זו בקשה שהוגשה על דרך המרצה לחייב את המשיבה לפצות את המבקשים בגין הפקעת קרקע לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור), 1943 (להלן - הפקודה), שההליכים בה נמשכו זמן רב מטעמים שפורטו בהחלטתי מיום 23.8.99. גם לאחר מכן התבקשו דחיות עד אשר הושלמה הגשת הסיכומים ביום 10.11.99. מכאן ואילך נבע העיכוב מעומס עבודה שלי. א. הרקע העובדתי: ביום 19.7.1974, רכשו המבקשים קרקע בשטח 14,509 מ"ר (להלן - החלקה), תמורת 435,270 ל"י. החלקה הוערכה על ידי השמאי הממשלתי לצורך תשלום מס שבח ומס רכישה בסך 468,520 ל"י. החלקה נרשמה בבעלות המבקשים בפנקס הזכויות ביום 1.6.1975. הבעלות המשותפת נחלקת בין המבקשים באופן שלכל אחת מהמבקשות 1 ו2- - שמינית מן החלקה, ולכל אחד מהמבקשים 5-3 - רבע מן החלקה. ביום 20.3.80 פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיפים 5 ו7- לפקודה (י"פ 2614, תש"ם, בעמ' 1305), בדבר הפקעת כ- 4,400 דונם בהם נכללת החלקה. החלקה מצויה כיום בתחום שכונת פסגת זאב בירושלים, שטרם הוקמה במועד ההפקעה. ב. טענות הצדדים: המחלוקת בין הצדדים נסבה על הסוגיות הבאות: 1. פיצויי הקרן: המבקשים טוענים כי יש לקבוע פיצוי בגין הפקעת החלקה בסך 40 ש"י למ"ר נכון ליום ההפקעה בהסתמך על חוות דעת השמאי אנזנברג (להלן - אנזנברג). המשיבה טוענת כי יש לקבוע כפיצוי את הסך של 24.3 ש"י למ"ר ליום ההפקעה בהסתמך על חוות דעת השמאי מידן (להלן - מידן). 2. פיצויי פֵּרות: המבקשים טוענים כי הם זכאים לפיצויי פֵּרות בגין הפסד דמי חכירה מיום פרסום ההודעה בדבר ההפקעה ועד לתשלום הפיצויים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן להפרשי הצמדה וריבית על סכום הקרן על פי החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד1964- (להלן - החוק המתקן). המשיבה טוענת שהמבקשים אינם זכאים לכפל פיצוי, שכן פיצוי בגין אובדן דמי חכירה עד למועד התשלום, ותשלום ריבית והצמדה על פיצוי הקרן מהווים פיצויי פֵּרות חופפים. 3. פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה: המבקשים תובעים פיצוי נוסף בעילה של הפרת חובה חקוקה. לטענתם הפרה המשיבה חובת משלוח הודעה אישית למבקשים אודות הפקעה כנדרש בסעיף 51 לפקודה. כמו כן הפרה חובת תשלום או הפקדת הסכום שאינו שנוי במחלוקת לפי סעיף 9א לחוק המתקן. לעניין הראשון, טוענת המשיבה כי נטל ההוכחה מוטל על המבקשים, ואלה לא הביאו ראיות לביסוסו. לעניין השני, טענה כי על פי סעיף 9א לחוק, המועד שבו חלה חובה לשלם את הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת הוא תוך 90 יום מקבלת החזקה, ובמקרה דנן לא נסתרה טענת המשיבה כי החזקה בנכס עברה למדינה רק בדצמבר 92. עוד נטען כי החוק אינו מחייב את המדינה להפקיד את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת בידי האפוטרופוס הכללי או בקופת בית המשפט, אלא נוקט לשון "רשאי". בכל מקרה, טוענת המשיבה, נזק, אם נגרם, מתבטא בהפרש בין סכום הפיצויים שיקבלו היום, לבין הסכום שהיו מקבלים לו הופקד הסכום שאינו שנוי במחלוקת בידי האפוטרופוס הכללי וזאת לא ניתן להוכיח. ג. לגופו של עניין: 1. מסלולי הפיצוי: בפסק הדין של בית המשפט העליון ע"א 2912/93 ו-ע"א 