קצבת ילדים שנולדו בשטחים 1. שתי התובעות, שהדיון בתביעתן התקיים במשותף, הן אזרחיות מדינת ישראל, אשר נולדו והתגוררו בישראל, בכפר ברטעה המערבית, עד שנישאו לתושבי כפר ברטעה המזרחית, והלכו, כל אחת אחרי בעלה, למקום מגוריו, בברטעה המזרחית, אשר בשטח יהודה ושומרון (להלן-"האזור" או "השטחים"). כעבור למעלה מ-10 שנים, חזרו התובעות, יחד עם הבעל והילדים שנולדו להם, להתגורר בישראל. רק אז, מספר שנים לאחר שנולדו הילדים, הגישו התובעות למוסד לביטוח לאומי תביעות לקצבת ילדים. הנתבע אישר את התביעות, ושילם לתובעות קיצבת ילדים, עבור כל ילדיהן, החל ממועד הגשת התביעות למוסד, וכן לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים לפני הגשת התביעות. ככל שהתביעות מתייחסות לתקופה רטרואקטיבית שמעל 3 שנים - דחה אותן הנתבע, בטענה שהתביעות הוגשו בשיהוי, מעבר למועד שנקבע בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (בנוסח שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית לתביעות, היינו לפני תיקון מס' 19 משנת 1998 - להלן: "סעיף 296"). 2. בתביעות שלפני מבקשות התובעות לחייב את הנתבע לשלם להן את קצבאות הילדים, החל מיום לידתו של כל אחד מהילדים, או, לחלופין, לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעות למוסד. 3. אין מחלוקת כי בהיותן אזרחיות ישראל, תושבות ה"אזור", היו התובעות זכאיות לקצבת ילדים, משיש לראותן באותה תקופה כתושבות ישראל (לעניין הזכאות לקצבאות לפי חוק הביטוח הלאומי) וזאת על פי הוראות חוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח - 1977, כפי שתוקן בתשמ"ד - 1984, משהוסף סעיף 6ב, שם נקבע, בסעיף 6ב(א) "(א) לצורך החיקוקים המנויים בתוספת הביטוי "תושב ישראל" או ביטוי אחר בענין תושבות, מגורים או ישיבה בישראל האמור בהם, יראו אותו ככולל גם אדם שמקום מגוריו הוא באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, התש"י-1950, ואשר אילו מקום מגוריו היה בישראל היה נכנס בגדר ביטוי כאמור". (חוק הביטוח הלאומי - נכלל ברשימת החיקוקים שבתוספת לחוק) בהתאם לכך, בשנים מאוחרות יותר נכללו הוראות אלה גם בחוק הביטוח הלאומי - ראה תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (תחולה לגבי סוגים מיוחדים של מבוטחים), תשנ"ז - 1987, שהותקנו מכח סעיף 192א, ותיקון משנת 1994, לאותו סעיף (סעיף 378 לנוסח המשולב האחרון). המחלוקת נטושה, כאמור, בשאלת התשלום הרטרואקטיבי, בשל הגשת התביעות באיחור, מספר שנים לאחר שנולדו הילדים. 4. על העובדות הצריכות לעניין העידו בפנינו שתי התובעות (בעזרת תרגום של מתורגמנית מטעם בית הדין). הנתבע הגיש מטעמו (לגבי כל אחת מהתובעות), תעודת עובד ציבור של ראש ענף מנהל אוכלוסין במשרד הפנים, גב' לוריס הכט, וכן הוגשה תעודת עובד ציבור של פקיד התביעות, מנהל מחלקת גמלאות משפחה בסניף של המוסד בחדרה, מר שמואל עין הבר, בעניינה של התובעת הראשונה. 5. אלה הן העובדות, כפי שאפרט להלן - בהתייחס לכל אחת מהתובעות: א. התובעת הראשונה (להלן: "שדיה"): (1) שדיה, ילידת 9.1.61, אזרחית ישראלית, נולדה וגדלה בכפר ברטעה המערבית, אשר בשטח מדינת ישראל (להלן - ברטעה המערבית"). (2) בשנת 1980 נישאה שדיה לסארי קבהא, תושב החלק המזרחי של כפר ברטעה, אשר בתחום "האזור", בשטחים (להלן-"ברטעה המזרחית"). (3) בעקבות נישואיה, משלא היה לבעלה בית משלו, המשיכה שדיה להתגורר בבית הוריה בברטעה המערבית במשך 5 שנים, ובעלה היה מבקר אותה מדי יום, כדבריה (בעמ' 8): "הוא היה בא אלי וחוזר... הוא היה בא במשך היום ובלילה הוא היה הולך לישון בברטעה המזרחית. לפעמים היה נשאר לישון אצלנו". (4) בשנים הראשונות לנישואיה, בהן המשיכה להתגורר בבית הוריה בשטח ישראל, ילדה שדיה את שתי בנותיה הראשונות: מונא (ילידת 13.6.81) ומיסון (ילידת 1.1.83). שתי הבנות נולדו בבית חולים בישראל, בבקה אל גרבייה. אין מחלוקת כי שתי הבנות, מונא ומיסון, קיבלו תעודות לידה ישראליות, וכי סמוך ללידתן קיבלה שדיה מענק לידה, עבור כל אחת מהן (ראה עדותה, בעמ' 8). (5) ביום 23.1.85 עברה התובעת, עם שתי בנותיה, להתגורר בשטחים, משעזבה את בית הוריה והלכה לגור עם בעלה, בבית הוריו, בברטעה המזרחית. עם המעבר לשטח "האזור", הפקידה שדיה את תעודת הזהות הישראלית שלה וקיבלה במקומה "תעודת זהות גדתית" (כתומה), שמספרה 913502068 (ראה תעודת עובד ציבור של גב' הכט, ממשרד הפנים, וכן עדות שדיה, בעמ' 8). (6) במהלך השנים, בהיותם תושבי "האזור", נולדו לשדיה ולבעלה ששה ילדים נוספים: מאמון - יליד 25.12.83 מוחמד - יליד 10.9.86 מי - ילידת 7.2.88 מועתצם - יליד 11.3.90 מהא - ילידת 22.5.92 מחמוד - יליד 2.3.94 כל 6 הילדים שנולדו בשטחים - קיבלו עם לידתם מספרי זהות של תושבי שטחים (ראה עדות שדיה, בעמ' 9). (7) אין מחלוקת כי שדיה לא ווויתרה מעולם על אזרחותה הישראלית, וכי בכל תקופת שהותה "באזור", היא המשיכה להיות אזרחית ישראל (ראה תעודת עובד ציבור של גב' לוריס הכט). (8) הגם שהיתה אזרחית ישראל, תושבת "האזור", והיתה זכאית לקיצבת ילדים (משרואים אותה כתושבת ישראל, לפי סעיף 6ב(א) לחוק הנ"ל בדבר הארכת תקפן של תקנות