חיוב עובדים זרים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות משפט

פתח דבר 1. ערעור זה עניינו הנסיבות שבהן יש לחייב עובדים זרים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות משפט. המערערים, עובדים זרים שהועסקו על-ידי המשיבה, הגישו תובענה כספית בבית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו כנגד המשיבה. בתובענתם עתרו המערערים לחייב את המשיבה לשלם להם תשלומים הנובעים מזכויות שמקורן בחקיקת המגן, לרבות הפרשי שכר מינימום, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת; תשלומים שמקורם בזכויות סוציאליות מכוח הסכם קיבוצי החל, לטענתם, על הצדדים ומכוח צווי הרחבה, לרבות דמי הבראה, הפרשי שכר, תוספת ערבה ותוספת ותק. בתגובה הגישה המשיבה בקשה לחיוב המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט העשויות להיפסק כנגדם, אם יפסידו בדין, וכן תביעה שכנגד, שעניינה הנזקים שגרמו לה לכאורה המערערים. בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת מאירי ונציגי הציבור הרשקוביץ ואברהם; עב 301303-301297/99, בש"א 200047, 200842) חייב כל אחד מהמערערים בהפקדת ערובה בקופת בית-הדין בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ, דהיינו סך כולל של 24,500 ש"ח בצירוף מע"מ. על ההחלטה הנ"ל הערעור ברשות שלפנינו (בר"ע 619/99). הדיון בערעור התנהל על-פי סיכומים בכתב. עובדות המקרה 2. העובדות הצריכות לעניין, כפי שהן עולות מהחלטת בית-דין קמא ומכלל החומר שהונח בפני בית-דין קמא ובפני בית-דין זה, הן אלה: המערערים הינם עובדים זרים, אזרחי קניה, אשר הועסקו על-ידי המשיבה כמפעילי ציוד כבד בדרום הארץ. לטענתם, החלו המערערים את עבודתם במשיבה במועדים שונים בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1996. לטענת המערערים, הם סבלו מתנאי עבודה ומחייה קשים ביותר אשר, בין היתר, פגעו בזכויותיהם הבסיסיות לשכר, לימי מנוחה ולחופש תנועה. זאת, מאחר שהמשיבה החזיקה בדרכוניהם במשך כל תקופת העסקתם אצלה, ואף לאחריה. לשיטתם של המערערים, תנאים אלה חרגו מהותית מהתנאים שעליהם הסכימו הצדדים עובר לתחילת ההעסקה. לקראת תום שהותם בארץ, במהלך חודש מארס 1999, פנו המערערים אל המשיבה בדרישה שתשלם להם את מלוא זכויותיהם. על רקע זה נערך במשרדי "קו לעובד" בתל-אביב ביום 11.4.1999 מפגש בין המערערים ובין מר ארז אוליצקי, מנהל המשיבה. על המתרחש במפגש זה נטושה מחלוקת בין הצדדים. לגירסת המערערים, פיטרם מר אוליצקי במהלך המפגש. המשיבה מצדה גורסת כי מנהלה סירב לנהל משא ומתן עם המערערים באמצעות נציגי "קו לעובד", דרש מהם לחזור למשרדי החברה, ומשאלה סירבו, הודיע להם כי הוא רואה בסירובם הודעת התפטרות מצדם. ההליך בבית-הדין האזורי: 3. כתב-התביעה וכתב-ההגנה - ביום 29.4.1999 הגישו המערערים תובענה בבית-הדין האזורי כנגד המשיבה. בתביעתם הסתמכו המערערים, בין השאר, על הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין המועצה הארצית לציוד מכני כבד לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, הסתדרות עובדי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה (להלן - ההסכם הקיבוצי). במסגרת התובענה דרשו