמ- 84 ועד 4/86 (כולל), אינו מבוסס על תשתית עובדתית מספקת בדבר מקום מגורים מחוץ לתחום ירושלים. 16. כמפורט בתעודת עובד הציבור שהוגשה, ביום 20.8.89 נשלח אל התובעת טופס עדכון פרטים (כתובת בעטרות). ביום 22.9.89 נשלחה אליה תזכורת. שתי פניות אלו לא זכו למענה, ועקב כך הוחלט על הפסקת תשלום הקצבה החל מיום 20.11.89. אין מחלוקת כי כל הקצבה שקיבלה התובעת בגין התקופה שמאפריל 1984 ועד נובמבר 1989 קוזזה. ככל העולה מן התיק, הקיזוז בוצע עם תחילת התשלומים לתובעת מ- 1/98. 17. בהודעה שמסרה גב' חזמו ביום 15.10.96 (צורפה לתעודת עובד הציבור), מסר חזמו כי שכר דירה בירושלים החל מ- 1.1.88, ומסר פרטים אודות השוכר והמושכר. מן המשכיר שריף פאיז נגבתה הודעה ביום 15.10.88 בה הוא מאשר את עובדת השכרת הדירה כנטען. בנסיבות אלו לא מצאנו בסיס עובדתי ומשפטי להחלטת המוסד לקזז תשלומים ששולמו לתובעת בגין קצבת ילדים בתקופה שמ- 1.1.88 ועד 20.11.89. שבתקופה הזו התגוררו בני המשפחה בירושלים וכך אף הוסיפו והתגוררו בירושלים עד- 2/92 (עובדה שהיתה ידועה לפקיד התביעות במועד ביצוע הקיזוז). תקופת מגורים בת 4 שנים בתוך תחום ירושלים איננה תקופת זמן מבוטלת . המוסד לא הביא כל ראיה לסתור את הטענה בדבר היות ירושלים מרכז חייהם של בני הזוג בתקופה שמינואר 88 ועד נובמבר 89, ומכאן שיש ממש בטענת התובעת בדבר זכאותה לקצבה בגין אותה תקופה, ולכך שהקיזוז שבוצע בגין תקופה זו, אינו מוצדק. 18. נותרה עוד לבירור השאלה בדבר זכאות לקצבת ילדים בגין שתי תקופות: א. התקופה שמ- 21.11.89 ועד 1.2.92 היא תקופה שלגביה אין מחלוקת בדבר מגורי התובעת ובני ביתה בדירה המושכרת שבבית חנינה. ב. התקופה שמ- 1.1.96 ועד 1.1.98, תקופה שלגביה אין מחלוקת בדבר מגורי התובעת ובני ביתה בירושלים, בדירתם המושכרת שברח' אלרשיד. להלן נדון בשאלות המתעוררות לגבי התקופות הללו לפי סדרן. התקופה שהחל מ- 21.11.89 ועד 1.2.92 19. בתקופה זו התגוררו התובעת ובני ביתה בדירתו של פאיז שריף בשכונת בית חנינה בירושלים. לפי עדותו של חזמו, לא חשו בני הזוג בכך שהופסק תשלום קצבת הילדים, ומכל מקום, החלטה על הפסקת התשלום לא קיבלו. מי שטיפל בענייניהם מול המוסד לביטוח לאומי היה במשך כל השנים מנהל החשבונות שאף טיפל בעניינים הקשורים בעיתון שבבעלות חזמו. רק ב- 97 נתברר לבני הזוג לראשונה כי התשלום הופסק, ואז פנו למוסד והגיש תביעתם (מרץ 97). יצויין כי היות שכבר קבענו כי החל מ- 2/92, עם תום תקופת השכירות בבית חנינא התגוררו בני הזוג באלרם, אין לנו צורך להזקק לטענות שמעלה המוסד לענין התביעה לקצבת ילדים בגין בתה של התובעת שנולדה ב- 5/92, וכי אין לאשר התביעה למועדים שקודם ל- 93. ממילא, תקופות הזמן כפי שהגדרנו הן העומדות לבירור בעניננו, וזו בה אנו עוסקים כאן היא עוד מוקדמת למועד הולדתה של הבת השלישית. 