הפרת הסדר עם הבנק

הפרת הסדר עם הבנק 1. לפנינו ערעור "על פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה, בת.א. 22378/98, בש"א 17074/00 (כבוד הרשמת רונית יצחקי) (...) מיום 05.09.2001 לפיו דחתה היא את בקשת המערער למתן רשות להתגונן וחייבה אותו בהוצאות משפט". למעשה הוגש הערעור על החלטתה של כבוד הרשמת יצחקי מיום 05.09.2001 שבו נדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן שהוגשה על ידי המערער. ברם, הואיל וביום 03.10.2001 ממילא כבר ניתן פסק דין כנגד המערער בעקבות דחיית בקשתו למתן רשות להתגונן, והוא חויב לשלם למשיב (התובע, להלן - "הבנק") סך של 533,001 ₪ בתוספת ריבית בנקאית הנהוגה בבנק, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, התייחסנו לערעור שלפנינו כאל ערעור על פסק הדין גופו. (ואמנם הבנק המשיב לא השיג על עצם הגשת הערעור באופן שבו הוגש, כאמור לעיל). 2. התביעה א. הבנק הגיש לבית משפט השלום בחיפה כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערער (הנתבע מס' 3) וכנגד חברת אסייג נעמי עבודות זיגוג בע"מ (הנתבעת מס' 1) וחברת אור אסייג (1992) בע"מ (הנתבעת מס' 2) (ת"א 22378/98). ב. הבנק טען בתביעתו כי הנתבעת מס' 1 נמנתה על לקוחותיו ולבקשתה נפתח והתנהל עבורה חשבון בנק פלוני. כן טען הבנק כי הנתבעת מס' 2 נמנתה על לקוחותיו ולבקשתה נפתח והתנהל עבורה חשבון בנק אלמוני. עוד טען הבנק כי המערער (הנתבע מס' 3) נמנה על לקוחותיה ולבקשתו נפתח והתנהל עבורו חשבון בנק שמספרו 261850 (להלן - "החשבון"). ג. הבנק הוסיף וטען בתביעתו כי המערער הינו בעל עניין בחברות הנתבעות מס' 1 ו- 2 וכי הוא ערב לשתי החברות האמורות. ד. הבנק טען כי ביום 21/12/97 "נחתם הסדר בכתב בין התובע לנתבעים" (ההסדר צורף כנספח ט' לכתב התביעה). עיון בנספח ט' לכתב התביעה מלמד כי בכותרתו נמנו ארבעה "חייבים", היינו, שלושת הנתבעים הנ"ל וכן מר X יוסף. בכותרת ההסכם נכתב שהארבעה הנ"ל "ביחד ובנפרד" הם "החייב". ה. הבנק טען בתביעתו כי "הנתבעים לא עמדו בהסדר". ו. הבנק טען כי הגיש את התובענה האמורה "על פי היתרה הנובעת מההסכם בלבד. עם זאת הוא שומר לעצמו הזכות לתבוע בעתיד את כל יתרת החוב". הבנק טען כי הנתבעים חייבים לו את סכום התביעה, סך של 533,001 ₪, "מכוח הדין ומכוח ההסכם בינם לבין התובע". הבנק טען כי למרות פניות חוזרות ונשנות שלו ושל בא כוחו אל הנתבעים, הם לא שילמו את חובם עד ליום הגשת התביעה. 