2405/91 מדינת ישראל נגד נ' עיזבון המנוח הרב פנחס הורוביץ ז"ל, (פ"ד נא (5) 23 - להלן פס"ד הורוביץ), אשר עתירה לדיון נוסף עליו נדחתה (דנ"א 7453/97 דינים עליון כרך נה, 160), הוכרעו השאלות המשפטיות שעמדו בבסיס המחלוקת בענייננו, ואשר יסודן בפער הזמן שבין מועד ההפקעה למועד תשלום הפיצויים בפועל. על פי ההלכה בעניין הורוביץ בפני בעלים של קרקע שהופקעה שני מסלולים: במסלול על פי הפקודה - פיצוי כשווי הקרקע בעת פרסום ההודעה על ההפקעה קרי "פיצוי קרן" ללא הצמדה. על פיצויי הקרן יש להוסיף "פיצויי פֵּרות" או בדרך של תוספת ריבית בשיעור 6% לשנה מיום תפיסת החזקה בנכס המופקע ועד לתשלום, או בדרך של פיצוי בגין אובדן דמי חכירה, המחושב לפי שווי הקרקע המופקעת משנה לשנה, אך אינו צמוד ואינו נושא ריבית. אין הבעלים זכאי לכפל "פיצויי פֵּרות" אלא לגבוה מבין השניים. במסלול על פי החוק המתקן - פיצוי הקרן לפי שווי הזכויות ביום פרסום ההודעה על ההפקעה, כשהם צמודים למדד המחירים ובתוספת ריבית לא צמודה בשיעור 4% עד יום 31.3.93, וריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה לתקופה שמיום 1.4.93 ואילך. נטעים כי סעיף 13 לחוק המתקן קובע כדלקמן: "תשלום פיצויים על-פי חוק זה, למעט הסכום המשולם לפי סעיף 9א [הסכום שאינו שנוי במחלוקת], מותנה בכך שבעל הזכויות שנרכשו ויתר בכתב על כל תביעה ותשלום הקשורים לרכישת הזכויות". בהתייחס לסעיף זה קובע כב' השופט חשין כי: "החוק המתקן כמו מעמיד צומת, ומן הצומת מתפצלות דרכים חלופיות: דרך החוק המתקן ודרכים אחרות. בעלים שמקרקעיו הופקעו ובחר בדרך החוק המתקן - כך מורנו סעיף 13 לחוק המתקן - לא יוכל לחזור על עקביו וללכת בדרך אחרת אף-היא. דרך החוק המתקן מוציאה כל דרך אחרת. וניתן דעתנו לדבר: החוק המתקן לא ביטל מפורשות את הוראות הפקודה באשר לפיצויי-הפקעה. אומר הוא אך-זאת, שלא יינתן לפלוני להידרש גם להוראות החוק המתקן וגם לתביעות ולתשלומים אחרים "הקשורים לרכישת הזכויות" (עניין הורוביץ הנ"ל, בעמ' 44). פסה"ד חוזר ומדגיש כי השיטה שבפקודת ההפקעות והשיטה שבחוק המתקן, כל אחת מהן הולכת בדרכה שלה - "...בנויה היא על יסודותיה שלה, וחלילה לנו מערב מין-בשאינו-מינו. שיטה ראשונה - זו שיטה שלפי פקודת ההפקעות גופה - מיוסדת על פיצוי בשוויה הנומינלי של הקרקע המופקעת, ובנוסף לו ריבית נומינלית או דמי-חכירה אבודים בערך נומינלי. זו הלכה שנקבעה וזה הדין. שיטה שנייה - זו שיטה שלפי החוק המתקן - מיוסדת על פיצוי כשוויה הצמוד של הקרקע המופקעת, ובנוסף לו ריבית נומינלית וריבית צמודה (חלקית). הבררה באיזו דרך ילך היא לבעלים, אך משבחר לילך בדרך אחת ולסופה זכה בפיצוי, שוב אין הוא מותר להסב פניו לאחור ולילך בדרך השנייה אף היא" (שם, בעמ' 46). לאור ההלכה הנ"ל, המחייבת, אין המבקשים זכאים לכפל פיצויי פֵּרות, אלא לגבוה מבין השניים. מאחר שאין מחלוקת שהמסלול על פי החוק המתקן מיטיב עם המבקשים ייקבעו פיצויי הפֵּרות על פיו. באשר לביקורת המבקשים על מוסד ההפקעה - אין בידי להושיע, שכן זהו עניין למחוקק לענות עליו. 2. חווֹת דעת השמאים: (א) אין מחלוקת שקיימות מספר שיטות לקביעת שווי מקרקעין. לכל שיטה יתרונותיה וחסרונותיה. הכל מסכימים