תביעה להכיר ביחסי עובד מעביד של חברת קיבוץ

עורך דין בענייני קיבוץ 1. התובעת, חברת קיבוץ אילון (להלן-"הקיבוץ") מזה למעלה מ-35 שנים, עבדה במשך שנים רבות בקיבוץ, בתחום החינוך, משעסקה בשנים האחרונות בעיקר בתחום התמחותה המקצועית, בהקניית לימוד הקריאה לגיל הרך והכנת ילדי הגן לכתה א'. בספטמבר 2000, החל הקיבוץ בתהליך של הפרטה, על פי תכנית שינוי כוללת (להלן-"תכנית השינוי") אשר במסגרתו חלו שינויים בהסדרי העבודה של חברי הקיבוץ, ובהסדרי התקצוב שמקבלים החברים מהקיבוץ. במרכז התביעה שלפנינו, ניצבת טענת התובעת כי בעקבות יישום תכנית השינוי נפגעות זכויותיה במידה ניכרת, "בכך שלאחר השינוי מקבלת התובעת הרבה פחות מכל צרכיה, כפי שמגיע לה על פי התחייבות הקיבוץ בתקנונו כלפיה". התובעת טוענת כי במשך כל שנות חברותה בקיבוץ, בעת שעסקה בתחום התמחותה, בחינוך ילדים, היא השתלבה במערכת החינוך של הקיבוץ, במסגרת של יחסי עובד-מעביד. 2. התובעת מבקשת, אפוא, להצהיר כי במשך כל השנים, מאז שנישאה לחבר קיבוץ אילון וקיבלה מעמד של חברות בקיבוץ, ועד שהחלה תכנית השינוי, התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין הקיבוץ - ומכאן תביעותיה הכספיות (בסכום העולה על 200,000 ₪): לתשלום "פיצוי בגין הפסקת עבודתה במערכת החינוך של הקיבוץ ושלילת "רשת הביטחון", פיצויי פיטורים, זכויות סוציאליות המגיעות לה, לטענתה, כ"עובדת" (פדיון חופשה, דמי הבראה), "פיצוי על השינוי החד צדדי, לרעה, ב"חוזה" בינה לבין הנתבע" וכן היא מבקשת לחייב את הקיבוץ בעלויות הקמת עסק עצמאי ותפעולו אשר לטענתה "נכפו עליה", ולקבוע כי היא זכאית לקבל את "תנאי רשת הביטחון המוקנית לשאר החברים בקיבוץ" וכיוצ"ב תשלומים המגיעים לה, לטענתה, בשל הפרת "החוזה" בינה לבין הקיבוץ, לרבות תשלום עבור ייעוץ משפטי, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 3 בכתב ההגנה, מבקש הנתבע לדחות את התביעה, על כל עילותיה, משטוען הקיבוץ בראש טענותיו כי היחסים בין התובעת לבין הקיבוץ, היו בתקופה הרלבנטית לתביעה (לפני תכנית השינוי) יחסים של חברות בקיבוץ, על כל המשתמע מכך - ולא יחסים של עובד-מעביד. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש הקיבוץ בקשה לדחיית התביעה על הסף, מחוסר סמכות עניינית, בטענה ש"בין הצדדים אין, ולא היו בעבר, יחסי עובד-מעביד ועל כן אין לבית הדין סמכות לדון במחלוקות שביניהם". את מהות היחסים בין הצדדים, הנגזרת ממהותו של "קיבוץ", הגדירו באי כח הקיבוץ (בסעיף 3-2 לבקשה): ”המבקש (הקיבוץ) הינו אגודה שיתופית חקלאית בע"מ המסווגת בהתאם להוראות פקודת האגודות השיתופיות ותקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) כקיבוץ. בהתאם לתקנות הסיווג ולהוראות תקנונו של הקיבוץ, כפי שצוטטו בהרחבה על ידי המשיבה, ניתן להגדיר בקליפת אגוז את הקיבוץ כתאגיד שחבריו מעבירים אליו את כל הכנסותיהם ומקבלים ממנו את כל צרכיהם. הקיבוץ הינו ההתאגדות הקואופרטיבית השיוויונית והשיתופית ביותר מכל צורות ההתאגדות בישראל". 4. בשלב הראשון של הדיון, הוזמנו הצדדים לדיון מוקדם, לרבות דיון בבקשה לדחיית התביעה על הסף, והגישו עדויותיהם הראשיות בתצהירים (תצהיר של התובעת, ומטעם הנתבעת, הוגש תצהיר של מזכיר הקיבוץ, דוד גלברד, אשר שימש כחבר ועד הנהלת הקיבוץ). הצדדים הודיעו לבית הדין כי הגיעו ביניהם להסכמה דיונית, לפיה הם מוותרים על חקירת המצהירים, ומבקשים, בהסכמה, לקיים את הדיון בבקשה לדחיית התביעה על הסף בדרך של טיעונים בכתב. הסכמה זו לא היתה מקובלת על בית הדין, מהנימוקים שפורטו בהחלטה מיום 27.10.2003 משהוחלט באותה ישיבה לפצל את הדיון, באופן שבשלב הראשון יתקיים דיון בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין הקיבוץ, כפי שנקבע בהחלטה (ההדגשות הוספו): "... בהתחשב בכך שהשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים היא שאלה שבסמכות בית הדין לעבודה לדון ולהכריע בה - אני סבורה כי הדרך הנכונה והיעילה ביותר תהיה, שלא לדון בבקשה לדחיית התביעה על הסף, אלא לדון בשאלה הנ"ל במסגרת התביעה העיקרית, משיפוצל הדיון באופן שבית הדין ידון, בשלב הראשון, בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד ובשאלת סמכות בית הדין (לדון בסכסוך לגופו של עניין - נ.