העתירה ונסיבותיה ביום 14.2.98 חקקה הכנסת את החוק לשחרור מוקדם של אסירים (תיקוני חקיקה) תשס"א-2001 (להלן: "חוק השחרור המוקדם") ותחילת תוקפו נקבעה לסוף אותו חודש. חוק השחרור המוקדם קבע אמות מבחן (קריטריונים) לפיהם זכאי מי שהיה אסיר עם כניסת החוק לתוקפו, לבקש את שחרורו בתום נשיאת מחצית עונש המאסר. השחרור, גם של מי שעמד בקריטריונים הותנה באישור ועדת השחרורים. חוק השחרור המוקדם שינה את ההסדר לפי הדין שקדם לו שמכוחו יכול היה אסיר לבקש, מידי ועדת השחרורים, את שחרורו רק בתום 2/3 מתקופת מאסרו. ביום 20.6.01 נחקק חוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי") שתחילת תוקפו היא מיום 1.1.02. חוק זה ביטל את חוק השחרור המוקדם, קבע כי גם אסיר שעונשו נגזר בין יום חקיקת החוק לבין יום תחילת תוקפו יוכל להשתחרר בתום נשיאה של 2/3 מעונש המאסר, אך הותיר את תוקף חוק השחרור המוקדם על כל מי שהיה אסיר ערב חקיקת חוק השחרור על תנאי. העותרים (להלן גם : "הארץ") פנו לשרות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס") וביקשו לקבל מידע בדבר שמותיהם של אסירים אשר שוחררו מבתי הסוהר לאחר שנשאו מחצית עונש מאסר שנגזר עליהם. מעיקרה סבה בקשת המידע על שלושה ראשים: א) שמותיהם של אסירים ששוחררו מבתי הסוהר לאחר שנשאו את מחצית העונש ועניינם נדון בידי ועדת השחרורים על פי חוק השחרור המוקדם; ב) שמותיהם של אסירים ששוחררו מבתי הסוהר לאחר נשיאת מחצית העונש בהתאם לחוק שחרור על תנאי; ג) שמותיהם של אסירים הזכאים לבקש שחרור בתום נשיאת מחצית העונש לפי חוק שחרור על תנאי. לאחר ישיבת בית המשפט הראשונה ויתר הארץ על הדרישה השלישית (הצופה פני שחרור עתידי ) ונותר בשתי דרישותיו הראשונות. במענה לדרישת המידע השיב ה לשכת היועץ המשפטי של שב"ס לבא כוח הארץ כי שב"ס מסרב למסור את המידע משני טעמים: העברת שמות אסירים ששוחררו ממאסר לשם פרסום בעיתון היא פגיעה בפרטיות לפי סעיף2(9) לחוק הגנת הפרטיות ולפיכך אין למסור מידע כזה (סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע); מסירת שמות האסירים ששוחררו משליכה על אינטרס של צד ג' (כל אחד מן האסירים). לפי חוק חופש המידע יש להודיע לצד ג' על מסירת מידע הנוגע לו (סעיף 13 לחוק חופש המידע). כיון שמדובר בעשרות ואולי במאות אסירים, יש צורך במאמץ אדמיניסטרטיבי לא סביר לשם איתור כתובות האנשים הללו, מסירת הודעה להם וקיום הליכי התנגדות שונים. גם מן הטעם הזה מותרת הרשות בסירוב למסור את המידע המבוקש. הארץ נקטו במהלכים הפורמליים המחויבים על פי חוק חופש המידע (להלן גם: "החוק") אך עמדת שב"ס נותרה כפי שהיתה. מכאן העתירה. עיקרי טענות הצדדים עמדת שב"ס עו"ד בן ארויה מפמת"א (אזרחי), בא כוח שב"ס, טען כי הסירוב להיענות לדרישת המידע מוצדק משלושה נימוקים: איסור גילוי מכוח דין (סעיף 9(א) (4) לחוק חופש המידע - מסירת מידע מן הסוג המבוקש מוסדרת בחוק