איתור ייצוג משפטי ע"י עו"ד יצחק וולף

תוכן עניינים





 
השופט שמואל צור
 
1. המשיבה מס' 2, חברת פליז אמקור בע"מ (להלן - "פליז" או "חברת פליז"), הינה חברה עצמאית הנמצאת בבעלותה המלאה של המשיבה מס' 1, אמקור בע"מ (להלן - אמקור). המערערים עבדו בחברת פליז שנים רבות (33 עד 40 שנה), במעמד של עובדים יומיים. המערערים החלו עבודתם בחברת פליז במועדים שונים בין השנים 1958 -1965 וסיימו את עבודתם בשנת 1998. המערערים 1-3 סיימו עבודתם ביום 31.8.98 בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד מיום 22.7.98 שהיה הסכם הבראה לחברת פליז: המערערים 1 ו-3 יצאו לפנסיה מוקדמת והמערער 2 פוטר תוך תשלום פיצויים מוגדלים. המערער 4 פרש לפנסיה מוקדמת ביום 31.3.98, מכח הסכם פרישה אישי בינו לבין החברה.


 
2. בבית הדין האזורי בתל-אביב, הגישו המערערים תביעה נגד שתי המשיבות. לטענתם, היו שתי המשיבות מעבידות במשותף שלהם. כל המערערים תבעו להעניק להם פיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים. בנוסף, ביקש המערער מס' 4 להצהיר על זכאותו לדרגת פרישה גבוהה מזו שקיבל ולפנסיה בשיעור של 70%, במקום 54%. בית הדין האזורי (השופט שמואל טננבוים, ונציגי ציבור מר הרצל ישי ומר שמואל שחם - תיק ע"ב 304189) דחה את התביעה נגד אמקור על הסף וקבע כי המערערים היו עובדיה של חברת פליז בלבד. לגוף העניין, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערים על שני חלקיה. על פסק דין זה של בית הדין האזורי נסוב הערעור בפנינו.
 
עניין דחיית התביעה נגד אמקור לא עלה בערעור ואין חולק כיום כי המערערים היו עובדיה של חברת פליז לבדה. שני עניינים עומדים אפוא לדיון בפנינו: האחד - תביעתם של כל המערערים להכיר בזכותם לפיצוי כספי על ימי מחלה בלתי מנוצלים והשני - עניינו המיוחד של המערער מס' 4. נדון בעניינים אלה כסידרם.נ
 
פיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים
 
3. המערערים היו עובדים יומיים בחברת פליז. אין חולק כי אין כל הוראה מפורשת במקור כלשהו לפיה זכאים עובדי פליז היומיים להסדר של פיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים. טענת המערערים כי זכות זו קמה להם ממספר מקורות ואלה הם:
(1) הצמדה להסכמי "כור".ב
(2) הצמדה להסכמי "אמקור".ו
(3) הכרה בזכות מכח התנהגות.
(4) זכאות מכח הסכם ההבראה.נ
 
4. טענות המערערים על הצמדה להסכמי "כור" והצמדה להסכמי "אמקור" מניחות כי ב"כור" וב"אמקור" קיימים הסדרים של פיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים. הנחות אלה לא היו שנויות במחלוקת, אלא שפרטי ההסדרים ב"כור" וב"אמקור" לא הובררו באופן מלא, לא בבית הדין האזורי ולא בפנינו. אשר להסדר הנוהג ב"כור" - קיים בפנינו הסכם קיבוצי מיוחד מיום 1.8.91 בין הנהלת חברת "כור" לבין הארגון הארצי של פועלי החרושת ההסתדרותית אשר סעיף 7 שבו קובע לאמור:
 
"ימי מחלה
 
א. הפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים, יעמוד על 7 ימים לכל 30 ימי מחלה לא מנוצלים.ב
ב...ו
 
ג. זכאים למענק זה כל העובדים שגילם הוא 55 שנה ומעלה ועומדים בתנאי הנוהל כפי שפורסם בחוזרנו מיום 16.9.82 מספר כא/949"
 