3. שלושת הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן (בקשת הרשות להתגונן הוגשה במסגרת בש"א 813/99, ברם, הרשמת הנכבדה ציינה בכותרת החלטתה בעניין הבקשה לרשות להתגונן את הבקשה שבבש"א 17074/00, שהיא, למעשה, בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להתגונן). בקשתן של הנתבעות 1 ו- 2 למתן רשות להתגונן נדחתה בהסכמת הצדדים וניתן כנגדן פסק דין על פי התביעה. לאחר דיון בבקשה החליטה כבוד הרשמת יצחקי לדחות את בקשתו של המערער למתן רשות להתגונן, וכאמור לעיל ביום 03.10.2001 ניתן פסק דין על מלוא סכום התביעה בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 4. טענות המערער בבקשתו למתן רשות להתגונן א. בקשתו המתוקנת של המערער למתן רשות להתגונן נתמכה בתצהירו מיום 27.09.2000 (על פי החלטת כבוד הרשמת מיום 10.09.2000). ב. המערער טען כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל "לא היה המשיב - הבנק רשאי להגיש את התביעה הנ"ל כאשר לא היתה לו העילה לכך, שכן החובות הנטענים על ידי הבנק הינם במחלוקת מזה שנים רבות שבמהלכם הודה הבנק בטעויות ורשלנות פקידיו בפתיחת וניהול החשבונות הן נשוא התובענה והן חשבונות אחרים שלא אוזכרו בתביעה". ג. המערער טען כי הבנק לא צירף לתביעתו את "כל המסמכים ו/או דפי החשבון הרלוונטיים לעניין ובין היתר לא צורפו המסמכים ההתחלתיים לפתיחת החשבונות והמסמכים המעידים על התחייבותי אישית לגבי חיוביי וחובות המשיבות מספר 1, 2 בחשבונות הנטענים". ד. המערער טען כי ההסכם שצורף לכתב התביעה "אינו חתום על ידי כל הצדדים בו ולכן הסכם זה לא יצא לפועל ואין בו כדי לחייב את המבקשים הואיל והוא מתייחס אל חשבונות וחיובים נוספים". ה. המערער טען כי "מעולם לא ערכתי ו/או התחייבתי אישית ביודעין כלפי המבקשות מספר 1, 2 בגין החשבונות הנטענים. בנוסף לאמור הריני להצהיר כי השינוי שחל בחיובן של המבקשות 1, 2 עפ"י ההסכם נותן לי הזכות לבטל את ערבותי הואיל ומדובר בשינוי יסודי הפוגע בזכויותי". עוד טען המבקש כי "הוא מאמין" כי החתמתו על המסמכים המתיימרים להיות מסמכי ערבות נעשתה "תוך הטעייתי ושימוש בתחבולה בצורה מכוונת מצד הבנק ותוך שימוש בהצגת עובדות לא נכונות לשם השגת הסכמתי לחתימה, כאשר החתימו אותי על המסמכים בעסק ולא בבנק בניגוד לנהלים התקינים וכאשר הוצג לפני מצג לפיו ערבותי מיועדת להחליף ערבות אישית של אשתי שמעולם לא היתה". לטענתו הוא הוחתם על מסמכי ערבות "שאינני מצליח היום להצביע עליהם, בעסק אותו ניהלתי, וכל זאת מאחר ואינני יודע על מה חתמתי שכן הדבר לא הוסבר לי". ו. המערער הוסיף והצהיר כי הבנק ופקידיו "ניצלו מצוקתי וחולשתי המקצועית בענייני בנקאות והפעילו עלי השפעה בלתי הוגנת הכל בכדי לבלבל אותי ולהקשות עלי בבדיקת החשבונות". ז. עוד הצהיר המערער כי "לפי מיטב ידיעתי וזכרוני בוצעו בחשבון העברות רבות ללא הרשאתי ו/או הסכמתי (...) ועל פי שיקול דעתם של פקידי הבנק מחשבון לחשבון וזאת לצורך כיסוי גרעונות ו/או חובות שנוצרו בהם דבר שגרם לשיבוש ניהול החשבון על ידי ועיון בדפי החשבון יראה זאת בוודאות". 