יש הרואים בכלל הגולגולת הדקה חריג למבחן הצפיות, ויש הסבורים כי גם מצב בלתי רגיל זה, של גולגולת דקה, הוא בגדר הצפוי. וכך נאמר על מבחן הגולגלת הדקה - "בד בבד עם מבחן הצפיות, ולצדו, מקובל גם העיקרון, כי המזיק מוצא את הניזוק כמות שהוא. מכאן גם הכלל, כי משנקבע סוג הנזק לו אחראי המזיק, אחריותו חלה על מלוא היקפו, גם אם לא יכול היה לצפות אותו ....ומתוך אותו עיקרון, שהמזיק מוצא את הניזוק כמות שהוא, התפתח באנגליה, ואומץ גם אצלנו, כלל "הגולגולת הדקה", לפיו המזיק אחראי גם לנזקו של בעל בעיה רפואית נדירה, שאלמלא היא לא הייתה התאונה שגרם לה מביאה עליו את הנזק שהביאה, או לא הייתה מביאה אותו בהיקף שהביאה "((ראה ד"נ 12/63 [17] הנ"ל, בעמ' 712). " מתוך עא 86/248 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ מה (2) 529, עמוד 561. וראו מקרה נוסף דומה בע"א 2541/02 צבי לנגר נ ששון יחזקאל (לא פורסם), שם הוכר קשר סיבתי בין ארוע של תאונת דרכים במהלכה שבר הנפגע את ירכו, לבין התפרצות התקפים אפליפטיים מאוחר יותר בשל קיומה של ציסטה מולדת בראשו. להלן תביעה שבה חל עקרון הגולגלת הדקה: 1. התובעות, אם ובת, הגישו תביעתן בגין נזקי גוף שנגרמו לאם, ילידת שנת 1932 . 2. עובדות הרקע 2.1 התובעת בקרה ביום 17.4.96 אצל בתה המתגוררת ברכסים. מאחר שחשה בצרבת, בקשה לשתות, כהרגלה, מים עם סודה לשתיה. הבת הגישה לה קופסה, הנושאת את השם "מיה", ורשום עליה "סודה לשתיה". 2.2 התובעת שמה כפית אחת בכוס, הוסיפה לימון, ומשלא תסס המשקה בתה הוסיפה כנראה כפית נוספת. התובעת הוסיפה לימון, ושתתה את תכולת הכוס. (ס' 3.1 -3.4 לתצהיר ת/2). 2.3 התובעת חשה שלא בטוב. לטענתה, היו לה בחילות, הקאות, חולשה, סחרחורת וקוצר נשימה, והופנתה לחדר מיון בבית חולים רמב"ם. 2.4 בחדר מיון נבדקה התובעת על ידי רופא ולא היו כל ממצאים של פגיעה פיזית כלשהיא. כל הבדיקות היו תקינות. נמצאה רגישות בקשת הלוע השמאלית ואודם קל בגרון. (תעודת חדר מיון, נספח ב' לתצהיר ת/2 9.)התובעת שוחררה לביתה לאחר כ-4 שעות במצב כללי טוב. (תעודת חדר מיון, נ/6, עדות הבת, עמ' 38 לפרטיכל). 2.5 בדיעבד הסתבר כי החומר אשר היה במיכל ה"סודה לשתיה" היה אמוניה בריכוז של 15%. (חוות דעתו של פרופ' קוגן מהטכניון, ת/1). החומר אותר כאמוניום בי קרבונט (אמון דו פחמתי) למזון. 2.6 התובעת טוענת לנזקי גוף כתוצאה מהארוע. 2.7 יום לאחר שנודע לנתבעת על קיומו של אמון דו פחמתי במיכלי הסודה לשתיה, נאספו אריזות הסודה לשתיה מכל נקודות המכירה. (עמ' 69 לפרטיכל). 3. האם יש השפעות רעילות לבליעת אמוניום בי קרבונט בנסיבות הקיימות ? 3.1 הוגשה חוות דעת של מומחה לנוירולוגיה וטוקסולוגיה, ד"ר פינקלשטיין .(נ/ 22). המומחה קבע בחוות דעתו כי החומר אמוניום ביקרבונט שנבלע לאחר המסתו במי לימון, בכמויות שתוארו ובאופן המתואר, לא יכול היה כלל לגרום לנזק הטוקסי הנטען. המומחה אומנם התייחס בחוות דעתו לכמות של כפית אחת ולא שתי כפיות, אלא שבחקירתו הנגדית אישר כי חוות דעתו איננה משתנה בשל כמות של שתי כפיות, אם אכן כך היה. (עמ' 106 לפרטיכל).החומר איננו מוגדר כרעל ואיננו רעיל, והוא איננו גורם להסתמנות קלינית טוקסית כלשהיא. בספרות הרפואית אין תיאור כלשהוא של תסמונת נוירולוגית ואף לא של תסמונת נפשית אשר ארעו בעקבות בליעה של חומר זה. המומחה מציין במפורש בחקירתו כי בכל 35 שנות עבודתו ומתוך כל מאגרי הספרות שעמדו לרשותו לא קרא ולא נתקל באף מקרה שבו מופיעה תופעה של דמנציה בעקבות שתיית החומר, שאיננו רעיל. (עמ' 105 לפרטיכל). המומחה מציין כי החומר אמוניה בי קרבונט הוא תרכובת שאיננה אמוניה ואשר שונה במאפייניה מאמוניה . גם ההתייחסות הרפואית והטוקסולוגית לתרכובת אמוניה בי קרבונט שונה לחלוטין מההתייחסות לאמוניה. חומר זה אף משמש כאבקת אפיה (ראה חוות דעת המומחה, נ/22, עמ' 5, ואישור לכך מאת פרופ' קוגן, מומחה התובעת בחקירתו הנגדית כי החומר משמש לאפיה תעשייתית של ביסקויטים, עוגיות וקרקרים, עמ' 30 לפרטיכל). 3.2 לא הובאה כל חוות דעת טוקסולוגית נוגדת, וחוות דעתו של ד"ר פינקלשטיין לא נסתרה. 