שעת חירום) - שדיה לא רשמה את הילדים שנולדו לה במשרד הפנים, ולא הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעות לקצבת ילדים בגינם. לדבריה, היא לא היתה מודעת לזכאותה על פי החוק, כפי שהעידה (בעמ' 11): "ש. למה לא באת לרשום אותם בישראל, במשרד הפנים? ת. כי היתה לי תעודת זהות אדומה ולא יכולתי לרשום אותם. לא ידעתי שאני צריכה לבוא לרשום אותם בישראל. ... ש. לא רצית לבוא לפה ולקבל? ת. אף אחד לא אמר לי שאני יכולה לקבל קצבת ילדים, לפני שקיבלתי תעודת זהות, ואני לא ידעתי שמגיע לי. לו ידעתי הייתי באה קודם". (9) באוקטובר 1994, ביקשה שדיה לחזור לישראל, יחד עם בעלה וילדיה, ולהתגורר לצד משפחתה. היא הגישה בקשה פורמלית לאיחוד משפחות, משביקשה להתאחד עם אמה ומשפחתה המתגוררים בישראל, כפי שהסבירה גב' הכט בתעודת עובד הציבור: "ב- 27.10.94 הגישה בקשה לאחמ"ש עם אמה. ... בתקופת שהותה בשטחים היתה אזרחית ישראל. בעבר היה נוהל, כל מי שעברה לשטחים ורצתה לחזור לישראל, היה עליה להגיש בקשה לאיחוד משפחות, וזאת בין אם ויתרה או לא ויתרה על אזרחותה". עולה מעדותה של שדיה, כי ההחלטה לחזור לישראל, נבעה מהמצב הכלכלי הקשה בשטחים, שהחמיר בעקבות האינתיפאדה, כדבריה (בעמ' 10): "ש. למה באת לישראל? ת. בגלל הילדים שלי, שאוכל לתת להם לחיות, לפרנס אותם. יש לי 8 ילדים. ש. למה לא יכולת לפרנס אותם שם? ת. אבא שלהם לא יכול היה לפרנס אותם שם. התחילה האינתיפאדה. היה שם רע מאוד. המצב היה רע. החלטתי לחזור כי לא היה שם טוב ולא יכולתי לסבול יותר. ... ש. אם היה שם רע, והתחילה האינתיפאדה בשנת 1988, למה לא חזרתם לישראל? ת. כשהפסיק לעבוד חשבנו שהמצב ישתפר, אבל הוא רק התדרדר." (10) ביום 4.1.95 נכנסו התובעת וילדיה לישראל ועברו להתגורר בבית הוריה, בברטעה המערבית. (11) ביום 16.1.95, אושרה בקשתן של שדיה ואמה לאיחוד משפחות, ובהתאם לכך הונפקה לה תעודת זהות ישראלית. כל ילדיה, לרבות הילדים שנולדו בשטחים, נרשמו בתעודת הזהות של האם, קיבלו מספרי זהות ישראליים ונרשמו במרשם הפנים בישראל (ראה תעודות עובד ציבור של גב' לוריס הכט ושל פקיד התביעות, שמואל עין הבר). יצויין, כי שדיה והילדים חזרו להתגורר בישראל, בבית הוריה, בברטעה המערבית בשנת 1995 - אך בעלה, סארי קבהא, הצטרף אליהם רק כשנתיים-שלוש מאוחר יותר (ראה עדות שדיה, בעמ' 9). (12) סמוך לאחר חזרתה לישראל, ביום 26.1.95, הגישה שדיה תביעה לקצבת ילדים בגין כל שמונת ילדיה (ראה טופס התביעה לקצבת ילדים, מוצג נ/1). להזכירך, שהבת הבכורה, מונא, אשר נולדה בישראל בשנת 1981, כבר היתה כבת 14 בעת הגשת התביעה, הבת מיסון היתה בת 12, הבן השלישי, מאמון, שכבר נולד באזור, היה בן 11, ואחריו שאר הילדים, כולם ילידי האזור, שהאחרון בהם נולד במרץ 1994, כ-10 חודשים לפני שהתובעת חזרה עם הילדים לישראל . (13) ביום 29.1.95 אישר הנתבע את התביעה, עבור כל 8 הילדים, החל מיום כניסת הילדים לישראל, ב- 4.1.95 , והחל בתשלום שוטף של הקצבה לחשבון הבנק של התובעת, בכפר ערה. (14) כעבור שנתיים, פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה דאז, אל פקיד התביעות, במכתב מיום 27.2.1997, וביקשה לשלם לה את קיצבת הילדים, עבור כל הילדים "רטרואקטיבית מיום הוולד הילדים ועד למועד שהחלתם לשלם" (ראה המכתב, נספח א' לכתב התביעה של שדיה). בתשובה לפנייתה, הודיע לה פקיד התביעות כי הוחלט לאשר את התביעה לתשלום קיצבת הילדים לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים מיום הגשת התביעה, היינו מינואר 1992, כפי שהסביר מר עין-הבר במכתבו מיום 4.9.97 (נספח ב' לכתב התביעה של שדיה): "הרינו להודיעך כי אישרנו את תביעתך שהוגשה ביום 26.1.95. סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "כל תביעה לגמלת כסף יש להגיש תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה", אולם רשאי המוסד על פי החוק, להפעיל שיקול דעת ולאשר גמלה לתקופה רטרואקטיבית מעל ל-12 חודשים מיום הגשת התביעה. על פי שיקול שעת שהפעלנו, אושרה לך זכאות לתקופה של 3 שנים מיום הגשת התביעה, מ- 1.1.92 עד ינואר 1995... ... החל מתאריך 2.95 משולמת לך קיצבת ילדים מדי חודש...". (15) כפי שצויין במכתב, בגין התקופה הרטרואקטיבית של 3 שנים, הפקיד הנתבע בחשבונה של שדיה סכום של -. 45,343 ₪. (16) בתעודת עובד ציבור, הסביר מר עין-הבר, מנהל מחלקת גמלאות משפחה בסניף המוסד בחדרה , את השיקולים והנימוקים, על פיהם החליט הנתבע לשלם לתובעת את קיצבת הילדים לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים (הגם שלא הוגשה תעודת עובד ציבור דומה, המתייחסת לתקיה, התובעת השנייה (חרף החלטת בית הדין מ יום 21.1.03), ברי כי מדובר באותם שיקולים ונימוקים, ובאותן הנחיות, על פיהן הוחלט בשני המקרים): "על פי שיקול הדעת שניתן לפקיד התביעות מכוח סעיף 296 לחוק ובהתאם להנחיות, במקרים כגון אלו משולמת הקיצבה 3 שנים למפרט ממועד הגשת התביעה מהנימוקים הבאים: א. הילדים נרשמו במשרד הפנים וקיבלו מספר זהות ישראלי רק בסמוך להגשת התביעה למוסד. ב. עד למועד הרישום (סמוך להגשת התביעה) לא ידע המוסד על לידתם וקיומם של הילדים. ג. מאחר והתביעה