5. החלטתה של כבוד הרשמת בדבר דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן א. הרשמת הנכבדה ציינה בהחלטתה כי במהלך חקירתו הנגדית של המערער הובהר כי זה האחרון "מאשר את חתימתו באופן אישי על ההסכם, יחד עם נתבעות מס' 1 ו-2". הרשמת ציינה כי על פי ההסכם יתרת החוב לבנק ביום 13.10.1997 עמדה על סך של 1,371,626 ₪ וכי סכום הפשרה לתשלום לבנק נקבע בהסכם לסך של 700,000 ₪ בתשלומים כמפורט בהסכם. ב. הרשמת ציינה בהחלטתה כי המערער הבהיר בחקירתו הנגדית כי מר יוסף X אינו חתום על ההסכם. ג. הרשמת הנכבדה הוסיפה וכתבה בהחלטה כי המערער העיד "באופן סתמי" כי לא חתם על ההסכם מרצונו החופשי אלא תחת לחץ, וטען כי יש הקלטות המלמדות על כך. המערער הבהיר כי פקידת הבנק, רחל, אמרה לו שאם לא יחתום על ההסכם יפעל הבנק וינקוט בהליכים משפטיים. הרשמת קבעה כי באמירה מן הסוג הזה, לפיה ינקוט הבנק בדרך משפטית על פי דין אם לא יגובש עימו הסדר, אין כל פגם. עוד ציינה הרשמת בהחלטתה כי "במהלך חקירת המבקש הובהר כי המבקש, בהזדמנויות שונות, אישר את חובו כלפי המשיב וביקש לגבש הסדר סופי עימו (...)". ד. לאחר שסקרה את חליפת המכתבים בין המערער באמצעות בא כוחו לבין מנהל סניף הבנק, חליפת מכתבים שביטאה משא ומתן לקראת גיבושו של ההסדר, כתבה כבוד הרשמת לאמור: "מהתמונה שנצטיירה במסגרת חקירת המבקש עולה כי המבקש אישר את ההסכם עם המשיב, כאמור במכתביו הנ"ל של בא כוחו וביקש להסתמך עליו. יתרה מכך, המבקש הבהיר בסיום חקירתו הנגדית כי לא שילם דבר למשיב עפ"י ההסכם. אשר על כן, המבקש בבקשתו שבפני אינו מגלה כלל הגנה אפשרית כנגד תביעת המשיב, הנסמכת על ההסכם (מש/3) עליו חתום המבקש המתחייב לשלם למשיב סך של 700,000 ₪. תדפיס החשבון (נספח י' לכתב התביעה) שהינו דף חשבון מרוכז לצורך תשלום ההסכם, מלמד על יתרה של 533,001 ₪ הנובעת מההסכם וזהו סכום התביעה. לסיכום, נוכח האמור לעיל, אינני נעתרת לבקשת המבקש למתן רשות להתגונן והנני מורה על דחיית בקשה זו". 6. טענות המערער א. המערער טען כי בית המשפט קמא טעה בדחותו את בקשתו למתן רשות להתגונן וכי היה מקום לקבוע כי יש בטענותיו כדי להצדיק מתן רשות להתגנון וליתן לו את יומו בבית המשפט. ב. המערער טען כי על פי ההלכה הפסוקה די בכך שיראה הגנה לכאורה ואפילו בדוחק. לדבריו, בשלב זה בית המשפט אינו בוחן את אמיתות דבריו "אלא במצב אחד, בו מתבררת הגנתו כהגנת בדים" אך אם טענותיו מתבררות כטענות אמיתיות וקיימת לו הגנה, ואפילו בדוחק הרי ש"זהו המקרה הקלאסי" שבו יש ליתן לו רשות להתגונן. ג. המערער טען כי בית המשפט קמא טעה בעת שסמך את החלטתו על כך שהמערער אישר וחזר ואישר את חובו לבנק על פי ההסכם "מבלי שנזקק כלל לטענתו של המערער שחתימתו על ההסכם מקורה בטעות ו/או בהטעייה ו/או בתרמית ועל כן קמה לו הזכות לבטל את ההסכם עם גילוי הטעות או ההטעייה או התרמית דבר שעשה בעצם אי תשלום החוב למשיב על פי ההסכם, ומיד לאחר