המרשם הפלילי. החוק קובע את הגורמים הזכאים לנגישות אל המרשם או קבלת מידע על המרשם הפלילי של אדם. לא זו בלבד שלמדינה אין רשות לחרוג מן המסגרת המותווית בחוק זה, אלא אף גם זו שהשגת מידע מן המרשם שלא כדין היא עבירה (ומכאן שמסירת מידע שלא כדין, אם איננה כשלעצמה "השגת מידע", היא , לכל הפחות, שותפות לעבירה כזאת). עיתונאים ואמצעי תקשורת המונים, אינם נמנים עם הרשאים לקבל מידע מן המרשם. הגנת הפרטיות (סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע - מסירת מידע על הליכי השחרור של אדם ממאסר, לשם פרסום המידע ברבים, היא פגיעה בפרטיות של אותו אדם (אם לא נתקבלה לכך הסכמתו). עצם הכללת שמו של אדם ברשימה מקובצת של אסירים ששוחררו בנסיבות מסוימות היא פגיעה בכבודו ובודאי שפרסום ברבים של שמו של אותו אדם, על פי נסיבות שחרורו ממאסר עלולה להשפילו ולפגוע בסיכויי השיקום שלו. חוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א-2001 מקנה לנפגע עבירה זכות לקבלת מידע על מועד שחרורו של נאשם ממאסר (סעיף 10 לחוק בשילוב סעיף 6 לתוספת הרביעית לחוק). לא היה צורך בחוק הזה אילו היה ממש בהנחת העותרים שהמידע הזה צריך להיות נגיש לכוליא עלמא. נטל בלתי סביר (סעיף 8(1) לחוק - המידע המבוקש נוגע לעניינם של כ-2800 אסירים. כל אחד מהם הוא בחזקת "צד שלישי" העלול להיפגע ממסירת המידע. על כן, לפי הוראת סעיף 13(ג) לחוק חופש המידע, מחויב שב"ס להודיע לכל האסירים המשוחררים הללו על כוונת מסירת המידע, לאפשר להם להביע התנגדות ולקיים דיון בהתנגדויות. הדבר כרוך במעמסה אדמיניסטרטיבית וכספית קשה; צריך לאתר אלפי כתובות, להתכתב אתם ולהקדיש שעות וימים רבים של עבודת צוות בירור ההתנגדויות (דחיית כל ההתנגדויות עלולה להציף את בית המשפט באלפי עתירות למניעת מסירת המידע). הכל יחד מהווה נטל בלתי סביר על הרשות וחוק חופש המידע מתיר לרשות להימנע ממסירת המידע בנסיבות כאלה. עמדת הארץ המאמץ העיקרי של עורכי הדין מוזר ומירנדה, בשם הארץ, כוון לשמיטת הקרקע מתחת לפני טעמי ההתנגדות של שב"ס. מאמץ משני התמקד בהסברת עניינם של העותרים במידע המבוקש. זה עיקר תגובת העותרים לשלושת טעמי ההתנגדות של המשיב: אין איסור ואין הסדר ספציפי בדין אחר - באי כוח העותרים אינם רואים קשר בין המידע המבוקש לבין הוראות חוק המרשם הפלילי. העותרים אינם מעוניינים בקבלת רישומים על עברם הפלילי של אף אחד מן האסירים ששוחררו לאחר נשיאת מחצית עונש המאסר שנגזר להם. העובדה שלפלוני נגזר עונש של מאסר מסוים היא מידע ציבורי משום שחל עקרון הפומביות על המשפט. אותו דין צריך להיות לעובדה שבמקום לשאת במלוא עונשו נשא פלוני רק במחצית העונש וחשיבות פומביות המידע על הנתון האחרון אינה נופלת מן הראשון. הזכות לפרטיות אינה נפגעת - המידע המבוקש אינו כזה שביד האסיר לשמרו לעצמו. כשם שעובדת מעצרו של אדם, העמדתו לדין, הרשעתו וגזירת עונשו אינם עניינו הפרטי