20. באשר לתקופה דנן טוען המוסד כי אין להאמין לחזמו על כך שלא ידע על הפסקת תשלום הקצבה. בני הזוג ידעו על כך והתובעת השתהתה לענין זה במימוש זכויותיה. ובכל מקרה היה עליה לנקוט באמצעים, ולפעול בשקידה סבירה למימוש זכויותיה. לטענת המוסד ממכלול הנסיבות עולה כי התובעת התגוררה בבית שבאלרם לפני 1988 ועל כן הנטל רובץ עליה להוכיח כי במועדים מאוחרים יותר ניתקה את זיקתה לאותו הנכס והחלה לגור בדרך קבע בכתובת מגורים שבתחום ישראל. 21. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לענין זה אנו קובעים כי לא נסתרה טענת חזמו כי לפחות בתקופה הסמוכה להחלטה על הפסקת הקצבה, לא היו בני הזוג חזמו ערים לכך שהתשלומים הופסקו. יושם אל לב כי בחלק זה של פסק הדין אנו מבררים את זכאות התובעת לקצבה בתקופה הסמוכה מאוד להפסקתה (מ- 20.11.89 ועד 1.2.92). אין זה בלתי מתקבל על הדעת או בלתי סביר כי באותה התקופה אמנם לא היתה התובעת ערה לכך שהתשלום הופסק, מה עוד שאף לא נטען כי התובעת קיבלה הודעה מסודרת אודות הפסקת התשלום. בתקופה שמ- 1.1.88 ועד 1.2.92 התגוררה התובעת בתוך תחום ירושלים. בירושלים אף מנוהל העיתון שבבעלות בעלה. בהתחשב בתקופת הזמן הארוכה בה התגוררה בירושלים, מקום העבודה של חזמו ובעלותו על עיתון בירושלים, ומוסדות הלימוד של בנותיהן של בני הזוג, יש בפנינו תשתית מוצקה להוכחת טענת התושבות בירושלים באותה תקופה. יש לתת את הדעת אף לכך שג'נט חזמו, בעדותה בבית הדין, הבחינה בין התקופות השונות, שבעוד שבתקופת "המגורים" בקלנדיה היו "הולכים ובאים" בין שני הבתים, הרי שבתקופת השכירות בבית חנינה הלכו לבית באלרם רק לעיתים רחוקות. תוזכר גם עדותו של המשכיר פאיז שריף שעליה מבקש המוסד להסתמך בהקשרים אחרים, שלפי גרסתו עזבו שוכרי הדירה את הבית באלרם ושכרו את הדירה אצלו עקב סכסוך עם האח, המתגורר באלראם. 22. במועד הגשת התביעה (3/97) עוד עמד בתוקפו ס' 296, לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 טרם תיקונו (מועד התיקון ינואר 1998). בנסיבות הענין כפי שנתבררו בפנינו, היות שאין מחלוקת בדבר עצם המגורים בירושלים, ואודות היות התובעת אם לשני ילדים בתקופה הרלוונטית, הנמצאים עימה, לא היה מקום לדחות תביעתה בגין תקופה זו עקב שיהוי. נקבע איפוא כי התובעת זכאית לקצבת ילדים לתקופה שמ- 20.11.89 ועד 1.2.92. התקופה שמ- 1.1.96 ועד 1.1.98 23. אין מחלוקת כי בתקופה מושא חלק זה של דיוננו התגוררו התובעת ובני ביתה בשכירות בקומה השניה של המבנה בו נמצאים משרדי העיתון שבבעלות ג'ק חזמו. המוסד החליט בחודש יוני 98 על תשלום הקצבה החל מ- 1.1.98 ולא ממועד קודם לכן, ובכך הוא נסמך על הוראת ס' 15ד' לתקנות תושבי האזור, משנת 87. 24. בתקנה 15ד לתקנות הביטוח הלאומי (זכויות וחובות לי חוק הביטוח הלאומי לשאינם תושבי ישראל), התשמ"ז-1987 נקבע: "העתיק אדם את מקום מגוריו לישראל וחדל להיות תושב האזור, יחולו עליו הוראות תקנות אלה לתקופה של שנתיים מהיום שבו העתיק את מקום מגוריו כאמור" בפסק דינו של בית הדין הארצי בענין פאיזיה חלדיה נדונה הוראת התקנה, וכך בין היתר נקבע בה: "משהעתיק אדם תחילה את מגוריו מירושלים ל"אזור", בכך הוא הפך להיות מי