1. מ ב ו א כאחת עשרה שנים עבדה לאה X בגן הילדים שניהלה דליה X. כשלאה חשה, כי דליה ניצלה אותה בחרה להתפטר והקימה פעוטון. היא גם הגישה תביעה על סך כ- 200,000 ₪ נגד דליה ונתנה בכך את האות לפתיחתה של תיבת פנדורה. לאה סיפרה בכתב התביעה, כי היא רווקה קשת יום שעבדה שעות רבות ולא קיבלה עבורן גמול של שעות נוספות ששכרה היה מתחת לשכר המינימום, שלא קיבלה חופשה והבראה ושכל אלו מצדיקים שישולמו לה גם פיצויי פיטורים. והיתה גם ההלוואה על סך - 20,000 ₪ שלאה הלוותה לדליה, שלטענתה מעולם לא שולמו לה חזרה. כזכור, לאה עבדה אצל דליה. לאה הלוותה כספים לדליה. דליה לא נשארה חייבת והגישה כנגד לאה תביעה שכנגד על סך כ- 46,000 ₪ שעיקרה אובדן ההכנסה שנגרם ללאה בעקבות מעברם של ילדים מהגן של דליה לגן של לאה. כך נשמע אקורד הסיום הצורם של מערכת היחסים בין לאה לדליה. 2. אין בפתיחה הזו כדי לגלות מה באמת קרה בין לאה לדליה. גם בפסק הדין כפי שיפרש בהמשך, אין כל יומרה לשרטט את מערכת היחסים האמיתית בין לאה לדליה. מערכת יחסים זו תישאר חוסה בעלטה גם לאחר פסק הדין. יתכן, לו היינו מקבלים את התמונה האמיתית התוצאה של פסק הדין היתה שונה, יתכן גם שלו לאה ודליה היו מעזות לספר את הכל, הן היו חוסכות מעצמן את פסק הדין. 3. פסק הדין בתביעה של לאה נגד דליה ובתביעה של דליה נגד לאה, הוא על בסיס הראיות שדליה ולאה הביאו בהתייחס לתביעותיהן ההדדיות. מבחינה זו, אין לדיין אלא מה שבפניו. ללאה ודליה יש הרבה יותר מה לספר ממה שבחרו להביא בפני הדיון. לכן, גם פסק הדין לא צריך היה להיות אקט הניתוק הסופי. גם לאחר פסק הדין, ישכילו שתיהן אם ייפרדו אחרת, למרות פסק הדין. 4. העובדות התובעת (להלן:"לאה") החלה לעבוד אצל הנתבעת (להלן:"דליה") ב- 1.5.89. 5. דליה הפעילה גן ילדים שנקרא "גן טבע" בשכונה ב' בבאר שבע ולימים גם פתחה גן בנאות לון. 6. דליה עבדה במשך כל השנים בגן בשכונה ב' כאחראית על תינוקיה, וכמטפלת בגן. 7. במשך כל השנים לאה היתה עובדת נאמנה וחמה, ודליה היתה מרוצה מעבודתה (סעיף 3 לתצהיר דליה). 8. בשנת העבודה האחרונה של לאה, התגלעו בינה לבין דליה מחלוקות בקשר לתשלומים שונים המגיעים לה. 9. לאה התפטרה וסיימה לעבוד ב- 15.8.00. 10. נסיבות סיום עבודתה של לאה בדרך כלל, יראו הפסקת תשלום תנאים סוציאליים, המתחייבים על פי חוקי המגן, או שלילת תשלומים המגיעים מכוח הסכם אישי או קיבוצי, כהרעה מוחשית של תנאי העבודה, המצדיקים התפטרות במעמד של מפוטר, או כנסיבות שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו כמשמעותן בסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963. ראה: י. לובוצקי "סיום יחסי עבודה" הוצאת ניצן מהדורת 2004, פרק 9 עמ' 10. דב"ע ל"ב/39-3 ישעיהו גני נ' שבתאי גני, פד"ע ד' 216, 219. דב"ע ל"ח/4-3 מערכות מידע בע"מ נ' אהרון אבידן,פד"ע י' 309, 329. 11. נבחן כעת כיצד תארה לאה את נסיבות התפטרותה כעולה מתצהירה בסעיף 83: "נסיבות התפטרותי הן כדלקמן: א. לדליה היו 3 גנים בשכונה ב' וגן אחד בנאות לון. אני וחנה לוי היינו עובדות בגן שבשכונה ב', אני בגן של הקטנים וחנה בגן של הגדולים. דליה היתה נמצאת במשך שעות היום בגן שבנאות לון. ב. באחד מהבקרים בחודש 4/00 או 5/00 הייתי בגן ושמעתי את חנה משוחחת בטלפון. ג. ממה ששמעתי באותה השיחה, הבנתי שחנה פנתה להסתדרות ולאחר שיחה שהיתה לה שם ובה אמרו לה שמגיע לה חופש שנתי ודמי הבראה, היא דרשה זאת מדליה. ד. לאחר אותה שיחת טלפון של דליה וחנה, דליה התקשרה אליי וביקשה ממני שאביא את לוח החופשות ובו פירוט החופשות למעונות יום. חנה לוי אמרה לי שאני צריכה לקרוא את הלוח לדליה. ה. הבנתי מכל השיחה והבקשה של דליה שחנה תקבל תשלום עבור חופשה ודמי הבראה. ו. נפגעתי מאוד, עד עמקי