כך גם מועד שחרורו מן הכלא ונסיבות שחרורו אינם עניינו הפרטי בלבד. אפילו תאמר שאלה ואלה הם עניינו הפרטי של מי שהיה לאסיר, אף הארץ יענה כי העניין הציבורי גובר על העניין הפרטי וחוק הגנת הפרטיות מכיר בכך (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות). שמירת זכויות צד שלישי - הטענה בדבר נטל מנהלי וכספי בלתי סביר שיוטל על כתפי שב"ס לשם קבלת תגובת צד ג' (שתקום רק אחרי שייקבע כי מסירת המידע פוגעת בזכות לפרטיות של האסיר) איננה בת ממש, שכן קיימות דרכים לפרסום הודעה לקבוצות אנשים. אין כל קושי לפרסם הודעה על קיום העתירה ותוכנה כדי להזמין את מי שמתנגד לה להצטרף לדיון. לבד מכך, שב"ס כבר איחר את זמנו בטיעון דיוני זה, שכן חוק חופש המידע נוקב בלוח זמנים לביצוע מהלכי "שימוע" לצד ג', בעת שקילת עמדת הרשות. העת הזאת חלפה -עברה זה מכבר. אשר לעניינו של הארץ במידע המבקש. נקודת המוצא של העותרים היא שמידע שהתקבל אצל רשות ציבורית מכוח סמכותה כדין, צריך להיות נגיש וגלוי לציבור, משום שהרשות מחזיקה במידע עבור הציבור ומטעמו. כשם שהיה עניין לציבור - עניין עדיף על האינטרס הפרטי של הנאשם - לֵידַע שאדם הועמד לדין, נשפט, הורשע ונדון לעונש מאסר, כך גם יש לציבור עניין ראשון במעלה, לֵידַע שאותו אדם שוחרר ממאסרו והוא חזר להלך חופשי בקהילה. זכותו של הציבור לדעת שפלוני, אלמוני ופלמוני נידונו לעונשי מאסר בהיקף מסוים אך נמצאו משוחררים מכלאם לאחר מחצית התקופה בלבד. במאזן האינטרסים סבורים העותרים שהאינטרס שיש לחברה ולציבור בקבלת מידע אודות המשוחררים מכלאם לפי חוק השחרור המוקדם גובר על פני אינטרס - שאין מאחוריו ולא כלום - להסתיר את המידע (שאינו כולל פרטים אישיים של האסיר או את הרישום הפלילי הכרוך בו או כל עניין אחר הנוגע לצנעת הפרט). בירור העתירה הדין חוק חופש המידע הציב את הכלל כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה" (סעיף 1 לחוק). זוהי זכות לסיפוק הסקרנות הפרטית; או, באמצעות כלי תקשורת המונים, לסיפוק סקרנותו של הציבור, כלפי מידע המוחזק בידי רשות ציבורית, בלי כל צורך במתן טעם למימוש הזכות. עמד על כך פרופ' זאב סגל: ... החידוש שבחוק, הפותח עידן חדש במשפטה הציבורי של מדינת ישראל, הוא בהכרתו בזכותו של אזרח ישראלי או של תושב לקבל מהרשות הציבורית מידע בעל אופי ציבורי, שאין לו בו עניין אישי מיוחד. ייחוד החוק הוא בהכרת הזכות לקבל מידע בעל אופי כללי מרשות ציבורית, כאשר המבקש אינו חייב לציין את הטעם לבקשתו [ז. סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס-2000) עמ' 11 (להלן: "סגל")]. אמנם לחוק הזה, כמו ל"אחיו" הותיקים ממנו הפזורים ברחבי תבל רבה, יש הגיון הצדקה משלו ופוסקי הלכה, מחברים ומלומדים שברו קולמוסים וכילו קסתות דיו אין ספור בניסיון לתאר את חשיבות חובת ה"שקיפות" ואת טעמיה, אך סוף דברו של החוק הוא שהחפץ במידע שבידי רשות ציבורית יבוא