.1לפני תביעה לשינוי פסק דין לתשלום מזונות שניתן על פי הסכם פשרה שנעשה בין הצדדים ביום 20.6.89בתיק מ.א 244/89בבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן "פסק הדין"). .2התובע (הבעל) והנתבעת מס' 1(האישה) נישאו זה לזו בשנת .1983מנישואין אלה נולדו להם שני ילדים, הנתבעים מס' 2ומס' .3 .3ביום 18.4.89הגישו האישה והילדים תביעת מזונות נגד הנתבע לבית המשפט המחוזי בירושלים (תיק מ.א. 244/89). תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום . 20.6.89 בהסכם הפשרה נקבע כי הבעל יפקיד את משכורתו או את מענק האבטלה שיקבל (באותה תקופה היה הבעל מחוסר עבודה) לחשבון בנק שתפתח האישה. האישה תדאג, על פי הסכם הפשרה, לניהול משק הבית וניקיונו, והכספים שבחשבון ישמשו את האישה למימון הוצאות המחיה שלה ושל הילדים ולכלכלת הבית. עוד נקבע בהסכם שהאישה תפריש לבעל % 15ממשכורתו או % 10ממענק האבטלה שיקבל. בפועל, לא קיימו הצדדים את הסכם הפשרה. הבעל לא הפקיד את שכרו בחשבון הבנק של האישה ושני הצדדים המשיכו לקיים משק בית משותף, כאשר הבעל נושא ברוב הוצאות משק הבית. בשנת 1996התערערו יחסי בני הזוג בשנית. באוקטובר 1996הגישה האישה את ההסכם להוצאה לפועל, ובעקבות זאת הוגשה התביעה הנוכחית. .4ב"כ הבעל טוען כי ההסכם לא הופעל הלכה למעשה ובוטל בהתנהגות הצדדים ובהסכמתם מיד לאחר שנחתם ועל כן אינו תקף. לטענתו, כאשר ביקש הבעל לתת לאישה שיקים כדי לקיים את הסכם הפשרה הוא נתקל בסירוב חוזר ונשנה מצד האישה. האישה אף לא פתחה חשבון בנק לצורך הפקדת הכספים בהתאם להסכם, ובפועל הפקיד הבעל את משכורותיו בחשבון הבנק שלו, ולא בחשבונה של האישה, כמתחייב מההסכם. עוד טוען ב"כ התובע, שבפועל המשיך הבעל, גם לאחר החתימה על הסכם הפשרה, לטפל בהוצאות משק הבית ולממן אותם מחשבונו, וכאשר הכנסתו לא הספיקה לכיסוי הוצאות משק הבית תרמה האישה מהכנסתה למטרה זו. בנוסף, מצביע ב"כ התובע על כך שהאישה לא ביקשה לאכוף את ההסכם משך 7שנים מיום אישורו ואף לא העלתה כל דרישה אחרת למימושו. עובדות אלה מעידות, לטענת הבעל, כי שני הצדדים ביטלו את הסכם הפשרה בהסכמה. לא זו בלבד שהסכם הפשרה בוטל, מוסיף ב"כ הבעל וטוען, אלא שבהתנהגותם של בני הזוג יש לראות משום הסכמה חדשה לפיה הם ניהלו את משק הבית המשותף באופן שהטיפול בכלכלת בני הבית הוטל על הבעל, אשר נשא ברוב הוצאות משק הבית. כך נשא הבעל לטענתו בהוצאות עבור הקניות בשוק, תשלומי ועד הבית, הארנונה הרישוי וביטוח הרכב. כן נשא הבעל בהוצאות גדולות וחד פעמיות כמו תשלום עבור סגירת המרפסת, סיוד הדירה, טיול משפחתי לחו"ל, קניית רכב חדש, טיפולי שיניים לבת, ותשלום של 000, 10ש"ח למנהל מקרקעי ישראל. לאור אלה, טוען ב"כ התובע, יש להצהיר על ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין אשר אישר אותו. .5בנוסף, מבקש ב"כ התובע, לפסוק את מזונות הילדים אשר בהם יהיה