הוגשה באיחור, הרי לא ידוע למוסד אם הילדים שהו לאורך התקופה באזור או מחוצה לו ואולי במדינה אחרת, אין אפשרות לערוך חקירות ולקבל מידע על הנעשה באזור. ד. הגב' קבהא שדיה לא ביטחה עצמה במוסד ולא שילמה כל דמי ביטוח עד סמוך להגשת התביעה". בהתייחס לפסיקת בית הדין הארצי, המסייגת את שיקול הדעת שניתן לפקיד התביעות, לפי סעיף 296 (כנוסחו אז), הוסיף מר עין הבר בתעודת עובד הציבור: "בשונה מהמקרים בהם הוכרה בפסיקה זכאות לשבע שנים למפרע, כאן אין לומר כי עילת הזכאות היתה מעוגנת באירוע שמצא ביטוי במסמך רשמי, אלא בסמוך להגשת התביעה. לכאורה, לפי סעיף 296, היה ראוי לשלם קצבה רק באותה שנה בה הוגשה התביעה, כלומר מקסימום קצבה למשך שנה אחורנית, שהיא שנת העילה. בהנחיות לעניין שיקול דעת לפי הסעיף הנ"ל הוחלט כי תשולם קצבה במשך 3 שנים למפרע מיום הגשת התביעה" . (17) אין מחלוקת כי התובעת חייבת בתשלום דמי ביטוח, עבור כל שנות שהותה באזור, וכי החוב שהצטבר אכן קוזז מסכום הקיצבה הרטרואקטיבית הכוללת ששולמה לה. (18) לגרסת שדיה, במהלך כל תקופת שהותה באזור, היא וילדיה מעולם לא עזבו את תחומי שטח האזור, כדבריה (בעמ' 8): "לא יכולתי לצאת מהשטחים. כל הזמן לא יצאתי מהשטחים. לא נסעתי לחו"ל לא אני ולא הילדים." וכן בעמ' 11: "ש. בעלך לא ניסה לחפש עבודה בירדן או במקום אחר? ת. לא נסעתי לארץ אחרת, לא אני ולא הילדים ולא בעלי, גם המצב לא איפשר לנו." א. התובעת השנייה (להלן: "תקיה"): (1) תקיה, ילידת 3.9.57, אזרחית ישראלית, גם היא נולדה וגדלה בברטעה המערבית, בשטח מדינת ישראל. (2) בשנת 1979 נישאה תקיה למחמוד קבהא, תושב ברטעה המזרחית (שרקייה), בתחום "האזור", בשטחים. (3) לאחר נישואיה, המשיכה תקיה להתגורר בבית הוריה בברטעה המערבית (בישראל) במשך כשנה. בעלה נהג לבקר אותה מדי פעם, כדבריה (בעמ' 3): "הוא היה בא והולך". (4) במהלך השנה הראשונה לנישואיה, בעת שהתגוררה בבית הוריה בישראל, ילדה תקיה את בתה הבכורה: חנאן (ילידת 28.5.80), בבית החולים בבקה אל גרבייה. (5) בשנת 1980 היא עברה עם בתה להתגורר ב"אזור", משהלכה לגור עם בעלה בבית הוריו בברטעה המזרחית (שרקייה). עם המעבר לשטח האזור, הפקידה תקיה את תעודת הזהות הישראלית שלה וקיבלה במקומה "תעודת זהות גדתית", שמספרה 902467026 (ראה תעודת עובד ציבור של גב' הכט וכן עדות תקיה, בעמ' 2). (6) ב- 3.2.82 ילדה תקיה את הבן השני, אבראהים, אשר גם הוא נולד בבית חולים בבקה אל גרבייה. אין מחלוקת כי שני הילדים הראשונים, חנאן ואבראהים קיבלו תעודות לידה ישראליות, וכי סמוך ללידתם קיבלה תקיה מענק לידה (ראה עדותה, בעמ' 7). במהלך שנות מגוריה ב"אזור" נולדו לתקיה חמישה ילדים נוספים, אותם היא ילדה בביתה, בברטעה המזרחית: עבד אל רחמאן - יליד 26.7.85 מוחמד - יליד 18.10.86 סעד - יליד 16.8.88 אימן - יליד 12.12.92 לדברי גב' הכט, כל 7 הילדים - "נרשמו בקובץ שטחים". במועד מאוחר יותר, לאחר שחזרה להתגורר בישראל, נולד לתקיה ילד נוסף, בבית חולים "הלל יפה" בחדרה. (7) אין מחלוקת כי גם תקיה המשיכה להיות אזרחית ישראלית גם במהלך תקופת שהותה ב"אזור", משלא ויתרה על אזרחותה עם המעבר לאזור (ראה תעודת עובד ציבור של גב' לוריס הכט). (8) תקיה לא רשמה במשרד הפנים בישראל את הילדים שנולדו לה ב"אזור", ולא הגישה בגינם תביעות לקצבת ילדים. גם תקיה, כמו שדיה, העידה כי לא היתה מודעת לזכאותה לקיצבת ילדים, בהיותה תושבת השטחים, כדבריה (בעמ' 2): "ש. למה לא פנית לביטוח לאומי קודם לכן, למה רק ב-1995? ת. לא ידעתי שאני יכולה לפנות אליהם. ... ש. את לא הלכת לרשום את הילדים שנולדו לך במשרד הפנים? ת. לא. לאבא שלהם לא היתה תעודת זהות ולא יכולנו לרשום אותם. אף אחד לא אמר לנו שאפשר לרשום אותם. לא ידענו שאפשר. ש. שאלת, ביררת אם את יכולה לרשום אותם בישראל? ת. לא. לא ידעתי." בחקירה הנגדית הוסיפה תקיה אף זאת (בעמ' 7): "ש. למה לא הגשת תביעה לקצבת ילדים מיד כשהילדים נולדו, אם האחים שלך כן מקבלים קיצבה? ת. אף אחד לא אמר לי. ש. את אמרת שאת ידעת שמגיע קצבת ילדים, מתי ידעת? ת. כשקיבלתי את תעודת הזהות שלי - אז נודע לי. ש. בכל הזמן שהיית בברטעה המזרחית, מישהו ביקש ממך לשלם דמי ביטוח לאומי? ת. לא". (9) נוכח המצב הכלכלי הקשה בשטחים, משחלה בעלה והפסיק לעבוד, ביקשה תקיה לחזור לישראל ולהתגורר עם בעלה וילדיהם ליד משפחתה, בברטעה המערבית, כפי שהסבירה (בעמ' 3): "ש. מה פתאום החלטת ב-1995 לחזור לישראל, הרי כל הילדים למדו בבית ספר. ת. באנו לאיחוד משפחות. בעלי רצה להתפרנס בישראל ולאכול. ש. שם לא היתה פרנסה? ת. לא. אין. ... ש. מה קרה שפתאום רציתם לעבור לישראל, היה שם לא טוב? ת. נכון. היה לא טוב שם. ... ש. מה קרה ב-1995 שדווקא אז החלטתם לחזור? ת. בעלי היה חולה. הוא לא עבד. הוא היה חולה. עבד שנתיים וישב ואחר כך שוב עבד ושוב חלה". ובהמשך, בעמ' 5: "ש. עד 1995 המצב היה כזה שאפשר היה לסבול שם, ואפשר היה לחיות שם, נכון, אחרת הייתם חוזרים לפני כן? ת. נכון. אבל החיים שם מאוד קשים. ש. מה טוב פה? ת. אפשר לחיות, אפשר לעבוד, להביא כסף." (10) באוקטובר 1994 הגישה תקיה בקשה פורמלית לאיחוד משפחות, ומשאושרה בקשתה, בשנת 