הגילוי". ד. המערער טען כי בית המשפט קמא טעה בכך שהתעלם מטענתו באשר לבטלותו של ההסכם "בשל קיומו של תנאי מפסיק בהסכם עצמו, כשהמדובר בסעיף 15 להסכם הקובע כי "הסדר זה כוחו יפה רק אם יחתם עד יום 15.09.1997" דהיינו שלאחר יום 15.09.1997 פג תוקפו". לטענת המערער עיון בהסכם מראה בבירור כי הוא נערך ונחתם ביום 21.12.1997 "דהיינו שהוא נחתם יותר משלושה חודשים לאחר שפג תוקפו ועל כן הינו בטל מעיקרו ואינו יכול לשמש בסיס או ראייה לתמיכה בתביעת המשיב והיה צורך, לכן, לדחות את התביעה על הסף שכן ההסכם הנ"ל מהווה הבסיס לתביעה כנגד המערער, ולכשיוצהר על בטלותו לא יהיה למשיב על מה לסמוך את תביעתו נגד המערער". ה. המערער טען כי המצג הכוזב שהוצג לו על ידי הבנק שלפיו אשת המערער חתומה על כתב ערבות וכי דרושה חתימתו שלו על ערבות נפרדת "כדי לשחרר את ערבותה של אשתו" היא אשר הביאה אותו לחתום על הערבות שעליה נסמכת תביעת הבנק. לדבריו, עם גילוי העובדה בדבר זיוף חתימתה של אשתו על המסמך המתיימר להיות כתב ערבות חתום על ידה, הוא הצהיר על ערבותו כבטלה ומבוטלת "וזאת במסגרת בקשתו למתן רשות להתגונן שהוגשה בסמוך לקבלת המסמכים מהמשיב והכוללים את מסמך הערבות שנטען כי הוא נושא את חתימתה של אשתו". לטענת המערער בעשותו כאמור לעיל הוא מילא אחר הוראות חוק החוזים, חלק כללי לעניין ביטול ההסכם ועל שום כך יש לראות בכתב ערבותו כבטל ומבוטל. ו. המערער הוסיף וטען כי - "(...) עיון בחתימה של אשתו על המסמך הנ"ל מראה ללא כל צל של ספק שהחתימה אינה חתימתה של אשתו וכי היא זויפה על ידי מאן דהוא, וכי הטעייה ו/או תרמית זו היתה הסיבה לחתימתו על הערבות במקום חתימתה של אשתו (שמעולם לא היתה), זאת כאשר באותה תקופה היה המערער בסכסוך עם אשתו ואף לא בדק ולא יכול היה לבדוק עניין זה עמה". ז. עוד טען המערער כי חתימתו על ההסכם, לאחר האמור לעיל, וכן כל ההתכתבויות שהיו לאחר מכן "היו בעקבות ההשערה המוטעת לפיה חייב הוא את הכספים על סמך חתימתו על הערבות, חתימה שהתברר לאחר מכן וממש במהלך הדיון בתיק בית המשפט קמא כי הושגה בדרך של תרמית ו/או הטעייה ועל כן אינה מחייבת את המערער ועל כן האישורים לחוב שנתנו בעקבות אותה חתימה ועל סמך אותה חתימה אינם מעלים ואינם מורידים ויש להצהיר על בטלות כל חיוב ו/או כל חתימה של המערער על מסמך כלשהו לטובת המשיב בתקופה בין ביטול ערבותה המזויפת של אשתו ועד להגשת התביעה וגילוי עניין הזיוף". ח. המערער טען כי במקרה זה מדובר בטענה בעל פה "שלא נסתרה" כנגד מסמך בכתב שיש בה כדי לזכותו, על פי הההלכה הפסוקה, במתן רשות להתגונן. כך גם טענתו כנגד אמיתות חתימתה של אשתו. לטענתו, טענה זו לבדה מזכה אותו ברשות להתגונן. 