על הבעל לשאת בעתיד. אשר למזונות האישה, טוען ב"כ הבעל, זו משתכרת כ - 500, 1ש"ח לחודש והיא עומדת לקבל העלאה ניכרת בשכרה בעקבות בקשתה להגדיל את היקף משרתה. על כן, לפי הכלל של "מעשה ידיה תחת מזונותיה", אין היא זכאית למזונות. שכרו של הבעל עומד, לטענת בא כוחו, על כ - 000, 6ש"ח לחודש נטו, אך משכר זה מנוכה, לטענתו, סכום של כ - 700, 2ש"ח לחודש בגין פירעון הלוואות שניטלו למימון הוצאות הבית. על כן, לצורך קביעת דמי המזונות, יש להביא בחשבון רק את השכר הפנוי. בכתב התביעה טען הבעל שצורכי הילדים עומדים על 000, 2ש"ח בחודש וחלקו שלו במימון צרכים אלה צריך שיעמוד על מחצית. .6ב"כ הנתבעת טוען, ראשית, כי בית משפט זה אינו מוסמך להצהיר על ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישר אותו במסגרת זו של תביעת מזונות, וכי פסק דין הצהרתי כמתבקש על ידי התובע, ניתן לתבוע רק בהליך של תביעה חוזית אזרחית רגילה, או במסגרת טענת "פרעתי" בהליכי ההוצל"פ לפי סעיף 19לחוק ההוצל"פ. לגופו של עניין, טוענת האישה בעדותה, כי היא מעולם לא ויתרה על זכויותיה לפי הסכם הפשרה. היא אף לא הסכימה, לטענתה, שהבעל לא יעביר לה את שכרו כפי שנקבע בהסכם הפשרה, או יחליט על דעת עצמו כיצד יעשה שימוש בשכרו, אך כל דרישותיה מהבעל לקיים את ההסכם לא נענו. לטענת האישה היא לא ניסתה משך השנים שחלפו לאכוף את ההסכם משום שביקשה לשמור על שלום בית וחששה שניסיון אכיפה כזה ייתקל בתגובה קיצונית של הבעל. ואולם, טוען ב"כ האישה, כאשר המצב החריף והבעל נמנע מלספק לאשתו ולילדיו את צורכיהם הבסיסיים עד כדי כך שהביאם, כלשונו, למצב של "כמעט רעב", לא נותר לאישה מנוס מלבקש את אכיפתו של הסכם הפשרה באמצעות נקיטה בהליכי הוצל"פ. בכל מקרה, טוען ב"כ האישה, על פי סעיף 12לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ויתור של האישה על המזונות, אם היה כזה, אינו קושר את הילדים, ולחלופין, יש לראות הסכם זה כהסכם ממון בין בני זוג, ועל כן כל שינוי בהסכם צריך שיעשה בכתב והוא טעון אישור בית המשפט. לגופו של עניין, טוען ב"כ הנתבעים, לא חל כל שינוי בנסיבות מאז מתן פסק הדין, למעט הגידול בהכנסת הבעל, ועל כן אין כל הצדקה לשנות את פסק הדין. לאור אלה, מבקש ב"כ הנתבעים, לדחות את התביעה, ולחלופין להעמיד את מזונות האישה והילדים על סכום של 050, 6ש"ח לחודש לפחות. .7אשר לטענתו המקדמית של ב"כ הנתבעים בנושא הסמכות, אינני רואה מניעה לכך שבית משפט זה ידון בבקשה להצהיר על ביטולו של הסכם המזונות ופסק הדין שאישר אותו. תביעה זו אמנם איננה תביעה לדמי מזונות, אך אינני רואה מניעה לכך שהיא תדון יחד עם התביעה לדמי מזונות. אינני מקבל גם את הטענה כי התביעה אינה בסמכותו של בית משפט זה, שכן מדובר בתביעה שסכומה אינו ניתן לקביעה. .8גם הטענה כי הסכם המזונות שקיבל תוקף של פסק דין הוא הסכם ממון, ועל כן אינו ניתן לשינוי אלא בכתב ועל פי אישור בית המשפט, אינה מקובלת עלי. המבחן לקיומו של הסכם ממון הוא האם מטרתו צופה פני איזון משאבים לעת מוות או גירושין. כך נקבע לעניין זה בע.