המערערים תשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר מינימום והשלמת שכר, פדיון דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, תוספת ערבה ותוספת ותק. כן תבעו המערערים, ביחס לסכומים אלה, הפרשי הצמדה וריבית או פיצויי הלנה כדין. יצוין, כי המערערים עתרו אף לצו שיורה למשיבה להשיב להם את דרכוניהם, בגדיהם וחפציהם האישיים האחרים, שלטענתם, מצויים בשליטתה. בכתב-הגנתה דחתה כאמור המשיבה את טענות המערערים לעניין פיטוריהם וכן את טענותיהם בדבר הפגיעה בזכויות שהובטחו להם על-ידיה, כפי הנטען. בנוסף טענה המשיבה, כי ההסכם הקיבוצי אינו חל עליה, משום שהיא אינה חברה בארגון המעבידים שהינו צד להסכם. במקביל, הגישה המשיבה כתב-תביעה שכנגד, הנוגע לנזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהתפטרותם של המערערים. 4. הבקשה להפקדת ערבות להבטחת הוצאות המשפט - עוד בטרם הגישה המשיבה לבית-דין קמא את כתב-ההגנה וכתב-התביעה שכנגד, היא הגישה בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה במקרה שהתביעה כנגדה תידחה. זאת, מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן - תקנה 519), סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט1969- ולאור העובדה שהמערערים הינם אזרחים זרים אשר נעדרים כל נכס בארץ, כפי שהעידו הם עצמם בתצהירים שצירפו לבקשתם לגביית עדות מוקדמת. לשיטתה של המשיבה, קיים חשש ממשי אם יפסידו המערערים בתביעתם לא תהיה אפשרות, או יקשה עליה מאוד, לגבות את ההוצאות שיפסקו לטובתה. בתגובתו לבקשה טען בא-כוח המערערים דאז, כי בבוא בית-הדין לבחון אם יש מקום לחייב את המערערים בהפקדת ערובה, על בית-הדין לשקול את המיוחד שבמשפט העבודה ואת נטייתו של בית-הדין לעבודה דרך-כלל, שלא לחייב תובע במתן ערובה, כדי לא להכביד בכך על מימוש זכויותיו. כן נטען, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, דהיינו כשמדובר בעובדים זרים אשר הועסקו בתנאים קשים ותוך פגיעה בזכויותיהם - פגיעה אשר הותירה אותם במצב כלכלי קשה אשר אינו מאפשר להם לעמוד בהפקדת ערובה - לא יהיה זה צודק להתנות את מימוש זכויותיהם באמצעות הפקדת ערובה. לחלופין, ביקש בא-כוח המערערים מבית-דין קמא לנהוג התחשבות יתרה בעת קביעת סוג הערובה וגובהה. בשלב מאוחר יותר ביקשה באת-כוחם החדשה של המערערים רשות להוספת טיעונים (בש"א 200842/99), שעיקרם אי-חיובם של המערערים בהפקדת ערובה, מכוחה של אמנה 97 בדבר עובדים-מהגרים (מתוקנת 1949) (להלן - אמנה מספר 97), ואשר נחתמה על-ידי ישראל וקניה. באת-כוח המשיבה התנגדה לבקשה זו מן הטעם שהוספת טיעון באותו השלב של הדיון אך בשל חילופי באי-כוח המערערים מהווה שינוי חזית העלול לסרבל את הדיון ולפגוע במשיבה. לגופו של עניין נטען, כי אין באמנה סעיף האוסר על חיוב עובדים זרים בהפקדת ערובה, וכי אין באישרורה של האמנה הבין-לאומית כשלעצמו כדי להופכה לחלק מן המשפט הפוזיטיבי בישראל. 