1995, נרשמו גם ילדיה בישראל, כפי שהסבירה גב' הכט בתעודת עובד הציבור: "ב- 8.9.94 הוגשה עבורה בקשה לאחוד משפחות עם אמה. ב- 27.2.95 בקשתה אושרה וילדיה נרשמו בקובץ ישראל. בתקופת שהותה בשטחים היתה אזרחית ישראלית, לא ויתרה על האזרחות הישראלית..." בפברואר 1995 קיבלה, אפוא, תקיה תעודת זהות ישראלית, שבה נרשמו ילדיה, משקיבלו כל הילדים, לרבות אלה שנולדו באזור, מספרי זהות ישראליים (ראה תעודת עובד ציבור של גב' לוריס הכט; וכן תמצית רישום ממשרד הפנים). בעלה של תקיה, הצטרף אליה כעבור כשנה, בשנת 1996, גם הוא קיבל תעודת זהות ישראלית ועבר להתגורר עמה בברטעה המערבית (ראה עדותה, בעמ' 5). (11) מיד לאחר שחזרה לישראל, ביום 28.2.1995, הגישה תקיה למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת ילדים בגין הילדים שנולדו לה במהלך השנים (ראה תמצית רישום ממשרד הפנים וכן טופס התביעה לקצבת ילדים שסומן כמוצג נ/1, בתיק בל 1454/98). נזכיר גם כאן, כי במועד הגשת התביעה היתה הבת הבכורה, חנאן (שנולדה בישראל) כבת 15, הבן אבראהים היה כבן 13, הבן השלישי, עבד אל-רחמן, שכבר נולד באזור, היה בן 10, ואחריו עוד 3 ילדים שנולדו באזור. (12) הנתבע אישר את התביעה, בפברואר 1995, החל מיום כניסת הילדים לישראל, והחל בתשלום שוטף של הקצבה לחשבון הבנק של התובעת, בבנק הפועלים. (13) גם תקיה, באמצעות בא כוחה, פנתה אל פקיד התביעות, במכתב מיום 2.1.1997, וביקשה לשלם לה את קיצבת הילדים, לתקופה רטרואקטיבית "לגבי השנים שלפני 1995" (ראה המכתב, נספח א' לכתב התביעה של תקיה). בתשובה לפנייתה, הודיע פקיד התביעות לתקיה, בדומה להודעה ששלח לשדיה, כי הוחלט לאשר את התביעה לתשלום קיצבת הילדים לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים מיום הגשת התביעה, היינו מפברואר 1992, מאותם נימוקים שפירט במכתבו לשדיה (ראה המכתב, מיום 8.10.97, נספח ב' לכתב התביעה של תקיה), משציין את המועדים: על פי שיקול שעת שהפעלנו, אושרה לך זכאות לתקופה של 3 שנים מיום הגשת התביעה, מ- 2/92 עד 2/95... ... החל מתאריך 3.95 משולמת לך קיצבת ילדים מדי חודש...". (14) כפי שצויין במכתב, בגין התקופה הרטרואקטיבית של 3 שנים, הפקיד הנתבע בחשבונה של תקיה סכום של -. 26,817 ₪ (לאחר ניכוי חוב דמי ביטוח , בסך 8,406 ₪). (15) לגרסת תקיה, במהלך כל תקופת שהותה באזור, היא וילדיה מעולם לא עזבו את תחומי שטח האזור, כדבריה (בעמ' 5): "ש. כשהייתם בברטעה המזרחית, נסעתם לבקר בירדן? ת. לא. לא נסעתי לשום מקום. ש. גם הילדים לא? ת. לא וגם בעלי לא." 6. המסגרת הנורמטיבית - הוראות החוק והפסיקה: הזכאות לגמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), מותנית, בדרך כלל, בהיותו של המבוטח תושב ישראל (ראה הגדרת "מבוטח" בסעיף 240, בפרק י"א לחוק (ביטוח זיקנה ושאירים), אליו מפנים סעיפים אחרים בחוק, לרבות סעיף 65(א), בפרק הדן בביטוח ילדים). כפי שכבר צויין (בהתאם לסעיף 6ב(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום, שצוטט לעיל) - בהיותן אזרחיות ישראל, כל השנים, לרבות השנים בהן היו התובעות תושבות השטחים (בברטעה המזרחית) - יש לראותן כתושבות ישראל, לעניין הזכאות לקצבאות לפי חוק הביטוח הלאומי (וגם לעניין חובת תשלום דמי הביטוח). אין, אפוא, מחלוקת, כי התובעות היו זכאיות לקצבת ילדים (אילו הגישו את התביעות במועד) עבור כל אחד מילדיהן, בין אם הילד נולד בישראל ובין אם הוא נולד ב"אזור", בכפוף להגדרות ולתנאי הזכאות על פי החוק. משהוגשו התביעות בשיהוי ניכר, מספר שנים לאחר שנולדו הילדים, כי אז מותנית תקופת הזכאות בשיקול דעת המוסד, בהתאם לסעיף 296 לחוק, לפי הנוסח שהיה בתוקף במועד הגשת התביעות (לפני תיקון מס' 19 משנת 1998): "כל תביעה לגמלת כסף תוגש תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, אולם רשאי המוסד ליתן גמלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור." על פי הפסיקה, מזה שנים רבות, תביעה שהוגשה למוסד בשיהוי - לא תדחה על הסף, אלא תבדק לגופה, ככל שניתן, הגם שבמסגרת הפעלת שיקול הדעת, אפשר שחלוף הזמן יהא גם אחד הנימוקים לדחיית התביעה - אך לעולם לא יהיה הטעם היחיד. "הדרך הנכונה להפעלת הסמכות שהוקנתה בסיפא של סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי - סמכות שהוקנתה למוסד לביטוח לאומי, כשבצידה זכות לתובע כי אכן תופעל הסמכות במקרים הראויים - היא לשקול בכל הגורמים גם יחד, ולהחליט לאור משקלם המצטבר, תוך איזון האינטרסים הלגיטימיים." (המוסד לביטוח לאומי - ישעיהו פרגר, דב"ע לא/73-0 המוסד לביטוח לאומי - ישעיהו פרגר, פד"ע ג' 100, 104; עב"ל 54/99 טרז סויסה - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לג(100) 24). בבואו לבחון את התביעה ולהפעיל את שיקול דעתו בשאלת השיהוי - על פקיד התביעות לבחון, בתחילה, האם התקיימו שני תנאים מצטברים: הראשון, האם המבוטח השתהה בהגשת התביעה למוסד עקב חוסר ידיעה או מסיבה טובה אחרת; והשני, האם מדובר באירוע שניתן להוכיחו במסמך רשמי . אם התקיימו שני התנאים הנ"ל - כי אז ישלם המוסד את הגמלה רטרואקטיבית, לכל התקופה, החל מיום הזכאות, כדברי הנשיא גולדברג (בדעת הרוב) בדב"ע נד/87-0 חביבה אליעזר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 233 (להלן: "פ"ד חביבה אליעזר"): "לדעתי, מקום בו מבוטח אינו תובע את המגיע לו מחוסר ידיעה, או מסיבה טובה אחרת... אין כל הצדקה שלא להעניק לו את הקצבה בתוקף למפרע, מיום הזכאות. הוראת סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 296 לנוסח המשולב האחרון - נ.