שמיקום המקרקעין והתכנון החל או הצפוי לגביהם ומצב הרישום, הם נתונים חשובים לצורך קביעת השווי. במקרה דנן לא די שחוות הדעת של אנזנברג ומידן מבוססות על שיטות שונות, הם גם חלוקים בעניין נתוניה הפיזיים והאחרים של החלקה. (ב) אנזנברג קבע כי לפני ההפקעה הייתה החלקה ממוקמת בסמוך לצומת המרכזי באזור, שהיה נתון לרעיונות תכנוניים שונים. במהלך שנות השבעים אושרה תוכנית מס' 2189 בה הותרה בנייה באזורים שונים לאורך ציר רמאללה-ירושלים. בדרך כלל נקבעו זכויות בניה כוללות של 50% בשתי קומות שוות. החלקה הופקעה כחלק מהפקעה כוללת של 4,400 דונם. מאז תוכנן ופותח השטח (בין הגבעה הצרפתית לנווה יעקב) באופן רצוף ואינטנסיבי: תכנית 3058 - החלקה יועדה כ"שטח לתכנון בעתיד". תכנית 3058 א' - החלקה כלולה ביעוד של "אזור מגורים". תכנית 3346 - מתחם 46, בו נמצאת החלקה, סווג כ"אזור מגורים 5 מיוחד". בשטח זה סה"כ ההפרשה לצורכי ציבור היא בשיעור 40.75% משטח התכנית. בהערכת שווי החלקה לקח אנזנברג בחשבון את מיקום החלקה ושטחה, העובדה שהייתה מוסדרת ורשומה, העובדה שבעליה קבוצה הומוגנית, שיכלו לפתחה באופן עצמאי, וכי בחלקות סמוכות ממזרח ומצפון הוקמו באופן עצמאי מבני מגורים בהם התגוררה אוכלוסיה ערבית. בהתחשב בכל הנתונים קבע אנזנברג שווי ליום ההפקעה בסך 40 ל"י למ"ר. בקביעת השווי נקט אזנברג בשיטת השווי השיורי, בהתבסס על שומה של חלקה בשכונת נווה יעקב הסמוכה. שיטה זו משמשת על פי רוב לקביעת ערכם של בניינים שהופקעו, ואולם, ניתן גם להשתמש בה לקביעת שוויה של קרקע ריקה, על פי מחיר נתון של בניין. ממחירו הנתון של הבניין יש להפחית את הוצאות הבניה, תוך שהן מותאמות למצבו הנוכחי של הבניין - הסכום שיתקבל מייצג את שווי הקרקע כשהיא ריקה (א' קמר דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה חמישית, התשנ"ה) 312-311 - להלן - קמר). יחד עם זאת, שיטה זו לא נתפסה בפסיקה כבטוחה: "בהיעדר ידיעה מספקת לגבי נתון אחד או יותר, מסוכן בדרך כלל להישען על הערכה גרידא לגביו. הפרש קטן יחסית בהערכת ההוצאות (למשל כדי 5%) לכאן או לכאן, עשוי לשנות מן הקצה אל הקצה את התוצאה המתקבלת לגבי הנעלם" (ע"א 161/79 שר האוצר נ' זילברשטיין פ"ד לד (3) 225, 228). השימוש בשיטה זו נעשה כאשר נסיבות המקרה מצדיקות זאת, כגון במקרה בו השיטה הראשית, שיטת ההשוואה אינה ניתנת ליישום, "או שקיים מידע מספיק בטוח על המרכיבים האחרים פרט לקרקע" (שם, שם). (ג) מידן ביסס את השווי על קרבת החלקה (1.5-1 ק"מ) לכפרים שועפט, חיזמה וענתא, ועל כך שבמרחק של 100 מ' מהחלקה בנויים שני מבני מגורים בודדים. באשר למצב התכנוני ציין כי היו תוכניות ירדניות, אך אלה לא קיבלו מעולם כל תוקף חוקי על ידי השלטון הישראלי, ואינן מוסיפות שווי. מידן סבור כי גם לתוכנית הישראלית אין משקל בהערכת שווי הקרקע, כיוון שלא קיבלה תוקף סטטוטורי. לפיכך, קבע שווי בסך 24.5 ל"י למ"ר נכון ליום ההפקעה. בקביעת השווי נקט מידן הן בשיטת השווי השיורי והן בשיטת ההשוואה הישירה, כאשר לזו האחרונה העניק משקל של 90% בחוות דעתו. שיטת ההשוואה בוחנת עסקאות שנעשו סמוך ככל האפשר למועד הקובע לשומת הפיצויים במקרקעין המופקעים או במקרקעין סמוכים למקרקעין המופקעים (קמר, 309). זוהי השיטה המקובלת ביותר בבית המשפט, אך גם בשיטה זו נתקלים לעתים בעסקאות ששוויין מתברר כגבוה או נמוך במידה משמעותית מן העסקאות האחרות, ולא ניתן למצוא בכך הסבר המניח את הדעת (שם, 311). אולם במקרה דנן התבסס מידן בעיקר על שומה של חלקות בגושים סמוכים, שהופקעו באותה עת, ואשר התביעה בעניינן התבררה בהמרצת גג אחת בפני כב' הנשיא זילר בה"פ 700/83 (י-ם) מ"י נ' יפה (לא פורסם - להלן - המרצת הגג). מאחר שבאותו עניין לא לקחו השמאים המוסכמים בחשבון עסקאות שנערכו באזור בסמוך למועד ההפקעה ואשר אינן אופייניות, וחסר בהם היגיון כלכלי ועסקי, נקט מידן קיזוז של חריגות כלפי מטה, ולא התייחס לפשרות שנערכו בין בעלי קרקעות סמוכות לרשות, שהן תוצאה של משא ומתן. אעיר כי על פשרות כאלה נאמר שאינן יכולות להוות יסוד לקביעת שווי הקרקע לפי הפקודה. "אדם שאדמתו הופקעה לא נמצא בדרך כלל במצב של שווה עם שווה כלפי המדינה, ובמקרים רבים עלול בעל קרקע להסתפק בסכום הנופל בהרבה מערך הקרקע מסיבות שונות..." (ע"א 123/79 מ"י נ' קמינר פ"ד לד (1) 617, 626). (ד) במקרה דנן, אני מעדיפה את נתוני החלקה כפי שבאו לידי ביטוי בחוות הדעת של אזנברג, הנתמכת בעדותו של בן ארי על נתוניה הפיזיים, שביקר במקום, והסתמך על ייעוץ לפני הרכישה. טענתו של מידן, כי לתוכניות הישראליות אין משקל בהערכת שווי קרקע משום שלא קיבלו תוקף סטטוטורי, אינה משכנעת. עצם קיומה של תוכנית יוצר ציפייה לאישורה, ומשפיע על עליית השווי בתחומה של אותה תוכנית. לא מן הנמנע שאלמלא ההפקעה היו יוזמי התוכניות ממשיכים לטפל באישורן, וערכה של החלקה היה מוסיף לעלות. הנתונים המיוחדים של החלקה מסבירים גם את פשר הערכת החלקה על ידי שלטונות המס במחיר העולה על המוצהר על ידי המבקשים. אמנם הצהרה של צדדים לעסקה לא תמיד משקפת ערך אמיתי, אך חזקה על השמאי הממשלתי שפעל כחוק ועל פי העיקרון המנחה במכר על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון (סעיפים 1 ו49-ד לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) התשכ"ג1963-, וסעיף 3(ג) לחוק מס שבח מקרקעין (תיקון מס' 5, תשל"ה1974-)). נזכיר, כי לצורך תשלום מס, הוערכה החלקה ע"י השמאי הממשלתי בסך של 468,520 ל"י ליום הרכישה, היינו - 32.3 ל"י למ"ר (35.6 ש"י למ"ר נכון ליום ההפקעה, לפי הצמדה למדד המחירים לצרכן הידוע בשני התאריכים הקובעים), בעוד התובעים רכשו את החלקה תמורת 435,270 ל"י, היינו בערך של 30 ל"י למ"ר (33 ש"י למ"ר נכון ליום ההפקעה, לפי הצמדה למדד המחירים לצרכן הידוע בשני התאריכים הקובעים). סבורה אני כי כאשר שלטונות המס קובעים שווי גבוה מהמוצהר - חזקה שערכו בדיקה ספציפית, תוך השוואה לעסקאות שנעשו בחלקות סמוכות שהמידע לגביהן חסוי ומצוי בידי שלטונות המס. לא מקובלת עלי הערכה כאילו בין שנת 1974 לשנת 1980 (ההפקעה), ירד ערכה של החלקה, וטענה כזאת גם לא נטענה. נראה לי כי חוות דעת אנזנברג קרובה יותר למציאות ביום ההפקעה. לפיכך, אני מעמידה את שומת החלקה על סך 38 ש"י למ"ר, סך שיהווה את הבסיס לפיצוי הקרן בגין ההפקעה, ובסה"כ 551,342 ש"י (=551.34₪) ביום ההפקעה. 