תביעה זו עניינה תשלומי מענק פרישה, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצויי הלנה. רקע עובדתי 1. התובע שימש כיו"ר המועצה הדתית ערד החל מיום 13.11.99 ועד ליום 2.5.04. 2. התובע סיים את תפקידו בשל החלטת ממשלה בעניין המועצות הדתיות. 3. ביום 2.3.05 הודיע מנכ"ל משרד ראש הממשלה לתובע, כי אין הוא זכאי לתשלומי גמלאות אלא לתשלום מענק בשיעור של 18% מהמשכורת האחרונה במכפלת 90 חודשי כהונתו. הצדדים לא חלקו על כך שסכום המענק כעולה מהודעה זו עומד על סך של 489,904 ₪ נכון ליום 2.5.04 (נספח 1 לכתב התביעה). 4. התובע טוען כי זכאי הוא לתשלום מענק הפרישה במלואו בתוספת פיצוי הלנת שכר, לתשלום בגין פיצויי הלנה בעבור אי תשלום הפרשות לקרן השתלמות במועד וכן לדמי הבראה ולפדיון חופשה. 5. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל חלק מתשלומי מענק הפרישה; כי אין הוא זכאי לתשלומי הלנה כלל, וכי בהיותו נבחר ציבור אין הוא זכאי גם לדמי ההבראה. עוד טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לתשלומי פדיון חופשה. מענק הפרישה 6. הצדדים לא חלקו על כך כי התובע זכאי למענק פרישה בסך של 489,904 ₪ (ת/19; עדותו של מר ברוז'ק עמ' 12 שורות 9-10 לפרוטוקול). הצדדים גם לא חלקו על כך כי זכאותו של התובע קמה ביום 2.5.04. 7. אין מחלוקת שלאחר סיום עבודתו, שולמו לתובע סכומים מסוימים אולם בעוד שהתובע טוען כי תשלומים אלה בוצעו על חשבון שכר עבודה שהנתבעת היתה חייבת לו, טוענת הנתבעת כי תשלומים אלה בוצעו בחלקם על חשבון הזכויות הנתבעות על ידי התובע במסגרת הליך זה. לא מצאתי כי טענות התובע בעניין זה נסתרו. משלא היתה מחלוקת כי במועד סיום עבודתו, היה התובע זכאי לסכומים ניכרים העולים על הזכויות הנתבעות בהליך זה וכי אלה שולמו לידיו טיפין טיפין, על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח מהם הסכומים ששולמו על חשבון זכויות המגיעות לתובע והנתבעות במסגרת הליך זה. כאמור, הנתבעת לא הרימה נטל זה. משכך, דין טענתה זו להידחות, למעט בכל הנוגע לתשלומי קרן ההשתלמות כמפורט להלן. לפיכך, זכאי התובע לתשלום מענק הפרישה במלואו. 8. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה - האם זכאי התובע לפיצויי הלנה בגין תשלום זה שלא היתה מחלוקת לגביו אלא שלא בוצע במועדו. לטענת התובע, משלא היתה מחלוקת כי זכאי הוא לתשלום ולא קיבלו במשך תקופה ארוכה על אף שפנה שוב ושוב בבקשה לקבלו, זכאי הוא לתשלום פיצויי הלנה בגינו. מנגד, טענה הנתבעת כי בהיות התובע נבחר ציבור, אין הוא זכאי כלל לתשלומי פיצויי הלנה; כי בהתחשב במצבה הכלכלי של הנתבעת וזאת מטעמים שאינם תלויים בה, אין התובע זכאי לפיצויי הלנה מעבר לתשלומי הצמדה וריבית; וכי מקום שבו עומד לנבחר ציבור הסדר נדיב לתשלום זכויות אין לקבוע שהוא זכאי להינות מזכויות הנתונות לעובד מן השורה כגון פיצויי הלנה. 9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כי התובע