7. דיון א. בפתח חלק זה של חוות דעתי אני רואה לציין כי המערער העלה בפנינו טענות הגנה שלא נטענו במסגרת בקשתו למתן רשות להתגונן ובתצהיר שניתן בתמיכה לה. נסיון זה לא יצלח. ראשית, מי שנתבע בסדר דין מקוצר אינו רשאי להתגונן אלא אם ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאת הרשם [תקנה 204 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות")]. את בקשתו האמורה צריך הנתבע לתמוך בתצהיר (תקנה 205 לתקנות) ואם תינתן רשות להתגונן יראו את התצהיר שניתן בתמיכה לבקשה ככתב הגנה (תקנה 211). הווה אומר שעל הנתבע לפרט בתצהירו שניתן בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן את כל טענות ההגנה שבאמתחתו. עליו "להיכבד ולהכנס לפרטי העובדות" (ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 674). שנית, אין מקום לדיון בערכאת הערעור בטענה שלא הועלתה בפני הערכאה הדיונית: ע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נגד תל מר בע"מ ואח', פד"י מ"ו(5) עמ' 535 בעמ' 369. על שום כך אין מקום לדון, במסגרת ערעור זה, בטענותיו של המערער על דבר זיופה, כביכול, של חתימת אשתו על מסמך המתיימר להיות כתב ערבות. ב. באשר לטענה בדבר קיומו של תנאי מפסיק בהסדר שעליו סמך הבנק את תביעתו: בסעיף 15 להסכם נספח ט' לכתב התביעה נאמר כי "הסדר זה כוחו יפה רק אם יחתם עד יום 15/09/97". הרשמת הנכבדה לא התייחסה לעניין זה בהחלטתה. כשלעצמי נראה לי שטענה זו הינה טענה כבדת משקל בנסיבות העניין וכבר בגינה ראוי היה ליתן למבקש רשות להתגונן: כזכור, בכותרת ההסכם פורטו שמותיהם של ארבעה: שלושת הנתבעים וכן מר יוסף X. כולם, "ביחד ובנפרד" נקראו "החייב". נראה לי כי יש לראות את הוראת סעיף 15 להסכם בהקשר להוראות הסעיפים 4 ו- 5 שבו. לפני הסעיפים 4 ו- 5 להסכם נרשמה הכותרת "אחריות הלווה והערבים וזקיפת תשלומים". וכך נאמר בסעיפים האמורים: "4. מוסכם על כל אחד מיחידי החייב כי הסדר זה מבוסס על חוב הדדי של יחידי החייב ולכן אין משמעות משפטית לשאלת זהותו של המשלם עפ"י הסכם זה, וכי זקיפת התשלום תעשה על ידי הבנק לפי שיקול דעתו של הבנק ללא התייחסות לזהות המשלם. הבנק יהיה רשאי לזקוף כל סכום שיתקבל בבנק על חשבון החוב לכל אחד מהחשבונות המפורטים במבוא להסכם זה או לעיל ולזקוף כל תקבול או חלקו לעו"ש או האשראי או סוג הלוואה לפי סדר כפי שיקבע הבנק על פי שיקול דעתו הבלעדי. 5. X יוסף ת.ז. (...) ישוחרר מערבותו ו/או מהתחייבותו לאחר שישולם סך של 150,000 ₪ בתוספת ריבית על הסכום הנ"ל על פי הסכם זה". כיום אין מחלוקת על כך שמר יוסף X לא חתם על ההסדר. לאור העובדה שבהסכם מדובר על חיוב "ביחד ובנפרד" של כל ארבעת יחידי "החייב", הרי שלהעדר חתימתו של מר יוסף X על ההסכם יש חשיבות רבה. זאת, במיוחד לאור נוסחו של סעיף 4 להסכם. בנסיבות אלה, כאשר מן הצד האחד מר יוסף X לא חתם על ההסדר ומן הצד האחר ההסכם נחתם רק ביום 21/12/97 בעוד שעל פי סעיף 15 להסכם "הסדר זה