נשמתי מכך שהסתירו ממני כל השנים את העניין הזה. ז. הרגשתי מרומה ומושפלת. הבנתי שבמשך שנים הכל נעשה כך שאני, שלא מודעת לזכויותיי, מנוצלת וגם כשמישהי מהמעון מקבלת איזושהי הטבה או איזשהו גמול ע"פ החוק, גם אז לי לא אומרים ולא נותנים לי דבר ואני מגלה זאת בעקיפין. ח. היה לי קשה מאוד, לא יכולתי לתפקד באותם רגעים, הרגשתי שזו שנתתי לה כל כך הרבה, פוגעת בי כל כך. ט. כשדליה התקשרה כדי שאני אקריא לה את לוח החופשות, שאלתי את דליה למה חנה קיבלה כסף בגין חופשה ואני לא. דליה ענתה לי ש"את קיבלת" ואני לא האמנתי למשמע אזני. אמרתי לדליה שאף פעם לא קיבלתי דמי חופשה ושגם המשכורת שלי נמוכה. י. בצהריים, דליה התקשרה ודיברה עם חנה ואח"כ שוחחה עימי, היא אמרה לי שבררה עם ההסתדרות ושהמשכורת שלי היא בדיוק מה שמגיע לי. יא. דליה פגעה באמון שלי. ידעתי שהיא מרמה אותי וזה כי היא הסתירה ממני את עניין החופשה וכי הבנתי שהיא משלמת לאחרים יותר ושאותי היא מנצלת כל השנים. יב. ואז החלטתי לעזוב את הגן ולהתפטר. " 12. תמצית טענותיה של לאה נוגעות לאי תשלום דמי הבראה, חופשה ושהמשכורת שלה היתה נמוכה. נבחן אחת לאחת את טענותיה של לאה. 13. לאה הבינה שהיא בשונה מעמיתתה, חנה, אינה מקבלת דמי הבראה. מעיון בתלושי השכר שדליה צרפה לתצהירה, ושהצדדים הגישו (ת/1, נ/16)עולה כי בשנים 93 עד 96 לאה קיבלה תשלום חודשי בגין הבראה ומ- 8/96 החלה לקבל מידי שנה בחודש אוגוסט תשלום חד פעמי עבור הבראה, זאת למעט אוגוסט 97', בו יש להניח שהתשלום שניתן ב- 8/96 התייחס לשנה זו. כך יצא שב- 8/98 קיבלה לאה 1820 ₪ עבור הבראה, ב- 8/99 קיבלה לאה 1932 ₪ עבור הבראה ועם סיום עבודתה קיבלה לאה ב- 8/00 2256 ₪ עבור הבראה. על כן, לאה קיבלה את המגיע לה בכל הקשור לדמי הבראה. 14. לאה טוענת, שלא קיבלה תשלומים עבור חופשה. בעניין זה יש להבהיר, כי עובד אינו מקבל פדיון חופשה במהלך עבודתו אלא רק בסיומה. רק אם העובד יוצא לחופשה במהלך עבודתו הוא זכאי לקבל תשלום עבור חופשה. לאה לא טוענת, כי ביקשה לצאת לחופשה והדבר לא ניתן לה. היא טוענת, כי אף פעם לא קיבלה דמי חופשה ( סעיף 83 (ט) לתצהירה). כאמור, אף עובד אינו זכאי לפדיון חופשה במהלך עבודתו אלא רק בסיומה. 15. נותר לבדוק, אם בפועל לאה לא קיבלה חופשות במהלך כל השנים. מעיון בלוח החופשות של ארגון גני הילדים הפרטיים (נ/6) עולה כי ב- 15 ימים הגן היה סגור מבלי שמדובר בשבתון או בחג. כך בערבי חגים, במהלך חול המועד סוכות ופסח, בפורים ובט' באב. כלומר, כל שנה לאה קיבלה 15 ימי חופש שצריכים לבוא על חשבון החופשה המגיעה לה. אם מעבר לכך עוד נותרו ימי חופשה, נבחן זאת בפרק הנוגע לחופשה שנתית, אך מכך עולה ברורות, כי לאה לא קופחה בחופשות וכאמור לא היתה זכאית לקבל דמי חופשה במהלך עבודתה אם לא יצאה לחופשה בפועל. 16. עוד טוענת לאה, כי המשכורת שלה היתה נמוכה. לאה מסבירה, כי דליה שילמה יותר לאחרים. טענה זו לא הוכחה על ידי לאה, שכן לא הובאו בפנינו נתונים על שכרן של אחרות בגן. כעולה מתלושי שכרה של לאה בשנה האחרונה של עבודתה, שכרה היה גבוה משכר המינימום; שכרה של לאה היה ביולי 99' - 2630 ₪ (שכר יסוד ללא נסיעות) ובספטמבר 99 הוא עלה ל- 3031 ₪, בינואר 2000 הוא עלה ל- 3183 ₪ ובאפריל 2000 עלה ל- 3444 ₪ כולל נסיעות. השכר לא כולל נסיעות עלה ל- 3345 ₪. 17. יצויין, כי על טענות אלו של לאה חזר בא כוחה במכתבו מיום 23.8.00 (נספח א' לכתב התביעה) וציין גם, שלא שולמו ללאה הוצאות נסיעה, שגם הם מופיעים בתלושי השכר. 18. השאלה אם הורעו תנאי עבודתו של עובד, או שהוא נקלע למצב בו אינו יכול להמשיך עוד בעבודתו, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושות הסובייקטיביות של העובד, לפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להחשב כפיטורים. ראה: לובוצקי, פרק 9, עמ' 3-4. 