וייטול, בין שיש לחפצו טעם ובין שחפצו סר טעם. אם סברת שהחוק הקנה זכות למידע גורפת ובלתי מסויגת, תלמוד לומר: "... הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה" ו"חוק זה" מניח סייגים שונים למסירת מידע ציבורי (ראה סעיף 9 לחוק). אך, גם כי יימצא שמידע מסוים נופל בגדר סייג למסירתו, אין בכך כדי לסתום את הגולל על בקשת המידע שכן לבית המשפט הרשות להורות, גם כך, על מתן המידע "אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין" (סעיף 17(ד) לחוק). תוך עיון בתוכנו של הדין, אגב בירור עתירה אחת, הצגתי את סברתי שבקשה למידע ציבורי נבחנת בשלוש רמות (הרמה הפורמלית; הרמה העקרונית; הכרעה בין אינטרסים) שבהן עובר נטל השכנוע מצד לצד (ת.א [ת"א] 2060/99 לשכת עורכי הדין נ' שר המשפטים פ"מ תשנ"ח(3) 385. הייתי מדמה את המבקש מידע ציבורי לאדם המחפש את מבוקשו בבית בן שלוש דיוטאות. בהתדפקו על דלת הדיוטא הראשונה ימצא המבקש את מבוקשו אם לנוכח הבקשה לא תוכל הרשות להצביע על שום סייג למתן המידע. משהצביעה הרשות על כך שהמידע המבוקש מצוי בגדרו של סייג לנתינתו (סעיפים 9,8 לחוק), צריך המבקש לטפס שלב אל הדיוטה השניה ולהראות לרשות כי בקשתו לא נועדה לסיפוק סקרנות גרידא, אלא שמאחוריה ניצב אינטרס גילוי והרשות תשקול את הדבר (סעיף 10 לחוק). אם עדיין נותרים שערי המידע נעולים בפניו, עליו לטפס עוד שלב ולהביא את עימות האינטרסים להכרעת בית המשפט (סעיף 17 לחוק). הנשיא ברק הציע חלוקה דו שכבתית, המגלמת (לעניות דעתי) את אותו רעיון: אכן, חוק חופש המידע מבוסס על שתי שכבות של דינים. השכבה האחת קובעת את העקרונות הכלליים, המבוססים על איזונים (אופקיים ואנכיים) הבאים להגשים את תכלית החוק. איזונים אלה עשויים להביא למסקנה, כי הרשות הציבורית אינה רשאית או אינה חייבת למסור מידע למבקש. כאן נכנסת לפעולה שכבה שנייה, המאפשרת לבית המשפט - כגוף המבקר את תהליך ההכרעה בעניין גילוי של מידע - לשנות מהתוצאה העקרונית שהחוק גרמה, אם בנסיבות המיוחדות של המקרה, בית המשפט סבור כי העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה דיון אבחן, כעת, את מהלכי הבקשה הקונקרטית בין שלוש הדיוטות הערטילאיות המתוארות לעיל. בניסיון הראשון של הארץ לשחר לפתחי שב"ס נענו העותרים בכך שקיים אינטרס חיסוי מהותי כפול (א. מניעה מכוח חוק המרשם הפלילי; ב. הגנה על הפרטיות) ולצד זה גם אינטרס חיסוי דיוני (הקצאת משאבים לא סבירה לבירור התנגדות צד ג'). עד שהארץ עושה דרכו אל הדיוטה השניה כדי להציג את אינטרס הגילוי שלו; הריהו מקדים וטוען כי אין באינטרס החיסוי של שב"ס כל ממש ועל כן אין הוא צריך להציג אינטרס גילוי משלו. חוק המרשם הפלילי - אזכיר כי הבקשה של העותרים היתה לקבל את רשימה שמית של מי ששוחררו מכלאם אחרי שנשאו מחצית עונשם בלבד. אילו נעתר שב"ס לבקשה היו נחשפים בפני העותרים קרוב לשלושת אלפים שמות של מי שהיו