4. מצב נכותה של התובעת 4.1 התובעת נבדקה על ידי ד"ר עמיקם טל, פסיכיאטר, בחודש אוגוסט ואוקטובר 98 התובעת היתה מלווה בבדיקות על ידי בתה. בת התובעת טענה כי מאז הארוע השתנתה התנהגות האם באופן דרמטי. היא חושדת בכל אוכל או משקה, מתלוננת על מיחושים גופניים רבים, מבולבלת רב הזמן ותוך זמן קצר מהארוע אבדה שליטה מלאה על הסוגרים. המומחה מציין בחוות דעתו (נספח ד' לתצהיר ת/2) כי בשל מצבה הנפשי של האם, נלקחה האנמנזה בעיקר מפי הבת. המומחה מתייחס בחוות דעתו לשתיית חומר אמוניה (ולא אמוניה בי קרבונט). המומחה קובע כי התובעת 1 נמצאת במצב דכאוני עמוק וממושך (דכאון רבא). עוד קבע כי תמונת התנהגותה מצביעה על מצב של PESUDO DEMENTIA הנובע מאלמנטים דיסוציאטיבים ואלמנטים של ניתוק הנמצאים כולם בתוך אותו מצב דכאוני. המומחה קובע כי כל האלמנטים האלו החלו לאחר שתיית האמוניה, ונגרמו בשל הטראומה הנפשית הכרוכה באותו ארוע. המומחה מציין כי לדעתו אין התובעת במצב של דמנציה על שם אלדסהיימר אלא דמנציה שהיא חלק מהתהליך הדכאוני. המומחה הביע תמיהה על כך שהתובעת איננה מקבלת טיפול פסיכיאטרי במהלך כל אותה תקופה, על אף שבסמוך לארוע הפנו אותה לטיפול כזה. המומחה העריך את נכותה הנפשית ב-50% תוך ציון האפשרות כי תוך טיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי יהיה אולי ניתן להפחית בעתיד מנכותה זו. 4.2 התובעת נבדקה על ידי מומחה הנתבעים, פרופ' טיאנו, פסיכיאטר, ביום 30.6.99. (חוות דעתו, נ/21). פרופ' טיאנו טוען כי אם מדובר במצב של שטיון אמיתי, הוא חייב להיות מלווה בפגיעה מוחית מסוג אנצפלופאטיה ואין בבדיקות הנבדקת רמז לפגיעה כזו, מה גם שפרופ' טיאנו איננו מכיר בספרות מצב בו שטיון נגרם מארוע של שתיית שתי כפיות אמוניה. לגבי פסידו-שטיון, מצב כזה אפשרי על רקע דיכאון פסיכוטי אלא שלדעתו על אבחנה כזו לעמוד במבחן מציאות קליני, דהיינו במבחן טיפולי, שכן מצב כזה אמור להעלם תחת טיפול אנטי דכאוני. פרופ' טיאנו מצא בהתנהגות התובעת משום התנהגות מגמתית. לפיכך, המליץ לאשפז את התובעת במחלקה פסיכיאטרית שכן אם מדובר בפסוידו שטיון, היא תבריא, ואם מדובר בהתנהגות מגמתית, זו תאובחן בתוך שבועיים. התובעת הודיעה כי איננה מוכנה להתאשפז. 4.3 מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את הפסיכיאטר, פרופ' בנטל. פרופ' בנטל מצא כי התובעת לא היתה בריאה בגופה וסבלה מחוליים שונים אשר הלכו ורבו במרוצת הזמן והגיל כמו : יתר לחץ דם, צניחת רחם, פות וחלחולת, דלקות חוזרות בדרכי השתן, אבנים בכליות, סוכרת, המנגיומה בכבד.(שאין קשר סיבתי בינם לבין הארוע, עדות המומחה עמ' 12 לפרטיכל). כל אלו הכבידו עליה ביתר שאת לאחר שמצבה הנפשי התערער עקב הארוע. פרופ' בנטל מצא כי יש קשר גומלין בין הדכאון הכרוני למחלות הגופניות כאשר חלקן של המחלות, הוא הפרזה נכרת כתוצאה ממחשבה על הרעלה. יחד עם זאת אין המומחה סבור כי המחלות האורגאניות השונות של התובעת הן כתוצאה מהארוע נשוא הדיון. לדעת פרופ' בנטל, התובעת פתחה תגובת דכאון חרדתי הנמשך זמן רב ומגיב רק באופן חלקי לטיפול תרופתי. פרופ' בנטל מצא כי התובעת נמצאת בדכאון עמוק המלווה בקוים פרנואידים וסומטיזציה, והכל, לדעתו, כתוצאה מהארוע. פרופ' בנטל העריך את נכותה של התובעת בסך של 40% לצמיתות. פרופ' בנטל בדעה כי טיפול תרופתי יכול לסייע לתובעת ולשפר את מצבה במידת מה. (עמ' 17 לפרטיכל). פרופ' בנטל הסתמך לדבריו על הדברים שנמסרו לו בעיקר לפי בתה של החולה והנחתו היתה, לפי דברי הבת, כי קודם לארוע היתה התובעת למרות חוליה בריאה מבחינה נפשית. (עמ' 15 לפרטיכל). המומחה ציין כי על אף שידוע לו שהאמוניה הביקרבונט לא גרמה לנזק אורגאני כלשהוא, עדין יכול להיות מצב שבו התובעת פיתחה פחד, והיא מאמינה כי היא הורעלה, או מורעלת. (עמ' 14 לפרטיכל). זאת מבסס המומחה על כך שהתובעת הריחה את כוס המים שנתן לה במעמד הבדיקה ולגמה לגימה אחת בלבד וכן על כך שמסרה לו כי כל אוכל שהיא אוכלת היא מריחה קודם לכן. פרופ' בנטל סבור כי גם אם היתה שותה התובעת סוכר למשל במקום הסודה לשתיה, טעם שונה מהטעם הצפוי אך חומר שאין בו כדי לגרום לנזק גופני, והיתה מובאת לבית החולים בשל בחילות וסחרחורות, ומשוחררת לאחר כארבע שעות ללא כל ממצא פתולוגי, גם אז ניתן היה לייחס לתובעת אחוזי נכות פסיכיאטרית בשיעור של 40% בגין הארוע. (עמ' 14 לפרטיכל). 4.4 נוכח מסקנתו מרחיקת הלכת של פרופ' בנטל, העובדה שעיקר המידע שעליו הסתמך הגיע מהבת, ורמת הוודאות המוחלטת לכאורה שבה הציג את מסקנתו זו, מצאתי לנכון למנות מומחה נוסף מטעם בית המשפט לענין גובה נכותה של התובעת והקשר הסיבתי בין מצבה לארוע נשוא הדיון. 4.5 התובעת הופיעה כעדה בבית המשפט. הופעתה היתה דרמטית בצורה מוקצנת, כללה גניחות וצעקות, ניכר בה זכרון סלקטיבי בלבד, רק לעניינים שיכולים לקדם את עניינה בבית המשפט, השאר נמחק מזכרונה לדבריה אחרי ששתתה מהכוס,ולהתרשמותי הופעת העדה בפני היתה מגמתית באופן מודע ולא אמינה. 