19. בחינת מכלול הנסיבות שהביאו להתפטרותה של לאה מלמדת, כי לפחות על פי הנטען על ידה במפורש, מדובר בתחושה סובייקטיבית שאין מאחוריה ממש. לאה לא קופחה, מבחינת שכרה בכל הקשור לתשלום דמי הבראה, חופשה, נסיעות וגם בשכרה. על כן, אין מנוס מלקבוע, כי לאה התפטרה בנסיבות שאינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים. 20. גמול בגין עבודה בשעות נוספות לאה טוענת, כי בכל תקופת עבודתה אצל דליה עבדה כל יום שעות נוספות. מסגרת שעות העבודה היתה בין 7:00 ל- 17:00. לאה מספרת, כי מסגרת שעות זו כללה גם את ההסעות לגן שנמשכו כשעה בתחילת היום ובסופן, בהן לאה נדרשה ללוות את הפעוטות בהסעות. 21. מסגרת שעות העבודה בגן לאה טוענת, כי שעות הפעילות בגן הן מ- 7:00 עד 16:00 כאשר במקביל להסעות המתחילות ב- 7:10 נמצאת בגן עובדת המחכה לילדים שמגיעים עם הוריהם (סעיפים 53-54 לתצהירה של לאה). 22. דליה טוענת בתצהירה ובעדותה בפנינו, כי יום עבודתה של לאה החל ב- 7:30 והסתיים בשעה 16:00 ( עמ' 52 שורות 5-6). לחיזוק טענה זו הובאו תצהירים מטעם הגב' דליה נוביק שעבדה אצל דליה בשנים 97 עד 99. בתצהירה סיפרה, כי רק היא הגיעה ב 7:00 ואילו שאר העובדות הגיעו ב- 7:30 (סעיפים 3-4 לתצהיר הגב' נוביק). הגב' איריס קורולקר, שעבדה בגן בין השנים 96 עד 97 סיפרה שעבדה בין השעות 7:15 עד 16:00 (עמ' 35 שורות 4-5). 23. בנקודה זו, באין ראיה לתמוך בגרסתה של לאה, אנו קובעים, כי שעות העבודה בגין היו בין 7:30 ל- 16:00. 24. האם יש לכלול את הפסקת הצהריים בשעות העבודה דליה טוענת בסעיף 34 לתצהירה, כי לכל העובדות, כולל לאה, היתה שעת הפסקה בצהריים. כל עבודות הניקיון נעשו לפני כן ולעובדות ניתנה הזדמנות לנוח, כאשר בזמן זה הילדים ישנו. בגרסה זו תמכה הגב' נוביק שכאמור עבדה בגן בשנים 97' עד 99' וסיפרה כי בין השעות 12:30 עד 13:30 כל המטפלות ישבו במטבח ונחו (סעיפים 5-7 לתצהיר הגב' נוביק). היא אישרה בחקירתה הנגדית, כי ראתה את לאה יושבת מ 13:00 עד 13:30 ומדברת עם הבנות (עמ' 44 שורות 28-30, עמ' 45 שורות 6-7). גם הגב' יחזקאל מזל שעבדה בגן בשנים 1998 עד 2000 סיפרה, כי משעה 13:30 עד 14:30 המטפלות היו נחות (סעיפים 7-9 לתצהיר הגב' יחזקאל) . גם הגב' איריס קורולקר שעבדה בגן בשכונה ב' בשנים 96' עד 97' סיפרה, כי בין השעות 12:30 עד 14:30 היתה לילדים הפסקת צהריים. לאחר שהילדים הורדמו, היתה לה לפחות שעה אחת של הפסקה (סעיפים 8-9 לתצהיר). 25. לאה טוענת, כי בהפסקת הצהריים לא נחה אלא עסקה בעבודות ניקיון, סידור, בישול וקניות ( סעיף 59 לתצהיר). לתמיכה בגרסה זו הובאה עדותה של הגב' סימונה שרייבר שבנותיה היו בגן. הגב' שרייבר זכרה, שבימי החול המועטים ראתה תמיד את לאה עובדת בהפסקות הצהריים. היא ראתה את לאה מבשלת ומנקה. 26. אשר לדעתנו, אין חשיבות לשאלה אם מדובר בהפסקה בה לאה נחה, או עבדה, ניקתה, בישלה, דאגה לפעוטות שישנו. כל עוד לא הוכח, כי לאה היתה רשאית בזמן הזה - 12:30-14:30 לצאת את הגן לסידוריה האישיים, הרי שזמן זה הוא חלק משעות העבודה של לאה וזאת בהתאם לסעיף 20 (ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951. על כן, יש לכלול את ההפסקה שהיתה בשעות הצהריים במסגרת שעות העבודה בגן. 27. הפסקה אחרת שדליה טענה, כי לאה נהגה לקבל היתה שכל שבוע יצאה לחצי יום או לכמה שעות לקניות, למשפט שהיה לה נגד עמידר, קניות להורים שלה, ובימי חמישי יצאה לקניות בשוק ( עמ' 54 שורות 8-13). הגב' איריס קורולקר שעבדה בגן עם לאה מ- 96 עד 97 זכרה, כי לאה היתה יוצאת בימי חמישי באופן קבוע בשעה 8:15 לעשות שוק וחוזרת בשעה 9:30 (סעיף 10 לתצהיר ועמ' 35-36). 