5. נימוקי בית-הדין האזורי - טעמיו של בית-דין קמא היו כדלקמן: בהנחה שאין חולק כי מצבם הכלכלי של המערערים "אינו שפיר", אין להם נכסים בישראל שמהם תוכל המשיבה להיפרע ואף אין לדעת אם המערערים נמצאים בישראל - יקשה על המשיבה עד מאוד לגבות את הוצאותיה, אם ייפסקו לה; סכום התובענה הוא 600,000 ש"ח; המערערים מיוצגים על-ידי עורך-דין. משכך, האיזון בין האינטרס של המשיבה לבין הצורך להימנע מהחלטה שיהא בה כדי לחסום גישתם של המערערים לבית-הדין מוביל לחיוב המערערים בהפקדת ערובה, כאמור. על ההחלטה הנ"ל הערעור שלפנינו. טענות באי-כוח הצדדים לפנינו: 6. עיקר טענות באת-כוח המערערים היו כדלקמן: (א) בית-דין קמא פסק ערובה גבוהה במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בפועלים זרים, דלי אמצעים, אשר סיכויי תביעתם טובים. כן נטען, כי בהחלטתו נמנע בית-דין קמא מלהתחשב במהות התביעה כתביעה לתשלום זכויות הנמנות על משפט העבודה המגן; בחוסר השוויון המובנה בין המעביד לבין העובדים, הבא לידי ביטוי בצורות ההעסקה השונות של צורות ההעסקה של העובדים הזרים בארץ; בהשלכות החברתיות של הטלת ערובה במקרה דנן. כלומר, החשש שפסיקה כאמור עלולה לרפות ידיהם של עובדים זרים נוספים, אשר אפשרויותיהם מוגבלות ממילא המבקשים לתבוע את מעסיקיהם. לשון אחר, חובת הפקדת ערבות פוגעת בזכות הגישה של העובדים הזרים לבית-המשפט. (ב) יש להבחין בין פסיקת בית-הדין הארצי הנוגעת לתקנה 519 ושבמוקדה פועלים מהשטחים, ובין נסיבות ההעסקה של פועלים זרים בארץ המצדיקות, לטענת באת-כוח המערערים, נקיטת גישה מקלה אשר תפטור את האחרונים מהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות משפט. (ג) בית-הדין האזורי לא ייחס חשיבות מספקת לקבוע באמנה מספר 97 שבה התחייבה מדינת ישראל להימנע מהטלת מגבלות הנובעות מאזרחות. (ד) חובת הפקדת ערובה פוגעת בעקרון השוויון, באשר עובד ישראלי בנסיבות דומות לא היה מחויב בהפקדת ערובה. יתרה מכך, זכות הגישה לבית-המשפט מהווה זכות יסוד אשר אין להגבילה באמצעות חיוב כספי בערובה. 7. באת-כוח המשיבה תמכה בהחלטת בית-דין קמא מטעמיה והוסיפה את אלה: (א) אין בחיוב המערערים בערובה משום פגיעה בעקרון השוויון, באשר מדובר בהבחנה מותרת בין אזרח ישראלי שהינו בעל נכסים בארץ שמהם ניתן להיפרע, ובין עובד זר שנעדר נכסים בארץ. (ב) הפגיעה לכאורה בזכות הגישה של העובדים לבית-המשפט מוצדקת לנוכח העובדה שלמולה עומדת זכותו של הנתבע לפיצוי על הוצאות המשפט שנאלץ להוציא, היה ויפסיד התובע בתביעתו. (ג) נסיבות המקרה שלפנינו אינן מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות דיוניות ומינהליות, דוגמת חיוב בהפקדת ערבות, של הערכאה שבפניה מתנהל הדיון. המסגרת הנורמטיבית: 8. תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית-המשפט והרשם, על-פי שיקול-דעתו, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. תקנה דומה לא הותקנה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב1991-, אולם בית-דין זה אימץ אותה מקרים במספר, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט1969-. עם זאת בית-דין זה הקפיד במהלך השנים לנהוג בנושא זה במתינות. ההלכה הפסוקה נותרה בעינה, ולפיה, "...