4.6 לא ניתן לפסוח על ההתנהגות המניפולטיבית של בת התובעת, היא התובעת מס' 2. נראה כי בת התובעת לקחה על עצמה לקדם תביעה זו בכל מחיר, גם אם קידום התביעה כרוך בהצגת דברים שקרית לרופאים ולמומחים השונים, לרבות מתן תרופות לאם על דעתה בלבד, ללא הוראת רופא. א. הבת והאם עומדות על כך כי הבת תהיה נוכחת בכל בדיקה ובכל שיחה עם מומחה. במהלך הפגישה הבת לוקחת את החלק הפעיל בהצגת הדברים. משמצאתי לנכון למנות מומחה נוסף מטעם בית המשפט, והוא בקש כי האם תכנס אליו לבדיקה לבד, ספר כי האם נכנסה למצג היסטרי ולא ניתן היה להכניסה לבדיקה ללא הבת שלה. או אז היה צריך לשקול אם לא לבדוק אותה בכלל או לבדוק אותה בנוכחות הבת. לכן גם בבדיקה זו היתה הבת נוכחת. (עמ' 123 לפרטיכל). ב. הבת ציינה שהיא ערה לחשיבות של ריכוז החומר של אמוניה בי קרבונט בכוס. והנה עולה מגליון חדר מיון (נ/6), כי מדובר בכפית אחת בתוך כוס מים. כך גם נכתב בכתב התביעה. (ס' 4.2 לכתב התביעה). בפני ד"ר בנטל, מומחה בית המשפט ציינה האם כי שמה חצי כפית בכוס, וכשראתה שזה לא תוסס, בתה הוסיפה עוד כפית ואחר כך עוד כפית. סה"כ היו בכוס 2.5. כפיות. אך הבת מוסיפה כי סך הכל היו בכוס 3.5 כפיות של החומר .(עמ' 3 לחוות דעת המומחה, פרופ' בנטל). בתצהיר תשובות לשאלון ענתה האם כי שתתה שתי כפיות של החומר בכוס. כך גם נרשם בתצהיר עדות ראשית מטעמה, ס' 3.4 לת/2). לבת הסבר דחוק מדוע מספר הכפיות משתנה מפעם לפעם, ועמדתה בחקירתה הנגדית כי מדובר בשתי כפיות. (עמ' 40 לפרטיכל). ג. האם שהתה בחדר המיון בסך הכל מרגע ההגעה עד לרגע השחרור 4:15 שעות, ותו לא. (נ/6). התובעת ובתה הגיעו לבדיקה לד"ר זלינגר ביום 27.8.96, כארבעה חודשים לאחר המקרה. בת התובעת מסרה לו כי התובעת היתה מאושפזת 24 שעות. (נ/4, ואישור לעובדה זו בחקירת הבת, עמ' 37 לפרטיכל). בת התובעת נשאלה אם הציגה בפניו את תעודת השחרור והיא מציינת כי הציגה בפניו את כל המסמכים, (עמ' 38 לפרטיכל) אך ד"ר זלינגר כותב במפורש באותו מפגש עם התובעת ובתה כי אין בידו מכתב השחרור. (נ/4, עמ' שני). ד. ד"ר זלינגר אבחן מצב דכאוני אצל התובעת, ולא שלל דכאון אנדוגני. ד"ר המליץ על התיעצות עם פסיכיאטר. ה. התובעת ובתה הגיעו לראשונה לרופא פסיכיאטר רק כשנתיים לאחר מכן. ביום 27.7.98. הפסיכיאטרית אבחנה מצב של דמנציה והעלתה אפשרות שמדובר באלצהיימר או גידול במוח. הפסיכיאטרית המליצה על C.T. מח ועל בדיקת M.R.I. . ו. בת התובעת העידה כי בדיקות כאלו לא בצעו לתובעת, והוסיפה כי "הרבנים" אמרו לא לעשות. בת התובעת סרבה לאמר את שם הרב, ומשנכפה עליה התמהמה, ולבסוף ציינה כי מדובר ברבי אלעזר אבו חצירא מבאר שבע. (עמ' 42 לפרטיכל). בהמשך חקירתה אשרה כי לא הלכה לרב, אלא חבר של בעלה הולך לשם, וניגש עם המסמכים בלבד. (עמ' 49 לפרטיכל). ז. בת התובעת מציינת כי במהלך אשפוז מסויים של אמה בבית חולים, היא ואחותה נהגו לתת לה על דעתן ואליום בבוקר ובערב, כדי שהצוות הרפואי לא יזלזל בה. (עמ' 45 לפרטיכל). למותר לציין כמה חמורה ומסוכנת התערבות כזו במהלך טיפול על ידי צוות רפואי שלא יודע על כך. גם בבוקר הדיון המשפטי בו היתה צריכה האם להעיד נתנה לה הבת כדור ואליום. (עמ' 50 לפרטיכל). ועל השפעה של כדור כזה על אמה היא אומרת :" אני לא יכולה להגיד שאם היא תקבל ואליום בבוקר לא יהיה לה התקף, לפעמים יגיע אפילו התקף חזק יותר ... ". (עמ' 51 לפרטיכל). ועוד היא מוסיפה "אחרי שבלילה היא גם הרגישה מאוד לא טוב, כשהיא מרגישה לא טוב בלילה היא מקבלת כדור נוסף שנקרא וואבן, שנותן לה לישן את הלילה. " (עמ' 50 לפרטיכל). אחר כך מסבירה הבת כי כוונתה בואליום לכדור אסיבל 5 מ"ג שהאם לוקחת קבוע פעמים ביום, בבוקר ובערב. (עמ' 51 לפרטיכל). גם בענין זה עדות הבת איננה עקבית ומהימנה שכן לא ברור מעדותה מהי התרופה שנתנה לאמה בבוקר אותו יום שאמורה היתה להעיד בבית המשפט, ויש נסיגה בדבריה במהלך עדותה. 4.7 מונה ד"ר רם מירז כמומחה פסיכיאטר ממטעם בית המשפט. התובעת נבדקה אצלו ביום 10.11.02, וסרבה להכנס לבדיקה לבדה, דהיינו ללא בתה. (עמ' 123 לפרטיכל). לבקשת המומחה בוצעה לתובעת בדיקה פסיכודיאגנוסטית על ידי פסיכולוג קליני. ממצאי הפסיכולוג הם כי התובעת סובלת מסינדרום פוסט טראומתי חריף שמתעצם על רקע היותה סובלת משטיון. 