28. על בסיס ראיות אלו נראה לנו, כי ככל שיתברר כי מגיע ללאה גמול בגין שעות נוספות, הרי שבגין שנת 97' תופחת שעה מכל שבוע ו- 4 שעות בחודש בגין יציאותיה לקניות בשוק. 29. האם יש לכלול את ההסעות בשעות העבודה לאה טוענת, כי למעט ב- 4 השנים האחרונות לעבודתה, החלה את יום עבודתה בהסעה, אשר לקחה את הפעוטות לגן בין השעות 7:10 - 7:15 ושהגיעה לגן ב- 8:00. באותו אופן בסוף היום ההסעה הביאה את לאה לביתה בשעה 17:00. לאה מספרת כי בזמן ההסעה, היה עליה לדאוג לשלומם של הפעוטות, לקחת אותם מההורים בתחנות האיסוף ולמסור אותם להוריהם בתחנת הפיזור ( סעיפים 55 עד 58 לתצהירה של לאה) 30. סמי X, בעלה של דליה, ביצע את ההסעות במהלך השנים. בתצהירו סיפר, כי לאה השתתפה בהסעות לבקשתה מבלי שהוטלה עליה מטלה. הדבר היה נוח ללאה ולשאר העובדות מאחר והדבר חסך להן זמן והוצאות (סעיפים 5, 9 לתצהירו של מר X). מר X סיפר בחקירתו הנגדית, כי לאה לא היתה צריכה לעשות דבר בהסעות (עמ' 46 שורות 20-21) אולם אישר, שאם לאה היתה נמצאת בהסעה היא היתה עוזרת ( עמ' 49 שורות 5-6). מכל מקום, מר X ציין, כי הסעת הצהריים נעשתה בשני הסיבובים והסיבוב השני ארך חצי שעה מ 16:00 עד 16:30 (עמ' 48 שורות 19-20). 31. לאה מביאה את פרשת קיסר נ' דהן (דב"ע מ"ד/43-3 פד"ע טז' 269) בה נפסק, כי אם זמן הנסיעה של עובד לעבודה התארך בשל הצורך באיסוף עובדים אחרים, יראו שעות אלו כשעות עבודה לכל דבר. הרציונל של פסק הדין, העוסק בעובד שהסיע עובדים אחרים הוא, שעובד יהיה זכאי לגמול נוסף בגין הסעות שביצע מעבר לתפקידו הרגיל, אם השכיל להוכיח, כי עבד שעות ארוכות יותר בשל המשימה שהתבקש לבצע, היינו ההסעה. כאשר יש לקחת בחשבון את מסגרת עבודתו הרגילה, ולנכות את משך הנסיעה הרגילה מביתו למקום עבודתו מכלל שעות ההסעה. 32. לאה טוענת, כי זמן ההסעה בבוקר היה כ- ¾ השעה וכשעה בשעות אחר הצהריים. מר X טוען, כי מדובר בחצי שעה אחר הצהריים. לאה טוענת, כי כאשר לא נסעה בהסעות (ב- 4 השנים האחרונות בבוקר) נסעה בקו 3 (סעיף 31, 65 לתצהירה). האוטובוס היה לוקח מהתחנה שליד בית הוריה עד למכללת "בית הפקיד" שזו היתה התחנה הקרובה לגן של דליה. 33. אין לנו מידע מהו הזמן שהיה לוקח לאוטובוס להגיע לגן, כולל זמן ההמתנה להגעת האוטובוס; אך יכולים אנו להניח, כי בשעות בוקר, זמן המתנה יכול להגיע לחצי שעה ויותר ובאותו אופן בשעות אחר הצהריים. מכאן יוצא, כי זמן זה חופף את הזמן של ההסעות בבוקר ואחר הצהריים. קביעות אלו הן מאחר ולאה לא השכילה להוכיח מהו הזמן הלוקח להגיע באוטובוס בשעות הבוקר, בשעות אחר הצהריים ומהי זמן ההסעה של אחר הצהריים. 34. אם מדובר באותו זמן - הן ההסעה והן זמן הנסיעה באוטובוס נשאר לנו לבדוק אם עבור העבודה שלאה ביצעה בזמן ההסעה - השגחה על הילדים - היא זכאית לתשלום. על כך נאמר, כי במקום בו עצם ההשגחה היא משנית לעצם ההסעה, ולכל היותר ההסעה וההשגחה משמשות במעורבב, אין אנו רואים מקום לראות בכך זמן שבגינו העובד זכאי לשכר. ההסעה כאמור שירתה גם את לאה, ולמרות שהוסעה - יש לזכור שהיא קיבלה תשלום עבור נסיעות; כלומר לאה בסופו של יום רק הרוויחה מכך שנסעה בהסעה. לכן לסיכום נקודה זו, מוצאים אנו, כי אין לכלול את שעות ההסעה במסגרת יום העבודה. 35. חישוב השעות הנוספות לאה מודה, כי השתמשה בהסעות עד 4 שנים לפני סיום עבודתה, דהיינו עד 1996. כשהשתמשה בהסעה לאה הגיעה בשעה 8:00 (סעיף 32 לתצהיר לאה). מאחר וקבענו, כי בגין ההסעות לאה אינה זכאית לשכר, הרי שבגין יום עבודה המתחיל ב 8:00 ומסתיים ב 16:00 הכולל 8 שעות עבודה לאה אינה זכאית לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. 