פרטי אותו נוהל לא הובאו בפנינו.נ
 
אשר להסדר הקיים ב"אמקור" - הסדר זה לא הוצג בבבית הדין האזורי, אך קיימות עדויות ברורות המעידות על כך שבהסכם עובדי אמקור מ-3.5.93 קיים הסדר של פדיון ימי מחלה לעובדים היומיים מאותה עת ואילך (עדות מר רובנשטיין בעמ' 4 שורות 17-19; ובעמ' 5 שורות 24-25 ועדות מר אלדר בעמ' 1 שורה 22). עם זאת, אין אנו יודעים במדויק מה תוכנו של ההסדר ומה מועד תחולתו.ב
 
הצמדה לכור ולאמקור
 
5. טוענים המערערים כי זכותם לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים קמה להם, בראש ובראשונה, מכח הוראות כלליות בדבר "הצמדה" של תנאי עבודתם לתנאי העבודה הנהוגים ב"כור" וב"אמקור". נסקור להלן המקורות לטענות אלה של המערערים ונעמוד על משמעותם.
 
 
6. בבית הדין האזורי הציגו המערערים צרור של הסכמים אשר, לטענתם, מצביעים על הסדר של הצמדה בתנאי עבודתם לאלה של עובדי "כור" ואלה הם:
 
(1) זכרון דברים מיום 15.12.82, בדבר שינויים ותוספות להסכם העבודה בפליז בין פליז לבין מועצת פועלי חולון וועד העובדים היומיים והחודשיים. בסעיף 15 לאותו מסמך נאמר: "יעודכנו השינויים והתוספות שחלו בהסכם העבודה של החרושת ההסתדרות, הסכם "כור", 82-83 שנחתם ביום 28.8.82"
(נספח ג' לתצהיר חגואל).ו
 
(2) זכרון דברים - הסכם קיבוצי מפעלי לשנים 1984 - 1985 מיום 30.10.84, בין הנהלת פליז לבין מועצת פועלי חולון וועד העובדים היומיים בפליז, הקובע בסעיף 7 כי: כל הטבה שתקבע במשך תוקפו של הסכם זה על ידי "כור תעשיות" תחול גם על עובדי פליז " (נספח ו' לתצהיר חגואל);
 
(3) הסכם קיבוצי מיוחד מיום 26.10.86 בין הנהלת פליז לבין מועצת פועלי חולון וועד העובדים היומיים בפליז, הקובע בסעיף 3.7 שבו כי: "כל הטבה שתקבע במשך תוקפו של ההסכם ע"י כור (חרושת הסתדרותית) תחול גם על עובדי פליז אמקור בע"מ".
 
בנוסף, בתוספת לאותו הסכם, נקבע: "הואיל וחלות ויחולו בתקופת ההסכם על עובדי פליז אמקור הזכויות הניתנות ואשר יינתנו לעובדי תעשיות החרושת ההסתדרותית (הסכם "כור") כהסכם מסגרת ובנוסף לכך מוסדרים היחסים בהסדרים מפעליים, יחולו זכויות אלו על ציבור עובדי פליז אמקור, למרות שלא נכללו במפורש בהסכם הקיבוצי המיוחד 1986" (נספח ז' לתצהיר חגואל).נ
 
(4) הסכם קיבוצי מיוחד לשנת 1988/99 מיום 31.3.89, בין הנהלת פליז לבין מועצת פועלי חולון וועד העובדים היומיים והחודשיים בפליז הקובע במבוא להסכם כי: "הואיל וחלות ויחולו בתקופת ההסכם של עובדי פליז אמקור בע"מ הזכויות הניתנות ואשר יינתנו לעובדי תעשיית החרושת ההסתדרותית (בהסכם "כור"), כהסכם מסגרת בנוסף לכך, מוסדרים היחסים בהסדרים מפעליים.
והואיל ובהסכם זה אין בו להרע תנאים קיימים, אלא להטיבם..." (נספח ח' לתצהיר חגואל).ב
 
(5) הסכם קיבוצי מיוחד מפעלי לעובדים יומיים בפליז מיום 26.4.1991 בין פליז לבין מועצת פועלי חולון וועד העובדים היומיים, הקובע במבוא, הוראה זהה לזו שבהסכם 31.3.89, אשר צוטט בסעיף קטן (4) לעיל (נספח ט' לתצהיר חגואל).ו
 