זכאי לתשלום פיצויי הלנה בגין מענק הפרישה ובוודאי שלא בשיעורם המלא. יודגש, כי אף שהתשלומים המשולמים לנבחר ציבור משולמים לכאורה בהתאמה לזכויות המשולמות לעובדים (שכר, מענק פרישה), אין זהות מוחלטת בין השניים. בית המשפט בעליון בשבתו כבג"צ בפרשת סרוסי קבע כי - "למונחים "עובד" ו"מעביד" אין מובן אחד ויחיד, החל בכל חלקי משפט העבודה. מובנם של מונחים אלה משתנה עם ההקשר החקיקתי שבו הם מופיעים" 'לשון אחר: אין הגדרה אחת ויחידה אשר משמשת אמת מידה לקביעת יחסי מעביד-עובד, אלא קיימות הגדרות רבות ומגוונות, הכול בהתאם להקשר הדברים, בו מתעוררת השאלה. על-כן תהא זו תופעה טבעית, כי פלוני ייחשב כעובד לצורך חוק אחד, אך לא ייחשב כעובד לצורך חוק אחר" (ע"א 502/78, 515, 79/79 מדינת ישראל נ' ניסין ואח'). ... מקובל עלינו, כי נקודת המוצא לבחינה ולעיון תהא המשמעות המושגית של המושגים "עובד" ו"מעביד". אך זוהי נקודת מוצא בלבד. יהא עלינו לשנות מהגדרה זו - להוסיף עליה או לגרוע ממנה - על-מנת להגשים את התכלית המונחת ביסוד ההסדר הסטטוטורי." (דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817, 833-834). מכאן עולה, כי הפסיקה הכירה בזכויות "נבחר ציבור" כ"עובד" בתנאים מסוימים ולא באופן גורף ויש מקום לבחון כל תביעה לגופה בעניין זה. 10. בנוגע לבחינת נבחר ציבור כעובד על פי חוק הגנת השכר נקבע, כי בהתאם לפרשנות התכליתית, יש לראותו כעובד לצורך זכאותו לתשלומי שכר עבודה וזאת משמטרת חוק הגנת השכר הינה לאפשר לעובד ולכל מי שמקבל שכר, קיום יומיומי בכבוד ומכאן שלכאורה חלים הכללים הרגילים של תשלומי פיצויי הלנת שכר והעילות להפחתתם. 11. אלא שבענייננו, אין מדובר בתשלום שכר שלא במועדו (תביעה מעין זו לא הוגשה על ידי התובע), אלא בעיכוב תשלומו של מענק פרישה אשר התובע זכאי לו מכוח הדין והעולה בשיעור ניכר על תשלומים המשולמים לעובד מן השורה מכוח חוק פיצויי פיטורים. בעניין זה נקבע בפרשת ברנז כדברים הבאים - "הטעמים שביסוד החלת חלק מהוראות חוק הגנת השכר על העסקתו של נבחר, אינם תמיד יפים לעניין החלת הוראות חוק פיצויי פיטורים על אותו נבחר. החובה להבטיח קיום בכבוד של מבצע עבודה בעודו עובד בדרך של הגנת התשלום החודשי הסדיר, אינה מתקיימת בהכרח כשמדובר בתשלום חד פעמי בגין הפסקת כהונה" (עב(ת"א) 5139/05 רפאל ברנז - המועצה הדתית בת ים, ניתן ביום 25.12.07; אושר בע"ע 59/08 המועצה הדתית בת ים - רפאל ברנז, ניתן ביום 18.1.09). עוד עולה מפסיקת בתי הדין כי מששיעור גמלת הפרישה לנבחר הינה גבוהה לעין ערוך מזו המשולמת לעובד רגיל מכח חוק פיצויי פיטורים, מדובר בהסדר פרישה הולם שאין בו כדי לקפח את התובע, ואין להחיל על נבחר הציבור את הוראות חוק פיצויי הפיטורים שעניינן החלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים (ע"ע 1120/02 ועקנין - המועצה הדתית אופקים, פד"ע לט 751, 759-760). 