36. בגין השנים 1996 עד 2000 בהן עבדה לאה מ 7:30 עד 16:00 (כי בבוקר לאה הגיעה באוטובוס) זכאית לאה לחצי שעה בגין כל יום. סה"כ עבור 26 ימים 13 שעות לחודש. מאחר ובחלק מהחודשים נפלו חגים, חופשות ותקופות בהן לאה לא עבדה (חודש אוגוסט) מעמידים אנו את מספר השעות החודשי על 12 שעות. יוצא, כי לאה זכאית ל- 144 שעות נוספות מידי שנה עבור 4 השנים האחרונות. כזכור, בסעיף 25 קבענו כי יש להפחית את שעות השוק בשנת 97 שהן כ- 4 שעות חודשיות ובסה"כ 48 שעות שנתיות. דהיינו ,עבור השנה הראשונה זכאית לאה ל- 96 שעות - 96 = 48 - 144 37. התעריף של השעות הנוספות הוא - 125%. (חישוב ערך שעה נלקח מחישוביה של לאה) עבור השנה שמ- 9/96 עד 8/97 - 1551.6 ש"ח = 12.93 X 125% X 96 עבור השנה שמ - 9/97 עד 8/98 - 2536.2 ש"ח = 14.09 X 125% X 144 עבור השנה שמ- 9/98 עד 8/99 - 2707.2 ש"ח =15.04 X 125% X 144 עבור השנה שמ 9/99 עד 8/00 - 2851.2 ש"ח = 15.84 X 125% X 144 סה"כ - 9,646.2 ₪. בנספח החישובים לכתב התביעה לאה לא עתרה לתשלום פיצויי הלנה על כן, ישאו הסכומים ריבית והצמדה כחוק מסיום כל שנה ועד התשלום בפועל. 38. החזר הלוואה לאה טוענת, כי נדרשה על ידי דליה לקחת הלוואה מהבנק ב- 8/93 על סך 10,000 ש"ח וסך דומה ב- 8/94. בתצהירה מספרת לאה, כי מדובר היה בגדר שדליה היתה צריכה לבנות ליד ביתה (סעיפים 25-28) . לאה טוענת, כי דליה לא החזירה את הכסף. 39. המסמך אשר שימש בסיס להסכם ההלוואה צורף לתצהירה של לאה (נספח ד') וצורף במקור כ- ת/2 . מפאת חשיבותו נביא את תוכנו המלא : "אני הגברת X דליה ת.ז:Xמצהירה בזאת שהגברת X לאה הפקידה בידי סכום של 10000 ₪ בתאריך 17.8.93 ובעבור זה אני מתחייבת לשלם לגברת לאה X, החל ממשכורת ספטמבר 93 ועד 30.8.94, משכורת בסכום של 3000 ₪ בחודש נטו לתשלום. הגברת לאה X, מבחינתה, מתחייבת לדאוג בזמן שאינני בגן לתפקוד סביר של הגן ולתת הוראות אם יש צורך. שעות העבודה של גברת לאה X יהיו מהשעה 0730 [שבע ושלושים] בבוקר עד השעה 1630 [ארבע וחצי] אחר הצהריים. כמו כן מתחייבת אני, הגברת X דליה, לדאוג ללאה X להסעה בבוקר אל הגן, כשהתשלום יחול עליה. לגברת לאה X תהיה אופציה להחליט אם תהיה מעוניינת להמשיך בזאת שנה נוספת באותם התנאים ובהתאם למדד. הערה: לגברת X לאה יינתן חצי יום בשבוע חופש לסידורים. אני החתומה מטה, X דליה מצהירה בזאת שעפ"י ההסכם החליטה X לאה להמשיך את החוזה לפי בחירתה לשנה נוספת על כן היא מסרה לידי 10,000 ₪ במזומן לשנה מתאריך 1.9.94 ועד 30.8.95. בברכה X דליה " 40. מנגד, טענה דליה כדלקמן בתצהירה : "10. כעולה מן ההסכם שצורף לתצהירה של התובעת, אין מדובר בהלוואה אלא בהפקדה שנבעה מהסכם שערכנו בינינו ביום 17.8.93 לפי בקשתה של לאה וביזמתה. 11. וזהו הרקע לעריכת הסכם זה: לקראת 9/93 נרשמו לגן ילדים רבים, ולאה פנתה אלי בבקשה להעלות את שכרה, וכן יחד עם זאת, בקשה משיקוליה היא, שמשכורתה תשולם לה בשני תלושי שכר: תלוש שכר אחד על שמה, ותלוש שכר שני על שמה של אחייניתה נורית X (ת.ז X מרחבת הלח"י 81/3 באר שבע), למרות שלא עבדה כלל בפועל בגן. 12. לצערי נעניתי לבקשה זו, משום שהייתי כאמור דלעיל, מעוניינת מאד בשירותיה, וכאמור דלעיל הלכתי לקראתה גם מעבר למה שמותר, למרות שלי לא היה מכך כל רווח, ולא הייתי מודעת די הצורך להשלכות של תשלום זה על שם נורית X, למרות שלא עבדה בגן טבע. 13. יחד עם זאת, מכיוון שהסכום אותו בקשה לאה בשני התשלומים חרג מן השכר המשופר שהוסכם בינינו עליו, הציעה לאה מיזמתה להפקיד בידי 10,000 ₪, סכום שישמש כדי להשלים את תשלומי השכר כאמור דלעיל ועליו נוסף תשלום ריבית. הכסף הופקד על ידי בחשבון חסכון לשנה ב- 19/8/93 (ולא לבניית גדר כפי שכתבה התובעת בכתב התביעה).לצערי לא הייתי ערה לכך, שהריבית ששולמה ללאה עבור ההפקדה היתה גבוהה בהרבה מן הריבית שקיבלתי מן הבנק עבור החיסכון. 