ו) ויחליט בסוגיא זו. בהתאם להכרעה שתנתן - יוחלט אם לדחות את התביעה על הסף, או להמשיך, בשלב השני של התביעה העיקרית". בישיבה הבאה התקיים, אפוא, דיון בהוכחות בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד, משנחקרו המצהירים על תצהיריהם, בחקירה יסודית וממצה, בכל הנושאים הרלבנטיים לשאלה זו, ולאחר ישיבת ההוכחות, הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב, באותה שאלה העומדת לפנינו עתה להכרעה. אין, אפוא, מקום לטענות עליהן הרחיבה ב"כ התובעת בסיכומיה, כנגד הבקשה לדחיית התביעה על הסף, ואין גם חולק על כך כי בית הדין מוסמך לדון בשאלת עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד, כפי שנקבע במפורש בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. להזכירך, שכך בדיוק נהג בית הדין, משהוחלט לפצל את הדיון, לדון בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד, כשאלה ראשונה, ובעניין זה התקיים דיון בהוכחות והצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב. אין זאת אלא, שבתום השלב הזה של הדיון, אם יגיע בית הדין למסקנה שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הקיבוץ, כי אז דין התביעה להדחות לגופו של עניין, הן בשל חוסר סמכות עניינית, והן משום שלא קמה לתובעת זכאות לסעדים להם היא עותרת, ככל שמדובר בזכויות המגיעות, על פי הדין ל"עובד" (פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה). יחד עם זאת, ככל שהתובעת עותרת לסעדים אחרים, הנובעים, לטענתה, מהיחסים שנוצרו בינה לבין הקיבוץ, מהפרת התחייבות הקיבוץ כלפיה, וכיוצ"ב תביעות לפיצויים כספיים המגיעים לה, לטענתה, בשל המעבר לתכנית השינויים - אפשר שיש ממש בטענותיה, והן ראויות לדיון משפטי - אלא שאין מקומן במסגרת תביעה בבית הדין לעבודה, מחוסר סמכותו של בית דין זה. אין, אפוא, מקום לחשש שמעלה ב"כ התובעת בסיכומיה (בסעיף 7) שמא דחיית התביעה על הסף תיצור מעשה בית דין ותמנע בירור ענייני של תביעותיה, לרבות בחינת העובדות והטענות המשפטיות - אלא שבהעדר יחסי עובד מעביד - אלה יתבררו בערכאה המתאימה, ולא בבית הדין לעבודה. השאלה הניצבת בפנינו היא, אפוא, האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים? 5. עובדות הרקע, אשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת (1) התובעת, ילידת 1942, היתה חברת קיבוץ עמיר עד שנישאה לחבר קיבוץ אילון ועברה להתגורר עמו, והיא חברת קיבוץ אילון מאז שנת 1967. (2) קיבוץ אילון ("הקיבוץ") הינו אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, המסווגת כקיבוץ בהתאם להוראות פקודת האגודות השיתופיות ותקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות). (3) מרבית שנות חברותה בקיבוץ, למעלה מ-35 שנה, עסקה התובעת בתחום החינוך. היא למדה בסמינר "אורנים", על חשבון הקיבוץ, והשתלבה במערכת החינוך במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ. הגם שעיקר עיסוקה היה בחינוך, בהוראה, בעיקר בהכנת ילדי הגן לקראת לימודים בבית הספר, היא שובצה מידי פעם לעבודות אחרות, לרבות שירותים, בדרך כלל לתקופות קצרות, בהתאם לסידור העבודה, כמקובל בקיבוץ. אין מחלוקת כי התובעת נשמעה לרשויות הקיבוץ בכל הנוגע לסדרי עבודתה, מילאה את תפקידיה בנאמנות ובמסירות והעמידה לטובת הקיבוץ את מלוא כח עבודתה, כפי שנדרש מכל חבר , על פי תקנון הקיבוץ, כאמור בסעיף 48 לתקנון: "חבר הקיבוץ חייב להעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו, ולקיים את הוראות רשויותיו המוסמכות של הקיבוץ בכל הנוגע לעבודתו ולסדרי עבודתו, על כל הקשור בכך". (4) עד ספטמבר 2000 התנהל הקיבוץ במסגרת המוכרת, "המסורתית" של קיבוץ. במסגרת זו, התובעת לא קיבלה "שכר" תמורת עבודתה. הקיבוץ לא שילם לה משכורת, לא הנפיק לה תלושי שכר ולא שילם לה זכויות סוציאליות, כגון: גמול שעות נוספות, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים וכיוצ"ב זכויות המשתלמות ל"עובד" על פי משפט העבודה. כפי שהיה מקובל במסגרת של קיבוץ, וכפי שנהג הקיבוץ עם כל חבריו, כך הוא נהג גם עם התובעת ומשפחתה, במשך למעלה