4.8 מסקנתו של ד"ר מירז הינה כי קיימת במקרה זה תגובה נפשית לא פרופורציונלית פוסטראומטית, מארוע שלא היה אמור לגרום למצב זה, אך לאחר שתית המים עם החומר, נבהלה ונכנסה למצב חרדה ודכאון. השאלה הינה על איזה קווי אישיות או פתולוגיה השתלבה הפרעה זו. המומחה קובע כי יש סימנים ברורים היום לדמנציה כנראה מסוג אלצהיימר שהינו תהליך הנובע מפגיעה אורגאנית בתאי המוח. המומחה משער כי תהליך זה כבר היה קיים במועד בו שתתה את האמוניה בי קרבונט. אלא שתהליך הדמנציה אשר הוביל לירידה קשה בתפקוד הקוגנטיבי והכללי, הוריד את יכולת מנגנוני ההתמודדות, והוביל להחמרה וגדילה של התהליך הדכאוני הפוסט טראומתי. לכן מתוך מצב נכות של 40% מוצא לנכון המומחה לייחס רק 24% לארוע השתיה כאשר שאר מרכיבי הנכות הינם פועל יוצא של דמנציה כנראה מסוג אלצהימר. גם מומחה זה סבור כי בעיות השליטה על הסוגרים, אין להן כל קשר לארוע נשוא הדיון. חשוב לציין כי גם ד"ר מירז בדעה שהיה מקום לאשפז את התובעת אשפוז זמני לצורך טיפול. (עמ' 132 לפרטיכל). 4.9 המסקנה שמצאתי לנכון לאמץ בתום העיון בחוות דעת המומחים ושמיעת חקירתם של מומחי בית המשפט ושמיעת חקירת התובעת ובתה, היא כי ספק רב אם לתובעת נכות של 24% בגין תגובה פוסט-טראומתית, אך יתכן וקימת נכות בגין תגובה פוסט-טראומתית, תגובה שאיננה פרופורציונלית לארוע, נחזית להיות דרמטית ומוגזמת, אך יתכן וקיימת על רקע של דמנציה מסוג אלצהיימר, שכלל איננה קשורה לארוע. 5. האחריות 5.1 מיכל הסודה לשתיה נרכש על ידי תובעת 2 במכולת ברכסים. (מיכל מסוג ת/4). בתוית המיכל נרשם כי הוא מיוצר על ידי מיה מוצרי מזון בע"מ, שהיא החברה הנתבעת בתביעה זו. 5.2 החברה הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי כנגד חברה העוסקת באספקת מוצרי מזון, שלטענתה ספקה לה במקום המוצר "סודה לשתיה"- נתרן דו פחמתי למזון, את המוצר "אמון דו פחמתי למזון". 5.3 החברה הנתבעת נהגה להזמין מצד ג' חומר בשקים גדולים, והיתה אורזת אותו באריזות קטנות לשימוש ביתי. (ס' 1 לתצהיר מנהל הנתבעת, נ/10). 5.4 לטענת הנתבעת בסוף שנת 95 או ראשית שנת 96 הזמינה מאת צד ג' סודה לשתיה. באותה תקופה ההזמנה היתה נעשית טלפונית על ידי עובד או על ידי פקידתו. (עדות מנהל הנתבעת, עמ' 56 לפרטיכל). (היום ההזמנות מתבצעות בפקס). ההזמנה נעשתה טלפונית לסניף מסילת ציון וסניף מסילת ציון העביר את ההזמנה ,כנראה גם טלפונית לסניף המרכז. (ראה עדות מנהל סניף המרכז, עמ' 81 לפרטיכל). בתעודת המשלוח אשר סופקה לנתבעת ביום 3.1.96 ונחתמה על ידי נציג מטעמה נרשם : אמון דו פחמתי למזון - ... (נספח ד' לתצהיר נ/10). 5.5 ההזמנה התקבלה במחסן הנתבעת על ידי מחסנאי, אשר חתם על תעודת המשלוח. התעודה עלתה להנהלת החשבונות.מקבל ההזמנה במפעל הנתבעת לא הבחין בהבדל בשם הכימי שבין אמון דו פחמתי לבין נתרן דו פחמתי בתעודת המשלוח, ולא הבחין בשינוי בסוג החומר שהגיע. (ס' 10,11 לנ/15, תצהיר מקבל ההזמנה). 5.6 החומר שהגיע הופנה למחסן סחורות, שם אין שילוט לגבי סוג החומר. החומר שהגיע נארז בהתאם לצרכים. (עמ' 56, 57 לפרטיכל). המחסנאי נוהג להסתכל לפי הצורה החיצונית של השק ואם הוא מזהה שזה החומר הוא רושם אותו ושוקל אותו, ומקבל אותו למחסן. (עדות מנהל הנתבעת, עמ' 57 לפרטיכל).הסחורה מונחת בחדר של חומרי גלם ובשעת הצורך נלקחת לאריזה על ידי שפיכה ידנית של תכולת השק לתוך סילו, ואריזתו בצנצנת תבלינים. העוסקים במלאכה נמצאים עם מסיכות מנתחים מפאת הריח.(עדות מנהל הנתבעת, עמ' 68 לפרטיכל, ועדות מנהל הייצור, עמ' 78 לפרטיכל). בפעולת האריזה עצמה מועסקים אנשים המאובחנים כמוגבלים, בפיקוח מנהל עבודה. (עמ' 69 לפרטיכל). 5.7 מנהל הנתבעת ומנהל הייצור בנתבעת העידו כי לאורך שנים נהגה הנתבעת לרכוש אך ורק שני סוגים של חומרים מצד ג'. החומרים הם נתרן דו פחמתי, ונתרן פירו פוספט מקומי. (עמ' 55 לפרטיכל, ודוגמאות חשבוניות ,נספח א' לתצהיר נ/10, ס' 6 לנ/15).מנהל סניף מרכז במשביר לחקלאי בע"מ הצהיר כי הנתבעת הזמינה 3 חומרים במהלך השנים 1993-1996, דהיינו גם נתרן דו פחמתי רפואי נתרן דו פחמתי למזון, ונתרן פירו פוספט מקומי.(ס' ח' לתצהיר נ/16). 5.8 הנתבעת טוענת כי החומר אמון דו פחמתי למזון דומה בצורתו לחומר נתרן דו פחמתי וכן החומרים הגיעו בשקים דומים. א. החומר בשני המקרים הינו חומר אבקתי לבן, בתפזורת, כמו זה הנראה בנ/18. כשנפתח שק סודה לשתיה באולם בית המשפט היה החומר נטול ריח. כשנפתח שק של אמון ן דו פחמתי, ריח האמוניה היה חריף מאוד. (עמ' 89, 90 לפרטיכל). הריח מתנדף יחסית מהר, כך שהיה קושי לזהות את ריחו של חומר אמון דו פחמתי שהועבר באולם לכוס, לאחר פרק זמן של רבע שעה. (עמ' 92 לפרטיכל). ב. הדמיון בשקים - הנתבע וצד ג' חלוקים ביניהם לגבי השאלה אם השקים בהם סופקו הנתרן הדו פחמתי והאמון הדו פחמתי הינם שקים דומים. מנהל הנתבעת הצהיר כי הסודה לשתיה הגיעה מרומניה, בשקים של 50 ק"ג ושקים אלו דומים לשקים של 50 ק"ג בהם נמכר אמון דו פחמתי