כלואים לפרק זמן לא ידוע בגין עבירה לא ידועה (שאינה נמנית עם העבירות שהרשעה בהן לא זיכתה בשחרור מוקדם) ושנשיאת עונשם קוצרה כדי מחציתה. בלשון חיובית, הגילוי הוא של: א. שם האסיר; ב. העובדה שהיה אסיר; ג. חל שינוי במשך תקופת הכליאה. חוק המרשם הפלילי אוסר גילוי של המרשם שלא בהתאם להיתרי הגילוי המוגבלים שבחוק (סעיף 3 לחוק המרשם הפלילי). "המרשם", על פי סעיף 1 לחוק הוא שני סוגי רישום שהרלוונטי שבהם הוא "מרשם פלילי ובו פרטי רישום לעניין כל אדם שניתנה לגביו הרשעה..." (להלן: "הרישום הפלילי"); הרישום הפלילי כולל כמה "פרטי רישום". פרט הרישום מוגדרים בסעיף 2 לחוק המרשם הפלילי וביניהם נמצא פרט רישום של : "הרשעות ועונשים..." ופרט רישום של: "שינוי שנעשה בפרט רישום מכוח חנינה או מכוח סמכות אחרת על פי דין". קָבֵּץ את הדברים שלמעלה לגדרה אחת ותמצא שמענה חיובי לבקשת הארץ נכרך בגילוי פרטי רישום פלילי אלה: "הרשעות ועונשים"; היינו, שפלוני הורשע ונידון לעונש מאסר; "שינוי בפרט רישום"; היינו שעונש המאסר קוצר על פי סמכות כדין. אכן הגילוי הוא בעל אופי כללי ולא מפורט, שכן הרשימה אינה חושפת את מהות ההרשעה ואת משך עונש המאסר, אך ברי שגם מידע בעל אופי כללי כזה הוא חלק מן הרישום הפלילי. הגע בעצמך, מעסיק פרטי המעונין לקלוט עובדים בעסקו בתנאי שאין להם עבר פלילי או, אם הורשעו בפלילים, בתנאי שלא נדונו לעונש מאסר, האם תיאות המשטרה למסור לו מידע "כללי" אודות רשימת המועמדים שתוצג על ידי המעסיק? אין כל ספק שהתשובה תהיה שחוק המרשם הפלילי אינו מאפשר מסירת פרטי מרשם אלה, אף על פי שהם נעדרים פירוט מלא. ודוק. חוק המרשם הפלילי אוסר גילוי פרטים על הרשעות ועונשים של אדם, חרף פומביות המשפט ואף על פי שבשעה שניתנה הכרעת הדין המרשיעה ונגזר העונש היו פרטי פסק הדין גלויים וניתנים לפרסום. פגיעה בפרטיות - חוק הגנת הפרטיות מגונן על מידע הנאגר במאגרי מידע ואוסר על גוף ציבורי למסור מידע שלא כדין (סעיף 23 ב לחוק הגנת הפרטיות). אולם כיון ש"מידע" מוגדר בחוק כך: "נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישיותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו", לא נראה כי המידע המבוקש הוא ממין "מידע" שחוק הגנת הפרטיות מגונן עליו. אלא שחוק חופש המידע מורה לרשות שלא למסור מידע "שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות" (סעיף 9(3) לחוק). "פגיעה בפרטיות" מוגדרת, בחוק הגנת הפרטיות באורח רחב יותר מאשר גילוי "מידע" או השגתו. בין היתר נחשבים כפגיעה בפרטיות גם: שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה (סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות). לי נראה כי העובדה שפלוני שוחרר מן הכלא לאחר שנשא את עונשו או לאחר שנשא חלק מעונשו היא עניין מענייניו הפרטיים של אדם. הידיעה של אותה עובדה מצויה כדין בידי שרות בתי הסוהר והוא אינו רשאי להשתמש