(6) הסכם קיבוצי מיוחד לשנים 93-95 מיום 22.4.93 בין הנהלות מפעלי "אמקור" "פליז" ו"אמקור אלקטרוניקה" לבין ועדי העובדים היומיים והחודשיים במפעלים אלה. במבוא להסכם זה קיימת הנוסחה המופיעה בהסכמים שנזכרו בסעיפים קטנים (4) ו-(5) לעיל, אלא שבסעיף 5 להסכם זה נאמר: "פיצוי על אי ניצול ימי מחלה: בעת פרישה מן העבודה לגמלאות, לעובדים חודשיים בלבד, יחושב בהתאם לנקבע בהסכם כור".נ
 
אין חולק כי הוראות אלה נכללות בהסכמים החתומים על ידי הנהלת פליז וועד העובדים היומיים, כי מדובר בהסכמים שלהם תוקף של הסכמים קיבוציים וכי הסכמים אלה לא בוטלו והם ממשיכים לעמוד בתוקפם לפי סעיף 13 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז -1957, בבחינת רובד על רובד.
 
7. טענת המערערים על הצמדה להסדרים הנוהגים ב"אמקור", מבוססת על מסמכים אלה:
 
(1) מכתב הנהלת אמקור בע"מ אל מנהל פליז מיום 28.3.73 בו נאמר "במענה לפניותיך שבנדון, הננו לאשר שהתנאים הסוציאליים לעובדים היומיים ב"פליז" שווים לאלה הנוהגים באמקור" (נספח ב' לתצהיר חגואל) ;
 
(2) מכתב מנהל פליז מיום 23.5.73 לועד העובדים היומיים בו נאמר כי: "... במענה לפניותיך בנדון הננו לאשר שהתנאים הסוציאליים לעובדים היומיים ב"פליז" שווים לאלה הנוהגים באמקור בע"מ" (נספח א' לתצהיר חגואל)
 
(3) מכתב מנהל פליז אל ועד העובדים היומיים מיום 30.4.1984 בו נאמר: "עם אימוץ הסכם העבודה של אמקור (מקררים) לשנים 1984/86 ע"י ועד היומיים כהסכם עבודה מחייב לשנתיים הבאות, כלומר: לאותה התקופה, ההנהלה מתחייבת לקבלו" (נספח ד' לתצהיר חגואל).ב

(4) זכרון דברים (הסכם קיבוצי מפעלי לשנים 85-1984 מיום 28.6.84, בין הנהלת אמקור והנהלת מפעל אמקור מקררים לבין מועצת פועלי ת"א-יפו וועד מאוחד של העובדים החודשיים באמקור הקובע בסעיף 9 כי: "תחילת בצוע ההסכם 1.4.84, ותוקפו של ההסכם הוא ל- 1984 ו-1985 ומישכו בהתאם למדיניות ההסתדרות ובהתאם להסכמי "כור תעשיות" שיחתמו בשנה זו" (נספח ה' לתצהיר חגואל).ו

 
8. אשר לטענת ההצמדה להסכמי "כור", קבע בית הדין האזורי כי אין מדובר באימוץ גורף ומלא של הסכמי כור. בית הדין האזורי מצין כי הצדדים חתמו מעת לעת על הסכמים בעלי תוכן ספציפי בנושאים שונים וכאשר התייחסו לזכויות שונות בהסכמי כור, אימצו אותן תוך שינויים ותיאומים (עמ' 5). בית הדין האזורי מתייחס גם לפן המשפטי של הסוגיה ומסתמך על ההלכה הפסוקה לפיה הסדרי הצמדה הם בבחינת יוצא מן הכלל המחייב הוראה מפורשת המתפרשת על דרך הצמצום. תימוכין למסקנתו, מוצא בית הדין האזורי בהסכם הקיבוצי בין הנהלות "אמקור, "פליז" ו"אמקור אלקטרוניקה" לבין ועדי העובדים בחברות אלה מיום 22.4.93 (סעיף 6 (6) לעיל) לפיו הזכות לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים נתונה לעובדים החודשיים בלבד ומכלל הן, מסיק בית הדין האזורי את הלאו לגבי העובדים היומיים (עמ' 8). בית הדין מסכם עמדתו בכך שתנאי הסכם "כור" לא אומצו בפליז באופן גורף, ההצהרות במבוא להסכמים הן כלליות ובלתי מוגדרות ואינן עולות לכדי התחייבות מגובשת (עמ' 9)
 