3. פיצויי הפֵּרות: כאמור בסעיף ג(1) סיפא לעיל, מסלול פיצויי הפֵּרות הרלוונטי לעניינו הוא מסלול סעיף 8 לחוק המתקן, הקובע כדלקמן: "(א) נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של %4 לשנה עד יום ט' בניסן התשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור של %1.5 לשנה מיום י' בניסן התשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך על שווי הזכויות בלבד, לפי זה: (1) הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב); (2) ההצמדה תחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן כפי שפורסם לאחרונה לפני תשלום הפיצויים או הפקדתם לעומת המדד שפורסם לחודש שבו חל מועד הרכישה. (ב) (1) הציע רוכש הזכויות לבעל הזכויות פיצויים בעד הזכויות שנרכשו, והודיע לו בעל הזכויות על סירובו לקבל את הפיצויים או לא הודיע תוך שלושה חדשים מהיום שנמסרה לו ההצעה על הסכמתו לקבלה, רשאי רוכש הזכויות להפקיד את הפיצויים לזכות בעל הזכויות אצל האפוטרופוס הכללי או אצל החשב הכללי במשרד האוצר; על סכום שהופקד כאמור יווספו מיום ההפקדה ועד ליום התשלום בפועל, הפרשי הצמדה בלבד." המועדים הרלוונטיים לתחילת חישוב הריבית ולסיומו הם מועד הרכישה, המוגדר בסעיף 3(1) לחוק המתקן כמועד שבו פורסמה ההודעה ברשומות, ומועד תשלום הפיצוי בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות, אשר עד כה לא התרחשו. לא תתקבל טענה מטעם המשיבה בהסתמך על ס"ק (ב)(1), כאילו סירבו המבקשים לקבל סכום שאינו במחלוקת. מן התכתובת בין הצדדים שהוצגה בפני עולה כי כלל לא הופנתה למבקשים הצעה לקבל פיצויים, אלא בתנאי שיוותרו על כל תביעותיהם. בכל מקרה, הפקדה של הסכום בידי האפוטרופוס הכללי לא נעשתה עד היום. לפיכך, זכאים המבקשים לפיצוי כאמור בסעיף 8(א) רישא לחוק, מיום 20.3.80, על שווי הקרן כפי שנקבע לעיל. 4. הפרת חובה חקוקה: באשר לטענת המבקשים בדבר אי משלוח הודעה אישית על ההפקעה - מתעוררת שאלת נטל ראיה שלא אדון בה, משלא הוכח כל נזק שנגרם כתוצאה מכך. לפיכך טענת המבקשים ככל שהיא מבוססת על הפרת סעיף 5(1) לפקודה - נדחית. באשר להימנעות המשיבה לשלם למבקשים או להפקיד בידי האפוטרופוס הכללי או בידי החשב הכללי במשרד האוצר את הסכום שאינו במחלוקת, על בסיס 24 ש"י למ"ר (כעולה גם מנ1/) - אני קובעת כי המשיבה הפֵרה חובה חקוקה המוטלת עליה לפי סעיף 9א(א) לחוק המתקן. ערה אני לכך שהטענה לא הועלתה מפורשות בהמרצת הפתיחה, ויפה נהגה המשיבה משלא נתלתה בטענה פורמלית לאור מהלך הדיון, ובייחוד לאור תוצאת פס"ד הורוביץ, והרחבת יריעת הדיון גם על טענה זו כעולה מסיכומי המשיבה. סעיף 9א(א) לחוק המתקן מטיל חובה כדלקמן: "תוך תשעים יום מיום שקיבל רוכש הזכויות את ההחזקה במקרקעין או מיום איתור בעל הזכויות, לפי המאוחר ביניהם, רוכש הזכויות ישלם לבעל הזכויות שנרכשו, על חשבון פיצויים המגיעים בשל רכישת שווי הזכויות, את הסכום שלדעת רוכש הזכויות זכאי לו בעל הזכויות". מדובר ללא ספק בחובה המוטלת במפורש לטובת בעלי קרקע שהופקעה, ונועדה להגן על כספי הקרן מפני שחיקה, לפחות בסכומים שאינם במחלוקת. בטענת המשיבה, שלא ניתן להוכיח את הנזק שנגרם, אם נגרם, למבקשים מהפרת אותה חובה - אין ממש. אי תשלום במועד לעולם גורם נזק, ולא בכדי נקבע חיקוק שנועד למנוע