בה אלא למטרה שנקבעה בדין. ההחלטה לשחרר אדם שחרור מוקדם ממאסר היא החלטה בעניינו הפרטי של אדם ופרסומה, שלא כדין הוא פגיעה בפרטיותו. כיון שכך מותרת היתה הרשות לומר לעותרים שהדין מורה לה שלא למסור את המידע המבוקש בהיותו פגיעה בפרטיות. המניעה הדיונית - כבר הראיתי למעלה מכאן כי במסירת המידע להארץ יש, לכאורה, משום פגיעה באינטרסים של האסירים המשוחררים. על כן שב"ס היה מחויב בהבאת כוונת מסירת המידע הפוגע לידיעת הנפגעים הפוטנציאליים. ברור שאילוצו של שב"ס לנקוט דרכי הודעה ושימוע פרטניות לכמה אלפי אנשים, היה הדבר כרוך בהשקעת משאבים (כסף, עובדים, זמן) לא מבוטלת ואפילו לא נסבלת. אולם הרעיון שהעלה בא כוח העותרים בסיכומיו (פרסום באמצעי התקשורת ועריכת שימוע רק למי שיגיב לפרסום בהתנגדות) הוא רעיו סביר. עם זה, עלי לציין שכיון שלא ננקט שום תהליך של יידוע הנפגעים האפשריים והם גם לא צורפו כמשיבים לעתירה (גם העותרים יכלו לפרסם מודעה בעיתונים רבי תפוצה אודות העתירה ולהציע לכל הרואה עצמו נפגע להצטרף כמשיב), אי אפשר שתצא הוראה אופרטיבית מתחת ידי בית המשפט המורה על מתן המידע המבוקש, בלי שיקדם לכך הליך של יידוע ושימוע כלשהו. מחדדי הצדדים, בעניין זה, עד כה, אינם יכולים לשמש בסיס לפגיעה בזכויות צד שלישי. אינטרס הגילוי הנה כי כן, את פני בקשת העותרים קידמה תשובת סירוב של שב"ס הנשענת על שני טעמים שהסתבר שיש בהם ממש מסוים. לפיכך, הבירור אינו יכול להיעצר בדיוטא התחתונה. לאמור, העותרים אינם יכולים עוד לדרוש את המידע מכוח זכות המידע הכללית; "הזכות לדעת" ללא כל טעם. עליהם להציג ולהוכיח את האינטרס המיוחד שיש להם במידע המבוקש כדי שניתן יהיה לעמת את חשיבותו עם אינטרס החיסוי של הרשות. האינטרס המיוחד של העותרים הוצג על ידם כך: העותרים סבורים שכשם שהיה עניין ציבורי רב בהעמדתם לדין של העבריינים ובעונש המאסר שהוטל עליהם, קיים עניין ציבורי ראשון במעלה בעובדה שעונשם של אותם אסירים הוקטן... והעבריינים ישוחררו ויחזרו חופשיים לקהילה... המדובר במידע הנוגע לעניינו של הציבור כולו וזכותו להגיב לכך. בעיני, ציון האינטרס המיוחד אינו נשמע "בקול רם", צולו וברור. לא ברור מהו עניינו הרב של הציבור בידיעה ששלושת אלפים עבריינים שוחררו מכלאם. האם לציבור עניין בכך בשל הסיכון המוגבר לשלום הבריות (אם שוחררו אנשים אלימים), לביטחון רכושם (אם שוחררו עברייני רכוש) לסדר התקין של חייהם (אם שוחררו נוטלי שוחד, רמאים, "מריצי" מניות)? האם הרעיון הוא שפרסום שמות המשוחררים בהארץ יעמיד את הציבור על המשמר? אולי התשובה לכך חיובית אך הדבר לא נאמר, אף לא נרמז, על ידי העותרים. יתר על כן, קשה לראות איזו אזהרה נמסרת לציבור ברשימת משוחררים שאין יודעים מה היו חטאיהם ומה היה פשעם, אין יודעים את נסיבותיהם בעת שביצעו את העבירה ואת נסיבותיהם בעת השחרור; אין יודעים את מוצאם ומובאם ואין יודעים היכן הם מתגוררים. מה