אין זאת דרכו של בית-דין לעבודה לחייב תובע במתן 'ערובה', ועל-ידי כך להכביד על מימוש זכויות", וכי בבוא בית-הדין לשקול האם יש מקום לחייב במתן ערובה "יביא כמובן בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה". נוסיף, כי כאשר מצא בית-דין זה מקום לצוות על הפקדת ערובה להוצאות, היה זה כאשר התובעים לא פרעו חיוב קודם בהוצאות או בשכר טרחה שהושת עליהם. באותם מקרים אף הוגבל סכום הערבות בהתחשב במצבם הכלכלי של התובעים ובגובה ההוצאות שמקובל לפסוק בבתי-הדין. מדיניות אי-ההכבדה על מימוש זכויותיהם של בעלי-דין באמצעות חיובם בהפקדת ערובה, עוגנה אף בפסיקת בית-המשפט העליון. יצוין, כי בית-המשפט העליון נוהג אמנם לחייב בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות משפט מקום שבו מדובר בתושב זר, אך הדבר נתון לשיקול-דעתו ותלוי בנסיבות המקרה. הזכויות והאינטרסים המתנגשים: 9. המדיניות השיפוטית הראויה בכל הנוגע להטלת ערובה להבטחת כיסוי הוצאות משפט על תובע שאינו תושב המדינה ולשיעורה של הערובה, הינה פרי מלאכת איזון בין אינטרסים מתנגשים, לרבות איזון בין הזכויות החוקתיות של בעלי-הדין. בקשת נתבע לצוות על תובע להפקיד ערובה להבטחת כיסוי הוצאות המשפט במקרה שבו תביעת התובע תיכשל מעמתת בין שתי קבוצות של זכויות ואינטרסים. מחד, הערובה באה להבטיח את זכות הנתבע להיפרע מן התובע אם ויפסיד התובע בדינו, בגין הוצאות המשפט שהוציא עקב תביעתו. מאידך, הטלת הערובה על התובע פוגעת בזכותו הקניינית, שהינה זכות חוקתית, שאותה הוא מבקש לממש בתביעתו בבית-הדין. בנוסף, יש בהטלת ערובה משום הכבדה, צמצום ופגיעה בזכות הגישה של התובע אל ערכאות המשפט לצורך הגשמת זכויותיו. להלן נפרט. המדיניות של בית-דין זה מאז הקמתו הינה להימנע מהטלת הוצאות בשיעור ניכר, ובייחוד כאשר התובענה היא למימוש זכויות שנקבעו בחוק מגן. סביר להניח, כי אף אילו זכתה המשיבה במשפט, לא הייתה יכולה לצפות לקבל הוצאות משפט בשיעור כה ניכר של 24,500 ש"ח! 10. זכותה של המשיבה להבטיח את כיסוי הוצאות המשפט הינה זכות עתידית במובן זה שהיא מותנית בהתקיימם של כמה תנאים, וביניהם דחיית תובענת המערערים והשתתת הוצאות משפט עליהם. לפיכך ההגנה על זכות זאת הינה מטבעה מוגבלת ותזכה למשקל ממשי כאשר יוכח חשש ממשי שהתובע לא יוכל לפרוע את חובותיו, ככל שיושתו עליו או שהתובענה מופרכת על פניה. מכאן, ברורה נטיית בית-הדין לחייב תושבים זרים להפקיד ערובה, בעיקר כאשר לא פרעו בעבר הוצאות משפט שהוטלו עליהם, לטובת הנתבע. ברי, כי מתעורר קושי בלתי מבוטל בגביית הוצאות משפט מתובע שאינו תושב הארץ או מתושב הרשות הפלסטינית. משכך, יכולה הטלת ערובה בנסיבות מסוימות, על-אף פגיעתה בזכות הקניין של התובע, לעמוד במבחן התכלית הראויה. עם זאת אין להניח בהכרח כי כל תושב זר לא יפרע הוצאות שיטיל עליו בית-הדין, אלא על המבקש את הפקדת הערובה להניח את התשתית הראייתית לכך. 11. אשר למשקל שיש ליתן לזכותו הקניינית של התובע לממש את תובענתו ולגשת לבית-הדין, נדגיש, כי האמור הוא בזכות בסיסית בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי שנגזרת, כאמור, גם מזכות הקניין. על זכות הגישה לערכאות אמר בית-דין זה: "זכותו של אדם לפנות לערכאות הינה זכות יסוד...". על כך עמד בהרחבה בית-המשפט העליון, כדלקמן: "הכול מסכימים כי המדובר הוא בזכות מן המעלה העליונה, אך מסתבר כי גם בשדה זה הובעו דעות שונות באשר למקורה המשפטי של הזכות. יש אומרים שהזכות היא