ו) צריך שתהיינה ישימות, רק מקום בו יש צורך להוכיח אירוע (כגון פגיעה בעבודה) שלא באמצעות מסמך רשמי. יחד עם זאת, מקום בו מבוטח אינו תובע גימלה, במודע, כפי שנקבע עובדתית על ידי בית הדין האזורי במקרה שלפנינו (...), ולאחר מכן חוזר בו, אין כל מקום לאפשר לו לחזור בו ואזי לא יהיה זכאי לפיצוי מעבר למה שהמוסד הסכים במקרה זה" (שם, הסכים המוסד לשלם למערערת קיצבת זיקנה, לתקופה רטרואקטיבית של שנתיים). כאשר עילת הזכאות מעוגנת באירוע המוצא ביטויו במסמך רשמי, וכאשר המבוטח לא עיכב במודע את הגשת תביעתו - כי אז, "מתחם הסבירות" על פיו יחליט פקיד התביעות, הוא פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, התשי"ח -1958, היינו פרק זמן של שבע שנים, כדברי כב' הנשיא גולדברג בפסק דין מאוחר יותר, בדב"ע נד/287-0 המוסד לביטוח לאומי - חיה הררי ואח', פד"ע כ"ח 121, משפסל את הנחיות המוסד בעניין שיקול הדעת לפי סעיף 296: "... מסקנתנו היא כי ההנחיות, בכל הנוגע לקיצבאות המגיעות למבוטח אשר עילת זכאותו מעוגנת באירוע המוצא ביטוי במסמך רשמי (לידה, גיל, פטירה), ואשר לא עיכב במודע את הגשת התביעה למוסד (כפי שהיה בפרשת חביבה אליעזר), לוקות בחוסר סבירות קיצונית. משכך הדבר, ולאור החלטת הרוב בדב"ע נד/87-0 ובדב"ע נד/258-0, לא נותר לנו אלא לקבוע את "מתחם הסבירות" לעניין סעיף 128 לחוק. לנו נראה, כי בכל אחד משלושת המקרים שנמנו לעיל, יהיה זה סביר לקבוע כתקופת שיהוי את פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1968 דהיינו שבע שנים, כפרק הזמן שבגינו תשולם קיצבה בתוקף למפרע מיום הגשת התביעה.." על אותה הלכה, ועל פי אותם עקרונות, כפי שנקבעו בפסקי הדין בעניין חביבה אליעזר ובעניין חיה הררי, חזר בית הדין הארצי ופסק בשורה ארוכה של פסקי דין (ראה: דב"ע נה/115-0 מרים יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 121; דב"ע נה/272-0 המוסד לביטוח לאומי - דוד ומלכה סאקס, פד"ע כט 573; דב"ע נה/234-9 מרדכי ובר - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כט(2) 60; דב"ע נו/173-0 המוסד לביטוח לאומי - עזבון המנוחה לאה נאור ז"ל, פד"ע ל 129; דב"ע נו/315-0 שיפרט - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לא(1) 76; דב"ע נו/183-0 אברהם הרוש - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי ל(2) 7; דב"ע נז/150-0 אברהם מוזס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102; עב"ל 54/99 טרז סויסה - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לג(100) 24; וכן עב"ל 1303/00 הדסה בוקסבאום - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לג(48), 32). הכלל הוא, אפוא, כי תביעה לגמלת כסף, אשר עקב חוסר ידיעה או מסיבה טובה אחרת הוגשה למוסד בשיהוי, מעבר למועד הקבוע בסעיף 296 לחוק, היינו למעלה משנה מיום שנוצרה עילת התביעה, כל אימת שעילת הזכאות מעוגנת באירוע המוצא ביטויו במסמך רשמי - תשולם הקיצבה לתקופה רטרואקטיבית של שבע שנים מיום הגשת התביעה. 7. דיון והכרעה - יישום הוראות החוק והפסיקה במקרים שלפנינו על פי מכלול העדויות והראיות שהובאו בפני בית הדין, משנתתי דעתי לטענות באי כח הצדדים בסיכומיהם - לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בשיקול דעת המוסד ולהורות על תשלום קיצבת הילדים לתקופה רטרואקטיבית העולה על התקופה שאושרה, משלא התמלאו התנאים המצטברים הנ"ל, אשר בהתקיימם קבעה הפסיקה (על פי נוסח החוק שהיה בתוקף במועד הרלבנטי לתביעות כאן) כי יש להעניק את הקצבה למפרע לתקופה של 7 שנים, לא כל שכן החל מיום שנולדו הילדים, מהנימוקים שאפרט להלן: (1) התובעות נולדו וחיו בישראל, יש להן קרובי משפחה וחברים בישראל, וגם לאחר שנישאו ועברו להתגורר בברטעה המזרחית הן שמרו על קשר עם משפחתן בברטעה המערבית. סביר, אפוא, להניח כי הן ידעו שבארץ משתלמת להורים קיצבת ילדים עבור ילדיהם. אפשר שמסיבות כלשהן, מטעמים פוליטיים או אחרים, הן בחרו שלא להגיש את התביעות, כל עוד גרו בשטחים ולא היו תושבות ישראל, אך עקב המצב הכלכלי, שהלך והחמיר, משנעשו החיים בשטחים קשים ובלתי נסבלים, במיוחד מאז פרצה האינתיפאדה, בסוף שנות השמונים, הן חזרו להתגורר בישראל ומיד בסמוך לכך הגישו את התביעות לקיצבת ילדים, עבור כל אחד מהילדים שנולדו להן במהלך השנים. יחד עם זאת, משהעידו שתי התובעות כי הגישו את התביעות לקיצבת ילדים באיחור, לאחר שחזרו להתגורר בישראל, משלא ידעו קודם כי בהיותן אזרחיות ישראל תושבות ה"אזור" הן זכאיות לקצבת ילדים עבור כל אחד מהילדים שנולדו בישראל, או בשטחים (ראה עדות שדיה, בעמ' 11 ועדות תקיה, בעמ' 2, 7), משמע שלא היו מודעות לזכאות שקמה להן מכח החוק בדבר הארכת תקפן של