למזון. (ס' 15 לתצהיר נ/10). עוד ציין מנהל הנתבעת כי החומר החיצוני של השק היה ניילון אפור ועליו היה אמור להיות כיתוב שברוב המקרים נמחק. מנהל הנתבעת טוען כי על שקי האמוניה שהגיעו לא היה כיתוב. (עמ' 59 לפרטיכל). גם מנהל הייצור שהיה מופקד על קבלת הסחורה מעיד כי השקים נראו אותו דבר. (ס' 11 לנ/15). מדובר בשקים של 50 ק"ג בשני המקרים, כאשר השק מכוסה בניילון אפור מבחוץ, ונייר כהה מבפנים ושניהם היו סגורים בסוגר מחוט ברזל. (עמ' 76 לפרטיכל). גם מי שהיה בתפקיד מרכז ההזמנות בחברה הנתבעת בתקופה הרלוונטית מתאר את שק הסודה לשתיה כשק שיש לו ניילון אפור מבחוץ, ונייר קשיח מבפנים והוא נסגר על ידי חוט ברזל, ושקי האמון שהוחזרו בעקבת התקרית היו זהים בצורתם .(עמ' 71 לפרטיכל, ס' 13 לתצהיר נ/13). מטעם המשביר לחקלאי בע"מ העיד מנהל סניף מרכז, אשר אישר כי גודל השק של אמוניה דו פחמתי היה של 50 ק"ג. (עמ' 82 לפרטיכל), וכן אישר כי הסודה לשתיה ארוזה לפעמים בשקים של 25 ק"ג ולפעמים בשקים של 50 ק"ג, לפי המדינה המספקת. (עמ' 85 לפרטיכל). המשביר לא הציג רישומים משנת 93 עד 95 כדי ללמוד מהם על גודל השקים בהם ספקו סודה לשתיה לנתבעת בתקופה ההיא. (עמ' 86 לפרטיכל). אותו עד לא ידע לאמר כיצד נראה שק של סודה לשתיה באותה עת. צד ג' ניסה להסתמך על עדות של מחסנאי, מר ממן על מנת להראות כי שקי הסודה לשתיה היו של 25 ק"ג ולא של 50 ק"ג. אלא שעד זה ציין בהגינתו כי איננו יודע מאום על המקרה, ואיננו שייך כלל בעבודתו לאזור שם ארע המקרה. (עמ' 91 לפרטיכל), עוד ציין כי שקי הסודה לשתיה בכמות של 25 ק"ג מגיעים מתורכיה ולא מרומניה. (עמ' 90 לפרטיכל). בעוד שהנתבעת טענה לאורך כל הדרך כי שקי הסודה לשתיה שקיבלה היו מרומניה. בשטר מטען - תעודת החזרה, המהווה את הרישום על החזרת שקי סודה לשתיה שהחזירה הנתבעת לצד ג' לאחר המקרה, בפברואר 96, (נספח לתצהיר נציג צד ג', נ/16,) נרשם במפורש כי השקים שהוחזרו הם "נתרן דו פחמתי למזון רומני 50X25", והמחסנאי עצמו מסביר כי משמעות הרישום היא-25 שקים של 50 ק"ג. (עמ' 91 לפרטיכל). המסקנה העולה בתום הדיון העובדתי בסוגיה זו כי הנתבעת הרימה את הנטל להראות כי מדובר בשקים דומים לנתרן הדו פחמתי ולאמון הדו פחמתי ,של 50 ק"ג כל שק, שאריזתם החיצונית דומה. 5.9 מחסנאי הנתבעת, שהיה מופקד במחסן על קבלת הסחורה, נתן משמעות מרכזית ויחידה לצורת השק. המחסנאי, מר סיני, העיד כי עד אחרי המקרה לא ידע מה משמעות השמות של החומרים, הוא ידע שסודה לשתיה מגיעה בשקים, ולא שינה מבחינתו אם היו לזה שמות שאינם מוכרים. (עמ' 76 לפרטיכל). העד ציין כי בד"כ היה קורא מה כתוב בתעודת המשלוח, אך מבלי להכנס לדקויות, וזאת בשל כך ש- 7 או 8 שנים קיבל את אותו מוצר, ולא היתה בו בעיה. העד שם את הדגש אם חסרים שקים אם לאו, ולא מהו החומר שקיבל. העד שב ומציין כי מה שהנחה אותו בקבלת החומר היה כי מדובר באותו שק שהיה מקבל תמיד. (עמ' 77 לפרטיכל). " אני יודע שסודה הייתי מקבל בשקים האלה, ספרתי את השקים שהגיעו, חתמתי, ולא נכנסתי מה יש בתוך השק. זה דבר שלא שינה מבחינתי, יש לזה שמות שלא היו מוכרים לי". (עמ' 76 לפרטיכל). העד נשאל אם היה כתוב על השק "מיקי מאוס למזון", האם גם אז היה מקבל את המשלוח מאחר שהשק דומה, והשיב על כך בחיוב. (עמ' 77 לפרטיכל). גם מנהל הנתבעת אישר כי אם היה מגיע שק של רעל עכברים שנראה בחוץ כמו שק של סודה לשתיה, היתה תכולתו נארזת ומשווקת בדיוק כמו סודה לשתיה. (עמ' 63 לפרטיכל). 5.10 ברור שאז, וגם היום, אין במפעל הנתבעת תהליך מיוחד שנועד לזהות את החומר שהגיע, מבלי להסתמך על צורת השק. אומנם יש משגיח כשרות, אך הוא נמצא על מנת לוודא שאין תולעים בקטניות שנארזות שם. יש אומנם מפקח מזון במסגרת תוכנית "איזו", אך גם מנהל הנתבעת וגם מנהל העבודה בנתבעת העידו שאין בדיקה של סוג החומר. (עמ' 78,69 לפרטיכל). 5.11 תאור העובדות, כפי שהוכחו מלמד על כך כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כאורזת ומשווקת של מזון. א. ההזמנה מלכתחילה נעשתה באופן טלפוני ללא תיעוד או רישום של החומר המוזמן וזהות המבצע של ההזמנה. ב. לא היה במפעל הנתבעת כל תהליך מזהה של החומר או בדיקתו במועד קבלתו, גם לא בדיקה חיצונית. בהעדר תהליך לזיהוי החומר, היתה קיימת אפשרות היפותתטית שגם חומר שהוא רעל ממש ולכאורה דומה, ישווק בתוך אריזות של סודה לשתיה. ג. אף אחד במפעל הנתבעת לא ייחס משמעות לכיתוב שהיה מופיע על גבי השקים שהגיעו, ולא קרא אותו. ד. מי שהיה מופקד על קבלת החומר, חתם על תעודת משלוח המפרטת בצורה מפורשת כי החומר שסופק הוא