מ-35 שנה, משקיבלו, כמו כל חברי הקיבוץ, תקציב אישי אחיד הכולל תוספות שהוקצבו בהתאם לגודל המשפחה - הכל בשיעור שנקבע, מידי שנה, על ידי הקיבוץ. בנוסף לתקציב האישי, סיפק הקיבוץ את כל צרכי החברים, כמתחייב לפי סעיף 66 לתקנון הקיבוץ: "הקיבוץ יספק את הצרכים החומריים, החברתיים והתרבותיים של חבריו בהתאם ליכולתו ובהתחשב בצרכי משק הקיבוץ ופיתוחו וקיום יתר חובות הקיבוץ. סיפוק הצרכים, כאמור, יבוצע במגמה להגשמת הכלל "לכל אחד לפי צרכיו", תוך שמירת העיקרון של שיתוף בצריכה ושל זכויות שוות בתנאים שווים, בהתאם לכללים ולפי סדרי הביצוע שהקיבוץ קבע בדרך כלל, או לסוגי צריכה שונים, או על פי החלטות התנועה והנחיותיה, שאומצו על ידי הקיבוץ". התובעת ומשפחתה, כמו שאר חברי הקיבוץ, קיבלו את כל צרכיהם מהקיבוץ, כפי שציינה ב"כ התובעת בסיכומיה (בהתייחס לתובעת כמשיבה, בבקשה לדחית התביעה על הסף): "ה"תקציב" אותו קיבלה המשיבה לא היה ה"תמורה" היחידה שלה זכתה המשיבה. המשיבה קיבלה שירותים שונים: מוניציפליים, תרבות, כביסה, מטבח, חדר אוכל, חינוך, בריאות, תחבורה, וכל כיוצ"ב אשר אינם ממומנים מתקציב החברים האישי או המשפחתי. במילים אחרות, יתכן שצרכיו של אחד שונים מצרכי האחר - וזאת ללא כל קשר לגובה התקציב אותו מקבל החבר". התקציב האישי נקבע, כאמור, על פי מבנה המשפחה, וכל שאר הצרכים שסיפק הקיבוץ נקבעו על פי צרכי החברים. עולה, אפוא, כי התקציב האישי, וכל שאר ההטבות הנ"ל, ניתנו לחברי הקיבוץ, וכך גם לתובעת ומשפחתה, ללא כל קשר עם העבודה שבה עסק החבר, בין אם עבד בחקלאות, בניהול, בשירותים, בחינוך, או בכל עיסוק אחר, ובין אם לא עבד כלל (כגון נכים או קשישים). לדוגמא: במשך כ-3 שנים התובעת למדה בסמינר אורנים, על חשבון הקיבוץ, ובכל אותה תקופה, הגם שלא עבדה, היא המשיכה לקבל את התקציב הרגיל וגם את כל שאר ההטבות והשירותים (ראה סעיף 10 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 12). מכאן, שאין כל בסיס לטענת התובעת, כי "לפנינו מערכת יחסים כלכלית היוצרת משוואה בין עבודה לבין פרנסה-השתכרות". נהפוך הוא. אין כל "השוואה" בין העבודה שבה עוסק החבר וההכנסה שהיא מניבה לבין "הפרנסה" שהוא מקבל מהקיבוץ. "המשוואה" היא אחרת, כפי שציינה ב"כ הנתבע בסיכומיה: "ניתן להגדיר את הקיבוץ כתאגיד שחבריו מעבירים אליו את כל ההכנסות ומקבלים ממנו את כל צרכיהם". לא נעלם מעינינו כי משרד החינוך השתתף במימון חלק משעות הלימוד של הקיבוץ, ולצורך כך נרשמו חלק מהמורות בקיבוץ כעובדות משרד החינוך, ובשל כך קמה בגינן גם זכאות לזכויות אחרות כגון: פנסיה תקציבית, שנת שבתון והבטחת מקום עבודה, במקרה הצורך, גם מחוץ למערכת החינוך אשר בתחום הקיבוץ. גם בהנחה שאותן מורות אשר "הועסקו", כביכול, על ידי משרד החינוך, זכו בעקבות תוכנית השינוי להטבות, שהתובעת ומורות אחרות שלא "מומנו" על ידי משרד החינוך לא זכו להן - אין בכך כדי לשנות את מהות היחסים ששררו בין התובעת, כמו כל מורה אחרת חברת הקיבוץ, לבין הקיבוץ, עד להחלת תוכנית השינוי, כפי שפרטנו לעיל. (5) בספטמבר 2000 החל הקיבוץ בתהליך הפרטה בהתאם לתכנית שינוי כוללת ("תכנית השינוי") אשר באה לידי ביטוי, בין השאר, בשינוי מהותי ומשמעותי של הסדרי התיקצוב לחברים, משנוצר לראשונה קשר בין הכנסות החברים הנובעות מעבודה לבין התקציב שהם מקבלים מהקיבוץ. על ההסדרים הכספיים, הכרוכים בשינוי מתכונת "העבודה" בקיבוץ, ככל שמדובר בחברים אשר בגיל העבודה, ניתן ללמוד מהכללים שנקבעו בחוברת "ההסדרים הכספיים המעודכנים של מודל ההתחדשות, קיבוץ אילון" (ראה סעיף 8, בעמ' 12, לחוברת - נספח ב' לכתב התביעה): " עובד עצמאי (f.l.) א. חבר יוכל להיות במעמד של "עובד עצמאי" במסגרת ענף יזמות בקיבוץ, בתנאי שאושר על ידי הרשות הכלכלית. ב. הענף יתנהל במתכונת של ענף רגיל וימוסה על רווחים על פי חוקי מדינת ישראל. ג. החבר ימשוך משכורת מענף היזמות, בהתאם להכנסות הענף. המשכורת תועבר במלואה לקיבוץ, תחשב כהכנסה מעבודת החבר ויחולו עליה כל ההסדרים הנוגעים למשכורות החברים. ד. משפחה, שאחד מבני המשפחה הוא עובד עצמאי, לא תהיה זכאית להשלמה ל"תקציב בסיסי". התובעת טוענת, כי במסגרת החדשה של תכנית השינוי הודיע לה הקיבוץ כי מעתה ואילך