תקנות שעת חירום - גירסתן לא הופרכה ונוטה אני להאמין לה. (2) אלא, שגם בהנחה שהתובעות הגישו את התביעות למוסד באיחור בשל חוסר ידיעה בדבר עצם הזכאות על פי החוק, משמע שלא עיכבו את הגשת התביעות במודע - אין מקום לאשור "אוטומטי" של התביעה לתקופה של 7 שנים - מאחר ולא התקיים התנאי השני שנקבע בפסיקה, משלא ניתן לומר במקרים אלה כי עילת הזכאות לקצבת ילדים "מעוגנת באירוע המוצא ביטויו במסמך רשמי". במה דברים אמורים? - הזכאות לקיצבת ילדים, נקבעה בסעיף 66 לחוק (ההדגשות הוספו): "הורה מבוטח זכאי לקצבת ילדים חודשית לפי פרק זה בעד כל ילד". "מבוטח" הזכאי לקיצבה ו - "ילד", אשר בגינו זכאי ההורה המבוטח לקיצבת ילדים, הוגדרו בסעיף 65 לחוק, בפרק ד' הדן בביטוח ילדים (ההדגשות הוספו): 65. (א) בפרק זה - "מבוטח" - (1) מבוטח לפי פרק י"א למעט עקרת בית כהגדרתה בסעיף 238. (2) ... "ילד"- (1) ילדו של מבוטח או של מי שהיה מבוטח; (2) מי שאינו ילדו, אם הוכח להנחת דעתו של מי שהסמיכה לכך המנהלה, כי בתקופה שנקבעה בתקנות פרנס אותו המבוטח. ובלבד שהילד נמצא בישראל ולא מלאו לו 18 שנים; והמונחים "אב" "אם" ו"הורה" יתפרשו בהתאם לכך. (ב) לא יראו ילד כנמצא בחוץ לארץ אם יצא מישראל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים; אולם המוסד רשאי לראותו כאילו הוא בישראל גם אם יצא מישראל לתקופה העולה על ששה חודשים." בענייננו, כאמור לעיל, אין מחלוקת כי התובעות הן בגדר "הורה מבוטח", משרואים אותן כ"תושב ישראל" גם בתקופת מגוריהן ב"אזור". לעניין זה - רק חלק מהעובדות מעוגנות במסמכים רשמיים (תעודת זהות ישראלית ותעודת זהות של השטחים). להזכירך, שעל פי סעיף 6ב(א) לחוק להארכת תקפן של תקנות שעת חרום, רואים אזרח ישראלי כ"תושב ישראל" אם הוא "אדם שמקום מגוריו הוא באזור", משמע שכדי לראותן כ" תושב ישראל" - יש לקבוע כי בכל התקופה שבה היו רשומות כתושבות האזור - הן אכן התגוררו באזור, או בישראל - ולא יצאו מהאזור לגור בארץ אחרת. משלא הובאה בפני הוכחה בדבר רישום מסודר ומעודכן של כניסות ויציאות מהאזור לישראל, או לארץ אחרת - אזי לא ניתן להסתפק בתעודת הזהות של השטחים (התעודה הכתומה) כדי לקבוע שעובדת מגוריהן של התובעות באזור, בכל תקופה רלבנטית לתביעה היתה מעוגנת במסמך רשמי. יתרה מזאת. אשר לילדים, עולה מהגדרת "ילד" בסעיף 65 לחוק, כי לצורך הזכאות לקיצבת ילדים לא די במידע בדבר הולדת הילדים ומועד לידתם, שאלה, בדרך כלל, נתונים המוצאים ביטויים במסמכים רשמיים (כגון: תעודת לידה, "קובץ שטחים", רישום במינהל האזרחי), אלא שדרוש גם תנאי נוסף, כדי שהזכאות לקיצבת ילדים תשתכלל - והוא עובדת הימצאותם של הילדים בישראל ("ובלבד שהילד נמצא בישראל"), או באזור (לפי סעיף 6ב(א) לחוק להארכת תקפן של תקנות שעת חרום). עובדות אלה - לא היו בידיעת הנתבע, כל שכן שלא מצאו ביטויין במסמך רשמי, כפי שציין מנהל מחלקת הגמלאות, מר שמואל עין-הבר בתעודת עובד הציבור: "מאחר והתביעה הוגשה באיחור, הרי לא ידוע למוסד אם הילדים שהו לאורך התקופה באזור או מחוצה לו ואולי במדינה אחרת, אין אפשרות לערוך חקירות ולקבל מידע על הנעשה באזור". התובעות לא הוכיחו כי קיים מסמך רשמי המוכיח את מגוריהן ואת הימצאותם של הילדים באזור בכל תקופת היותן תושבות השטחים, כל שכן שלא הציגו בפנינו מסמך כזה. במספר תיקים אחרים שעניינם זהה או דומה למקרה הנדון כאן, הובאו בפני עדויות וראיות כי עובדות אלה אינן בידיעת הנתבע, ואין להן ביטוי במסמך רשמי, כפי שהסבירה מנהלת תחום ילדים במשרד הראשי של המוסד לביטוח לאומי, גב' בר נתן, בעדותה (בתיקים מאוחדים בל 1037/97 ואח' ): "...כאשר אישה גרה בשטחים, אין אפשרות לקבל פרטים אם היא לא באה לדווח. אין גם אפשרות להיכנס לשטחים. אין לנו סמכויות לבצע שם חקירות ולכן חוסר המידע במקרים האלה חוסם גם את אורך התקופה שאנו מאשרים. ... ש. את מסכימה איתי שמשטרת הגבולות הישראלית מפקחת על אנשים שיוצאים ונכנסים מישראל או מהאזור לחו"ל? ת. זה נכון אבל הם לא רישומים כל כך מדוייקים. ש. את אומרת שאת לא יכולה לערוך בדיקות למי שיוצא מ"האזור", זאת אומרת מדינת ישראל, לא יכולה לדעת אם מישהו יוצא מג'נין לירדן למשל? ת. אני לא אמרתי את זה. אני לא יודעת. אני, כעובדת המוסד לביטוח לאומי, אינני יכולה להיכנס לאזור ולאמת את הנתונים שאני מקבלת מהתובעת". גם פקיד התביעות, העיד שם באותו עניין: לגבי תושבי שטחים, אנחנו לא יודעים איפה הם (הילדים) נולדו, ואין רישום על היציאות שלהם מהשטחים לחו"ל". בתעודת עובד ציבור נוספת, אשר הוגשה שם, בתיקים הנ"ל, עמדה גם מנהלת המחקר באגף אוכלוסין של המוסד לביטוח לאומי, גב' טובה ידידיה, על הקושי באיתור מידע בדבר כניסות ויציאות משטח האזור, ועל הבעייתיות בניסיון להסתמך על מידע כזה: "תושבי יו"ש ועזה יוצאים ונכנסים עם דרכונים פלסטיניים (המידע על יציאתם וכניסתם נרשם בביקורת הגבולות בקובץ מיוחד שבניהול "אבן מתגלגלת" המטופל על ידי המנהל האזרחי). המידע שמצטבר בקובץ המיוחד לא מגיע לקבצי משרד הפנים וגם לא לקבצי המוסד לביטוח לאומי ולכן אין בידינו מידע על יציאות וכניסות מהארץ של תושבי יו"ש ועזה. מבירור שערכתי עם גב' רחל