14. בהסכם זה גם הסכימה לאה לקבל על עצמה מטלות נוספות על אלו שהיו לה קודם לכן, כגון הארכת שהות השהיה ונטילת אחריות על המתרחש בגן בזמן היעדרי. 15. אך מובן הוא שהשיקים במלוא הסכום שהוסכם עליו ואף יותר מכך נמסרו ללאה X והופקדו בחשבונותיה. לא נשארתי חייבת ללאה בגין הסכם זה אף פרוטה. .... 22. כעולה מן הטבלה המצורפת "ד", מדי חודש בחודשי קיבלה התובעת לפחות 3000 ₪ בסכומים ההולכים ועולים מגיעים עד לסכום של 4000 ₪ לחודש. 23. כאמור חלק מן השיקים האלה נרשמו לפקודת נורית X, אולם כאמור דלעיל, על פי הטבלה "ד" כולם הופקדו לחשבונותיה של לאה X. ... 25. יצויין, כי לאחר סיומה של השנה השניה לעיסקה, משכורתה של התובעת חזרה להיות כפי המקובל ולא נדרשו ממנה התפקידים המיוחדים כפי שהיה בעיסקה." 41. בחקירתה הנגדית סיפרה דליה, כי תלושי השכר שהוציאה ללאה בשנים שבין 93 ל- 95 לא שיקפו את מה שלאה קיבלה בפועל ( עמ' 58 שורות 3-4) . כעולה מ- ת/2 דליה צודקת בכך, כי כתב ההתחייבות אכן מדבר על שכר של 3000 ₪ לחודש, שעה שתלושי השכר לא מתקרבים כלל לסכומים אלה. תלושי השכר הנמוכים הוצאו לדליה על מנת שתציג אותם ב"עמידר" לאחר שלאה עזבה את הדירה של "עמידר" התלושים החלו לשקף את השכר שקיבלה ( עמ' 58 שורות 6-18, עמ' 59 שורות 4-6). דליה סיפרה שהכספים הנוספים שלאה קיבלה היו בחלקם תמורת תלוש נוסף, או במזומן (עמ' 58 שורות 25-27). התלושים הנוספים הוצאו על שם אחייניתה של לאה (עמ' 62 שורות 9-11). החזר הכספים שלאה קיבלה כלל החזר ההלוואה, המשכורת ותוספת לה (עמ' 63). עוד סיפרה דליה, כי השכר שלאה קיבלה היה שכר מינימום בתוספת 300 ש"ח (עמ' 65 שורות 3 עד 9). 42. דליה צירפה לתצהירה תדפיסי חשבון הבנק שלה (בנק לאומי) לשנים 93 עד 95 מהם ניתן לראות, כי מידי חודש נמשכו מהחשבון שיקים בסכומים שונים של 1500 ₪, 1800 ₪ ועוד. כמו כן צורפו לתצהירה של דליה תדפיסי חשבונות הבנק של לאה (בנק לאומי ובנק הפועלים) לאותה תקופה מהם ניתן לראות הפקדות של שיקים ומזומן בסכומים שנמשכו מחשבונה של דליה. דליה צירפה את נספח ד' ובו ערכה חישוב של כל הסכומים שלאה קיבלה בשנים 93 עד 95 על חשבון ההלוואה והמשכורת כעולה מתדפיסי חשבון הבנק. 43. להמחשת המעבר של השיקים מחשבונה של דליה לחשבונה של לאה, הציגה לאה ארבעה שיקים מקוריים נ/2 עד נ/5 , שחלקם הם לפקודת לאה וחלקם לפקודת מוטבים אחרים. כך ניתן לראות את נ/2 שהוא שיק לפקודת לאה ליום 10.1.95 על סך 1500 ₪. השיק נחתם מצידו השני על ידי לאה והופקד בבנק אמריקאי ישראלי כעולה מהחותמת עליו. תדפיס חשבון הבנק האמריקאי הוא תדפיס בנק חשבון בנק הפועלים אשר לימים רכש את בנק אמריקאי ובו ניתן לראות, כי ב 16.1.95 הופקד שיק על סך 1500 ₪ (התדפיס צורף לתצהיר דליה). שיק נוסף שיצא באותו תאריך מחשבון הבנק של דליה הוא לפקודת מור דבורה ( נ/3) לתאריך 10.1.95 על סך - 1500 ₪. מן הצד השני ניתן לראות את השמות דפנה או דבורה ולאה וכן מספר חשבון 34273/24 זהו מספר החשבון של לאה בבנק לאומי ובתדפיס חשבון הבנק של לאה לאותה תקופה ניתן לראות,כי השיק הופקד ב- 11.1.95. באותו אופן בחודש פברואר 95 מסרה דליה ללאה שני שיקים: האחד, לפקודת לאה (נ/4) על סך 1500 ₪ שהופקד ב 13.2.95 כעולה מתדפיס בנק הפועלים. השני, (נ/5) לפקודת דבי מדר (אחייניתה של לאה שאין חולק שמעולם לא עבדה אצל דליה). מצידו השני מופיעה חתימה ומספר החשבון של לאה בבנק לאומי וניתן לראות, כי השיק הופקד ב 14.2.95. 44. דליה הגישה שני תלושי שכר שהוצאו על שם דבי מדר לדצמבר 94 (1800 ₪) ונובמבר 94 (1500 ₪) - נ/7, נ/8 . נציין, כי את הסך של 1500 ₪ ניתן לראות מופקד באחד מחשבונותיה של לאה בחודש דצמבר, אך את השיק על סך 1800 ₪ לא ניתן לראות בחודש ינואר. 