אמון דו פחמתי, דהיינו מבלי לקרוא את תעודת המשלוח. ה. שקי החומר לא רוכזו במחסן תחת שילוט המזהה את סוג החומר, מה שהיה מאפשר אולי עוד הזדמנות לזיהוי חוסר ההתאמה בין השילוט לכיתוב על השק. ו. למרות שלשק אמון דו פחמתי ריח מאוד חריף בפתיחתו, ופתיחתו נעשתה ידנית, כך גם ריקונו לסילו, אף אחד מעובדי הנתבעת לא הבחין בריח. ז. תעודת המשלוח הועברה למחלקת הנהלת חשבונות, שם גם תויקה מטבע הדברים ונעשה בה שימוש כזה או אחר. גם שם אף אחד מעובדי הנתבעת לא הבחין בכך שרשום חומר אחר. מדובר ברצף של מחדלים, המהווים הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי לקוחותיה. לפייכך התנהגות הנתבעת מקיימת את יסודות עוולת הרשלנות. 5.12 הנתבעת טוענת כי צד ג' הפר חוזה לאספקת סודה לשתיה, וכן התרשל בכך שספק חומר שגוי. לצורך הטענה החוזית - היה על הנתבעת להראות, מעבר למאזן ההסתברויות, כי החומר אשר הוזמן מהנתבעת היה אכן נתרן דו פחמתי. אלא שלתובעת אין כל רישום על כך. אין גם רישום מיהו העובד הספציפי שבצע את ההזמנה ולכן גם לא הובא כעד. יתרה מזאת. אין גם עדות חותכת מיהו העובד הספציפי שבצע בפועל את ההזמנה נשוא הדיון. יש ידיעה מי נהג בדרך כלל לבצע את ההזמנות, ואם לא היה במקרה בצע זאת אחר בשם שמוליק ריבלין או הפקידה. (עמ' 56 ,70 ,71 לפרטיכל).אין ראיה תומכת כלשהיא לטענת התובעת כי אכן הוזמן נתרן דו פחמתי, וכי הטעות בשם החומר הינה טעות של צד ג' ולא של המזמין. משלא הורם נטל ההוכחה כי החומר שהוזמן היה אכן נתרן דו פחמתי, נשמט הבסיס לטענת הפרת חוזה. לענין עוולת הרשלנות המיוחסת לצד ג'- התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה להראות שהוזמן חומר שהוא נתרן דו פחמתי וכי צד ג' הוא זה שכשל בביצוע ההזמנה. מתוך סיכומי הנתבעת במישור הנזיקי דליתי את הטענות הבאות - א. הנתבעת מבקשת לטעון כי על צד ג' היה לצפות כי לא תבוצע בדיקה על ידי הנתבעת, מאחר שמדובר בחומר שמסופק במשך שנים. ב. צד ג' ספק חומר חדש בשקים דומים שיש בהם כדי ליצור מצג כאילו מדובר בחומר הישן. התובעת הדגישה כי נהגה להזמין מצד ג' לאורך שנים, שניים או שלושה חומרים, ואמון דו פחמתי לא נכלל בהם. אך התובעת נהגה להזמין חומרים נוספים אצל ספקים אחרים. לענין טענה א' - צד ג' יצא מהנחה שהחומר שהוזמן הוא אמון דו פחמתי (ולא הוכח ההיפך). לכן גם לא היה אמור לצפות שתערך בדיקה כזו או אחרת. מצב התודעה של צד ג' היה כי החומר שהוזמן הוא גם החומר שסופק. על צד ג' אין כל חובה לשמש כבקרה על מערכת הרכש של התובעת, ולהודיע לו כי קבל הזמנה שונה הפעם מהזמנות קודמות, על מנת לברר אם אכן זו הכוונה של הנתבעת. תהיה בכך משום הרחבת תחומי חובתו של צד ג' אל מעבר לתחומי פעילותו, כדי תחומי פעילות של גוף מסחרי זר ואחר. לענין טענה ב' - גם אם סופק חומר שונה בשקים שנראים חיצונית דומה, מופיע כיתוב על השקים. הכיתוב שונה מחומר לחומר. והשאלה העולה הינה האם יבואן של חומרי גלם, המשווק את חומרי הגלם השונים לחברות מסחריות שעיסוקן באריזת החומר ,בשקים של 50 ק"ג שצורתם החיצונית דומה, ומופיע על השק כיתוב של סוג החומר המצוי בשק, האם כששווק חומר שונה בשקים שנראים חיצונית דומה בצע פעולה העולה לכדי עוולת רשלנות. נראה לי כי הבדיקה תעצר כבר בשלב בדיקת החבות הקונקרטית. גם אם אצא מהנחה, לצורך הדיון, כי קיימת חובה מושגית, אין בכך די לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. "חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. " עא 80/145 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש לז (1) 113, עמוד 125-126. לתפישתי, חברה סבירה המשווקת חומרי גלם, לא היתה יכולה לצפות כי החומר שהוזמן שונה מהחומר שהתכוונו להזמין, מה גם ששני החומרים הינם בתחומי המזון. עוד אישר מנהל הנתבעת כי במפעלם היה אחד המוצרים אבקת אפיה. הובא בפני בחוות דעת המומחה כי החומר אמון דו פחמתי למזון משמש כאבקת אפיה (נ/22, עמ' 5). (על אף שמנהל הנתבעת טען שאצלם אין שימוש באמון דו פחמתי באבקת אפיה). ההזמנה שנחזתה להיות הזמנה של אמון דו פחמתי מטעם הנתבעת, לא היתה בלתי הגיונית במרקם הכללי של העבודה בין החברות. לכן חברה סבירה, לדעתי, לא יכולה היתה לצפות בנסיבות האלו את התרחשות הנזק. כשאין אפשרות צפיה בפועל, אין חובת זהירות. 5.13 לא מצאתי כי צד ג' נושא באחריות כשלהיא לארוע התאונתי, נשוא תיק זה. משלא מצאתי כי צד ג' נושא באחריות, מתייתר הדיון בטענות צד ג' למול חברת הביטוח, צד ד'. 6. האם קיים קשר סיבתי משפטי ? 