לימור (רב פקד) ממשטרת הגבולות עולה שגם בידם אין את נתוני הקובץ עם רישומי כניסות ויציאות מהארץ של תושבי עזה ויו"ש ...". הנה כי כן, לא רק זאת, שהמידע אודות יציאות וכניסות משטח האזור, אם קיים, אינו נגיש למוסד לביטוח לאומי או למשרד הפנים, שלא כמו מידע על יציאות וכניסות של תושבי ישראל היוצאים את שטח המדינה באמצעות דרכון ישראלי, שאז הם נרשמים במשטרת הגבולות, אלא אף זאת, שגם בידי משטרת הגבולות לא קיימים נתוני הקובץ המיוחד המכונה "אבן מתגלגלת" המכיל מידע על יציאה וכניסה משטח האזור. משכך הם פני הדברים, אין מקום להטיל את החובה על הנתבע לאתר מידע על יציאות וכניסות של תושבי שטחים, שלא ניתן לאתר במאמץ סביר, כל שכן שלא ניתן לומר כי עובדת מגוריהן של התובעות והימצאותם של הילדים באזור - הן עובדות המוצאות ביטויין במסמך רשמי. משמותנית הזכאות לקצבת ילדים בתנאי מהותי והכרחי של מגורי התובעות בישראל ושל המצאות הילדים בישראל (או בשטח האזור), ועולה מהראיות שהובאו בפני כי לא קיימים מסמכים רשמיים בדבר כניסות ויציאות של התובעות ושל הילדים מישראל או מהאזור - כי אז גם בעניין זה לא ניתן לומר שעילת הזכאות "מעוגנת באירוע המוצא ביטויו במסמך רשמי" בלבד. (3) נתתי דעתי לעדותן של התובעות, אשר העידו כי בכל התקופה, מיום שעברו מברטעה המערבית (הישראלית) לברטעה המזרחית (בשטחים), הן וילדיהן גרו ונמצאו באזור - וגירסתן אמינה עלי . היא הנותנת, שלצורך הקביעה כי בכל תקופה רלבנטית לתביעה מקום מגוריהן של התובעות היה בישראל או באזור, והילדים "נמצאו בישראל" או באזור - נדרש ברור של העובדות, וחקירה של עדים - משמע שאלה עובדות אשר אינן מעוגנות במסמך רשמי. אלא, שכאמור, לעניין שיקול הדעת, לפי סעיף 296 לחוק, כפי שנקבע בפסיקה (בעניינן של חביבה אליעזר ושל חיה הררי, ובפסיקה שבאה בעקבות שני פסקי דין אלה) - תקופת השיהוי הזהה לפרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, היינו 7 שנים, תחשב "כפרק הזמן שבגינו תשולם הקיצבה בתוקף למפרע מיום הגשת התביעה" - אם עילת הזכאות מעוגנת בארוע המוצא ביטוי במסמך רשמי. תנאי זה לא התקיים. (4) הנה כי כן, משנותר ספק אם התובעות עיכבו את הגשת התביעות למוסד במודע, והוכח כי עילת הזכאות לקיצבת ילדים, בנסיבות המקרה, לא היתה במלואה "מעוגנת באירוע המוצא ביטויו במסמך רשמי" - על פי הפסיקה, לא התקיימו התנאים המחייבים תשלום רטרואקטיבי של קיצבאות הילדים לתקופה של 7 שנים, לא כל שכן מיום לידתו של כל אחד מהילדים. 8. יש לבחון, אפוא, את שיקול הדעת שהפעיל הנתבע, משהחליט לאשר את התביעות לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים מיום הגשת התביעות. בבואו לבחון את מדיניות הנתבע ואת ההנחיות שהוציא המוסד בעניין הקריטריונים לתשלום הקיצבאות למפרע, ולפקח על הפעלת שיקול הדעת של פקיד התביעות לפי סעיף 296 לחוק, נוהג בית הדין "בהתאם לעקרונות של פיקוח שיפוטי על הפעלת שיקול דעת על-ידי גופים ציבוריים הפועלים מכוח החוק" (דב"ע לט/27-0 מזל שרביט - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י 415). לא בקלות יתערב בית הדין בשיקול הדעת הנתון, על פי החוק, לפקיד התביעות, אלא כאשר החלטת המוסד לוקה בחוסר סבירות ומידתיות, כפי שנאמר בדב"ע נה/115-0 מרים יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 121, בדברי כב' השופטת ברק: "...נאמר מיד, כי שיקול דעת הנתון בחוק למוסד לביטוח לאומי, כשיקול דעת הנתון לכל רשות ציבורית, אינו שרירותי. הוא כפוף בראש וראשונה לדרישת תום הלב, הוא כפוף גם לכללי ההגינות והנאמנות כלפי הציבור החלה על כל רשות מנהלית. זאת מכוח אותה דואליות נורמטיבית המחילה על רשות מנהלית, הן נורמות מהמשפט הפרטי והן נורמות מהמשפט הציבורי. ... בענייננו מדובר בביטחון סוציאלי, ועל כן חובת הנאמנות של המוסד לביטוח לאומי כלפי האזרחים גדולה עוד יותר. למעשה מדובר כאן ב"טריאליות" נורמטיבית - חלות על העניין נורמות מן המשפט הפרטי, עליהן כנדבך נוסף חלות נורמות מן המשפט המנהלי מכוח חובת הנאמנות המיוחדת של גוף ציבורי כלפי הציבור, ועל שתי מערכות נורמות אלו חלות נורמות משטח הביטחון הסוציאלי. שיקול דעתו זה של המוסד לביטוח לאומי נתון לביקורת שיפוטית של בית הדין לעבודה, מכוח הסמכות הנתונה לו בפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי. על בית הדין מוטלת החובה לבחון, האם המשיב עשה שימוש בשיקול דעתו בצורה סבירה. אחד המבחנים שיש להחיל, הוא מבחן המידתיות - הפרופורציונליות..." בנסיבות המקרים שלפני, בהתחשב, מחד גיסא, בכך שזכאות התובעות לקצבת ילדים אינה מוטלת בספק, שיש נתונים מוכחים על לידת הילדים ונתתי אמון בגירסת התובעות, כי הן וילדיהן גרו ונמצאו ב"אזור" ולא יצאו ממנו; ובהתחשב, מאידך גיסא, בתכלית החקיקה ובמטרת קיצבת הילדים, המיועדת לשימוש יום יומי, כהשתתפות בהוצאות הכרוכות בגידול השוטף של הילדים, במהלך שנות ילדותם, ובכך שהתביעות הוגשו באיחור רב, שנים, ואף שנים רבות, לאחר שהילדים נולדו, היינו לאחר שנוצרה עילת הזכאות - אני סבורה כי החלטת הנתבע לאשר את התביעות לתקופה של 3 שנים רטרואקטיבית מיום הגשתן, עומדת במבחן הסבירות