אשר לטענה בדבר הצמדה להסדרים הנהוגים ב"אמקור" גם כאן מוצא בית הדין האזורי שמדובר בהצהרה כללית בלתי מוגדרת. בית הדין האזורי קובע כי המכתבים (אלה שנזכרו בסעיף 7 לעיל) הם אמנם בבחינת "הסדרים קיבוציים", אלא שהאמור במפורש בהסכם מ-1993 שנזכר לעיל, שולל את הזכות, גם אם היתה קיימת.
 
9. בערעור בפנינו חוזרים המערערים ומסתמכים על ההסכמים והמכתבים שהובאו לעיל. לטענתם, מסמכים אלה יוצרים תשתית מספקת וברורה לקיומו של הסדר הצמדה של עובדי "פליז" ל"כור", כמו גם לאמקור. המשיבות חוזרות על עמדתן השוללת את זכותם של המערערים והן מסתמכות על מסקנותיו של בית הדין האזורי בעניין זה.
 
10. לאחר שנתנו דעתנו לפסק הדין של בית הדין האזורי, לטענת הצדדים ולכלל החומר שהונח בפנינו, סבורים אנו שבכל הקשור לטענת ההצמדה, דין הערעור להתקבל. נפרט להלן את טעמנו.
 
11. ביחסי עבודה ובמשפט העבודה מוכרת תופעה של הצמדת שכר. מדובר במקרה בו עובד בודד או קבוצת עובדים מסכימים עם המעסיק כי על תנאי
 
 
 
עבודתם יחולו תנאים - כלליים או אינדיבידואליים - הנהוגים במקום עבודה אחר:
"הצמדת שכרו של עובד לעובד אחר, נפוצה ומקובלת במשק הישראלי, הן בהסכמי עבודה קיבוציים והן בהסכמי עבודה אישיים".נ
 
(דיון נא/ 182-3 מאירי - מל"מ מערכות בע"מ, פד"ע כד' 300,304 ; וראה גם סטיב אדלר, הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום, ספר בר-ניב, עמ' 17 בעמ' 38-40).ב
 
הצמדה יכולה להיות אישית או קיבוצית, מלאה או חלקית, מותנית או לא מותנית בתנאים, הכל כפי שהצדדים ליחסי עבודה קבעו אותה. המקור להצמדה יכול להיות מעוגן בחוק (ראה, לדוגמה, סעיף 22 (ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995), בהסכם קיבוצי, בהסדר קיבוצי, בהסכם אישי או בכל מקור משפטי מוסמך היכול להעיד על קיומה של ההצמדה.
 
12. להסדר של הצמדה, כמו תמיד, יש יתרונות וחסרונות. אין לנו צורך, במסגרת זו, להכנס לעובי הקורה של סוגיה זו ודי אם נציין כי יתרונה של ההצמדה בכך שהיא תורמת לשקט תעשייתי וליציבות במקום העבודה ומונעת מתחים וחיכוכים הכרוכים במשא ומתן אישי או קיבוצי. חסרונה של ההצמדה נעוץ בכך שהיא מונעת מתן ביטוי מלא ומדויק לייחודיות של תנאי העבודה במקום עבודה נתון ושלא תמיד התנאים ה"צמודים" הנהוגים במקום עבודה אחד תואמים לצרכי מקום העבודה והעובדים ה"מוצמדים".ו
 
13. הסדר של הצמדה המעוגן בהוראת חוק הוא תקף, בכפוף לפרשנות דבר החקיקה, במישור המילולי ובמישור התכליתי. הסדר הצמדה הסכמי אף הוא חוקי ותקף ובתי הדין לעבודה נוהגים לתת לו תוקף. עם זאת, התגבשה בפסיקת בתי הדין לעבודה הצעה לפיה -
 
"שיטת ההצמדה אינה מהמובן מאליו, אינה בבחינת תנאים מכללא ; היא בבחינת יוצא מהכלל ומחייבת הוראה מפורשת ומשישנה הוראה - יש לפרשה בדרך שמפרשים יוצא מן הכלל".
 