ההבדל, ברמת הסיכון לציבור, בין קבוצת המשתחררים ההיא לבין קבוצות המשתחררים מדי יום ביומו, חודש בחודשו בתום נשיאת מלוא העונש (ביניהם גם רבים שנשאו עונש מאסר בעבירות חמורות שלא באו בגדרו של חוק השחרור המוקדם). עוד יותר קשה להלום את ערכו של פרסום רשימה שתש כוחה זה מכבר. הרי השחרור היה לפני כשנתיים. מה יועיל הפרסום כעת? סיכומה של נקודה זו הוא שהעותרים הצביעו על אינטרס גילוי, אלא שעוצמתו חלשה מאד. עם מי הדין רם על כל אלה בית המשפט אשר בדיוטא השלישית. שם השופט מחזיק ב"מונה עוצמה" (כהגדרתו הציורית של פרופ' סגל עמ' 251) שהמחוקק הניח בידו (סעיף 17(ד) לחוק) כדי להורות "על אף הוראות סעיף 9... על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין". תפקידו המיוחד הזה של השופט הוסבר על ידי הנשיא ברק: זוהי סמכות יוצאת דופן שהחוק העניק לשופט. הוא מאפשר לו, ברמה הפרטנית, להורות על גילוי מידע שגילויו אינו מתחייב ברמה העקרונית. יש בו מעין היתר לשופט לשנות מהאיזונים של החוק, אם לדעתו של השופט העניין הציבורי בגילוי המידע עולה על הטעם שבמניעת הגילוי. בהפעילו אמת מידה זו יתחשב בית המשפט בתכלית החוק... במסגרתה של זו, יש להתחשב בשיקול של קידום הדמוקרטיה באמצעות מתן מידע לציבור שיאפשר לו בחירה מושכלת... ותאפשר פיקוח וביקורת על הרשות השלטונית. הראיתי שעל פי "האיזונים הפנימיים" שהחוק יצר, אין מקום למסור את המידע המבוקש. שהרי המידע מתייחס לפרטי רישום מן המרשם הפלילי שייתכן שהמחסום החוקי מפני מסירתם לצד ג' איננו ניתן לפריצה. אולם, גם אם לא תאמר כן, לכאורה, נוגע הידע המבוקש לעניינו הפרטי של אדם שמכוח "האיזון הפנימי" שבחוק אינו ניתן לגילוי. האם נסיבות העניין הקונקרטי הן כאלה שמצדיקות הטיית קו המאזניים השקול של החוק לזכות מבקשי המידע? בהשתמשי ב"מד העוצמה" המגולם בסעיף 17(ד) לחוק חופש המידע ובשוקלי את תכלית חוק חופש המידע, מזה, ואת התכלית שמבקשי המידע מייעדים למידע, מזה, אינני מתקשה להגיע למסקנה שיש לדחות את העתירה. בהסבירו את תכלית החוק, עמד פרופ' סגל על היחס שבין הזכות לקבלת מידע ציבורי לבין הזכות לפרטיות: מבחן התכלית העיקרית של חוק חופש המידע יוכל לסייע ביישום נוסחת האיזון בין הזכות לקבל מידע ציבורי לבין הזכות לפרטיות. לאור תכלית זו מן הראוי לבחון מקרי גבול, שבהם מתבקש גילוי מידע ציבורי שחשיפתו נושאת עימה פוטנציאל גבוה של פגיעה בפרטיות. ההיסטוריה החקיקתית של חוק חופש המידע מעידה על כך, שמטרתו העיקרית והמרכזית היתה ליצור נגישות למידע המצוי בידי הרשויות הציבוריות במגמה לאפשר לציבור בקרה והערכה מושכלת של דרכי פעולת הרשות הציבורית. כך, בעת שמדובר בבקשה לקבל מידע, המשרתת את התכלית המרכזית של החוק בחשיפת דרכי פעולת הרשויות הציבוריות, ראוי להקנות לחופש המידע מעמד של בכורה, כדי שתושג מטרה של שקיפות פעולת הממשל, שהוא ביסוד המשטר הדמוקרטי. מעמד בכורה זה יכול