שחיקתו ופֵרות שהוא אמור להניב. הנזק הוא אם כן ההפרש בין הפיצוי לפי סעיף 8 לחוק המתקן, כפי שהוא נובע מחלק הקרן שלא היה לגביו מחלוקת, ובין ההצמדה של אותו סכום למדד המחירים לצרכן בתוספת ריבית ריאלית (קמר, 218). עוד טוענת המשיבה, כי תפסה חזקה בחלקה אך ורק בדצמבר 92, ולכן ראוי להגביל את חבותה אך ורק לתקופה שמתחילה ב90- יום מאז תפיסת החזקה, כאמור בסעיף 9א(א) רישא לחוק המתקן. דין הטענה להידחות. ההודעה בילקוט הפרסומים נמסרה גם לפי סעיף 7 לפקודה וקבעה כדלקמן: "כן נמסרת בזה הודעה כי שר האוצר מתכוון לקנות חזקה בקרקעות האמורות בתום חדשיים מיום פרסומה של הודעה זו ברשומות, וכי שר האוצר הורה, ובזה מורים, כי כל אדם שיש להם חזקה בקרקעות האמורות ימסרו את חזקתם בהן בתום תקופת החדשיים האמורים או לפני כן". די בהודעה זו כדי לייחס למשיבה חזקה רעיונית בחלקה החל מחודשיים לאחר מתן ההודעה. למעלה מן הדרוש, ניתן לציין חיזוקים נוספים למסקנה זו: ראשית, לא הוצגו כל ראיות על תפיסת החזקה רק בתאריך הנטען, לבד מאמירתו הלאקונית של מידן בחוות דעתו. שנית, גם לו הייתה המשיבה מוכיחה שתפסה את החזקה בפועל רק בשנת 1992, תהא טענתה מנוגדת לרציונל שבבסיס סעיף 9א(א) הנ"ל, שנועד להגן על אינטרס הרשות המפקיעה במקרה בו בעל הזכויות מחזיק בקרקע, ומסרב להעביר את החזקה (קמר, 330). במקרה דנן מדובר בחלקה שהיא ריקה מאדם וחפץ, שהמבקשים טרם מימשו בה את בעלותם. מרגע פרסום ההודעה על ההפקעה ותפיסת החזקה בה, מימוש בעלותם על הקרקע, או העברת הזכויות בה לאחר, הפכו בלתי מעשיים. לפיכך, המועד הקובע בו החלה המשיבה להפר את חובתה כלפי המבקשים, הוא 90 יום מיום פרסום ההודעה, דהיינו, מ20.6.80-. אשר על כן, יישא חלק הקרן היחסי ל24- ש"י למ"ר ביום ההפקעה, הצמדה וריבית ריאלית (ולא הריבית הקבועה בחוק), לגבי התקופה שמיום 20.6.80 ועד לתשלום הפיצוי בפועל. ד. סוף דבר: אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשים את הסכומים כדלהלן: (1) 551.34₪ כפיצוי קרן (על פי 38 ש"י למ"ר). (2) 348.22₪ כחלק הפיצוי שלא היה שנוי במחלוקת (24 ש"י למ"ר X 14,509 מ"ר). סכום זה יוצמד למדד המחירים לצרכן מיום 20.3.80 - בתוספת ריבית ריאלית וריבית דריבית (כשהעודף שמתקבל בדרך זו מהווה הפֵּרות שהפסידו המבקשים לו היה הסכום שאינו במחלוקת משולם או מופקד, בדרך של פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה). (3) 203.13₪ כחלק הפיצוי הנותר (14 ש"י למ"ר X 14,509 מ"ר). סכום זה יישא ריבית והצמדה בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק כדלהלן: - לגבי התקופה שבין 20.3.80 ל31.3.93-, יוצמד חלק זה למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% על הקרן בלבד. - לגבי התקופה שבין 1.4.93 ועד ליום התשלום בפועל, יישא חלק זה ריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה על הקרן בלבד. תשלום הפיצוי כפוף להמצאת אישורים כנדרש על פי החוק בתוך 6 חודשים מיום פסק הדין. סכום הפיצוי הכולל יתחלק בין המבקשים לפי חלקם היחסי במקרקעין (סעיף א' לעיל). המשיבה תשלם למבקשים הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000₪ בצירוף מע"מ כחוק. קרקעותפיצוייםהפקעה