שאינו תושב ישראל. גם משהעתיק אותו אדם בשנית את מקום מגוריו וזאת הפעם לישראל, התקנות ממשיכות לראות אותו כמי שאינו תושב ישראל, באשר קיימת האפשרות המעשית כי הוא יחזור ויעתיק את מקום מגוריו ל"אזור". ההחלפה האפשרית של מקום המגורים מפעם לפעם, וכתוצאה מכך, במקרים מסוימים, אף החלפת ה"תושבות" של אותו אדם מצדיקה התייחסות לאותו אדם כאל מי שאינו תושב ישראל עד אשר גורם הזמן יוכיח את יציבות מגוריו המעידה כי אכן הוא תושב ישראל (בלשון ב"כ המוסד לביטוח לאומי בפסקה 4 לסיכומיו בבית הדין קמא: "כדי למנוע מצבים מעין אלה ראה מחוקק המשנה לנכון ליצור חזקה הקובעת ששהייה בישראל תקופה של שנתיים היא הנותנת שהעתקת המגורים לישראל יש בה כדי להוכיח על הקביעות בפעולה זו"). תקופת זמן זו שנקבעה בתקנות הוא שנתיים, ועל רקע הנסיבות והמציאות כמפורט לעיל, תקופה זו היא אכן סבירה. 21. ואולם, יתכן מצב שבו אדם שהיה "תושב האזור", יעתיק את מקום מגוריו לישראל, ואכן יהפוך מחדש להיות "תושב ישראל", מאחר שנתמלאו לגביו כל המבחנים ל"תושבות" בישראל. אדם כאמור, אם וכאשר יזכר כ"תושב ישראל", עוד בטרם חלפה תקופת השנתיים, יחולו עליו הוראות החוק החלות על תושב ישראל, ובכך תיפסק מלחול עליו תקנה 15(ד) הנ"ל במונח של העתקת מקום מגורים לישראל ולא במונח של תושבות בישראל). כמובן שדרשו שאותו אדם, על מנת שיוכר כ"תושב ישראל", יוכיח זאת על פי כל המבחנים ל"תושבות", עם העתקת מקום מגוריו מה"אזור" לישראל. בנסיבות הענין ועל רקע האמור בפסקה 16 לעיל, הוכחה זו לשם ההכרה כ"תושב ישראל", תהיה טעונה ראיות חותכות ומוצקות, כמקובל לגבי סוגיית ה"תושבות". בין השאר תידרש הוכחה ראויה כי אכן אותו אדם אינו עומד בפני העתקת מגוריו מחדש ל"אזור" (ראה דב"ע נ"א/ 43-0 פאוזיה חאלדיה - המוסד, פד"ע כג', 36). מכל האמור עולה כי לא טעה פקיד המוסד בהחלטתו שנתקבלה ב- 6/98 לענין תשלום הקצבה מיום 1.1.98 ולא ממועד קודם לכן, באשר לא הוצגו ראיות חותכות כי התובעת אינה עומדת בפני העתקת מקום מגוריה מחדש לאזור. שהרי התובעת טענה כל העת כי כלל לא העתיקה, ובשום מועד שהוא, את מגוריה לאזור. יוזכר שוב כי טענה זו נתבררה כטענה שאין בה אמת. יצויין עוד מועד קבלת ההחלטה (6/98) שבו חלפו אך שנתיים ומחצה מן המועד שבו החלו בני הזוג להתגורר בירושלים. סוף דבר מתקבלת התביעה ככל שהיא מתיחסת לתקופה שמ- 21.11.89 ועד 1.2.92. אין בסיס לקיזוז שבוצע מקצבאות המשולמות לתובעת, והמתיחס לתקופות 1.1.88 - 20.11.89, ו- 4/84 - 4/86, באשר לא הוכח כי בתקופות הללו לא היתה התובעת תושבת ישראל. תביעותיה הכספיות של התובעת המתיחסות לתקופות אחרות, נדחות. תביעת התובעת נתקבלה במקצתה. בנסיבות הענין, משנמצאה התובעת מציגה מצג שאיננו מצג אמת בפני בית הדין, תוך הטחת האשמות שווא בפקידי המוסד, ולאור עדותו של בעלה, העד מטעמה, שנתבררה כעדות שאיננה עדות אמת, אנו מוצאים לנכון לחייב את התובעת בהוצאות משפט. התובעת תשלם הוצאות הנתבע בסכום של 4,000 ₪. קטיניםקצבת ילדיםפלסטינים