6.1 בהנחה שקיים קשר סיבתי עובדתי בין מחדלי הנתבעת לבין נזקה של התובעת, טוענת הנתבעת כי הקשר הסיבתי נשלל בשל שיקולים של סיבתיות משפטית. שלושת המבחנים המקובלים לבדיקתו של הקשר הסיבתי המשפטי הינם מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הצפיות, שהוא הנפוץ מכולם. 6.2 הנתבעת טוענת כי במקרה זה לא התקיים הקשר הסיבתי המשפטי. הנתבעת מבקשת להסתמך על ע"א 7021/99 עזבון ויצמן נ.סלע פד נו (1) עמ' 822. שם החליט צוות בית הספר על נקיטת אמצעי משמעת כנגד תלמיד וזה כתגובה - התאבד. שם קבע בית המשפט בעליון כי לא התקיים קשר סיבתי משפטי שכן ראה בפעולת ההתאבדות של הנער משום פעולה לא צפויה, המנתקת את הקשר הסיבתי. עוד מבקשת הנתבע להסתמך על ע"א 140/82 תרכובות ברום בע"מ נ. קיבוץ פרוד, פד מו 1 עמ' 763. שם נטען לנזק שנגרם למטע תפוחים בגין ריסוס בשמן מתוצרת המערערת. נקבע כי באין יכולת אובייקטיבית לצפות, כי שילוב של נסיבות מסוימות יגרום לנזק, אין חובה לצפות זאת, ובאין חובת צפייה אין רשלנות ואין אחריות בנזיקין. אלא שאין מקרים אלו דומים למקרה שבפני. 6.3 במקרה שבפני חל עקרון הגולגלת הדקה. יש הרואים בכלל הגולגולת הדקה חריג למבחן הצפיות, ויש הסבורים כי גם מצב בלתי רגיל זה, של גולגולת דקה, הוא בגדר הצפוי. וכך נאמר על מבחן הגולגלת הדקה - "בד בבד עם מבחן הצפיות, ולצדו, מקובל גם העיקרון, כי המזיק מוצא את הניזוק כמות שהוא. מכאן גם הכלל, כי משנקבע סוג הנזק לו אחראי המזיק, אחריותו חלה על מלוא היקפו, גם אם לא יכול היה לצפות אותו ....ומתוך אותו עיקרון, שהמזיק מוצא את הניזוק כמות שהוא, התפתח באנגליה, ואומץ גם אצלנו, כלל "הגולגולת הדקה", לפיו המזיק אחראי גם לנזקו של בעל בעיה רפואית נדירה, שאלמלא היא לא הייתה התאונה שגרם לה מביאה עליו את הנזק שהביאה, או לא הייתה מביאה אותו בהיקף שהביאה "((ראה ד"נ 12/63 [17] הנ"ל, בעמ' 712). " מתוך עא 86/248 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ מה (2) 529, עמוד 561. וראה מקרה נוסף דומה בע"א 2541/02 צבי לנגר נ ששון יחזקאל (לא פורסם), שם הוכר קשר סיבתי בין ארוע של תאונת דרכים במהלכה שבר הנפגע את ירכו, לבין התפרצות התקפים אפליפטיים מאוחר יותר בשל קיומה של ציסטה מולדת בראשו. 6.4 המומחה, ד"ר מירז, ציין במפורש כי התפתחות הפוסט טראומה בגין שתיית האמוניה היא כנראה על הרקע המיוחד של הדמנציה ממנה סובלת התובעת, שכן בנסיבות אחרות נזק כזה נראה מוגזם ולא פרופורציונלי. לפיכך, נוכח החלת עקרן הגולגלת הדקה,לא נותר לי אלא לדחות את טענתה של הנתבעת כי לא מתקיים קשר סיבתי בין שתיית האמוניה לנזק התובעת. 7. גובה הנזק 7.1 בכתב התביעה, ס' 15, נתבקש פיצוי לתובעת 2 בגין העזרה שהעניקה לאמה. סיכומי התביעה זנחו טענה זו, וכנראה מופיע ראש נזק זה כחלק מתוך הדרישה לפיצוי התובעת 1 בעבור עזרת צד ג' בעבר. 7.2 לפיכך ,נותר לדון בנזקה של התובעת 1. התובעת מוגבלת לסכומי התביעה כפי שנטענו בכתב הטענות, ס' 15. (ראה התנגדות לשינוי חזית בסיכומי הנתבעת.) 7.3 התובעת ילידת 1932. ביום המקרה היתה בת 64. היום הינה בת 72. מצבה הבריאותי של התובעת מסובך, ללא קשר לארוע נשוא תיק זה. 7.4 לתובעת אין שליטה על הסוגרים בגין ממצאי צניחה של רחם פות וחלחולת. לתובעת בעיות נוספות של לחץ דם גבוה, סכרת וממצא של אבנים בכליות. התובעת עברה לפחות 3 ניתוחים שאינם קשורים לארוע (שני ניתוחי בקע וניתוח רחם). 7.5 לתובעת סימנים בולטים לדמנציה, כנראה מסוג אלדצהיימר שהינו תהליך הדרגתי ואיטי של ירידה קוגנטיבית מנטלית ותפקודית הנובע מפגיעה אורגאנית בתאי המוח. הדמנציה איננה קשורה לארוע של שתיית החומר בתיק זה. טבעו של תהליך הדמנציה כי במשך הזמן נוצר כרסום הולך וגדל באישיות, על כל מכלוליה ועל תפקודה. המומחה ד"ר מירז אישר כי הדמנציה משפיעה על הזכרון, החשיבה, על ההבנה, יכולת החישוב, הלמידה וההתמצאות. בנוסף מאופיינת הדמנציה בהתדרדרות בשליטה הרגשית, בהתנהגות, במוטיבציה, ויש ירידה ביכולת התפקוד היום יומית כמו רחצה, הגיינה אישית ושליטה בהפרשות. (עמ' 124 לפרטיכל). לגבי התובעת יש מסמך של חשד לדמנציה משנת 96. (עמ' 124 לפרטיכל). לדעת המומחה, ד"ר מירז, קרוב לוודאי שתהליך הדמנציה כבר היה קיים בשלב בו בלעה את האמוניה. (ראה חוות דעתו, פרק "דיון"). המומחה נשאל בצורה מפורשת ממה נובעים קשיי התפקוד של התובעת היום, האם ממצב הדימנציה, והמומחה קובע כי קשה מאוד לעשות הפרדה לגבי הסיבה השלטת אך כיום היא סובלת גם מדמנציה וגם מתסמונת פוסט טראומטית. (עמ' 127 לפרטיכל). המומחה מציין בחקירתו כי הדמנציה הינה הפרעה כרונית שהולכת ומתפתחת עם הזמן, ועל ציר הזמן משנת 96, עד היום היתה עליה בפגיעה קוגנטיבית ותפקודית שהיתה יכולה באופן כללי להגיע למצב הנפשי דהיום, גם ללא הארוע נשוא הדיון. המומחה מציין כי ההפרדה שלו באחוזי הנכות בין הדמנציה והתסמונת הפוסט-טראומטית היתה בסופו של דבר שרירותית. 