(דב"ע לה/ 7-4 מועצת פועלי באר שבע - מפעלי ים המלח פד"ע ז, 160 , בעמוד 167).
 
 
גישה זו מקובלת עלינו אלא שהיא טעונה הבהרה: מערכות של יחסי עבודה מושתתות על הסדרים חוזיים כאלו ואחרים הנרקמים בין הצדדים במקום עבודה. במערכות יחסי העבודה הסדרי הצמדה אפשריים, הם קיימים ואולי אף נפוצים, אך אין הם הכלל. כתופעה חריגה, הסדר ההצמדה אינו דבר המובן מאליו ואין ללמוד עליו בדרכי עקיפין או בצורה משתמעת. מכאן שהסדר של הצמדה טעון הוראה ברורה ומפורשת. משעה שקיימת הוראה מפורשת המשקפת כוונה ברורה של הצדדים ליחסי עבודה ליצור הוראת הצמדה, הרי היא חלק מן ההסדר החוזי, יש להעניק לה תוקף מחייב ולצקת בה את מלוא התוכן והמשמעות להם התכוונו הצדדים:
 
"בית דין זה פסק וחזר ופסק, כי סעיפי הצמדה בהסכמים קיבוציים יפורשו פירוש מצמצם... בית הדין ער לכך שמדובר בפירוש ואין בפירוש כדי לבטל הוראה המצמידה תנאים מהסכם אחד למשנהו, מקום שההצמדה ברורה, חד משמעית וגורפת, כפי שנעשה במקרים רבים..." (ההדגשה לא במקור - ש.צ.).נ
 
(דיון מח' / 25-4 ההסתדרות הכללית - מדינת ישראל, פד"ע כ' 345, בעמ' 348).ב
 
14. הוראת הצמדה בהסדר חוזי יכולה להיות כללית או מיוחדת, ברורה ומפורשת יותר או פחות ובדרך כלל היא טעונה פירוש. פרשנותה של הוראת הצמדה חוזית נתונה, נעשית על פי הכללים הרגילים החלים על פרשנות של חוזים בכלל והסדרים והסכמים קיבוציים בפרט. לעניין זה, אין הבדל בין הוראה כללית להוראה מיוחדת. לזו, כמו לזו, יש משמעות לה התכוונו הצדדים וזו, כמו זו, טעונה פירוש מתאים. עצם קיומה של הוראת הצמדה כללית אינו מלמד בהכרח שהיא אינה תקפה בשל כך שהיא בלתי מפורטת או בלתי מסוימת. הוראת הצמדה כללית היא בעלת תוכן משלה ואין לשלול אותה או להצר את משמעותה בשל כלליותה.
 
15. ומן הכלל אל הפרט: בהסכם קיבוצי בין הנהלת פליז לבין ועד העובדים היומיים מיום 30.10.84 נקבעה הוראת הצמדה ברורה להסדרים שיהיו ב"כור תעשיות". נקבע בהסכם כי "כל הטבה שתיקבע במשך תוקפו של הסכם זה על ידי "כור תעשיות" תחול גם על עובדי פליז" (סעיף 6 (2) לעיל). זוהי הוראת הצמדה ברורה ומפורשת, בעלת אופי כללי. להוראה זו יש תוכן אופרטיבי אשר יש להעניק לו תוקף. אין כל הצדקה או סיבה להתעלם מהוראה זו או להצר את משמעותה. זאת ועוד, רעיון ההצמדה לא היה חד פעמי והוא חזר על עצמו במרוצת השנים: בהסכם הקיבוצי מיום 26.10.86, בניסוח שונה בעל אותה משמעות בתוספת לאותו הסכם (סעיף 6(3) לעיל) ובניסוחים דומים שחזרו על עצמם בהסכם הקיבוצי מיום 31.3.89 ובהסכם הקיבוצי מיום 26.4.91 (סעיף 6(4)-(5) לעיל). לא יכול להיות ספק שסעיפי ההצמדה שצוטטו בסעיף 6 לעיל, משקפים כוונה ברורה של הצדדים ליחסי העבודה כי על ציבור העובדים היומיים בפליז, יחולו כל ההסדרים הנוהגים ב"כור". מדובר בהוראה כללית החובקת את כל התנאים הנהוגים ב"כור". העובדה שלא היתה התייחסות מפורשת לזכות לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים, אין בה כדי לשלול את תוקפן של הוראות ההצמדה או את הקף פרישתן.
 