כוחו יפה רק אם יחתם עד יום 15/09/97", יש כדי להשליך על נפקותו של ההסכם כולו. אכן, ייתכן שבמהלך שמיעת הראיות לגוף התובענה תתבררנה עובדות שתשפוכנה אור על הנסיבות באופן שלמרות שההסכם נחתם רק שלושה חודשים לאחר המועד שצויין בסעיף 15, ולמרות שמר X לא חתם על ההסם ניתן יהיה ליתן לו תוקף. לעומת זאת יכול שיתברר כי הצדדים ייחסו חשיבות לחלקו של מר X בהסכם וכי ההסכם נחתם על ידי שלושת "החייבים" הראשונים עוד בטרם נחתם ההסכם על ידי הבנק, וכי בשלב כלשהו הוחלט בבנק להפעיל את ההסדר ביחס לשלושת "החייבים" בלבד, ורק אז הוסף התאריך 21/12/97. כך או כך, הואיל והתביעה כולה מתבססת על ההסדר, אני סבור כי די היה בטענות המתבססות על סעיף 15 להסדר כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. 8. לאחר שהשלמתי את חוות דעתי, קיבלתי לידי את חוות דעתו של חברי הנכבד, אב בית הדין, סגן הנשיא י. יעקבי-שווילי. חברי הנכבד ציין בחוות דעתו כי המערער זנח הן בנימוקי הערעור והן בעיקרי הטיעון את הטענה בדבר העדר חתימה של מר X, ולפיכך, לשיטתו, אין להתייחס לטענה זו. אב בית הדין הוסיף וציין כי גם לו הייתה הטענה האמורה עומדת על כנה, הרי שלכל היותר היה מקום ליתן למערער, בגין הטענה האמורה, רשות להתגונן רק על סך של 150,000 ₪ מתוך הקרן של 533,001 ₪. אני מבקש להעיר כי אמנם נכון שהמערער לא התייחס בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון לנושא העדר חתימתו של מר X על ההסכם. ואולם, אין מחלוקת על כך שהמערער התייחס הן בנימוקי הערעור והן בעיקרי הטיעון לטענה על כך שסעיף 15 להסכם הינו בבחינת תנאי מפסיק ועל שום כך ההסכם בטל. כשלעצמי אני סבור שיש לראות את העדר חתימתו של מר יוסף X על ההסכם בהקשר הכולל של ההסכם, שאז יש להעדר החתימה, יחד עם הסעיפים 4 ו- 5 להסכם כדי להשליך על תוקף ההסכם. על שום כך, בנסיבות העניין, דעתי היא שאין לעצם אי ההתייחסות להעדר החתימה על ההסכם בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, כדי להשפיע על תוצאת ההליך שלפנינו. 9. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת, כי אז היינו מקבלים את הערעור, מורים על ביטול פסק דינה של כבוד הרשמת מיום 03/10/01, מבטלים את החלטת כבוד הרשמת מיום 05/09/01, ונותנים למערער רשות להתגונן כנגד התביעה שבת"א 22378/98 ומורים על החזרת העניין לבית המשפט קמא לדיון לגוף התובענה. כך גם אני מציע לחייב את הבנק המשיב לשלם למערער הוצאות ערעור זה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪. עודד גרשון, שופט י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא [אב"ד]: צר לי שעלי לחלוק על דעתו של חברי השופט גרשון. אנמק זאת, אך אציין תחילה שכיון שחברי פרט את העובדות לא אשוב לפורטן, ואביא את טעמיי בקצרה. א. בנימוקי הערעור, וכן בעיקרי