זכות-יסוד אף אם טרם נחקקה בחוק-יסוד; יש אומרים כי הזכות נגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וממילא מוגנת היא מכוחו של חוק-היסוד; יש אומרים כי זכות הגישה לבית-המשפט אינה אלא זכות טפלה לזכויות במשפט, וכי כל אימת שיש לו לאדם זכות כלשהי, קמה ועומדת לו אף זכות הפנייה לבית-המשפט; ויש אומרים אחרת... דעתי-שלי היא, כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק... שניים אלה הם הנדרשים לשיפוט: שופט היושב על מושבו ומתדיינים העומדים לפניו. באין מתדיינים יישב בית-המשפט בטל וחסר-מעש, ובית-משפט שאין מתדפקים על שעריו כמוהו כמו-לא-היה. נדע מכאן, כי חסימת הדרך לבית-משפט - בין במישרין בין בעקיפין - ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה-raison d’etre של הרשות השופטת. ופגיעה ברשות השופטת פירושה פגיעה ביסוד הדמוקרטי של המדינה. באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשלטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות-היסוד... בחסימת הדרך לבית-משפט ייעלם ואיננו הדיין, ובאין דיין ייעלם אף הדין עמו". דברים אלה יפים מקל וחומר בבתי-הדין לעבודה, ששאיפתם היא להעדיף בירור ההליכים המובאים בפניהם לגופו של עניין, למעט בסילוק תובענות על הסף וליתן למתדיינים את יומם בבית-הדין. על האמור מתווספות החיוניות שבמימוש הזכויות שנקבעו במשפט העבודה המגן ומדיניות בית-דין זה, שלפיה יש להימנע מנקיטת אמצעים המקשים על עובדים לעשות כן. מדיניות זו זוכה למשנה תוקף כאשר עסקינן בעובדים בעלי הכנסה נמוכה, דלי אמצעים, המשתייכים לקבוצות עובדים החשופות לניצול על-ידי מעסיקיהם. נדגיש, כי חלק מזכויות העובדים שמקורן בחקיקת המגן הן זכויות קנייניות. על-מנת לעמוד על התכלית הראויה של מדיניות משפטית שאינה מציבה מכשולים בדרכם של עובדים זרים המבקשים לממש את זכויותיהם מכוח משפט העבודה ככלל ומשפט העבודה המגן, בפרט, נידרש בקצרה לסוגיית העסקת העובדים הזרים בארץ. העסקת עובדים זרים בארץ: 12. תופעת ההעסקה של עובדים זרים החלה להתפשט בארץ בתחילת שנות התשעים. בשנת 1990 מספר העובדים הזרים במשק היה 5,800 ואילו בשנת 1999 עמד על 110,000. בשנת 1990 עמד שיעורם של העובדים הזרים בסקטור העסקי על 0.2% ואילו בשנת 1998 הגיע ל8.7%-. כיום, שיעור העובדים הזרים בשוק התעסוקה בישראל הוא בין הגבוהים בעולם. שיעור העובדים הזרים בארץ מתקרב לזה הקיים בארצות דוגמת גרמניה ובלגיה ואף עולה עליהן, כאשר מוסיפים לנתונים הנ"ל את העובדים הבאים לעבוד בתחומי המדינה מן הרשות הפלסטינית. מכאן, כי משקלם של העובדים שאינם ישראלים בשוק העבודה בישראל הוא מהגבוהים בעולם, ורק למדינה אחת, שווייץ, שיעור גדול יותר. על הסיבה לכך נאמר בדוח בנק ישראל, כדלקמן: "עליית משקלם של העובדים הלא-ישראלים על אף שיעור האבטלה הגבוה מעידה על הכדאיות היחסית שבהעסקתם (מנקודת מבט של המעסיק), בין היתר בשל אי אכיפת חוקים שונים שנועדו למנוע ניצול (חוק שכר מינימום, חוק שעות עבודה ומנוחה ועוד). בראייה מערכתית יש להעסקת עובדים זרים ועובדים מהשטחים השלכות חברתיות וכלכליות מהותיות, הדורשות התמודדות רצימית ומעמיקה". מנתוני משרד העבודה והרווחה עולה כי הועסקו בארץ בשנת 