7.6 כאמור התובעת היום בת 72. מארוע המקרה עד היום חלפו כ-8 וחצי שנים. במהלכן היו לתובעת בעיות של אי שליטה על סוגרים שאינן שייכות לארוע נשוא התיק. התובעת תפקדה חלק מהזמן באופן רגיל, כשמצבה מחמיר במהלך התקופה עקב בעיית הדמנציה. בתצהירה ציינה התובעת 2 כי מאז הארוע מתגוררת התובעת בביתה (עובדה שהסתברה כעובדה שקרית). מעדות התובעת 2 הסתבר כך: א. בסמוך לארוע התגוררה האם אצל התובעת 2 תקופה מסויימת. ב. לאחר מכן חזרה לביתה ואחות אחרת (רחל מצפת) עברה להתגורר בבית האם, יחד עם בעלה והתינוק שנולד לה (עמ' 47 לפרטיכל). ג. לאחר מכן המשיכה התובעת להתגורר בביתה היא, ותובעת 2 ציינה כי "היה מדובר" שנכד של אחות אחרת (סימה) יבוא להתגורר בביתה. ד. התובעת עברה לגור בבית התובעת 2 רק בשנתיים או בשנה וחצי האחרונות לפני עדותה (דהיינו בערך מאמצע שנת 2000) (עמ' 53 לפרטיכל). ה. התובעת נמצאת בבית תובעת 2 רק עד יום חמישי, ובשישי שבת חוזרת לביתה. התובעת 2 טענה כי כל שישי שבת נכד או נכדה באים להיות איתה. ו. גם קודם לאירוע נשוא הדיון, התובעת היתה מגיעה לבית תובעת 2 נמצאת אצלה יום, יומיים ולפעמים יותר. 7.7 בתצהירה, ציינה התובעת 2 כי היא נאלצה להיות צמודה לתובעת 24 שעות, כמטפלת צמודה. (ס' 16.1,61.2 לתצהיר ת/3). יחד עם זאת עולה מעדות התובעת 2 כי היא עובדת כמורה בתיכון 4 פעמים בשבוע. בתחילה טענה התובעת 2 כי שכנה שלה בשם הדסה מטפלת באמה כי היא עובדת. אותה הדסה היא לדבריה שכנה צמודה. "למטפלת הדסה" לא היה כל אזכור בתצהיר התובעת 2. התובעת 2 לא חשפה בחקירתה מיוזמתה מיהי אותה הדסה. רק לשאלת ב"כ הנתבעת אישרה כי אותה הדסה היא גם אשת אחיה. (עמ' 48 לפרטיכל). התובעת ציינה כי אם הדסה רואה שהאמא בסדר, היא מדי פעם מציצה. את עבודתה זו היא עושה בהתנדבות.(עמ' 53 לפרטיכל). אחר כך הסתבר כי אותה הדסה כלל לא יודעת על הארוע נשוא הדיון, ומקיץ 2001 כלל לא היתה בקשר עם התובעת 1 בשל מריבה. (עדות תובעת 2, עמ' 48 לפרטיכל). ומה אז עלה בגורל התובעת כשתובעת 2 יצאה לעבודה 4 פעמים בשבוע ? אין ראיות. לגבי התקופה האחרונה שהאמא שהתה אצל התובעת 2, דהיינו ממחצית שנת 2000, לשאלה אם אמה מתפקדת באופן עצמאי השיבה תובעת 2 "כשהיא במצב טוב ולא של התקפי דכאון אין שום סיבה שלא. להוציא שלפעמים היא שוכחת דברים, לפעמים להתקלח, צריכים להזכיר לה". לטענתה לפעמים בחודש יש 6 התקפים כאלו, ולפעמים חודש שלם עובר בלי כל התקף. עוד ציינה התובעת 2 כי הם חמשה אחים. "אף אחד מהאחים לא יודעים על השתייה של התרופה, של האמוניה. וחוץ מאחותי הגרושה אף אחד גם לא מתענין בה". (עמ' 48 לפרטיכל). 7.8 מסקירת עובדות אלו עולה כי לא היתה כל מטפלת בשכר לתובעת עד ליום שמיעת העדויות, פברואר 2002. הטיפול באם התחלק בין בני המשפחה, כאשר אין בכך למנוע מהתובעת 2 לעבוד כמורה בתיכון, 4 פעמים בשבוע מחוץ לבית. בנסיבות אלו יש להעריך עזרת צד ג' בדרך של אומדנה בלבד, כאשר הקו המנחה בפסיקה הוא כי עזרת בני משפחה שהיא בגבול הסביר היא רגילה ומובנת, ואין ליתן פיצוי בגינה. 7.9 התובעת היום בת 72. מצב הדמנציה שלה הולך ומתקדם, כך שגם ללא הפגיעה נשוא הדיון היו לה בעיות תפקודיות שהיו מצריכות עזרה מסוימת בעתיד. לכן גם בעבור עזרת צד ג' בעתיד, ניתן לפסוק רק בדרך של אומדנה. 7.10 בנסיבות אלו ,אני מעריכה בדרך של אומדנה לתובעת 1 סכום פיצוי של 40,000 ש"ח בגין עזרת צד ג'. (עבר ועתיד) 7.11 בגין כאב וסבל - התובעת סובלת כנראה מתופעה פוסט טראומתית בגין שתיית האמון דו פחמתי ולפיכך יש לפצותה בסכום של 15,000 ₪. 7.12 לגבי הוצאות רפואיות ונסיעה - התובעת צרפה מספר קבלות על ביקור אצל רופאים שונים. (הביקור אצל ד"ר בק איננו תוצאה של הארוע נשוא הדיון). סה"כ מגיע סכום הקבלות הרלוונטיות לסך של 6921 ₪, ומשוערך להיום, 12,350 ₪. 7.13 על הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל של 67,350 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% + מ.ע.מ, וכן אגרה שהיתה משתלמת אילו היתה התביעה מוגשת היום בערך של 100,000 ₪. 7.14 התשלום בתוך 30 יום מהיום. 7.15 המזכירות תעביר העתק פסק דין זה לצדדים. ניתן היום י"ג בחשון, תשס"ה (28 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים. ר. למלשטריך-לטר, שופטת עקרון הגולגולת הדקהגולגולת