12. יתרה מזו, כעולה מפסיקת בתי הדין, אין בתי הדין ממהרים לפסוק פיצויי הלנה אלא מקום שעולה מהדברים כי אי ביצוע התשלום נבע מנסיבות שבשליטת המעביד. קיומם של קשיים כלכליים לא הוכר כנסיבה שאינה בשליטת המעביד ולפיכך נתונה פסיקת פיצויי הלנה לשיקול דעת בית הדין. בעניינו, אין מחלוקת כי הנתבעת היתה נתונה בקשיים כלכליים כמו כן אין מחלוקת שהתובע שימש כיו"ר הנתבעת משך כ- 5 שנים. משכך לא ניתן לומר כי הוא פטור לחלוטין ממקצת האחריות למצבה זה של הנתבעת. אין בכך כדי להצדיק את אי תשלום מענק הפרישה לו זכאי התובע במועדו, אך יש בכך כדי להצדיק את הפחתת פיצויי ההלנה. 13. עובדה זו, בצירוף העובדה כי הזכויות המשולמות לתובע כנבחר ציבור עולות באופן ניכר על אלה המשולמות לעובד מן השורה, והעובדה שאין להתייחס לתשלום מענק פרישה כתשלום שכר שוטף, אשר גם בגינה הפחית בית הדין את תשלומי הלנת השכר (ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן, ניתן ביום 28.7.05) מחייב, כי אין לפסוק לתובע פיצויי הלנה. עם זאת, מצאתי כי התובע זכאי לתשלומי הפרשי הצמדה וריבית כמקובל על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה וזאת לאור העובדה כי בהצמדה יש משום שמירה על ערך הכסף והעיכוב בתשלום לתקופה כל כך ארוכה מחייב כי התובע יפוצה בשיעור הריבית המקובלת וזאת ממועד הקבוע לתשלום (2.5.04) ועד למועד ביצוע התשלום בפועל. בעניין זה, משטענה הנתבעת בסיכומיה כי ביום 4.7.10 מסרה לידי התובע שיק על סך של 250,000 ₪ אשר טרם נפדה על ידו, יחשב המועד שבו נמסרה המחאת התשלום לידי התובע כמועד ביצוע התשלום ולא מועד הפקדתו בבנק על ידי התובע. קרן השתלמות 14. הנתבעת לא חלקה על כך שהתובע זכאי לתשלום קרן השתלמות בסך של 56,431.7 ₪ (ת/19). כן לא נסתרה טענת התובע כי הסכום שולם ביום 25.3.10. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכאות התובע לתשלום פיצויי הלנה בגין סכומים אלה. הנתבעת טענה כי אין התובע זכאי לתשלום פיצויי הלנה שכן הוא אחראי להתמוטטותה הכלכלית של הנתבעת והוא היה אחראי על ביצוע התשלומים לקרנות שלא בוצעו. התובע טען מנגד, כי העדיף את תשלום שכר העובדים על תשלום זכויותיו הוא ולו היה נוהג אחרת, היו מעלים כנגדו טענות אחרות. 15. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, איני מוצאת מקום לפסיקת פיצויי הלנה בגין אי ביצוע תשלום זה. כאמור, האחריות לביצוע תשלומים היתה של התובע ואין הוא יכול להלין כנגד הנתבעת על כך שלא בוצעו. עם זאת, איני סבורה כי התובע צריך להינזק כתוצאה מאי ביצוע התשלום במועד, ומשאין חולק כי הוא זכאי לכספים, זכאי הוא לתשלום הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.5.04 ועד למועד התשלום בפועל, היינו 25.3.10. 