45. דליה טענה עוד, כי חלק מהשיקים ניתנו באופן פיקטיבי לפקודתה של אחייניתה של לאה בשם נורית X. הגב' X (ענבר) מסרה תצהיר ובו סיפרה, כי בשנת 93 החלה לעבוד אצל דליה במשך 4 ימים בשבוע כל יום שעתיים תמורת 300 ₪ בחודש. גב' X ציינה, כי היא עבדה עד 4/94. מנגד, הגישה דליה דין וחשבון על העסקת עובדים לחודש 11/93 ( נ/9)ממנו עולה כי הגב' X קיבלה 1793 ₪, שהם 1650 נטו, כסכום שלאה קיבלה באותו חודש. על פי דוח מעביד לחודש 5/94 (נ/10) קיבלו לאה ונורית כל אחת את אותו סכום נטו - 1800 ₪. על פי דוח מעביד לחודש 6/94 (נ/11) בו גב' X לא עבדה יותר קיבלו לאה ונורית כל אחת 1800 ₪ נטו. כך גם בחודש 7/95 (נ/12), בחודש 8/94. מטופס 101 שהוצא על שם נורית X לשנת 1994 (נ/15) עולה כי הגב' X קיבלה בחודשים ינואר עד אוגוסט 1800 ₪ נטו מידי חודש. 46. בחינת הראיות שהובאו בפנינו מעלה תמונה קשה, בה עובד ומעביד חברו יחד בדרך מתוחכמת כדי להעלים הכנסות ושכר. כל תכליתו של ההסדר אינה כשרה בלשון המעטה, כאשר כל הקורא אותו מבין, שעובד נותן הלוואה למעבידו על מנת שהמעביד ישלם לו שכר גבוה יותר. תחילתו של ההסדר הוא במסמך ת/2 אשר הינו בסיס התרמית. לאה הלוותה לדליה כספים, ובתמורה קיבלה לאה משכורת יותר גבוהה שכללה בתוכה גם החזר ההלוואה. בתמורה עבדה לאה יותר שעות, קיבלה חצי יום חופש בשבוע לסידורים, והסעה מידי יום. הסדר זה היה גם ב 93 וגם ב 1994. לאה קיבלה תלושי שכר שהסכומים המופיעים בהם היו נמוכים משכר המינימום באותו זמן, כאשר בפועל קיבלה מידי חודש סכום של כ- 300 ₪, בשני שיקים ו/או במזומן, על שמה ועל שם אחרים. דומה שעדותה של הגב' X חשפה את התרמית כאשר הודתה שהיא עבדה כ 8 שעות בשבוע וודאי שלא היתה זכאית בשל כך לשכר זהה כמו של דליה. בנוסף, תדפיסי החשבון של לאה, מלאים בהפקדות חודשיות של שיקים ומזומן בשעורים של כ- 3000 ₪ מידי חודש בתקופה של מ- 1993 עד 1995. לאה לא השכילה להבהיר לנו מה מקורן של ההפקדות בחשבונה וכאמור בתצהירה סיפרה, כי זו היתה פרנסתה היחידה. בנקודה זו מקבלים אנו את גרסתה של דליה, שהיא אמנם גרועה מבחינת שתיהן. 47. כאשר רואים את ההפקדות הסדירות בחשבונה של לאה בשנים האלו, מתקשים אנו לקבל את המצג שאותו היטיבה להדגיש לאה בתצהירה, כי היא אישה שכל חייה נוצלה על ידי דליה. על פי ההסדר הנ"ל, קיבלה לאה סכומים כפולים ממה שהיה רשום בתלושי השכר, כאשר רק מיעוטם של הסכומים היה על חשבון החזר ההלוואה, אם ניתן לקרוא לכך הלוואה. 48. הטבלה שערכה דליה (נספח ד' לתצהיר) מתקבלת על ידינו כמשקפת את ההכנסות שלאה קיבלה במהלך השנתיים ויש בהם כדי לכסות את ההלוואה שניתנה במשך כל אחת מהשנים. על כן, התביעה בראש זה נדחית. 49. הפרשי שכר מינימום לאה טוענת, כי בחלק מהתקופות בהן עבדה קיבלה פחות משכר המינימום. כאמור בפרק הקודם, מוצאים אנו שלנוכח העובדה, כי תלושי השכר בשנים 9/93 עד 8/95 לא שיקפו את שלאה קיבלה בפועל כאשר הסכומים שקיבלה עבור שכר היו גבוהים יותר איננו מוצאים כי לאה זכאית להפרשי שכר מינימום. 50. אשר ליתרת התקופה מוצאים אנו, כי לאה אכן זכאית להפרשי שכר מינימום החל מ - 4/96 כעולה מהטבלה שצורפה לכתב התביעה. בדקנו ומצאנו, כי הסכומים כאן הם אכן אלו שמופיעים בתלושי השכר למעט המופיע במס. 30 בטבלה ובמס. 35 המתייחסים לחודש אוגוסט ב- 98 וב- 99 . השכר ששולם באותו חודש התייחס למספר ימי העבודה באותו חודש שהם 13 כלומר חצי חודש ועל כן יש להעמיד את הפרשי שכר המינימום על מחצית מהרשום בטבלה כשכר מינימום לאותו חודש. כלומר, ב 8/98 - 300.115 ₪ וב- 8/99 260 ₪. סה"כ הפרשי שכר מולן בערכי קרן 5412 ₪. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום התגבשותה של כל עילה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 51. פדיון חופשה שנתית לאה טוענת, כי היא זכאית לפדיון חופשה שנתית עבור 75 ימים, בניכוי הסך שקיבלה לאחר סיום עבודתה - 3440 ש"חח. 52. כאמור, וכפי שקבענו קודם, לאה קיבלה ימי חופשה בשעור של 15 ימים עבור ערבי חג, ימי חול המועד וכיוצ"ב בהתאם למקובל בגנים הפרטיים. יוצא אם כן, כי לאה זכאית לימי חופשה באופן הבא: שנה 7 - 21 יום, נטו - 18 יום, בניכוי 15 ימים - 3 ימים. שנה 8 - 22 ימים, 19 ימים נטו, בניכוי 15 ימים - 4 ימים. שנה 9 - 23 ימים,20 ימים נטו בניכוי 15 ימים - 5 ימים. שנה 10 - 24 ימים, 21 ימים נטו בניכוי 15 ימים - 6 ימים. שנה 11 - 25 ימים, 22 ימים נטו בניכוי 15 ימים - 7 ימים. סה"כ - 25 ימים לאה קיבלה כאמור בסיום עבודתה סך של- 3440 ₪ , שהם בדיוק עבור 25 ימים כעולה מתלוש חודש 8/00. על כן התביעה בראש זה נדחית. 53. דמי הבראה לאה טוענת, כי היא זכאית לקבל דמי הבראה בשווי של 7 ימים בשנה העשירית ו- 8 ימים בשנת האחת העשרה. סה"כ - 15 ימי הבראה. עם סיום עבודתה לאה קיבלה סך של - 2256 ₪ עבור 8 ימי הבראה (תלוש 8/00) וב- 8/99 קיבלה 1932 ₪ 7 ימי הבראה לפי ערך של 282 ₪ הם 1974 ₪ . מכאן יוצא, כי לאה זכאית להפרשי דמי הבראה בסך - 42 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.9.99 ועד התשלום בפועל. 54. דמי נסיעות לאה טוענת, כי היתה זכאית לדמי נסיעות עבור 4 השנים האחרונות לעבודתה, בהן השתמשה בתחבורה הציבורית מידי בוקר כדי להגיע לעבודתה. עיינו בכל תלושי השכר שמ- 9/96 ומצאנו, כי לאה קיבלה תשלום עבור נסיעות מידי חודש ובמספר החודשים המועט בהם לא קיבלה 00/ 1-2 , 01/ 4-5 הדבר מתקזז עם חודשים קודמים בהם קיבלה ביתר את דמי הנסיעות המגיעים לה. על כן התביעה בראש זה נדחית. 55. התביעה שכנגד דליה העמידה את תביעתה שכנגד רק על ההודעה המוקדמת שלטענתה לאה לא נתנה לה . לאה סיפרה בתצהירה בסעיף 83 כי בחודש אפריל או מאי 2000, לאחר שחשה במשבר אמון בינה לבין דליה, הודיעה לה לאה, כי היא מתכוונת לעזוב את העבודה עם סיום שנת הלימודים. 56. בחקירתה הנגדית סיפרה דליה כדלקמן: "ש. מתי לאה אמרה לך שהיא לא רוצה להמשיך בשנה הבאה ת. כמה ימים אחרי השיחה היא אמרה שהיא תעזוב בסוף מאי. היא אמרה לי בע"פ אמרתי לה תעשי מה שאת רוצה. אמרתי לה את עוזבת או לא אני רוצה להערך לשנה הבאה ואני רוצה לדעת מה קורה. אח"כ היא אמרה לי עוד פעם במאי - יוני שהיא עוזבת. היא אמרה את זה כמה פעמים לפרקים. אמרתי לה תכתבי לי מכתב. היא לא היתה מוכנה להכין לי מכתב. ש. בתביעה שכנגד את תבעת הודעה מוקדמת את יודעת מה הכוונה ת. כן במכוון שזה לא היה בכתב. זה לא היה עקבי. אם אתה נשאר ומשחק איך שאתה רוצה. למה נשארת? מבחינתי לא ידעתי אם הדברים ברורים או לא. .... ש. מתי לפי טענתך לאה אמרה להם שכדאי להם לבוא איתה כי היא פותחת גן? ת. כשנתתי ללאה פתקים לחלק להורים על רישום, בסביבות מאי. אמרתי לה חילקת להורים היא אמרה לי לא. היא אמרה לי חוץ מזה סימה וסימונה באות איתי. ש. מתי זה היה ? ת. בסביבות יולי." דליה הודתה, כי ידעה שלאה אינה מתכוונת להמשיך איתה בשנה הבאה ולכל המאוחר היה זה ביולי 2000, שמבחינה זו ניתן לראות בכך תחליף להודעה המוקדמת. 57. על כן התביעה שכנגד בגין חלף הודעה מוקדמת נדחית. 58. סוף דבר דליה תשלם ללאה את הסכומים הבאים: א. שכר בגין שעות נוספות - 9646 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מסיום כל שנה ועד התשלום בפועל. ב. הפרשי שכר מינימום - 5412 ₪ בצרוף ריבית והצמדה כחוק מיום התגבשותה של כל עילה ועד התשלום בפועל. ג. דמי הבראה - 42 ₪ בצרוף ריבית והצמדה כחוק מיום 1.9.99 ועד התשלום בפועל. שאר תביעותיה של לאה נדחות. תביעתה של דליה נדחית. בנסיבות העניין בהן מרבית תביעתה של לאה נדחתה - אין צו להוצאות. קטיניםמתנה