היא לא תועסק עוד במערכת החינוך של הקיבוץ וכי לא ניתן לשלבה לתפקיד אחר במסגרת התפקידים המוצעים על ידי הקיבוץ עצמו. לטענתה, הקיבוץ כפה עליה להקים עסק עצמאי ולעבוד בתחום עיסוקה המקצועי, כ"פרי לנסרית" (משתתף חופשי) ובכך הטיל על כתפיה את כל הסיכונים הכלכליים הכרוכים בהקמה ובניהול של עסק עצמאי. יתר על כן, לדברי התובעת הקיבוץ הפקיר אותה והותירה "קרחת מכאן ומכאן" משאין היא זכאית גם ל"רשת הבטחון" המובטחת לבעלי הכנסות נמוכות בקיבוץ, וזאת למרות שהיא אינה פטורה מתשלום תשלומי החובה המיועדים ל"רשת הבטחון". עד כמה שניתן לקבוע בשלב זה, משפוצל הדיון והתקיים בשאלת קיומם של יחסי עובד- מעביד בלבד, נראה, לכאורה, כי גרסת התובעת בעניין זה אינה מדוייקת. מעדותו של מזכיר הקיבוץ, עולה כי הקיבוץ הציע לתובעת להמשיך בעיסוקה, בתחום התמחותה, בחינוך לגיל הרך, משסבר כי הדרך הטובה ביותר עבורה, בהתחשב בעקרונות של תכנית השינוי, היא בהקמת עסק, כ"פרי לנסרית", כפי שהסביר מר גלברד בעדותו (בעמ' 6): "...כאשר היינו לקראת תוכנית השינויים, אני מיוזמתי ביחד עם מערכת משאבי האנוש, הצעתי לתובעת, מכיוון שהיא רוצה להמשיך במקצועה, ואין ספק שהיא טובה בו, וכאשר בנינו את תוכנית השינוי, ראינו את התוכנית של פרילנסרית, כתוכנית שהכי מתאימה לה ושהיא עשויה להצליח. זה לא נכון שהחלטנו עבורה. הבחירה היא של החבר. אם היא רוצה להמשיך לעסוק במקצועה ובעבודה שהיא עסקה בה והיא קיבלה בה הכשרה, לאור השינוי הצפוי בקיבוץ המסלול של הפרילנסריות, נראה לנו מתאים ביותר. זה נכון שאם היא רצתה להמשיך באותו תפקיד בתחום המקצועי שלה, זאת הייתה האפשרות היחידה. לא התחייבנו לשום חבר להמשיך להעסיק אותו במקצוע שאותו הוא למד או במקצוע שהוא אוהב". בהצעה לעבוד בתחום עיסוקה כפרי-לנסרית, הקיבוץ הבטיח לתובעת לשלוח אליה תלמידים הסובלים מליקויי למידה, שבהם היא תוכל לטפל במסגרת החדשה, ובנוסף לכך הוצע לה גם פתרון של סיוע כספי, כדברי מר גלברד (בעמ' 7): "..אם פתוחה בפניה האפשרות להיות פרילנסרית, להתנסות בדבר שהיא מעונינת בו ועושה אותו טוב, וטוב לה לעשות אותו, היא קיבלה סיוע של גורם חיצוני, מאפריל 2000, של "נקודות מפנה", על חשבון הקיבוץ. היא בוודאי יכולה להעלות את כל רצונותיה בפני החברה הזאת". יתירה מזאת, במטרה להיטיב עם התובעת, הוצעה לה גם אפשרות של הסדר פנסיוני, לפני הגיעה לגיל 60 , גם זאת בהתאם לתכנית השינוי, אך התובעת התנגדה גם לכך, כפי שאישרה בעדותה (בעמ' 16): "ש. האם הקיבוץ הציע לך לצאת לפנסיה לפני גיל 60? ת. זה היה חלק מתוך ההצעה. או לקבל את כל ההצעה. בתוך ההצעה הזו נכללו גם דברים נוספים, שיכולתי להענות להצעה כולה. ש. מה שעורכת הדין שלך כותבת כאן על מסלול הפנסיונרים המשופר, אותו היא כבר קיבלה לפני המכתב הזה, איננו נכון? ת. זה חלק ממכלול של הצעה שיכולתי לקבל רק חלק ממנה. ש. היום, אוקטובר 2003 הקיבוץ מציע לך להכנס למסלול הפנסיונרים, להעביר את כל ההכנסה שלך לקיבוץ ולקבל חצי מההכנסה נטו בנוסף לתקציב הבסיסי של הפנסיונרים. תאשרי לי שהאפשרות הזו פתוחה בפנייך? ת. לא יכולתי לקבל הצעה כזאת. מפני שנגרמו לי במשך 3 השנים האלה הוצאות. ההצעה של הקיבוץ לא מכירה בהוצאות האלה. נכון שהאופציה הזו קיימת, אבל אני לא מוכנה לקבל אותה, כי יגרמו לי הפסדים..." נראה, אפוא, לכאורה, על פי עדות מזכיר הקיבוץ וכפי שעולה מהתכתבות בין התובעת לבין הקיבוץ, (ראה נספחים ג' ו-ד' לכתב התביעה) כי הקיבוץ הלך לקראת התובעת בנסיון לעזור לה להשתלב בעבודתה החדשה ואף הציע לה מסגרות חלופיות אחרות, אך התובעת עמדה מנגד ודחתה את כל ההצעות. (6) בסופו של דבר, התובעת אכן החלה לעסוק בתחום התמחותה המקצועית, כ"פרי לנסר" והיא מבקשת לחייב את הקיבוץ לפצות אותה על כל הנזקים הכספיים שנגרמו לה, וייגרמו לה בעתיד, בגין החלת תכנית השינוי והפסקת "עבודה" בקיבוץ. 