והמידתיות וכי אין מקום להתערב בשיקול הדעת של פקיד התביעות, המוקנה לו על פי החוק. בבואי לבחון אם הנתבע הפעיל את שיקול דעתו בצורה סבירה ומאוזנת, הבאתי בחשבון גם את הנטל הכספי הכבד הכרוך בתשלום הקיצבאות לתקופה ארוכה למפרע, משתלויות ועומדות כנגד הנתבע עשרות תביעות דומות, המתייחסות , ביחד, למאות ילדים. לפי נתוני משרד הפנים, כ- 1000 נשים במצב דומה לזה של התובעות. מדובר, אפוא בסכומים של עשרות אלפי שקלים, ולעיתים מאות אלפי שקלים לכל משפחה (ראה פירוט החישוב ב"כתב תשובה מטעם המוסד לביטוח לאומי" אשר הוגש כתשובה לפניית בית הדין הגבוה לצדק, בבג"ץ 1512/89) ו- 2271/98). ברי, אפוא, כי תשלום הקצבאות לתקופה רטרואקטיבית של שנים רבות יגרום להכבדה ניכרת ומשמעותית על תקציב המוסד לביטוח לאומי, היינו על כספי ציבור המבוטחים שלמענם מיועד התקציב. על ההתחשבות בשיקולים תקציביים, בקביעת המדיניות בתחום הבטחון הסוציאלי, ובפרוש החקיקה בתחום הבטחון הסוציאלי, ראה עב"ל 50358/97 עיזבון המנוח חנה ליבוביץ ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 515, בעמ' 525: "בבואו לפרש את חקיקת הביטחון הסוציאלי, יתחשב בית הדין בשיקולים התקציביים המעוגנים בתכליתה של החקיקה". 9. אוסיף אף זאת, שבעקבות הפסיקה שאוזכרה לעיל, אשר הרחיבה את תשלומי הקיצבאות לתקופה ארוכה של 7 שנים למפרע מיום הגשת התביעה (בהתקיים התנאים שאוזכרו שם) נקט המחוקק בצעד, והבהיר את עמדתו, מששינה את סעיף 296, בקובעו כי התשלום הרטרואקטיבי, בשום מקרה, לא יעלה על 48 חודשים (ראה נוסח הסעיף, כפי שתוקן בתיקון מס' 19 משנת 1998 (ההדגשה הוספה): "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה. הוגשה תביעה לאחר המועד האמור בסעיף קטן א', וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד התקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בתקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור..." מתיקון החוק ניתן, אפוא, ללמוד על מגמת המחוקק לקצר את תקופת התשלום הרטרואקטיבי, עד למקסימום של 4 שנים, ויש בכך כדי להשפיע על הפרוש ההולם של המצב המשפטי שקדם לתיקון החוק. ראה לעניין זה דברי כב' השופט אריאל בע"א 7451/96 אביבה אברהם ואח' נ' בנק מסד בע"מ ואח', פ"ד נג(2) 337, 348-349 (שם לגבי תיקונים בחוק הבנקאות): "...אמנם אין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו טרם התיקונים, אולם יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת לאותם חוקים. פרשנות זו, במגבלות לשון החוק, היא התכלית הראויה שכן היא משתלבת ונעה עם מגמת מכלול החוקים הצרכניים אותם מעצב המחוקק. העובדה כי תיקוני החוק באו מאוחר יותר, אין בהם, בהכרח, כדי להפריע לפרשנות הנכונה של הדברים. יתר על כן מגמת החקיקה, כפי שהיא משתקפת מהחוק דהיום יכולה לשמש נקודת אור להבהרת המצב המשפטי הרלבנטי במועד אירוע המקרה, נשוא ענייננו..." בענייננו, הגם שסעיף 296, כפי שהיה בתוקף במועד הגשת התביעות למוסד, לא הגביל את אורך תקופת התשלום למפרע, והשאירה לשיקול דעת המוסד, הרי משקבע המחוקק במועד מאוחר יותר כי התקופה המקסימלית לתשלום קיצבאות למפרע לא תעלה על 4 שנים - ניתן ללמוד מכך על מגמת המחוקק להפחית את התקופה של התשלום למפרע. החלטת הנתבע, לאשר לתובעות תשלום של 3 שנים למפרע, היינו לתקופה הקרובה למקסימום על פי החוק המאוחר יותר - איננה, אפוא, בלתי סבירה. אזכיר אף זאת, שלאחרונה צומצמה עוד יותר התקופה האפשרית לתשלום רטרואקטיבי של קצבת ילדים, במיוחד לגבי ילדים שנרשמו במרשם האוכלוסין לאחר שחלפו 30 יום מיום לידתם, כפי שנקבע בתיקון סעיף 296, אשר נכנס לתוקף ביום 1.7.03 (ההדגשות הוספו): "296. (א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; ... (ב1) על אף הוראות סעיף קטן (ב), נרשם ילד במרשם האוכלוסין, לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, לאחר שחלפו 30 ימים מיום לידתו, לא תשולם בעדו קצבה לפי פרק ד' בעד תקופה העולה על 3 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה. (ג) ..." המגמה היא, אפוא, להפחית את התשלומים הרטרואקטיביים להרבה פחות משבע שנים. 10. הנה כי כן, אף אם הייתי נוטה ללכת אחר כוונת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בנוסח המתוקן של סעיף 296, ולאשר את התביעה לתקופה רטרואקטיבית של 4 שנים לפני הגשת התביעה למוסד - מששוכנעתי כי הנתבע שקל שיקולים עניניים ורלבנטיים והפעיל את שיקול דעתו בצורה סבירה ומאוזנת - אין מקום להעמיד את שיקול דעת בית הדין במקום שיקול דעתו של המוסד, כפי שנאמר בעב"ל 50358/97 עיזבון המנוח חנה ליבוביץ ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 515, בעמ' 526: "הלכה מושרשת היא, כי כל עוד מפעיל הגוף האחראי על ביצוע החוק את שיקול דעתו במסגרת מתחם הסבירות לא יתערב ולא יעמיד בית דין זה את שיקול דעתו שלו במקום שיקול הדעת של אותו גוף". 11. התוצאה היא שהתביעות נדחות - משלא מצאתי כי יש הצדקה להתערב בשיקול דעת הנתבע, באשר לתשלום קיצבת הילדים לתקופה של 3 שנים למפרע מיום הגשת התביעות. 12. אין צו להוצאות. קטיניםקצבת ילדיםשטחי יהודה ושומרון