16. בית הדין האזורי ייחס משמעות מיוחדת לכך שבהסכם הקיבוצי לשנים 93-95 מיום 22.4.93, נקבעה הוראה מפורשת המעניקה פיצוי על אי ניצול ימי מחלה לעובדים החודשיים ב"פליז" (סעיף 6(6) לעיל). כזכור, סבר בית הדין האזורי כי סעיף זה מלמד על כוונה שלא להעניק את הזכות האמורה לעובדים היומיים. איננו מקבלים גישה זו: בהסכם הקיבוצי מיום 22.4.93 קיימת, במבוא, הוראה מפורשת לפיה "והואיל ובהסכם זה אין בו להרע תנאים קיימים אלא להטיבם...", בדומה להוראה בנוסח זהה בהסכמים הקודמים מיום 31.3.89 ומיום 26.4.91. אם כפי שקבענו, קמה לעובדים היומיים זכות לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים מכח הוראות ההצמדה הכלליות שחזרו על עצמן במרוצת השנים, כי אז אין בהוראה מיוחדת המעניקה זכות דומה לעובדים החודשיים כדי לשלול את הזכות מן העובדים היומיים. לכל היותר, עניין לנו בהוראות סותרות בהסכם קיבוצי ובמקרה שכזה אין הצדקה לשלול את ההוראה המבקשת לשמור על זכותם של העובדים היומיים בשל כך בלבד שניתנה זכות דומה לקבוצת עובדים החודשיים באותו מקום עבודה.
 
17. אין חולק כי במרוצת השנים לא באה מן המערערים תביעה לתשלום פיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים. על רקע זה הסתמכו בית הדין האזורי, כמו גם המשיבות בפנינו, על פסק הדין של בית הדין הארצי בפרשת אפרים יעקב (דיון נד/13-3 אפרים יעקב - חברת רדמונד אמקור, פד"ע כח' 386,
391), בו נפסק כי העובדה שהוראת הצמדה לא בוצעה משך שנים מלמדת על הפרשנות שניתנה להוראת ההצמדה על ידי הצדדים. לדעתי, לא יהיה זה נכון להסתמך על אותה פסיקה. באותה פרשה מדובר היה בתשלום פרמיה של 30% על "שעות השלמה". מדובר בזכות כספית העומדת לעובד מידי חודש בחודשו ואפשר - כפי שפסק בית הדין הארצי באותה פרשה - שאי דרישת התוספת משך שנים מלמד על תוכנה האמיתי של הוראת ההצמדה. אלא שבענייננו מדובר בפיצוי כספי על ימי מחלה בלתי מנוצלים. מדובר בזכות שקמה לעובד, לקבלת סכום חד פעמי עם פרישתו לגמלאות. עניין זה הועלה על ידי המערערים מייד עם סיום עבודתם, לכשקמה להם הזכות. בנסיבות אלה אין לפרש שתיקה בעניין שלא היה אקטואלי במרוצת השנים, משום ויתור על הזכות או הענקת משמעות מגבילה להוראת ההצמדה.
 
18. לסיכום נקודה זו, לדעתנו עומדת למערערים הוראת ההצמדה להסדרים הנוהגים במפעלי "כור" ומכוחה קיימת להם זכות לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים בדומה לנהוג במקומות עבודה אלה. מסקנה זו מייתרת את הצורך להתייחס לטענת ההצמדה להסכמי "אמקור". עם זאת, כפי שראינו, אישרה הנהלת "פליז" לעובדים היומיים, עוד בשנת 1973, כי התנאים הסוציאליים שלהם שווים לאלה הנוהגים ב"אמקור" (סעיף 7(2) לעיל). אישור זה אינו חלק מהסכם קיבוצי אך הוא מהווה אישור מוסמך של הנהלת המפעל ואין ספק כי יש לו מעמד של "הסדר קיבוצי", כפי שקבע גם בית הדין האזורי. על רקע העובדה שלא היתה שנויה במחלוקת כי ב"אמקור", קיים הסדר של פיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים, הרי אישור ההנהלה האמור עולה בקנה אחד, לעניין זה, עם הסדר ההצמדה ל"כור" ותומך במסקנה אליה הגענו.
 