5. היחסים בין התובעת לבין הקיבוץ - לא היו, ואינם, יחסי עובד-מעביד אין מחלוקת כי במערכת היחסים שבין הקיבוץ לבין חבריו, ככל שהם עובדים במסגרת הקיבוץ, מתקיימים, בין השאר, גם סממנים של יחסי עובד-מעביד, כפי שהצביעה עליהם ב"כ התובעת בסיכומיה בהרחבה. במשך שנים רבות התובעת עבדה בתחום מומחיותה המקצועית, בהוראה ובהדרכת ילדי הגן לקראת המעבר לבית הספר. היא השתלבה במערכת החינוך של הקיבוץ, העמידה את מלוא כח עבודתה לרשות הקיבוץ והשקיעה את מיטב זמנה ומרצה בעבודה. אלא, שזה היה רק פן אחד של מערכת היחסים המיוחדת השוררת בין הקיבוץ לבין חבריו, מתוך מכלול הפנים וההיבטים של מסגרת הקיבוץ "המסורתית" שהיתה מבוססת על אדיולוגיה, על מסורת ועל ערכים של שוויון. מכח ערכים אלה הוקם הקיבוץ כאגודה שיתופית חקלאית ועל בסיסם נוצר תקנון הקיבוץ המשקף את האדיולוגיה, את המטרה, ואת הכללים על פיהם נקבע אורח החיים בקיבוץ. במערך הכולל, המסדיר את חיי השיתוף בקיבוץ, נקבעו גם החובות המוטלות על החברים והזכויות שהם זכאים להן, מכח החברות בקיבוץ, ובכלל זה החובה להעמיד את מלוא כח העבודה לרשות הקיבוץ. 7. במערכת של יחסי עובד-מעביד, משלם המעביד לעובד שכר תמורת העבודה. השכר נקבע בהתאם לתפקיד, לדרגה, לוותק, להיקף המשרה, וכיוצ"ב גורמים המהווים חלק מבסיס ההתקשרות בין העובד למעביד. כל אלה - לא קיימים במערכת היחסים שבין הקיבוץ לחברים העובדים בו, כפי שפירטנו לעיל וכפי שהתקיים הלכה למעשה גם בעניינה של התובעת. הקיבוץ לא משלם לחבר שכר תמורת עבודתו, ואין, כאמור, כל קשר בין העבודה שמבצע החבר לבין התקציב האישי שהוא מקבל, הנקבע בהתאם למבנה משפחתו, ולהטבות והזכויות הנוספות הרבות שהוא ומשפחתו מקבלים מהקיבוץ, הנקבעות על פי צרכי החברים, ללא כל קשר לעבודה שהם מבצעים ולהכנסות שמניבה עבודתם. להזכירך, שגם חברי קיבוץ שאינם עובדים, כגון: קשישים, נכים וחולים, זכאים לאותן זכויות והטבות, כפי שמקבל חבר עובד, ולעיתים אף יותר, וכך גם חבר בגיל ובכושר עבודה מלא זכאי למלוא התקציב האישי ולכל הזכויות וההטבות, אף אם אינו עובד, כגון בתקופת לימודים העשויה להמשך מספר שנים - כפי שאכן קיבלה גם התובעת בתקופת לימודיה. הקיבוץ נתן, אפוא, לתובעת, כפי שנתן לכל חבריו (עד לתכנית השינוי) מעל ומעבר ל"שכר" ולזכויות שמשלם מעביד לעובד מכח יחסי עבודה, כפי שציינה ב"כ התובעת בעצמה בסיכומיה: "הקיבוץ "המסורתי" נטל על עצמו מחוייבויות סוציאליות רבות המוטלות ברגיל על מוסדות המדינה, כגון: השלמת הכנסה (התקציב הבסיסי), דמי אבטלה (פרנסה גם בעת שהחבר בטל מעבודה, למשל בשל מחסור במקומות עבודה במסגרת "סידור העבודה"), ימי מחלה (פרנסה גם בעת שהחבר חלה) וכל כיוצא באלה; כך וכאמור, לא נתעוררה ברגיל שאלה של פיצויי פיטורים או פנסיה (בגיל פרישה) מאחר שפרנסת החבר המשיכה להיות על הקיבוץ". בכל הזכויות וההטבות הנ"ל מתחייב הקיבוץ כלפי חבריו, על פי תקנון הקיבוץ, בהתאם לעקרונות עליהם נבנה הקיבוץ, מכח השוויון ומתוך הכלל המחייב את הקיבוץ להבטיח את סיפוק צרכיהם של חבריו בתחומים מגוונים (צרכים כלכליים, חברתיים, תרבותיים, חינוכיים, ערכיים ואישיים), הרבה מעבר לתחום יחסי עבודה. דברים דומים, נאמרו בהקשר אחר (שם בעניין זכויות הקיבוץ להנות מנקודות זיכוי ממס הכנסה בגין חברים, חיילים משוחררים שחזרו לעבוד בקיבוץ בתום השירות הצבאי), בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעמ"ה 19/98 ו- 45/98 קיבוץ נען וקיבוץ גבעת השלושה נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פורסם בדינים ועוד (מחוזי) כרך לב(4) 922: "...עבודתו של חבר קיבוץ בקיבוצו אינה מבוססת, מטבע הדברים, על הסכם עבודה שנכרת בינו לבין הקיבוץ, ואינה אמורה לשמש לו מקור פרנסה כלל. עבודה זו נובעת מחובתו כחבר הקיבוץ לעבוד בו, והשכר בגינה אינו נגזר מתרומתו הראלית של העובד, ואף אינו עומד בכל פרופורציה לשוויה של אותה עבודה (ראה, ע"א 580/67 ...), שאילולא כן, היתה קמה סתירה של ממש בין מצב הדברים כאמור, לבין האידיאלוגיה הבסיסית של שיתוף ושוויוניות, עליה נבנה הקיבוץ". 