16. בשולי עניין זה אוסיף, כי יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה התובע בחר לעכב התשלומים המגיעים לו והעדיף לשלם שכר לעובדים על מנת שתקום לו זכאות לטעון לתשלום פיצויי הלנת שכר. כאמור, אף שלא סברתי כי יש מקום לתשלום פיצויי הלנה, משדאג התובע לשלם מתוך קופתה של הנתבעת את שכר עובדי המועצה תחילה, כדין נהג, ולא ניתן לטעון כלפיו כי עיכב תשלומים המגיעים לו אך על מנת לזכות בפיצויי הלנה. טענה מעין זו יש בה יותר מאשר שמץ של חוסר תום לב. פדיון חופשה 17. לטענת התובע, זכאי היה במועד סיום עבודתו לפדיון 153 ימי חופשה כאשר רובם אושרו על ידי הנתבעת (ת/16). לגרסתו בתצהיר עדותו הראשית, שולמו לו מתוכם 90 ימים (18 ימים בחודש 12/03 ו - 72 ימים בחודשים 1/04-4/04), ומכאן כי נותרה יתרה לתשלום בעבור 63 ימי חופשה השווים בערכם לסך של 77,301 (63 * 1,227). הנתבעת טענה מנגד, כי לאור העובדה שהתובע לא ניהל כרטסת חופשה כנדרש על פי הוראות חוזר מנכ"ל, אין הוא זכאי לתשלום פדיון ימי חופשה. עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא הרים את נטל הראיה להוכיח כי זכאי הוא לתשלום הפרשי חופשה. 18. אכן, הוראות חוזר מנכ"ל סב/1 מורות כי "יש לנהל כרטסת חופשה בה ירשמו ימי זכות וחובה של ראש המועצה וסגניו בשכר. מובהר בזה שראש המועצה הדתית וסגניו בשכר שלא ניהלו כרטסת חופשה לא יהיו זכאים לפדיון ימי חופשה". 19. התובע מסתמך על אישור מנכ"ל משרד לענייני דתות מיום 24.3.03 ממנו עולה כי התובע זכאי לפדיון 86 ימי חופשה וזאת בהתאם לחוזר מנכ"ל סב/1. אישור זה מתייחס לתקופה שממועד תחילת עבודתו ועד ליום 31.12.02 (ת/16). 20. הנטל להוכיח תשלומי חופשה מוטל על כתפי הנתבעת. אלא מאי?- משהאישור ת/16 הנחזה להציג תמונת מצב נכון ליום 31.12.02 מהווה ראיה למספר ימי החופשה העומדים לזכות התובע באותה העת, אין גרסת התובע בתצהירו שאינה נתמכת בפנקס חופשה שנתית ו/או כל רישום אחר, גוברת עליו. משלטענת התובע עצמו שולמו לו 90 ימי חופשה במשכורות חודשים 1/04 - 4/04 (סעיף 55 לתצהיר) (אף אם נרשמו בדיעבד ושולמו כשכר עבודה) זכאי התובע לתשלום ימי חופשה שנצברו מיום 1.1.03 ועד לסיום עבודתו ביום 2.5.04, היינו סך נוסף של 30 ימים מהם יש לנכות 4 ימים ששולמו מעבר לאישור ת/16. על כן, זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה בעבור 26 ימים ובסך כולל של 31,902 ₪ (26 ימים * 1,227 ₪ ליום). דמי הבראה 21. לגרסת התובע זכאי הוא לתשלום דמי הבראה שכן יש לראותו כעובד מן המניין וזכאי הוא לכל הזכויות המגיעות לעובדים על פי דין. לדבריו, זכאותו בגין 7 שנות עבודתו עומדת על סך של 25,110 ₪ נכון ליום סיום עבודתו בנתבעת. התובע טוען כי לא העמיד את עצמו לבחירת הציבור אלא נבחר לשמש כיו"ר המועצה על ידי חברי המועצה ועל כן יש לראותו בדומה למנכ"ל חברה הנבחר לתפקידו על ידי דירקטוריון החברה ואין מקום להבחין בינו לבין יתר עובדי הנתבעת בעניין זה. 22. הנתבעת טוענת מנגד כי בהיות התובע נבחר, אין הוא זכאי לדמי הבראה; מעולם לא קיבל דמי הבראה; אין מדובר בתשלום על פי דין אלא מכוח הסכם קיבוצי שהוחל בעניינו צו הרחבה. לטענתה, משנקבעו תנאי העסקתו של התובע בדין ממילא לא חלות עליו הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה אלא הוראות חוזר מנכ"ל סב/1. עוד טוענת הנתבעת כי גם אם יקבע שהתובע זכאי לתשלום דמי הבראה, הרי שאין הוא זכאי לסכום הגבוה מדמי ההבראה לשנתיים האחרונות לעבודתו. 