19. נותרה שאלת התחולה. עניין זה לא הובהר די צורכו. אין חולק כי ב"כור" קיים הסדר של פיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים, אלא שאין לנו מידע מלא ושלם אודותיו. מבין שלל המסמכים שהוצגו בבית הדין האזורי קיים רק הסכם מיום 1.8.91 בין הנהלת "כור" לארגון הארצי של פועלי החרושת ההסתדרותית אשר בסעיף 7 שבו יש התייחסות לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים (סעיף 4 לעיל). ככל הנראה הסדר הפיצוי האמור היה נוהג "בכור" גם קודם לאותו הסכם, אלא שאין לנו מידע על כך. לפיכך נראה לנו נכון לפסוק כי המערערים זכאים לפיצוי על ימי מחלה שלא נוצלו מיום 1.1.91 (הוא יום תחילת ההסכם האמור) ועד מועד פרישתם בכפוף לתנאים האחרים הקבועים בסעיף 7 לאותו סעיף (למשל, גיל 55 שנה).
 
20. משעה שהגענו למסקנה האמורה, אין לנו צורך לדון בטענת האחרות בדבר זכותם של המערערים לפיצוי על אי ניצול ימי מחלה מכח התנהגות ומכח הסדרי הפרישה של שנת 1998. עם זאת, נתייחס בקצרה להלן לעניין הסדרי הפרישה של שנת 1998 בלבד.ו
 
הסדרי הפרישה משנת 1998
 
21. המערערים ביססו את תביעתם לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים גם על הסדרי הפרישה משנת 1998. מדובר במכתב מיום 7.6.98 של מר אלדר, מנהל "פליז", אל מר שולמן מנהל "אמקור מקררים" בו נאמר -
 
"רשמתי לפני כי בפגישתנו מיום 25.5.98 סוכם שעובדי "פליז" "אמקור" זכאים לאותם תנאי פרישה והטבות כפי שיסוכמו במפעלי אמקור מקררים..."
 
בית הדין האזורי קבע, על יסוד העדויות שבאו בפניו, כי מכתב זה מדבר על תנאי פרישה העודפים על אלה הקיימים והואיל ולעובדי "אמקור" היתה זכות לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים מאז 1993 ואילו לעובדים היומיים ב"פליז" לא היתה זכות זו - לא התכוון המכתב להעניק לעובדים היומיים הטבה שלא היו זכאים לה (עמ' 13). פרשנות זו של המכתב אמנם נכונה ואין לנו יסוד להתערב בה, אלא שמשעה שהגענו למסקנה כי גם העובדים היומיים ב"פליז" היו זכאים לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים בהתאם להסדרים ב"כור", כי אז זכות זו עומדת להם גם מכח מכתב "פליז" האמור.
 
 
22. תביעת המערערים התבססה גם על הסכם מיום 22.7.98 בעניין תנאי פרישת חלק מעובדי "פליז", ובהם המערערים 1-3. בהסכם זה יש התייחסות מפורשת לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים, לאמור:
"סך כל התשלומים המגיעים לעובד בסיום יחסי עובד מעביד עבור פיצויי פיטורין, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, מענק אי ניצול ימי מחלה, וחלף הודעה מוקדמת שיהיה עפ"י הסכם הקיבוצי ב"פליז" יסוכמו לסכום אחד..."(סעיף 4 לנספח ב' להסכם).נ
 
בנספח ג' לאותו הסכם, שעניינו עובדים שפרשו לפנסיה מוקדמת, נקבע כי:
 
"העובד יקבל עם פרישתו לפנסיה תשלום עבור אי ניצול ימי מחלה, דמי הבראה, פדיון ימי מחלה, חופשה שנתית עפ"י חישוב עד ליום פרישתו המוקדמת".ב
 
(נספח יא' לתצהיר חגואל).ו
 
בקשר להסכם זה קבע בית הדין האזורי כי מדובר בהוראה "טכנית" העוסקת בהסדרי תשלום למי שזכאים לכך ולא בהוראה המקנה זכות (עמודים 14-15). משעה שקבענו כי המערערים זכאים לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים מכח הסדרי ההצמדה לתנאי העבודה ב"כור", אין לנו צורך להתייחס לפסיקת בית הדין האזורי בנקודה זו.