8. הנה כי כן, הגם שבמערכת היחסים בין התובעת, כחברת קיבוץ, לבין הקיבוץ היה משולב גם קשר של עבודה והתקיימו בה גם סממנים של יחסי עבודה - אין מקום, בנסיבות המיוחדות של ההתאגדות השיתופית כקיבוץ, לבחון את היחסים רק על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לקיומם של יחסי עובד-מעביד. כמו בכל אגודה שתופית - היחסים בין האגודה לבין חבריה אינם יחסים של עובד-מעביד, כפי שנקבע בפסיקה, פעמים רבות (ראה ע"א 431/72 "בית-שאן" מאפיה קואופרטיבית בבית-שאן בע"מ נ' חנה ומרדכי פוירשטיין, פ"ד כז(2) 66; דב"ע לו/70-0 המוסד לביטוח לאומי - יעקב מירמי, פד"ע ח' 371; דב"ע לח/20-3 "הפועל" - מחוז תל אביב, התאגדות לתרבות גופנית - משה מורדכוביץ, פד"ע י' 102; ופסקי דין נוספים שהובאו בסיכומי הנתבע). במעט מקרים חריגים, נפסק אמנם כי התקיימו בין חבר אגודה שתופית לבין האגודה, במקביל, גם יחסי עבודה, אך זאת מכח הסכם נפרד, שנכרת בנוסף להסכם החברות בהתאגדות, משמע שהעבודה שביצע החבר עבור האגודה לא נבעה מכח חברותו באגודה, אלא מכח הסכם עבודה נפרד, כפי שנאמר בבג"צ 4892/95 ערוגות מושב עובדים להתיישבות שתופית נ' בית הדין הארצי לעבודה ומשה אהרונוביץ, עבודה עליון כרך מג, עמ' 557: "ההלכה בעניין זה אינה שנוייה במחלוקת. הכלל הרחב הוא שחבר באגודה שיתופית איננו עובד של האגודה. אולם, לכלל זה יש חריג. לפי החריג חבר של אגודה שיתופית יכול להחשב עובד של האגודה, כאשר עבודתו באגודה השיתופית איננה נובעת מעצם חברותו באגודה, אלא מהסכם נפרד בקשר לעבודתו, והכל לפי הנסיבות של המקרה. הן הכלל והן החריג נקבעו באופן ברור בפסקי-דין של בית משפט זה ושל בית הדין לעבודה...". בעניין משה אהרונוביץ הנ"ל, נאמר בפסק הדין של בית הדין הארצי, שאושר, כאמור, בבג"צ (דב"ע נד/246-3 משה אהרונוביץ- ערוגות מושב עובדים, פד"ע כח 481, עמ' 484): "באגודה שיתופית, כדבר שבשיגרה, חבר באגודה "עובד משום שהוא חבר והוא חבר משום שהוא עובד" (דב"ע לו/70-0 המוסד לבטוח לאומי - מירמי הנ"ל) במצב עניינים כזה אין לראות את החבר כ"עובד" - שכן עבודתו אך נלווית לחברותו, ואינה נפרדת ממנה. ניתן לומר שכפי שכדי להיות "חבר" בחברה נדרשת השקעת הון, המתבטא בכסף המשולם תמורת קניית מניות, כך ה"חבר" באגודה שיתופית "משקיע" הון אנושי - הוא עבודתו - ועבודה זו היא שמקנה לו את חברותו באגודה. במקרה זה אין לראות בעבודה באגודה כמקנה סטאטוס של עובד". זה הדין בענייננו, ביחסים שבין הקיבוץ לחבריו העובדים בכלל, ולתובעת בפרט, שהיתה עובדת משום שהיא חברה והיתה חברה גם משום שהיא עובדת, ולא חל כאן היוצא מן הכלל, אשר חל שם, במקרה של משה אהרונוביץ, כל שכן שאין, ולא היה, "הסכם עבודה" נפרד בין התובעת לבין הקיבוץ, ומכאן שאין לראות בעבודתה של התובעת במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ כמקנה לה סטטוס של "עובדת". תמימי דעים אנו עם דברי בית הדין האזורי (ב"ש), מפי כב' השופט אברהמי, באשר ליחסים שבין הקיבוץ לחבריו (עב' 624/99 אהוד שליט - הגיפור 1975 בע"מ ואח', עבודה אזורי, כרך י' 563, בקטע שהביאה ב"כ הנתבע בסיכומיה): "היחס בין קיבוץ לבין חבריו שונה מזה שבין מעביד לעובד. החברות בקיבוץ מעניקה לחבר זכויות ומטילה חובות אשר הינן שונות מאלה שבין עובד למעביד ונובעות מאופיו של הקיבוץ בתור שכזה. זכויות וחובות אלה משתרעות על כל תקופת החברות של החבר ועשויות לחול אף בתקופות בהן החבר אינו יכול לעבוד מחמת גילו או מצבו הגופני. זכויות וחובות אלה אינן מתמקדות בשאלה איזה שירותים יספק החבר לקיבוץ ואיזה תמורה יקבל בגינם. מצב זה שונה לחלוטין מיחסי עובד ומעביד אשר הינם ביסודם חוזה לאספקת שירותים". 9. על היחסים המיוחדים שבין הקיבוץ לחבריו, שאינם יחסים של עובד-מעביד, עמד בית הדין הארצי במספר פסקי דין, שעניינם בתחום הזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, משצויין כי לא מדובר ביחסים של עובד-מעביד (ראה דב"ע נז/02-252 ארנון אבירם - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך ל(1) 322). במקרה אחר, משהתעוררה שאלת מעמדה של המשיבה כ"עובדת" הקיבוץ, לעניין ביטוח נפגעי עבודה, הגיע בית הדין הארצי (בדעת הרוב) למסקנה שהמשיבה היתה מבוטחת כעובדת, משנקבע, על פי עובדות המקרה שם, כי עבודתה נעשתה במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ (דב"ע נג/127-0 המוסד לביטוח לאומי - יעל קרני, פד"ע כו, 520). אלא, שאין ללמוד ממקרה זה לענייננו, משקיימת בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 , הוראה ספציפית מפורשת בנוגע לזכויות של חבר אגודה שיתופית בכלל, וחבר קיבוץ במיוחד, כאמור בסעיף 3 לחוק (ההדגשה הוספה): "לענין חוק זה רואים חבר