23. בעניין זה מצאתי כי הצדק עם הנתבעת. אין כל בסיס לטענת התובע כי אין לראותו כנבחר ציבור אלא כעובד מן המניין. ראשית, בפועל, נבחר התובע כחבר המועצה הדתית ומתוך קבוצת חברים זו נבחר לעמוד בראשה (סעיף 4 לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות) תש"ל - 1970). תפקיד זה אינו תפקיד של עובד אלא של מינוי נבחר לעמוד בראש קבוצת הנבחרים. זכויותיו של נבחר שכזה נקבעות בחוק מתוך מודעות למעמדו המיוחד. שנית, הוראה מפורשת בחוק אינה מאפשרת לעובד המועצה לשמש כחבר המועצה (סעיף 3א לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] תשל"א - 1971 בשילוב עם הוראות סעיף 120 (5) לפקודת העיריות [נוסח חדש]) ומכאן, שאין ממלא תפקיד מכח היותו חבר המועצה יכול להחשב כעובד בה (ראה גם ע"ע 1120/02 לעיל). 24. הגם שפסיקת בתי הדין ובית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ מוכנים להכיר בזכויות "העובד" גם למי שאינם בבחינת "עובד", אין מקום להרחיב זאת לעניין תשלום דמי הבראה. במובחן מזכויות קוגנטיות (תשלום שכר וחופשה) או זכויות סוציאליות מובהקות (דמי אבטלה ותשלומים בגין פגיעה בעבודה) לא מצאתי כי מבחן הפרשנות התכליתית מצדיק הרחבת חלותם של הסכמים קיבוציים ו/או צווי הרחבה על נבחרי ציבור. כאמור, זכויותיו של נבחר ציבור, בכל הנוגע לתמורה בגין עבודתו, נקבעות בדין ו/או בהוראות מפורשות, כשבמקרים רבים, זכויות אלה אף עולות על זכויותיהם של עובדים מן השורה. במקרה בפנינו, הדבר בא לידי ביטוי בין היתר, הן בשיעור השכר הן בתשלומי מענק הפרישה. במקרים כגון דא, אין הצדקה להרחבת חלות ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום דמי הבראה על נבחרי ציבור, בדרך של פרשנות תכליתית או אחרת. משכך, דין התביעה ברכיב זה - להידחות. אחרית דבר 25. לאור כל האמור, זכאי התובע לקבל מהנתבעת כדלקמן - א. מענק פרישה בסך של 489,904 ₪. ב. הפרשות לקרן השתלמות בסך של 56,431.7 ₪. ג. פדיון חופשה בסך של 31,902 ₪. סכומים אלו ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.5.04 ועד למועד התשלום בפועל. היה ושולם לידי התובע תשלום כלשהוא (כמפורט בסעיפים 13 - 14 לפסק הדין), יחושבו הפרשי ההצמדה והריבית עד למועד ביצוע אותו התשלום. תביעות התובע לתשלום פיצויי הלנה ודמי הבראה - נדחית. 26. משלא היתה כל מחלוקת אמיתית בין הצדדים בנוגע לזכאותו של התובע לתשלומים דלעיל אך התובע נאלץ לנקוט בהליך משפטי למימוש זכויותיו, תישא הנתבעת בהוצאות משפט של התובע ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 יום. ניתן היום, כ"ו באדר א' תשע"א, 2 במרץ 2011, בהעדר הצדדים. מענק פרישההלנת שכרמענקפרישה