1999 כ155,000- עובדים זרים ועוד 85,000 עובדים מהרשות הפלסטינית. דהיינו, סך הכול 240,000 עובדים. רק כמחצית מן העובדים הזרים מוגדרים עובדים חוקיים legal)) או רשומים documented)). "העובדים החוקיים" הם אותם עובדים אשר הובאו לארץ באמצעות חברות כוח אדם על סמך אשרות כניסה ורישיונות עבודה שניתנו בהתאם לחוק. מחציתה השנייה של אוכלוסיית העובדים הזרים מורכבת מעובדים שנכנסו לארץ כתיירים ונשארו לעבוד בה באופן בלתי חוקי. העסקת עובדים זרים מהווה בעיה חברתית ומוסרית קשה. יש למנוע פגיעה בזכויותיהם כעובדים וכבני-אדם, לרבות העסקתם בשכר נמוך משכר המינימום ובניגוד להוראות חקיקת המגן. מקור הבעיה העיקרי הוא בפער הכוחות הניכר בין העובדים הזרים ובין מעסיקיהם (זאת בעיה המאפיינת את משפט העבודה אלא שלגבי עובדים זרים היא קיצונית ביותר). 13. בבואנו לקבוע מדיניות ראויה בכל הנוגע למימוש זכויותיהם של העובדים הזרים מכוח משפט העבודה עלינו להתחשב גם בהתחייבויות הבין-לאומיות שנטלה על עצמה מדינת ישראל, לרבות באמנה מספר 97 שאוזכרה לעיל. באמנה הנ"ל נקבעו לגבי מימוש זכויות על-ידי עובדים זרים, בין היתר, ההוראות האלה: "סימן ו' - כל חבר שלגביו עומדת אמנה זו בתקפה מתחייב לנהוג במהגרים הנמצאים בהיתר בתחומי ארצו, ללא הפלייה מטעמי אזרחות, לאום, דת או מין, יחס שלא יהא נופל מזה שהוא נוהג באזרחיו שלו בענינים הבאים: ... (ד) הליכים משפטיים ביחס לענינים הנזכרים באמנה זו". נוסיף, כי ההגנה על זכויותיהם של העובדים הזרים כפרטים חלשים ופגיעים השוהים בקרבנו מתחייבת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא חיונית לשימור אופייה המוסרי של המדינה. עמדה זו אומצה על-ידי המחוקק בחקיקה הראשית ובחקיקת המשנה: חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א1991-; תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מסמכים נוספים), תש"ס2000-; תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (דיווח למדור התשלומים), תש"ס2000-; תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס2000-; תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס2000-; חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו1996- (ראה סעיף 10); תקנות העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם (ערובה), תשנ"ו1996-; סעיף 376א לחוק העונשין, תשל"ז1977-, שעל-פיו חל איסור לעכב דרכון או תעודת מסע של אדם, לרבות עובד זר. 14. זאת ועוד, בפני העובדים הזרים ניצב מגוון מכשולים המקשים על גישתם אל מערכת בתי-הדין. על מכשולים אלה ניתן למנות את מחסום השפה, המחסור באמצעים כלכליים ואי-הכרת המערכת המשפטית על כלליה. לאמור, יש להוסיף את העובדה שהעובדים הזרים תלויים במעסיקם לא רק כמקור פרנסה, אלא גם כמי שמחזיק ברישיונות השהייה שלהם בארץ. כתוצאה מכך, עמידתו של עובד זר על זכויותיו עלולה להוביל להפסקת עבודתו ולגירושו מהארץ. משכך, יש להימנע ככל הניתן מהערמת מכשול נוסף על דרכם של עובדים זרים במימוש זכויותיהם בבית-הדין. במידת הצורך, אף ייטיב בית-הדין אם "יפתח דלת" בפניהם בהגשת תביעה למימוש זכות בין בעצמם ובין באמצעי גופים ציבוריים הרואים לנכון ולטוב להיחלץ לעזרתם. זאת