הטעון, זנח המערער את הטענה בדבר העדר חתימה של X, הנזכר בכותרת ההסכם מש/3, ההסכם שהוא הבסיס לתביעת המשיב (להלן "הבנק" ו"ההסכם"). לפיכך אין מקום להתיחס לטענה זו. יתר על כן, אפילו עמדה הטענה על כנה, הרי לכל היותר היה מקום למתן רשות להתגונן מחמתה רק על הסך 150,000 ₪ (קרן), מתוך הקרן של התביעה (533,001 ₪). ומדוע? משום סעיף 5 שבהסכם, המורה על שחרורו של X "לאחר שישולם סך של 150,000 ₪ בתוספת ריבית על הסכום הנ"ל". ב. המערער טוען לתרמית והטעיה מצד הבנק, שהביאו את המערער לכלל חתימה על ההסכם. ואולם תרמית והטעיה אלה יכלו לשמש בידי המערער לצורך מתן הודעת ביטול של ההסכם מחמתן (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי). המערער לא בחר במתן הודעת ביטול, אלא רק נמנע מלשלם עפ"י ההסכם. אי תשלום כשלעצמו אינו בבחינת הודעת ביטול. כידוע הודעת ביטול מחמת תרמית או הטעיה יש להמציא תוך זמן סביר מגילוי התרמית או ההטעיה (סעיף 20 לחוק הנ"ל), ואילו המערער לא הודיע על ביטול לא בתוך זמן סביר ולא לאחר שחלף הזמן הסביר. ג. באשר לטענת המערער שענין הזיוף של חתימת אשתו נתגלה לו רק תוך כדי ההליך בבימ"ש קמא, השיב חברי השופט גרשון תשובה המקובלת עלי. ד. בעיני חברי נראית הטענה של המערער, שסעיף 15 להסכם הוא בבחינת תנאי מפסיק שיפה כוחו בעניננו. אינני סבור כך, ושתי תשובות בדבר: 1. התנאי שמדובר בו בסעיף 15 אומר: "הסדר זה כוחו יפה רק אם ייחתם עד יום 15.9.97". תאריך ההסכם הוא 21.12.97. ואולם תנאי זה נכתב רק לטובת הבנק, היינו שהבנק מאפשר לחייבים לסלק את חובם כלפי הבנק בסכום הקרוב למחצית החוב בלבד, בתנאי שהחייבים יחתמו על ההסכם עד 15.9.97. התנאי הזה הועלה משום שעד ראשית ספטמבר 1997 התנהל מו"מ ממושך בין הצדדים כדי להגיע להסדר. 2. משחתם המערער על ההסכם (וכן הבנק) אחרי 15.9.97, גילו הצדדים דעתם שהם מבטלים את התנאי. ה. המכתב מש/7, שנכתב ע"י ב"כ המערער ב-25.3.98, היינו אחרי חתימת ההסכם, אף הוא מתיש את כוחה של התנגדות המערער לתביעה. ממכתב זה ברור בעליל שב"כ המערער רואה את ההסכם כתקף, והוא רק משיג על דרישת הבנק לתשלום פלוני, דרישה הסוטה מההסכם, ומבקש לתקן טעות זו. הייתי מציע אפוא לדחות את הערעור, תוך חיוב המערער בהוצאות הערעור בסך כולל של 6,000 ₪. הפקדון שהפקיד המערער, אם הפקיד, ישמש לתשלום זה. י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא ס. ג'ובראן, שופט: במחלוקת שנפלה בין חבריי, נראית לי התוצאה שאליה הגיע חברי סגן הנשיא י. יעקבי-שווילי על הנמקותיה. ס. ג'ובראן, שופט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של אבה"ד, כב' השופט י. יעקבי-שווילי. נכתב ונחתם ביום: י"א בשבט תשס"ד (3 בפברואר 2004). י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא ס. ג'ובראן, שופט ע. גרשון, שופט בנק