שינטל על ידי הזכות לפרטיות, מקום שבקשה לקבל מידע ציבורי לא תשרת את תכלית החוק, אלא תשרת בעיקר אינטרס פרטי מובהק של המבקש לקבל מידע אודות אחר. במקרה כזה תיפול ההכרעה בהתחשב במכלול רחב של נסיבות, ובן עוצמת הפגיעה בפרט כתוצאה מן הגילוי. ככל שתרבה להתבונן במידע המבוקש ולחקור בצפונותיו לא תמצא בגילויו דבר המשרת את התכלית המרכזית של החוק בחשיפת דרכי פעולת הרשות הציבורית. אין בגילוי דבר העשוי לשרת תכלית של שקיפות פעולת הממשל או תכלית של פיקוח ובקרה על פעולת השלטון. יתר על כן, אין בגילוי כדי לשרת אינטרס ציבורי כלשהו (זולת אינטרס מפוקפק של "אזהרת הציבור" שאפילו לא נטען מפי העותרים). עם חקיקת חוק השחרור המוקדם התעוררה ביקורת ציבורית חריפה מאד נגד החוק. הביקורת פעלה את פעולתה והמחוקק הזדרז לבטל את החוק או להקהות את עוקצו באמצעות חוק השחרור על תנאי. אילו היה חוק השחרור המוקדם עדיין שריר וקיים, אין ספק שגילוי רשימת המשוחררים מכוחו היתה עשויה לשרת תכלית ציבורית חשובה של העמדת החוק (מעשה החקיקה) במבחן הביקורת של הציבור. אולם משעה שהחוק עבר ובטל מן העולם, איזו תכלית עשוי גילוי רשימת המשוחררים, מן העבר, לשרת, מלבד אינטרס "פרטי" של עיתון החפץ למסור מידע, אולי "מעניין" (במובן של סיפוק סקרנות) לציבור אך חסר עניין (מהותי, ביקורתי) לציבור. בבואו להדגים את ההבחנה בין גילוי המשרת את תכלית החוק לבין גילוי הפוגע בפרטיות ללא תכלית הצביע פרופ' סגל על מידע בדבר אמות המבחן של רשויות המס המצדיקות המרת כתב אישום בעבירות מס, בתשלום כופר, לעומת מידע שהוא פרסום כולל של שמות כל אלה שנהנו מהסדר כופר. המחבר אמנם הצביע גם על חוק חופש המידע כמקור לחיוב לשכת נשיא המדינה לפרסם בפרסום רשמי את שמות הנהנים מחנינה או הפחתה בעונש, אך נראה כי המחבר שיווה לנגדו פרסום שמי בצירוף ההנמקה להחלטות נשיא המדינה, כדי שניתן יהיה להעמידן במבחן הביקורת הציבורית. אמנם יש לומר כי גם הפגיעה בפרטיות הצפויה מכוח גילוי המידע המבוקש, אינה פגיעה חמורה. ציינתי שאילו נמסר המידע המבוקש היה זה מידע חסר פרטים מהותיים רבים ובל זאת משעה שהגעתי לכלל מסקנה שיש בחשיפת המידע משום פגיעה מסוימת בפרטיות ומשעה שהגעתי לכלל מסקנה שיש בגילוי המידע משום הפרת חובת הסודיות הקבועה בחוק המרשם הפלילי, אין להיעתר לדרישה לחשוף את המידע שעה שהדרישה אינה מעוגנת באינטרס המגלם את תכליתו של חוק חופש המידע. התוצאה לאחר בחינת האיזונים השונים (אורכיים ורוחביים) הנובעים מחוק חופש המידע ולאחר בחינת הצורך להורות לסטות ממסגרות האיזון הקבועות בחוק, הגעתי לכלל מסקנה חד-משמעית שאין מקוום להיעתר לבקשת המידע. אני דוחה את העתירה. העותרים ישלמו לשב"ס סך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין כסכום משוער של עלות ניהול המשפט, לשרות בתי הסוהר.בית סוהר / כלאשחרור מנהלי מהכלאמאסרשחרור מוקדם מהכלאשב"ס (שירות בתי הסוהר)