ואף זאת, לאור מאפייני שוק העבודה הישראלי, כפי שתוארו לעיל, המדיניות הראויה שעל בית-הדין ליישם היא הקלה על עובדים זרים המבקשים לממש את זכויותיהם בבית-הדין. כך, נוהגים בתי-הדין ליתן עדיפות לדיון בהליכים שמוגשים על-ידי עובדים זרים, בפרט לעניין קבלת בקשות לגביית עדות מוקדמת; קביעת מועדי דיונים קרובים ורצופים וסיום ההליכים בהקדם האפשרי, וככל שניתן בטרם גירושם של העובדים הזרים מהארץ. מן הכלל אל הפרט 15. בבואנו לאזן בין זכויות העובדים הזרים ובין זכויות מעסיקיהם הגענו לכלל מסקנה כי המדיניות הנוהגת לגבי עובדים הבאים מן הרשות הפלסטינית יפה ונכוחה גם לגבי העובדים הזרים. לשון אחר, עובד זר יחויב בהפקדת ערובה באותם מקרים שבהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים שלא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענתו מופרכת על פניה. בהתוויית המדיניות הראויה, כאמור, הבאנו בכלל חשבון את זכותו של המעביד לגבות את הוצאות המשפט שייפסקו לטובתו ואת הקושי לגבות הוצאות משפט מעובד זר לאחר עזיבתו את הארץ. עם זאת הגענו לכלל מסקנה, כי הזכות לגבות הוצאות משפט נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות, דוגמת שכר מינימום, ומפני החשיבות המוסרית, חברתית וכלכלית שנודעת להגנה על עובדים זרים והימנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי-הדין. זאת ועוד, במרבית ההליכים מעידים העובדים הזרים בבית-הדין, ומכאן, שלבית-הדין ניתנת ההזדמנות להתרשם מסיכויי התובענה ולקבוע אם היא מופרכת על פניה טרם גירושו או עזיבתו של העובד את הארץ. בנוסף, ייחסנו משקל מיוחד לעניין הציבורי במימוש זכויות מתחום משפט העבודה הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בקביעת שיעור הוצאות נמוך בהליכים המתנהלים בפני בתי-הדין; לפער הכוחות בין העובד הזר לבין מעסיקו ובקשיים הניצבים בדרכו של העובד הזר המבקש לממש את זכויותיו בבית-הדין. בטרם נסיים נחזור ונדגיש פעם נוספת, כי מנהג שעשו להם מעבידים להחרים דרכוניהם של עובדיהם הזרים או לעכבם תחת ידיהם - כנטען אף בתובענה דידן - הינו פסול מכול וכול. שכן, החרמת דרכונו של אדם עלולה לפגוע בזכות היסוד המוקנית לו והמעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לחופש תנועה בישראל ואל מחוצה לה. כללם של דברים, האיזון בין זכויות הצדדים במקרה דנן נוטה אפוא לטובת עמדתם של המערערים. 16. סוף דבר - מכל האמור לעיל עולה, כי פסיקתו של בית-הדין האזורי מנוגדת למדיניותו השיפוטית של בית-דין זה הן לגבי עצם הטלת הערובה והן לגבי סכום הערובה. במקרה שלפנינו היה ראוי לבחון את התנאים לגבי כל מערער, באיזו מידה הם מצדיקים הטלת חובה להפקדת ערובה, וזאת לאחר שמיעת ראיותיהם ויישום העקרונות שצוינו לעיל. לפיכך הננו מקבלים את הערעור ומבטלים את החיוב שהוטל על המערערים להפקיד ערובה. בית-דין קמא מתבקש ליתן להליך זה עדיפות במטרה לסיימו בהקדם האפשרי, בהתאם למדיניות שהתווה בית-דין זה, כפי שתוארה לעיל. מה עוד, שמדובר גם בעתירה להשבת דרכוניהם של המערערים. המשיבה תשלם לכל אחד מהמערערים הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ.ערובה להבטחת הוצאותערובההוצאות משפטעובדים זרים