א. 169/83שי נ. שי פד"י לט (3) 776; "... סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא 'הסכם ממון' אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו 'הסכם ממון', יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים, או לעסקה רגילה בין בני אדם... לפנינו הסכם רגיל...". (שם בעמ' 782). ההסכם שלפנינו מיועד להסדיר את היחסים הכספיים בין בני הזוג בתקופה בה השניים חיים יחד, והוא אינו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, ועל כן אינו הסכם ממון. .9לגופה של הטענה, השאלה העולה היא האם ביטלו הצדדים או שינו בהתנהגותם את הסכם הפשרה ואם כן, מה היה תוכנו של השינוי. .10ההלכה היא שהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ניתן לביטול ככל הסכם אחר, בין מחמת פגם שנפל בו, ובין מחמת שינויו במפורש או מכללא, ע"י הסכם אחר. (ע"א אגברה נ' אגברה פ"ד מט (2) 508, 515). בהעדר הוראה נוגדת מפורשת ניתן לבטל הסכם או לשנותו גם בדרך התנהגות. (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה ירושלים תשנ"ה בע"מ 284). אולם, שינוי או ביטול הסכם בדרך התנהגות צריך שיושתת על בסיס ראייתי מוצק ויתגבש בדפוס התנהגות מתמשך ועקבי של שני הצדדים. ראה ג' שלו שם בע"מ 136- 135וכן ע"א 4956/90פז-גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ פ"ד מו (4) 35, בו נקבע: " כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. עיקרון זה נובע מהוראות סעיפים 2ו- 5לחוק החוזים, לפיהם נדרשת, כתנאי לשיכלולם של הצעה וקיבול, מסקנה בדבר גמירת דעת. משמעות דרישה זו תוארה על ידי פרופ' שלו בספרה הנ"ל, בעמ' 91, כ"רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות". עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על ידי הצדדים, מחייב כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים, מקל וחומר, כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו. תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור... יהיה - בחוזים מסוג זה - קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, אם כי עצם קיומו של דפוס כזה איננו מעיד על התוכן הקונקרטי של הסטייה מן החוזה המקורי, אותו יש לקרוא לתוך החוזה בין הצדדים." (שם, בעמ' 41). .11במקרה שלפנינו האישה לא ביקשה לאכוף את ההסכם משך כשבע שנים, עד שנת 96'. בתקופה זו חיו בני הזוג יחדיו בשלום בית כאשר הבעל היה זה אשר נשא בעיקר הנטל של מימון הוצאות משק הבית וניהולו. האישה השלימה עם אורח חיים זה הנוגד את הסכם הפשרה בלא שנקטה בכל צעד שהוא למימוש זכויותיה על פי ההסכם ופסק הדין. בנסיבות אלה, גם אם נבע הדבר מרצונה של האישה להשכין שלום בית, אין היא יכולה כיום להחזיר את הגלגל לאחור ולפתוח בהתחשבנות המשתרעת על פני שבע שנים לאחור, והבוחנת את כל ההוצאות שהוציא הבעל למשק הבית וכלכלת בני הבית, אל מול חלק השכר אותו היה אמור להפקיד בחשבונה של האישה על פי ההסכם. בנסיבות אלה אין מנוס מהמסקנה שהאישה ויתרה על זכויותיה וזכויות ילדיה מכוח ההסכם, לפחות בגין אותה תקופה בה חיו בני הזוג בשלום בית וכל עוד הם נהגו בהסכמה שלא על פי ההסכם, כאשר הבעל מנהל בפועל את משק הבית ומוציא את ההוצאות הנדרשות לשם כך. לאור כך האישה והילדים אינם זכאים למזונות על פי הסכם הפשרה ופסק הדין שאישר אותו בתקופה זו. כך נפסק בתמ"ש (תל-אביב) 40650/96רותי מזרחי נ' שלום מזרחי תקדין משפחה כרך 97(1) ע"מ 6: "יכול ובן - זוג יוותר על זכותו למזונות מכוח פסק-דין עקב חזרה לחיים במשותף במקום חיי פרוד. חזרה לחיים משותפים (שלום בית) משמעותה, שבמקום מזונות של סכום קצוב באה פרנסת הבית ללא קצבה. המבחן העיקרי הוא אומד דעתם של הצדדים. על כך ניתן ללמוד מהתנהגותם של בני הזוג." גם הטענה לפיה היתה האישה מנועה מלוותר על דמי המזונות מכוח סעיף 12ז לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט - 1959, איננה מקובלת עלי, שכן חוק זה אינו חל על אדם החייב במזונות ילדיו על פי הדין האישי החל עליו. במקרה דנן ההורים הם יהודים והדין האישי מטיל על האב חובה לזון את ילדיו ועל כן סעיף 12לחוק הנ"ל אינו חל בענייננו. (ע"א 6763/93שמואל סורק נ' רועי סורק ו- 2אח' תק-על' כרך 95(2) 975). .12ההלכה הפסוקה אמנם קובעת שהסכמים בין ההורים בנוגע למזונות הילדים אינם מחייבים את הילדים (ע"א 210/82- לידיה גלבר נ' סיני גלבר ואח' פ"ד לח (2) 14,18). אולם הלכה זו מתייחסת להסכמים הפוגעים בזכויות הילדים למזונות על פי דין, ולא להסכמים הפוגעים בזכות הילדים למזונות על פי הסכמי פשרה. ויתור האישה על מזונות הילדים התייחס במקרה זה לתקופה בה שרר שלום בית והבעל דאג לפרנסת הבית. ויתור זה לא פגע בזכותם המשפטית של הילדים לתבוע את מזונותיהם על פי דין, אם לטענתם לא סיפק אביהם את מזונותיהם בתקופה זו, הגם שכיום הם אינם יכולים, כמובן, לתבוע תשלום מזונות רטרואקטיבי לתקופה כה ארוכה. .13עם זאת, אין בהתנהגות הצדדים משום ראיה לכך שהאישה זנחה את ההסכם כליל וויתרה על זכויותיה מכוחו לתמיד, גם בתקופה בה אין שורר שלום בית בין בני הזוג והבעל אינו מספק את צורכי המחיה שלה ושל הילדים. התנהגותם של בני הזוג יצרה פרקטיקה על פיה הבעל נושא ברוב הוצאות הבית ובמזונות האישה והילדים. על תוכנו של הסכם זה, בין שנראה בו משום שינוי ההסכם הראשון ובין אם נראה בו הסכם חדש, יש לעמוד על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת הצדדים, בהעדר מסמך כתוב, יילמד מנסיבות המקרה ומהתנהגות הצדדים (ג' שלו, שם, בע"מ 299), וכן ראה בפסק הדין בעניין פזגז הנ"ל: "... שאלה זו נוגעת לתוכן השינוי אותו יש לקרוא לתוך החוזה שנכרת בין הצדדים. נקודת המוצא בדיון בשאלה זו היא היעדרו של טקסט כתוב אותו ניתן לפרש. בית המשפט נדרש, במקרה כזה, לפרש את התנהגותם של הצדדים, וליצוק לתוכה תוכן.... השאלה היא מהו אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מהתנהגותם ומנסיבות העניין (סעיף 25(א) לחוק החוזים ) ...". (שם, בעמ' 41). במקרה דנן אומד דעת הצדדים, הן על פי ההסכם הראשון והן על פי הפרקטיקה המאוחרת שלאחר מתן פסק הדין, מחייב את הבעל לשאת בהוצאות הבית ומזונות האישה והילדים בצורה סבירה, וכאשר לא ייעשה כן והשלום לא ישרור בין בני הזוג, תוכל האישה לעמוד על מימוש זכויותיה מכוח ההסכם. אין כל הגיון בטענת הבעל לפיה ויתרה האישה על זכויותיה וזכויות הילדים לפי פסק הדין לתמיד, גם אם יורעו היחסים בינה לבין הבעל וזה יפסיק לשאת במזונות האישה והילדים. גם אם עלתה התנהגות בני הזוג לעשיית הסכם שני, הרי מדובר בהסכם משלים להסכם הראשון, הכולל תנאי מספיק, על פיו, אם יחדל שלום הבית מלהתקיים תקום לאישה הזכות לאכוף את הסכם הפשרה ופסק הדין שאישר אותו. .14והנה באוגוסט 96' פרץ סכסוך עמוק בין בני הזוג כאשר הבעל התעלם מקיומם של האישה והילדים (ע"מ 4לחקירה הנגדית של האישה). הבעל אינו מתכחש לכך שבתקופה זו לא שרר השלום בין בני הזוג, וטענתו העיקרית היא כי האישה ויתרה בהתנהגותה על זכויותיה מכוח ההסכם הראשון לעולמים. טענה זו, כאמור, איננה מקובל עלי. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט קלינג ת"א (תל-אביב) 1179/92אלה לדר נ' אליק לדר תקדין מחוזי כרך 93(2) 958,960: "התנהגות בני זוג אחרי הסכם גירושין במקרים רבים שבהם מסכימים בני הזוג על גירושיהם, נמשכים הקשרים ביניהם, בייחוד כאשר יש להם ילדים, כמו במקרה שבפני. מערכת יחסים זו טעונה מתח ובעייתיות. חמור ביותר יהיה לבוא לאותם בני זוג ולומר כי ביחסיהם, לאחר חתימת הסכם הגירושין, עליהם להיזהר שאלו לא יתפרשו כויתור על האמור בהסכם הגירושין. לו כך היה, הרי כל אחד מבני הזוג צריך היה ללוות כל מעשה ומחווה בהצהרות ובהודעות שאלה נעשים מבלי לפגוע בזכויות או כיוצא בזה. אך לא רק זאת, יש ובני זוג הגיעו בשלב מסוים של חייהם למסקנה שעליהם להיפרד. אולם משהסדירו כל הכרוך בכך, וחתמו על הסכם ואשרוהו, התבהר להם משמעותו של ההסכם והחלו בגישושים לנסות ולאחות את הקרע. אם ייאמר כי ניסיונות אלה יתפרשו כהסכם מכללא לביטול ההסכם שנחתם ואושר, יהיה על עורך דינו של כל בן זוג, להזהירו הזהר היטב, מפני כל מגע עם בן זוגו, שמא מגע זה יתפרש כביטול של הסכם שהושג ביגיעה ובממון רב. תוצאה זו אינה רצויה ויש למנעה. עניין לחברה בשיקום היחסים שבין בני הזוג, שיקום שעשוי למנוע התפוררותה של משפחה על כל הכרוך בכך לבני הזוג ולילדיהם.". .15לאור כך אני סבור שהאישה אכן וויתרה על זכויותיה מכוח ההסכם בתקופה בה חיו בני הזוג בשלום בית, היינו עד לחודש אוגוסט 1996, אך ויתור זה אינו חל לגבי התקופה שלאחר מועד זה. .16טענתו השניה והחלופית של הבעל היא כי גם אם ההסכם תקף, חל בינתיים שינוי מהותי בנסיבות, המצדיק שינוי בשיעור המזונות שהוטל עליו לפי פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה. .17טענה זו מקובלת עלי ואני סבור כי אכן חלו במקרה זה שינויים בנסיבות שיש בהם כדי להצדיק שינוי בדמי המזונות. השינוי האחד קשור לעבודתה של האישה. ההסכם נשוא הדיון נחתם ביום 20.6.89, על בסיס ההנחה שהאישה אינה עובדת. על כך ניתן ללמוד הן מכתב התביעה של האישה בתיק מ.א 244/89והן מהעובדה שהאישה לא הביאה כל ראייה המעידה על עבודתה באותה תקופה. גם מחקירת הבעל לא ניתן להבין בצורה חד משמעית כי האישה עבדה לפני ההסכם. בחקירתו נשאל הבעל אם "באותה חצי שנה אשתך עבדה או לא". הכוונה בשאלה היתה לאותה חצי השנה שבה היה הבעל מובטל ( 30.6.89עד דצמבר 89'). תשובתו של הבעל הייתה "היא עבדה חלקית". מכאן ניתן ללמוד שהאישה עבדה בעבודה חלקית בתקופה בה היה הבעל מובטל, היינו לאחר פיטוריו ביום .30.6.89אולם ההסכם נחתם ביום 20.6.89, כלומר לפני הפיטורין, ועל כן לא ניתן להניח שההסכם נחתם על יסוד ההנחה שהאישה עובדת, ולבטח לא נחתם על יסוד ההנחה שהאישה עובדת בקביעות. כיום האישה עובדת בחצי משרה בצורה קבועה ומסודרת ובעבר היא אף עבדה בשני מקומות עבודה. לאור כך אני סבור שחל שינוי מהותי בתנאי העבודה והשכר של האישה. שינוי מהותי נוסף מתבטא בעבודתו והכנסתו של הבעל. בעת החתימה על הסכם הפשרה עבד הבעל כשמאי ושכרו אז עמד על כ - 000, 2ש"ח לחודש, כאשר הצדדים ידעו בעת עריכת ההסכם שהוא עומד בפני פיטורין. כיום עובד הבעל ברשות הדואר ושכרו שם עומד כמפורט בהמשך על כ - 000, 6ש"ח נטו לחודש. גם שינוי זה עשוי להצדיק שינוי דמי המזונות. מעבר לכך, על פי ההסדר הקודם היה על הבעל להעביר לחשבון הבנק על שם האישה % 85"מכל משכורתו". אולם מסתבר שלבעל שליטה על שכרו והוא יכול לגרום לכך שהמעביד ינכה מהשכר ניכויים מניכויים שונים. וכך הוא אכן עשה בעבר, דבר שגרם למחלוקות בין הצדדים. לאור כך אני סבור שיש לבחון כיום את צורכי המחייה של הנתבעים ויכולתם של הבעל והאישה לשאת במימון הצרכים באופן נפרד ובלתי תלוי בהסכם שנעשה בין הצדדים בשנת .1989 .18על פי תצהירה של האישה עומדים צרכיה וצרכי הילדים על סכום חודשי של 050, 6ש"ח לפי הפירוט הבא: 750, 1ש"ח - עבור אוכל ומזון; 450ש"ח לחודש עבור ארנונה; 500ש"ח - עבור ביגוד; 700ש"ח לצורכי חינוך ותרבות; 950ש"ח עבור כיסוי צרכי הבית הבסיסיים, צרכים הכוללים, לפי עדותה, מים, חשמל, טלפון, פלאפון ותיקונים שוטפים; 450ש"ח עבור הוצאות דלק ונסיעות ו - 450ש"ח נוספים לאחזקת הרכב המשפחתי הנמצא, כפי שהודה גם הבעל, בשימוש, לפחות חלקי של האישה; 300ש"ח לחודש עבור צרכים אישיים ו - 500ש"ח לחודש כדמי טיפול. גרסתה של האישה לא עורערה בחקירה הנגדית, והיא נראית בעיני סבירה. .19בכתב התביעה טען הבעל, ללא פירוט, כי צרכי הקטינים מוערכים על ידו בסכום של 000, 2ש"ח לחודש, והוא הציע לשאת במחצית הסכום. בעדותו חזר הבעל על סכום זה, אך משהתבקש לפרט את הסכום למרכיביו, הוא אמר: "לא הלכתי לפירוט הכי קטן" וכן: "לא עשיתי אחד לאחד כדי לומר מה הסכום שהם צריכים עבור כל דבר". בהמשך עדותו אמנם התיימר הבעל ליתן פירוט לחלק מהצרכים, ואף טען שצרכים אלה כוללים גם את חלקם של הקטינים באחזקת משק הבית המשותף, אך ניכר בדבריו שאלה "נזרקו" לחלל אולם בית המשפט ללא בדיקה של ממש, ואינני מוכן לסמוך עליהם. .20שכרו הממוצע של הבעל, כמוסכם על שני הצדדים, עומד על סכום ממוצע של 000, 6ש"ח נטו לחודש (לאחר ניכויי חובה). התובע לא המציא תלושי שכר מאוחרים יותר, למעט תלושי שכר לחודשים מאי ויוני 97, כאשר תלוש חודש מאי 97' הוא תלוש חריג ובלתי ברור. לאור כך קשה לי לקבוע מה הוא שכרו הנוכחי של הבעל, הגם שיש להניח כי זה גדל מאז אותה תקופה לגביה הוצגו תלושי השכר. ואולם, הסכום שנזקף לחשבונו של התובע בבנק היה נמוך הרבה יותר, ועמד בממוצע על כ - 000, 3ש"ח לחודש. ההסבר להפרשים בין השכר נטו לסכום שזוכה בחשבון הבנק של התובע נעוץ בניכויי רשות בסכומים גבוהים, שנבעו מהחזרי הלוואות שנטל התובע. .21הבעל טוען שלצורך קביעת דמי המזונות יש להביא בחשבון רק את השכר הפנוי ולנכות משכרו את כל התשלומים לפירעון ההלוואות שנטל, שכן הלוואות אלה הוא נטל, לדבריו, לצורכי המשפחה, בכלל זאת, מימון נסיעה לחו"ל כמתנת בת מצווה לבת הגדולה, הלוואה למימון רכישת רכב והחזר הלוואות לבני משפחתו עבור רכישת הרכב הקודם. האישה טוענת כי לא ידעה על נטילת ההלוואות, כי בעלה לא התייעץ אתה בעניין זה וכי אילו ידעה שצרכים אלה שעבור רכישתם ניטלו לטענת הבעל ההלוואות יהיו על חשבון צרכים חיוניים אחרים, לא היתה מסכימה לכך. בהעדר ראיה סותרת ובכפוף לאמור בהמשך, אני מקבל את טענתו של הבעל לגבי מטרת נטילתן של הלוואות אלה. לאור כך אני סבור שיש להותיר את דמי המזונות בעבר, מאז הגשת התביעה, כפי שנקבעו בהחלטת הביניים של כב' הנשיא זיילר, בסכום של 500, 2ש"ח לחודש. לעניין זה הבאתי בחשבון גם את שכרה המוגדל של האישה בחלק מתקופת העבר. אשר לדמי המזונות בעתיד, כעולה מתלושי השכר של הבעל (ספטמבר 1997), פירעון כל ההלוואות, למעט אחת, הסתיים עד לחודש יולי .1998ההלוואה שנותרה לפי תלוש השכר היא הלוואה שניטלה, על פי הרשום בתלוש, עבור חסכון לדיור בספטמבר .1996הלוואה זו, לפי הסברו של הבעל, ניטלה לצורך החזר הלוואה שקיבל מבני משפחתו לצורך רכישת רכב. יתרת סכום ההחזר של הלוואה זו עמד בחודש ספטמבר על כ 700, 17וכיום יש להניח שהסכום פחת. ואולם הבעל הודה כי הוא הוציא מקופת חסכון משותפת לו ולאשתו בבנק טפחות סכום של 000, 40ש"ח, שהיה שייך גם לה, ללא הסכמתה, למימון הוצאות שונות שאינן הוצאות המשפחה. לאור כך אינני סבור שיש להביא בחשבון את סכומי הפירעון של הלוואה זו (וזאת, בלא שיהא בכך כדי למצות את ההתחשבנות בין בני הזוג לעניין משיכת אותם כספים). .22בעבר, עד לחודש פברואר 1997, עבדה האישה בשתי משרות, בבית פרנקפורטר ובביה"ס הממלכתי ב' בארמון הנציב, ושכרה משני המקורות עמד על כ- 800, 2ש"ח לחודש. אולם מאז פברואר 1997הופסקה עבודתה בבית פרנקפורטר. מאז היא עובדת בבית הספר הממלכתי ב' בארמון הנציב במשרה חלקית, ושכרה עמד נכון למועד הגשת תצהירה (30.6.97), על סכום של כ - 500, 1ש"ח לחודש. ב"כ הבעל טוען כי האישה עומדת להגדיל את היקף משרתה, ובהתאם יגדל גם שכרה, אך בשלב זה הדבר לא אירע, ואין לבסס את פסק הדין על אירוע עתידי בלתי וודאי כזה. .23כאמור סכום ההוצאות הכולל לו טענה האישה עומד על 050, 6ש"ח לחודש. מסכום זה יש לנכות דמי טיפול בסכום של 500ש"ח לחודש, פריט שבו אינני מוכן להכיר לאור העובדה שהאישה עובדת בשלב זה במשרה חלקית בעוד הבעל עובד כ 10 12שעות ביום. .24נמצא כי צורכיהם של האישה והילדים עומדים על סכום חודשי של 550, 5ש"ח לחודש. על סכום זה יש להוסיף כ - % 5בגין ההתייקרות מאז מועד עריכת התצהיר, סה"כ 840, 5ש"ח. מסכום זה יש להפחית את שכרה של האישה בסכום של 500, 1ש"ח לחודש וכן את קצבת הילדים של המ.ל.ל. בסכום של 290ש"ח לחודש. יתרת הסכום לו זקוקים התובעים למחייתם עומד אפוא על - 050, 4ש"ח לחודש. תשלום דמי מזונות בסכום זה יותיר בידי הבעל כ- 000, 2ש"ח לחודש לצרכיו שלו, שהוא סכום דומה לזה הנופל בחלקו של כל אחד מבני המשפחה האחרים, והוא נראה בעיני כסביר, בהתחשב בכך שהבעל ממשיך להתגורר בבית והאשה היא הנושאת בכל הוצאות החזקת הבית (לא כולל כלכלת הבעל). .25לאור האמור אני מצהיר כי הנתבעים אינם זכאים לדמי מזונות מכוח פסק-הדין שניתן בתיק מ.א. 244/89, מאז מתן פסק-הדין ועד למועד הגשת התביעה. ממועד זה ואילך ישונה החיוב בדמי מזונות החל על התובע ויהא כמפורט בפסק-דין זה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים באמצעות הנתבעת מס' 1דמי מזונות חודשיים בסכום של 500, 2ש"ח לחודש מאז הגשת התביעה ועד היום. סכומים אלה, ככל שלא שולמו על ידי התובע, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כל תשלום החל מהמועד בו חב התובע בתשלומו על פי החלטתו של הנשיא זיילר מיום 22.11.96ועד לתשלומו. דמי המזונות שישולמו על ידי התובע בעתיד, מיום מתן פסק דין זה ואילך, יעמדו על סכום של 050, 4ש"ח לחודש. דמי המזונות ישולמו בראשון לכל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד יוקר המחייה המתפרסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עדכון דמי המזונות ייעשה אחת ל - 3חודשים. קיצבת הילדים של המל.ל. תשולם לאישה. .26אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג באלול תשנ"ח, (14/9/1998), בהעדר הצדדים.מזונות