אגודה שיתופית העובד במפעל האגודה או מטעמה כעובד ואת האגודה רואים כמעבידו; ואולם בחבר אגודה שיתופית שהיא קיבוץ או מושב שיתופי רואים את החבר כעובד, ואת הקיבוץ או המושב השיתופי כמעבידו, אם החבר עוסק בתפקידו במסגרת סידור העבודה ולא על פי התקשרות אישית בינו לבין מעביד אחר, אף אם אין התפקיד מבוצע במפעל האגודה או מטעמה". ברי, אפוא, כי מסיבה זו החליט שם בית הדין הארצי, בדעת הרוב, לראות את התובעת כעובדת, לעניין ביטוח נפגעי עבודה, כפי שהסביר הנשיא גולדברג (בעמ' 525): "ככלל, חבר אגודה שיתופית אינו בגדר "עובד" של האגודה (מ' גולדברג: "'עובד ו'מעביד' - תמונת מצב", עיוני משפט יז 19, 57 ומובאות שם). אלא מאי - סעיף 2 לחוק קובע (סעיף 3 לנוסח האחרון, כפי שצוטט לעיל - נ.ו) ... מכאן - כי לענייננו דין מיוחד לחבר אגודה שיתופית, ודין מיוחד עוד יותר - לחבר אגודה שיתופית שהוא קיבוץ..." בהסתמך על אותה הוראת חוק, נפסק גם לעניין ביטוח אבטלה (ראה תב"ע נו/212-0 (חיפה), דרור גל נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה אזורי כרך ה' 982), שם הוספנו אף זאת: "למען הסר ספק, נוסיף אף זאת, שמבחינת העיסוק בעבודה המועדפת, יש לראות את התובע כעובד, הגם שאין ספק כי לא התקימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הקיבוץ בתקופה בה הוא עבד בעבודה המועדפת. בעניין זה נזכיר כי לעניין חוק ביטוח לאומי, הכיר החוק במעמד של חבר קיבוץ כ"עובד", גם בהעדר יחסי עובד-מעביד, בנסיבות הקבועות בסעיף 3 לחוק...". 10. אין אנו מתעלמים כמובן, מפסיקת בית הדין הארצי, עליה מסתמכת ב"כ התובעת בהרחבה בסכומיה ומבקשת "לאמצה" גם בענייננו, בעב"ל 20037/98 המוסד לביטוח לאומי - ירון שחם, פד"ע לז 346, שם הגיע בית הדין הארצי למסקנה כי המשיב, חייל משוחרר בן קיבוץ - זכאי למענק כעובד שעבד בעבודה מועדפת, מכח סעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי. בעניין ירון שחם הנ"ל, התייחס בית הדין הארצי לשאלת מהות היחסים שהתקיימו בין הצדדים, והגיע למסקנה כי "מהבחינה המהותית עולה כי אלו יחסים האופיניים ליחסי עובד-מעביד", כפי שקבעה כב' סגנית הנשיא, השופטת ברק: "כאשר אנו בוחנים את היחסים בין המשיב למפעל מהבחינה המהותית עולה כי אלו יחסים האופייניים ליחס עובד-מעביד. מהות עיסוקו היא כזו היוצרת יחסי עובד-מעביד. המשיב השתלב במפעל. אין מחלוקת שאילמלא עבד הוא בעבודה זו היה עובד בה מישהו אחר, ואילו אותו אחר היה חייל משוחרר הזכאי למענק על פי סעיף 174 לחוק, היה הוא זוכה במענק. יש על כן לבחון האם העובדה שהמשיב הוא חבר קיבוץ הופכת אותו למי שאינו עובד, שעה שעל פי הנסיבות והקריטריונים של יחסי עובד-מעביד הוא למעשה עבד במפעל. הנה כי כן מבחינת המהות מדובר ביחסי עובד-מעביד. השאלה היא האם העובדה שהוא חבר קיבוץ שהוצאות מחייתו על הקיבוץ, שאלמלא עבד במפעל היה עובד בעבודה אחרת בקיבוץ, האם כל אלה יש בהם כדי למנוע ממנו להיות זכאי למענק האמור". בהתייחס, בין השאר, לעובדה שהקיבוץ "דואג למחייתו של חבר הקיבוץ", ובתמורה לעבודתו דואג הקיבוץ "לכל צרכיו" - קבעה כב' השופטת ברק כי "יש לראותו לצורך החוק כעובד בשכר" ("לצורך החוק" - משמע חוק הביטוח הלאומי). העובדה שהמשיב היה בסטטוס של חבר קיבוץ, לא הביאה, לדברי כב' השופטת ברק, לשלילת הסטטוס השני שלו, כעובד, בקובעה כי "אין בעיני מניעה שהמשיב יהיה בסטטוס של עובד, בצד היותו בסטטוס של חבר קיבוץ". בהתחשב גם, ואולי בעיקר, במטרת החוק בעניין תשלום מענק לעובד בעבודה מועדפת (כפי שהיה עוד בטרם הוסף סעיף 174א בתיקון מס' 33 לחוק, בשנת 1999) הגיע בית הדין הארצי, בעניין ירון שחם, למסקנה כי יש לראותו כמי שעבד בעבודה מועדפת וזכאי למענק, כפי שנאמר בהמשך, ע"י כב' סגנית הנשיא, השופטת ברק: "... תכליתו של החוק היא לעודד עבודה של חיילים משוחררים בעבודות הדרושות למדינה. עמד על כך השופט הראשי ח' סומך בעניין דוד בן שימול ואחרים (ב"ל 1199/98; 1200/98; 1201/98; 1202/98 דוד בן שימול ואחרים - המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם) בקבעו: "מטרת החוק - גישתו העקרונית של הנתבע לפיה חייל משוחרר בן קיבוץ איננו זכאי למענק, יש בה כדי להפלות בין חיילים משוחררים בני קבוץ לבין בני עיר. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. לא תיתכן מחלוקת, כי גם בנוגע לבני קיבוצים עשוי המענק לשמש תמריץ לעסוק בעבודה נדרשת,שהרי אלו יכולים לבחור בעבודה מכל סוג ולאו דווקא בעבודה נדרשת ויכולים אף לבחור בעבודה מחוץ לקיבוץ אם רצונם בכך" ... לסיכום: לאור כל האמור, המשיב עבד לדעתי בעבודה מועדפת והוא זכאי למענק על פי סעיף 174 לחוק..." מקובלת עלינו עמדת הנתבע, כפי שטוענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי יש לקרוא את דברי בית הדין הארצי בעניין ירון שחם הנ"ל בהקשר שבו הם נאמרו, באשר לזכויות של חייל משוחרר, בן קיבוץ, לקבלת מענק עבודה מועדפת, לפי חוק הביטוח הלאומי, מתוך מטרה שלא להפלותו לרעה, בשל מעמדו כחבר קיבוץ, כדברי כב' השופטת ברק: "בענייננו המענק ניתן לחייל שהשתחרר משירותו הצבאי על מנת שיהיה לו לפרנסתו בתחילת דרכו האזרחית. אין מקום להפלות חבר קיבוץ מכל חייל משוחרר אחר. החייל זכאי לגמלה אם נתמלאו בו התנאים לכך". גם שם, בהתייחס לשאלת תשלום שכר עבודה, שהוא אחד הסממנים המובהקים לקיומם של יחסי עובד-מעביד, לא התעלם בית הדין הארצי מהעובדה שהקיבוץ אינו משלם "שכר" תמורת עבודה - אך הגיע למסקנה, כאמור לעיל, כי הקיבוץ דואג לכל צרכיו של חבר הקיבוץ, ודואג למחייתו, וכי "יש לראותו לצורך החוק כעובד בשכר". ללמדך, שבמערכת היחסים השוררת בין הקיבוץ לבין חבריו, בשונה מתחום הזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי אשר במסגרת הביטחון הסוציאלי - אין לראות את היחסים שבין הקיבוץ לבין החבר כיחסי עובד-מעביד, משמע שהחבר העובד בקיבוץ איננו "עובד" לעניין הזכויות הנובעות מתחום משפט העבודה. 11. מכתב התביעה, מתצהיר התובעת, מעדותה ומסיכומיה, עולה כי היא אינה חולקת, למעשה, על כך שבמשך שנים רבות, בהיותה חברת קיבוץ, מערכת היחסים בינה לבין הקיבוץ לא היתה מערכת של יחסי עבודה, ומכל מקום לא היה צורך להתייחס אליה ככזו, כפי שציינה ב"כ התובעת בסעיף 8.9 לסיכומיה, וכן סעיף 28.5: "... כל עוד התקיימה תפיסת העולם השיתופית, זו המגולמת בתקנון הקיבוץ, ואשר בהתאם לה העמידה היא, כמו כל יתר החברים, את כח עבודתה לרשות הכלל בתמורה למילוי כל צרכיה, לא התעוררו כלל השאלות נשוא ענייננו. שאלות אלו עלו רק כאשר תפיסת עולם זו חדלה להתקיים, שאז גם מתעוררת שאלת הפיצוי לעניין ניתוק יחסי עובד מעביד". אין זאת אלא, שהתובעת מבקשת היום, בעקבות החלת "תכנית השינוי" בשנת 2000, לתת משמעות אחרת, רטרואקטיבית, ליחסים ששררו בינה לבין הקיבוץ, כפי שציינה ב"כ התובעת, בסעיף 11 לסיכומיה: "על רקע תכנית השינויים שהונהגה בקיבוץ, ושכתוצאה ממנה הופסקה למעשה עבודתה של התובעת במסגרת מערכת החינוך לגיל הרך של הקיבוץ, תפקיד אותו מילאה במשך שנים ארוכות... צריכים היחסים בינה לבין הקיבוץ להתפרש כיחסים מהותיים של עובד ומעביד, אשר משמעותם, בנסיבות העניין, פיטורים מעבודה". מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה - כי אין מקום לפרשנות המוצעת, המבקשת ליצור, רטרואקטיבית, סטטוס של יחסי עובד-מעביד, ואין לקבל את טענת התובעת כי "העתיד, קרי השינוי, משליך על העבר". אפשר שיש ממש בטענת התובעת (ואין אנו מחליטים בעניין זה), כי "השינוי הארגוני שעבר הנתבע שינה באופן יסודי, מוחשי ומשמעותי את תנאי "החוזה" הכתוב והלא כתוב, קרי - התנאים מכללא שבין התובעת לבין הקיבוץ..." - אלא שאין בכך כדי "להשליך על העבר" מבחינת מהות היחסים בין הקיבוץ לבית חבריו, שאינם, ולא היו בעבר, יחסים של עובד-מעביד. 12. סוף דבר משהגענו למסקנה כי היחסים בין התובעת לבין הקיבוץ לא היו, ואינם, יחסים של עובד- מעביד, כפי שפירטנו לעיל בהרחבה, משמע שהתובעת לא היתה "עובדת" הקיבוץ ואין לראותה כמי ש"פוטרה מעבודה" - כי אז נשמט הבסיס לתביעה, ככל שהיא מבוססת על משפט העבודה, וממילא אין בית הדין לעבודה מוסמך לדון בה. אשר על כן - התביעה נדחית. ברי כי אין בקביעות ובמסקנות אליהן הגענו לעיל, כדי להוות מעשה בית דין ולשמוט את הבסיס לתביעה אחרת בין הצדדים, ככל שמקורה נובע מיחסים אחרים, שאינם יחסי עובד-מעביד. 13. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.יחסי עובד מעבידקיבוץ