 תביעת התובע מס' 4 לדרגת פרישה ולפנסיה בשיעור 70%
 
23. המערער מס' 4 פרש לפנסיה מוקדמת ביום 1.4.98 מכח הסכם פרישה אישי מיום 6.1.98 שנערך עימו. מערער זה טען בבית הדין האזורי כי "פליז" הטעתה אותו בכך שלא גילתה לו כי עומד להחתם הסכם קיבוצי לפרישת עובדים (הוא ההסכם מיום 22.7.98) מכוחו הוא יהיה זכאי לדרגת פרישה, ולשיעור קצבה של 70% לעומת שיעור קצבה של 54% שניתן לו בהסכם האישי. בית הדין האזורי דחה את התביעה. בית הדין האזורי קבע, על יסוד הראיות שבאו בפניו, כי במועד החתימה על הסכם הפרישה האישי (ינואר
98) "לא היתה אפשרות לצפות מראש את המהלכים שיובילו לחתימה על הסכם "פליז 98" (יולי 98). בית הדין האזורי ציין כי המערער מס' 4 היה חבר ועד העובדים וסביר כי הנתונים שהיו ידועים לכלל העובדים היו ידועים גם לו ולמרות זאת בחר לחתום על חוזה אישי. בית הדין האזורי ציין כי מכח הסכם הפרישה האישי, קיבל המערער מס' 4 מענק ובונוס בסך 117,000 ש"ח, מעבר לפיצויי הפיטורים כחוק, סכומים הגבוהים מן הסכומים שקיבלו עובדים שפוטרו לפניו (עמ' 18). מערער זה הסכים בחתימתו על ההסכם האישי כי אין לו תביעות נוספות וכי הוא מוותר על כל תנאי פרישה שאינם כלולים בהסכם הפרישה עימו.
 
24. לאחר שנתנו דעתנו לטענותיו של המערער מס' 4, אנו מוצאים כי פסיקת בית הדין האזורי בעניינו מבוססת היטב בחומר הראיות ונכונה. אנו מוצאים אפוא לאשר את מסקנת בית הדין האזורי בעניין זה מטעמיו. נוסיף ונציין כי המערער בחר להגיע להסדר אישי שבודאי היטיב עימו במועד החתימה. כפי שקבע בית הדין האזורי, במרוצת מחצית השנה שלאחר מכן חלו התפתחויות שהביאו לחתימת הסכם פרישה כללי בתנאים שונים, אלא שבמועד החתימה על ההסכם האישי עם המערער מס' 4, דבר זה לא היה צפוי. משעה שהמערער מס' 4 הסכים לפרוש במועד ובתנאים שהוצעו לו, אין לו מעמד לדרוש תנאים שלא היו קיימים בשעתו, גם אם לימים ניתנו לאחרים שלא פרשו עימו.
 
לפיכך אנו מחליטים לדחות את ערעור המערער מס' 4.נ
 
25. סוף דבר -
 
(1) אנו מקבלים את ערעור המערערים 1-4 וקובעים כי, עם פרישתם, הם זכאים לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים שצבר כל אחד מהם מיום 1.1.91 ועד למועד פרישתו, בהתאם לתנאים הנוהגים ב"כור". הפיצוי האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפרישה של כל אחד מן המערערים ועד התשלום בפועל.
 
(2) ערעור של המערער מס' 4 בעניין הסכם הפרישה האישי לו - נדחה.
 
 
(3) המשיבה מס' 2 תישא בהוצאות המערערים, יחדיו, בסכום כולל של 10,000 ש"ח.ב
 
(4) סכום ההוצאות שנפסק לחובת המערערים בבית הדין האזורי מתבטל וככל שהמערערים שילמו אותו, הוא יוחזר להם על ידי המשיבה מס' 2, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד ששילם כל אחד מן המערערים ועד ההחזר בפועל.
 
 







א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת