משיכת כספי פיצויי פיטורים   1. בפנינו תביעה לתשלום דמי חופשה שנתית (תיק עב 002101/98) וכן תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה בגינם, החזר הוצאות, פיצויים בגין הפרת הסכם והפרשי שכר (תיק עב 031258/99).   הדיון בתביעות אוחד, לבקשת הצדדים, בהחלטה מיום 17.6.99.   2. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:   א. התובע עבד באלקטיס חברה להנדסה בע"מ (להלן: "החברה") החל מיום 1.4.83 ועד לסוף חודש יוני 1988.   ב. התובע עבד אצל הנתבעת החל מחודש יולי 1988 ועד ליום 31.12.98.   ג. הנתבעת נטלה על עצמה את התחייבויות החברה בענין פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע בגין תקופת עבודתו בחברה.   ד. עבודת התובע אצל הנתבעת הסתיימה ביום 31.12.98 עקב פיטוריו.   ה. התובע היה זכאי עם סיום עבודתו (31.12.98) לפיצויי פיטורים כחוק בגין מכלול תקופת עבודתו (31.12.98- 1.4.83).   ו. במשך כל תקופת עבודת התובע, הפרישו החברה והנתבעת לפוליסות ביטוח מנהלים שהוצאו לתובע, הפרשות שכללו הפרשה בשיעור של 8.33% לחודש כפיצויי פיטורים.   ז. ביום 29.4.99 הועמד לזכות התובע בגין פיצויי פיטורים סך של 125,989 ש"ח במסגרת פוליסות ביטוח המנהלים הנ"ל.   מעבר לעובדות מוסכמות אלו שגובשו בין הצדדים ברשימה שהוגשה מטעמם לתיק בית הדין, ניתן להוסיף כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים בשאלת תחולתו של הסכם העבודה שנחתם בין התובע לבין החברה מיום 1.4.83 (ת/62).   3. להלן, בתמצית, טענות התובע, כעולה מכתבי התביעה ותצהיר עדותו הראשית:   א. חופשה לטענת התובע, הנתבעת קיפחה את זכויותיו בכל הכרוך לחופשה שנתית הן בנוגע לחישוב ימי החופשה המגיעים לו על פי ותקו, הן בנוגע לאופן תשלום דמי החופשה, שלא כלל את מרכיב העמלות, אלא שכר יסוד בלבד והן בהפחתה חד צדדית של יתרת חופשה מבלי ששולמה לו תמורה כלשהי בגינה.   להלן פירוט הדברים:   (1) התובע העיד בתצהירו כי בסוף חודש 12/94 הסתכמה יתרת חופשה שלו ב - 135.7 ימי חופשה לאחר שמהיתרה הקודמת (163.70 ימי חופשה) הופחתו 28 ימי חופשה ועוד 2 ימי חופשה שצבר בחודש 12/94 (שהתווספו ונגרעו). התובע טוען כי הנתבעת לא היתה רשאית לגרוע לו 30 ימי חופשה בתמורה לתשלום בסך של 1,976.96 ש"ח בלבד, שהינו שכר היסוד של התובע ללא מרכיב העמלות אשר מהווה, לטענתו, חלק אינטגרלי משכרו.   לטענת התובע, חברות המתחרות בנתבעת בתחום מכונות צילום ופקסמיליות משלמות לאנשי המכירות שלהן דמי חופשה ו/או פדיון חופשה גם על פי ממוצע העמלות.   לטענתו, במהלך מכלול תקופת עבודתו, נמנעה הנתבעת מלשלם לו דמי חופשה בגין מרכיב העמלות שהיווה לטענת התובע חלק ניכר ואינטגרלי משכרו.   התובע פירט בתצהירו בעניין זה תביעותיו לגבי ימי חופשה בודדים שנוצלו במהלך החודשים 2/95 ועד 11/98, כאשר לגבי חודש 9/95 מדובר על 30 ימי חופשה, קרי חודש שלם. (2) התובע טוען כי בסוף חודש 1/95 הפחיתה הנתבעת את יתרת החופשה שלו באופן חד צדדי ל- 41.3 ימי חופשה בלבד (לאחר שגרעה 92.4 ימי חופשה), מבלי ששילמה לו כל תמורה.   התובע טוען כי פנה אל הנתבעת מספר פעמים בבקשה כי תשלם לו את התמורה בגין גריעת ימי החופשה כאמור לעיל, אולם לטענתו כל פניותיו הושבו ריקם.   (3) התובע טוען כי הנתבעת נמנעה מלשלם לו דמי חופשה בהתאם לוותקו ובתקופה שהחל מחודש 4/95 ועד לחודש 11/98 קיפחה אותו ב- 28 ימי חופשה.   (4) עוד נטען כי עם סיום העבודה, כאשר בחודש 12/98 שילמה הנתבעת לתובע פדיון חופשה הכולל גם את ממוצע העמלות, הרי שבחלק מהימים שהנתבעת ייחסה לחופשה שנתית בחודש 12/98, היה התובע בחופשת מחלה והעביר את אישורי המחלה לנתבעת.   ב. טענה בנוגע לאיחור בתשלום פיצויי הפיטורים   התובע טוען כי למרות פיטוריו, נמנעה הנתבעת מלשלם לו את פיצויי הפיטורים שהגיעו לו במועד פיטוריו ו/או מלשחרר את הכספים שנצטברו לזכותו בפוליסות ביטוח המנהלים בהמגן חברה לביטוח בע"מ (להלן: "פוליסות ביטוח המנהלים").   התובע טוען כי רק ביום 22.2.99 (כחודשיים לאחר פיטוריו), הועבר אל בא כוחו מכתב הפנייה לצורך משיכות כספי פיצויי פיטורים.   התובע טוען כי בהמשך העבירה הנתבעת לחברת הביטוח במזיד טופס 161 לקוי ובלתי תקין ונמנעה מלהעביר אישורים שהתחייבו, עד ליום הגשת כתב התביעה.   לטענתו, רק ביום 29.4.99 הועמד לזכותו בגין פיצויי פיטורים סך של 125,989 ש"ח במסגרת פוליסות ביטוח המנהלים.   לטענת התובע, עקב מעשי הנתבעת כאמור, חברת הביטוח שיחררה את כספי הפיצויים לזכותו באיחור.   התובע עותר לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים עד למועד הגשת כתב התביעה בתיק עב 1258/99 - 3.   ג. טענה בנוגע לשיעור פיצויי הפיטורים - הפחתת שכר סמוך למועד הפיטורים   התובע טוען כי שכרו הופחת על ידי הנתבעת וכי בהתאם לתקנות 8 ו-9 לתקנות פיצויי פיטורין (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד- 1964, הוא זכאי לכך ששכרו יחושב בהתאם לשכרו ערב ההפחתה, קרי- שכרו הממוצע בשנת 1993 (בצרוף הצמדה בלבד).   לחילופין טוען התובע כי יש לחשב את שכרו הקובע בהתאם לשכרו הממוצע במהלך 10 השנים האחרונות לעבודתו (בצירוף הצמדה בלבד).   לחילופי חילופין, נטען לזכאות לסכומים שנצטברו לזכות התובע בגין פיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים עד ליום הגשת כתב התביעה (27.4.99).           ד. החזר הוצאות התובע טוען כי בהתאם להסכם העבודה מיום 1.4.83 (ת/62) היה זכאי להחזר הוצאות טלפון, טסט וביטוח.   לטענתו, הנתבעת הפסיקה באופן חד צדדי לשלם לו את ההחזרים כאמור.   ה. טענה בנוגע להפרת ההסכם הקיבוצי החל   התובע טוען כי על העסקתו חלות הוראות ההסכם הקיבוצי ותקנון העבודה בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונאות ושירותים, אשר נרשם כדין כהסכם קיבוצי כללי מספר 7022/80.   לטענת התובע, הנתבעת הפרה את הוראות ההסכם הקיבוצי, לרבות על ידי שחיקת שכרו וגרימה לצמצום עמלותיו.   ו. יתרת שכר - עמלה בגין מכירת מכשיר פקסימיליה התובע טוען כי ביום 3.12.98 שלח הצעת מחיר אל מזכירת עו"ד דוד גולן. לטענת, לאור הצעת המחיר שנתן, נרכש מכשיר פקס מהנתבעת בחודש 12/98. התובע טוען כי הנתבעת לא עדכנה אותו על ביצוע העסקה ולא שילמה לו עמלה עבורה.         4. להלן, בתמצית, טענות הנתבעת, כעולה מכתבי הגנתה ותצהירי העדות מטעמה:   א. חופשה   (1) לטענת הנתבעת, התובע עבד בה בפועל עד למחצית חודש דצמבר 1998 ובמחצית השניה של חודש זה שהה בחופשה שנתית.   באשר לתעודת המחלה לתקופה שמיום 21.12.98 ועד ליום 25.12.98, שצירף התובע כמוצג בתיק המוצגים (ת/6), טוענת הנתבעת כי היא לא נמסרה לה ולכן לא הופחתו ימי המחלה מהחופשה השנתית בה שהה התובע כאמור.   (2) הנתבעת טוענת כי במשך כל חודש דצמבר 1994 שהה התובע בחופשה שנתית ובגין חופשה זו חויב חשבונו ב- 30 ימי חופשה.   יתרת החופשה של התובע ליום 31.12.94 היתה 135.7 ימים.   לטענת הנתבעת, התובע ביקש ממנה שתשלם לו סכום השווה ל- 4,507 ש"ח ותחייב את חופשתו השנתית בימי חופשה בהתאם.   סכום זה שקול לטענת הנתבעת ל- 68.4 ימי חופשה ולפיכך יתרת החופשה השנתית של התובע נכון ליום 1.1.95 אמורה היתה להיות 67.3 ימי חופשה.   מאחר ובתלוש השכר שהוצא לתובע בגין חודש ינואר 1995 צוינה יתרת פתיחה של חופשה במכסה של 39.8 ימי חופשה בלבד, מודה הנתבעת כי יש להוסיף ליתרה זו 27.5 ימי חופשה, שהם לעמדת הנתבעת 24 ימי עבודה לצרכי פדיון חופשה בגינם.   (3) הנתבעת טוענת כי שכרו של התובע לענין חישוב פדיון חופשה הינו שכרו החודשי הרגיל כפי שהיה בחודש דצמבר 1998, ללא עמלות: 2,231.13 ש"ח, שהם 101.42 ש"ח ליום, לפי 22 : 2,231.13 ש"ח, מאחר ולטענת הנתבעת, התובע עבד מאז 1.4.95 חמישה ימים בשבוע.   לטענת הנתבעת, אין להביא בחישוב השכר לצורך חישוב דמי חופשה ו/או פדיון חופשה את הסכום ששולם לתובע מידי חודש כעמלה עבור מכירות ואשר כונה בתלושי השכר שהוצאו לתובע בשם "בונוס".   (אין מחלוקת כי הרכיב שכונה "בונוס" בתלושי השכר הינו כינוי נוסף לעמלת מכירה, ראה: עמ' 14 ו-23 לפרוטוקול).   ב. שיעור פיצויי הפיטורים - הפחתת שכר   הנתבעת טוענת כי לא ביצעה הפחתה כלשהי בשכרו של התובע סמוך לסיום עבודתו.           ג. איחור בתשלום פיצויי הפיטורים   הנתבעת טוענת כי בפוליסות הביטוח עמד לזכות התובע במועד סיום עבודתו סכום גדול מסכום פיצויי פיטורים המגיעים לו על פי החוק.   הנתבעת טוענת כי כספי פיצויי הפיטורים בפוליסות ביטוח מנהלים הועמדו לזכות התובע ביום 1.1.99 וכי כל עיכוב בשחרור הכספים נבע מטיפול לקוי של חברת הביטוח בעניין.   ד. החזר הוצאות   לגבי החזר הוצאות טלפון טוענת הנתבעת כי על אף האמור בסעיף 8 (ב) להסכם העבודה, התובע קיבל במשך שנים עד לחודש 9/96 סכום חודשי של 4 ש"ח בלבד כהחזר הוצאות טלפון.   לטענת הנתבעת, בחודש 10/96 הסכימו הצדדים על ביטול התשלום החודשי הנ"ל.   לגבי החזר הוצאות רכב, הנתבעת טוענת כי סעיף 8 (ג) להסכם העבודה, מתייחס אך ורק לנסיעות בתפקיד הנעשות לצורכי עבודה והתובע זכאי להחזר ההוצאות הממשיות בקשר לנסיעות אלו ולהחזר של חלק יחסי מהוצאות טסט וביטוח.   הנתבעת טוענת כי בנוסף לכך שילמה לתובע גם עבור נסיעות מביתו למקום העבודה וחזרה, לפי חישוב של ימי עבודה בפועל.   לטענת הנתבעת, אין בסיס לטענת התובע כאילו החל מינואר הפסיקה לשלם לו הוצאות נסיעה מביתו לעבודה ובחזרה ו/או הוצאות טסט וביטוח.   5. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בפנינו.   כן הוגשו מטעם התובע תצהירי עדות ראשית של מר אשר הרמן, שמאי מקרקעין שרכש מהנתבעת מכשיר פקסימיליה ב-9/98 ומר דורון אלבז, איש מכירות בחברת מפעיל בע"מ, אשר נחקרו בפנינו.   מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר שניג, חשב הנתבעת ומר פישביין, מנכ"ל הנתבעת, אשר נחקרו בפנינו.   חופשה   האם זכאי התובע לדמי ו/או פדיון דמי חופשה שנתית בגין מרכיב העמלות?   6. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א -1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") מחייב את המעביד לשלם לעובד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משולמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שהוא חדל לעבוד.   סעיף 10 (א) לחוק חופשה שנתית קובע כי דמי החופשה יהיו בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד. השכר הרגיל לעניין זה, לגבי עובד שגמול עבודתו משתלם על בסיס חודשי הוא "...שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד". (סעיף 10 (ב) (1) לחוק חופשה שנתית).   הגדרת שכר העבודה הרגיל כוללת "כל תמורה בכסף או בשווה כסף המשתלמת לעובד על ידי המעביד בעד שעות העבודה הרגילות", למעט סכום המשתלם לכיסוי הוצאות מיוחדות. (סעיף 10 (ג) לחוק חופשה שנתית).   7. בית דין זה פסק לא אחת, כי "השכר הרגיל" לעניין חוק חופשה שנתית כולל כל תמורה עבור עבודה בשעות הרגילות. (דב"ע ל1-1/ בתי הזיקוק חיפה בע"מ נ' אליעזר הלל, פד"ע ב 155, 165 - 164, אושר בבג"צ 148/71, בתי הזיקוק בחיפה בע"מ נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פד"י כו(1) 18, דב"ע נג1-3/ אהרן מזעקי - המכון למחקרי נפט וגיאופיזיקה עבודה ועוד, עבודה ארצי כרך א' (2),661)   בנוסף, השכר הרגיל לעניין "עובד בשכר" (שכר יומי), על פי סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית הינו: "שכר העבודה היומי הממוצע כפול מספר ימי החופשה; שכר העבודה יומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חודשי עבודה לא מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה המלאה ביותר שבשניים עשר החודשים שקדמו לחופשה הנ"ל לפי בחירת העובד".   לעניין סעיף זה כבר נפסק כי: "אומנם סעיף 10(ב)(2) בחוק מתייחס לעובד ששכרו מחושב לפי שעת עבודה, אולם יש מקום להחילו אף לגבי עובד שעמלתו היא שכרו". (ע"ע 300352/98 נקאש אורן נ' מערכות לניקוי בע"מ, מיום 5.6.00. ההדגשה לא במקור)   8. מכאן, ש"השכר הרגיל" לעניין חוק חופשה שנתית, הן לצורך תשלום דמי חופשה וכפועל יוצא גם לצורך פדיון חופשה, כולל בתוכו תשלום עמלה.   9. אין מחלוקת כי שכר התובע (שהיה איש מכירות בנתבעת) הורכב ממשכורת בסיס ועמלות, כפי שעולה מתלושי השכר ואף מעדותו של מר פישביין: "לגבי אנשי המכירות, שכרם מורכב משכר בסיס ועמלות". (עמוד 22 לפרוטוקול).   כאמור, התובע טוען כי במהלך מכלול תקופת עבודתו, נמנעה הנתבעת מלשלם לו דמי חופשה בגין מרכיב העמלות שהיווה לטענתו חלק ניכר ואינטגרלי משכרו.   10. מר שניג העיד בתצהירו כי אין להביא בחישוב השכר לצורך חישוב דמי ו/או פדיון ימי חופשה את הסכום ששולם לתובע מדי חודש בחודשו כ"בונוס" עבור מכירות (עמלת מכירה).   מאידך, מעדותו של מר שניג בפנינו עלה כי למרות הצהרתה הגורפת, כי הנתבעת כן כללה בפועל ממוצע עמלות הן בתשלומי פדיון ימי חופשה, ואף בתשלום דמי חופשה, אם כי העניין הוגדר כנושא שבשיקול דעת הנתבעת: "ש. האם נכון למועד סיום עבודתך בנתבעת שולם לאנשי מכירות עמלות ממוצעות בגין פדיון חופשה או דמי חופשה? ת. אי אפשר לעשות הכללה. חלק מהמקרים שולם וחלק לא. באותה תקופה היו בערך כ-6 אנשי מכירות. אני לא זוכר לכמה שולמו עמלות ממוצעות. ש.כיצד קרה שהתחילו לשלם בנתבעת ממוצע עמלות על דמי חופשה? ת. זה שיקול דעת של ההנהלה. המנכ"ל ואני במקרה הזה. כשהגעתי לחברה ב-12.97 בחנתי את הנושא מבחינת משפטית. הגעתי להחלטה שאני אמליץ מבחינתי לעשות את מה שאני חושב בענין הזה של לשלם ממוצע עמלות בגין דמי חופשה ופדיון חופשה, למרות שהיו חילוקי דעות בעניין הזה".   בהמשך עדותו בפנינו עשה מר שניג הבחנה בין דמי חופשה לפדיון ימי חופשה, שלא כפי שפורט קודם לכן בתצהירו: "ש. איזה עוד אנשי מכירות בנתבעת לא קיבלו עמלה ממוצעת בגין חופשה? ת. אף אחד מהעובדים לא קיבלו ממוצע עמלות בגין דמי חופשה בתקופת עבודתם. לגבי פדיון חופשה - לגבי עובדים שסיימו את עבודתם, שם היו מקרים שהחלטנו כן לתת, ככול שזכור לי. היו מקרים כאלה ומקרים אחרים אינני זוכר שמית".   (עמוד 14 לפרוטוקל. ההדגשות לא במקור)   מר פישביין אף הוא העיד כי לגבי פדיון חופשה "מאז ומתמיד" שילמה החברה תשלום הכולל את מרכיב העמלות. "ש. האם נכון שכיום הנתבעת משלמת לאנשי מכירות דמי חופשה ופדיון חופשה גם לפי ממוצע עמלות ולא רק לפי שכר יסוד? ת. כן, לגבי פדיון חופשה מאז ומתמיד החברה שילמה בצורה זו (כולל מרכיב העמלות). לגבי דמי חופשה המשולמים לאנשי המכירות - אלו לא כללו ולא כוללים גם היום את מרכיב ממוצע העמלות". (עמוד 22 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור).   מכל מקום, גם אם סברה הנתבעת אחרת, הרי שעל פי חוק חופשה שנתית יש לכלול תשלום ממוצע עמלות הן לגבי דמי חופשה וכפועל יוצא גם בתשלום פדיון חופשה ואין כל בסיס משפטי לאבחנה שעשתה הנתבעת (אם אכן כך עשתה) בין השניים (דמי חופשה ופדיון חופשה).   11. כאמור, מחומר הראיות והעדויות שבפנינו עלה כי בניגוד להכחשתה הכללית והגורפת של הנתבעת וטענתו של התובע, כן שולמו דמי חופשה לעובדי הנתבעת גם בגין ממוצע עמלות.   אף לתובע עצמו כללה הנתבעת ממוצע עמלות בתשלום דמי חופשה.   הנתבעת ייחסה אמנם את התשלום מחודש 12/98 לתובע כתשלום ששילמה לו ביתר "בטעות" (ס"ק 18 (ג) לתצהיר מר שניג), אך נמנעה מלהגיש תביעה שכנגד בגינו.   כמו כן, בחודש 9/95, שלגביו נתבעה השלמת יתרת דמי חופשה בגין עמלות עולה בבירור מתלוש השכר (ת/20) כי הנתבעת שילמה לתובע בגין חודש זה, בו ניצל התובע 30 ימי חופשה, את שכרו הבסיסי המלא, בצירוף עמלות (רכיב "בונוס" על סך 2,519 ש"ח).   גם מת/2, תלוש השכר לחודש 10/95, החודש שעקב אחר חודש החופשה עולה כי התובע קיבל עמלות מלאות גם בגינו, כך שהחופשה בהחלט לא נזקפה לחובתו מבחינת תשלום עמלות.   למעשה, גם מר פישביין בעדותו, לשאלת בית הדין השיב כי "כל חודש יש דו"ח עמלות ועל פיו הוא מקבל את שכרו בלי קשר אם היה בחודש או כשאיש מכירות אחר סגר עסקה עבור התובע בזמן ששהה בחופשה, זה ירשם בדו"ח העמלות של התובע".   ועוד: "הזמן בו שהה בחופשה לא יפגע בעמלותיו אפילו אם איש מכירות אחר סגר את העסקאות עבורו. כך אנו עובדים מאז ומעולם". (עמ' 23 לפרוטוקול).   12. נוכח ראיות אלו, יש לדחות את התביעות הפרטניות לגבי יתרת דמי חופשה בגין ימי חופשה בודדים כפי שהתובע פירט במהלך התקופה שמ-2/95 ועד 11/98 באשר לא הוכח, נוכח עדותו של מר פישביין ותלושי השכר הרלבנטיים, שכולם כוללים תשלום עבור שכר יסוד מלא בצירוף עמלות, שלא שולם לו תשלום הכולל ממוצע עמלות בגין חופשתו בימים אלו. לא הוכח גם כי את השינויים בשיעורי העמלות בחודשים בהם ניצל התובע ימי חופשה בודדים יש לייחס דוקא לחופשה (כך למשל ראה שיעור הבונוס בחודש 11/97, ת/46 2,208.20 ש"ח בו התובע לא ניצל חופשה לעומת 12/97 בו ניצל התובע יום חופשה ושיעור הבונוס עמד על 3,895.55 ש"ח).   בנוסף, לא הוכחה גם התביעה הנדונה בהתייחס לחודש 9/95. כפי שיובהר להלן, רק לגבי חודש 12/94 הוכח כי לא שולמו לתובע דמי חופשה הכוללים עמלות.   השכר הקובע לצורך חישוב פדיון חופשה   13. השכר הקובע לפיו יחושב פדיון חופשה יהיה 117 ש"ח ליום חופשה, על פי החישוב הבא:   10,557.95 ש"ח (סה"כ משכורת ועמלות בגין שלושת חודשי עבודה אחרונים של התובע), חלקי 90 = 117 ש"ח. (על פי הוראת סעיף 10(ב) (2) לחוק חופשה שנתית).   יתרת ימי חופשה להם זכאי התובע   14. כאמור, התובע טען כי הנתבעת הפחיתה את יתרת דמי החופשה שלו בחודש ינואר 1995 באופן חד צדדי וגרעה 92.4 ימי חופשה ממנין ימי החופשה שנצברו לטובתו מבלי לזכותו בתמורה כלשהי.   בתלוש השכר של התובע לחודש דצמבר 1994 (ת/2) נרשמה לתובע יתרת ימי חופשה של 135.7 ימים ובתלוש השכר לחודש ינואר 1995 (ת/3) עמדה יתרת ימי חופשה על 41.3 ימים.   לטענת הנתבעת, התובע ביקש ממנה שתשלם לו סכום השווה ל- 4,507 ש"ח ותחייב את חופשתו השנתית בימי חופשה בהתאם. עיון ב- ת/2 אכן מלמד כי לתובע שולם סך של 4,507 ש"ח בחודש דצמבר 1994 בגין המרת חופשה.   הנתבעת טענה כי סכום זה שקול ל- 68.4 ימי חופשה ולפיכך היתה יתרת החופשה השנתית של התובע נכון ליום 1.1.95 אמורה להיות 67.3 ימי חופשה (68.4-135.7), וכי מאחר ובתלוש השכר שהוצא לתובע בגין חודש ינואר 1995 צוינה יתרת פתיחה של חופשה במכסה של 39.8 ימי חופשה בלבד, יש להוסיף ליתרה זו 27.5 ימי חופשה, נכון לינואר 95.   אולם, תחשיב זה של הנתבעת אינו מביא בחשבון את מרכיב העמלות בשכרו של התובע. כאמור, קבענו לעיל כי יש לכלול גם את ממוצע העמלות ב"שכר רגיל" לצורך חישוב דמי חופשה ו/או דמי פדיון חופשה ולמעשה, מהראיות שהובאו, עולה גם כי הנתבעת עצמה עשתה כן בפועל, החל משנת 1995 (למעט תלוש 12/94 לא הוצגו תלושי שכר מוקדמים לשנת 95).   מאחר ולא הובאו בפנינו נתונים סותרים, נערוך את החישוב הנכון על פי השכר הממוצע של התובע לחודש בשנת 1994 כפי שעולה מתצהירו של התובע (סעיף12.1).   על פי נתונים אלו שילמה הנתבעת לתובע את הסך של 4,507 ש"ח בגין 19.3 ימי חופשה. (ולא 67.3 כגירסתה).   החישוב נעשה באופן הבא: 5,141 ש"ח (שכר ממוצע לחודש בשנת 1994 הכולל גם את מרכיב העמלות) חלקי 22 (ימי עבודה בחודש ) = 233 ש"ח (דמי חופשה ליום).   4,507 ש"ח (הסכום שהומר לימי חופשה) חלקי 233 ש"ח = 19.3 ימים.   על כן, יתרת ימי החופשה של התובע, נכון ליום 1.1.95 , היתה אמורה להיות: 116.4 ימי חופשה. (19.3 - 135.7).   מאחר ובתלוש השכר שהוצא לתובע בגין חודש ינואר 1995 צויינה יתרת פתיחה של ימי חופשה בסך של 39.8 ימי חופשה בלבד, חייבת הנתבעת לתובע פדיון של 76.6 ימי חופשה נוספים.   15. התובע טען כי בחלק מהימים שהנתבעת ייחסה לחופשה שנתית בחודש 12/98, הוא היה בחופשת מחלה והעביר את אישורי המחלה לנתבעת (ת/6).   ב- ת/6 צויין כי התקופה בה לא היה התובע כשיר לעבודה מפאת מחלה (כאבי גב תחתון ) הינה מיום 21.12.99 ועד יום 25.12.99, מועד המאוחר לסיום עבודת התובע בנתבעת.   האישור ניתן לתובע ביום 23.8.99, כאשר צויין בו כי "אישור מקורי ניתן לחולה ב-24.12.98 זה העתק לפי בקשתו".   מר שנינג העיד בעניין זה בחקירה נגדית כדלקמן: "ש. לגבי סעיף 2ג- מציג לך תעודת מחלה משוחזרת של תעודת המחלה (ת/6). ת. תאריכי המחלה בתעודה הינם בחודש 12.99 כאשר העובד סיים את עבודתו ב- 12.98. לא שלמתי דמי מחלה כי לא קבלתי תעודה מקורית". (עמוד 13 לפרוטוקול)   גם אם ברור כי במועדים שצויינו על גבי ת/6 חל שיבוש שבהיסח הדעת (האישור ניתן באוגוסט 99 וברור כי אינו מתייחס לעתיד), הרי שאישור המחלה המקורי לתקופה שמיום 21.12.98 ועד יום 25.12.98, לא הוצג.   כך גם לא הוצג על ידי התובע הרישום בכרטיסו הרפואי אצל ד"ר רוזנברג, רישום שיכול היה בו כדי להסיר את הספק שנותר.   לפיכך, יפעל הספק בעניין זה לחובתו של התובע וטענתו בעניין תקופת מחלה במהלך חופשתו בדצמבר 98 - נדחית.   16. א. התובע טען עוד כי הנתבעת נמנעה מלשלם לו דמי חופשה בהתאם לוותקו בתקופה שהחל מחודש 4/95 ועד לחודש 11/98 וזאת בניגוד להסכם העבודה (ת/62).   מתלושי השכר של התובע עולה כי התובע קיבל 1.5 ימי חופש בחודש בגין התקופה שמ- 4/95 ועד ל- 8/96 (בסך הכל 18 ימי חופשה לשנה).   החל מ- 9/96 ועד 4/98 קיבל התובע 1.75 ימי חופשה בחודש (בסך הכל 21 ימים לשנה).   מחודש 6/98 ועד חודש 11/98 קיבל 1.92 ימי חופשה בחודש (סך הכל 23 ימי חופשה לשנה).   ב. על פי הסכם העבודה (ת/62) היה התובע זכאי ל- 21 ימי חופשה בשנה עבור כל שנת עבודתו בנתבעת. על פי סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, (אליו הפנו הצדדים בסיכומיהם), היה התובע זכאי ליום חופשה נוסף בגין כל שנת עבודה מהשנה השמינית ואילך.   ג. על כן, החל מחודש 4/95 ועד 3/96 (כולל), היה התובע זכאי לקבל 26 ימי חופשה בשנה, לאור וותקו (12 שנה).   בפועל קיבל 18 ימי חופשה לשנה, הנתבעת נותרה חייבת לתובע 8 ימי חופשה, בין שנה זו.   החל מחודש 4/96 ועד 3/97 (כולל), היה התובע זכאי לקבל 27 ימי חופשה בשנה, לאור וותקו (13 שנה).   בפועל קיבל 18 ימי חופשה לשנה לתקופה 4/96 ועד 8/96 (כולל) ו-21 ימי חופשה לשנה לתקופה 9/96 ועד 3/97 (כולל).   ההפרש לטובת התובע בגין תקופה זו הינו כדלקמן:   יתרה לטובת התובע מגיע קיבל   3.75 11.25=5X2.25 7.5 4/96- 8/96 3.5 15.75=7X2.25 12.25 9/96- 3/97 כולל סה"כ: 7.25 ימי חופשה   החל מחודש 4/97 ועד 3/98 (כולל) היה התובע זכאי לקבל 28 ימי חופשה בשנה, לאור וותקו (14 שנה).   בפועל קיבל 21 ימי חופשה לשנה לתקופה 4/97 ועד 3/98 (כולל). הנתבעת נותרה חייבת לתובע 7 ימי חופשה בגין שנה זו.   החל מחודש 4/98 היה התובע זכאי לקבל 28 ימי חופשה בשנה, לאור וותקו (14 שנה).   בפועל קיבל 21 ימי חופשה לשנה לתקופה 4/98-5/98 (כולל) ו-23 ימי חופשה לשנה לתקופה 6/98 עד לסיום העבודה.   ההפרש לטובת התובע הינו כדלקמן:   יתרה לטובת התובע מגיע קיבל   4.66= 2X2.33 3.5 4/98 -5/98 (כולל) 13.98=6X2.33   6/98 -11/95 (כולל)   סה"כ: 3.62 ימי חופשה ד. סה"כ הפרשי ימי חופשה בגין אי ייחוס נכון של ימי חופשה על פי ותקו של התובע: 25.87 ימי חופשה.   17. בהתאם לכך, זכאי היה התובע עם סיום עבודתו לפדיון 102.47 ימי חופשה נוספים על אלו שולמו לו (76.6 יום שנגרעו בטעות בינואר 95, בצירוף 25.87 ימים בגין אי חישוב נכון של ימי החופשה המגיעים לתובע בהתאם לותקו).   סכום פדיון החופשה עומד על סך של 11,989 ש"ח. (102.47 יום X 117 ש"ח).   התביעה לתשלום יתרת דמי חופשה (בגין עמלות) לגבי ימי חופשה בודדים שנוצלו בתקופה 2/95 - 11/95 וכן בגין חופשה בת 30 יום מחודש 9/95   18. כפי שפורט כבר לעיל, לא הוכח כי הנתבעת לא שילמה לתובע עמלות בגין תקופות חופשה אלו, ההיפך הוא הנכון. מהראיות והעדויות עולה כי התובע לא נפגע בעמלותיו בתקופות אלו, הגם ששהה בחופשה.   התביעה לתשלום יתרת דמי חופשה בגין חודש 12/94   19. שונים פני הדברים באשר לחודש 12/94.   התובע העיד כי בגין 30 ימי חופשה בחודש 12/94 שלמה לו הנתבעת סך של 1,976.96 ש"ח בלבד (שכר היסוד של התובע ללא מרכיב העמלות), כעולה מתלוש השכר ת/2.   התובע היה זכאי, בגין 30 ימי חופשה בדצמבר 94, לדמי חופשה בשיעור של: 6,990 ש"ח, על פי החישוב הבא:   30 ימי חופשה X 233 ש"ח (דמי חופשה ליום אחד באותו מועד, ראה סעיף 14לפסק-הדין לעיל) = 6,990 ש"ח.   מסכום זה יקוזז הסכום ששולם לתובע - בסך 1,976.96 ש"ח.   לאחר הקיזוז הנתבעת חייבת לתובע סך של 5,013 ש"ח בגין הפרשי דמי חופשה ששולמו לו בחסר, בגין חופשה מחודש 12/94.   סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.94 ועד למועד התשלום המלא בפועל.   התביעה ליתרת פיצויי פיטורים - האם הופחת שכרו של התובע?   20. אין חולק כי התובע פוטר.   לטענת הנתבעת, עם פיטוריו מעבודתו היה התובע זכאי לקבל פיצויי פיטורים לפי שכרו החודשי האחרון, כאמור בתקנות 2 ו-4 (1) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כהתפטרות), התשכ"ד- 1964 (להלן: "תקנות פיצויי פיטורים"), בתוספת ממוצע עמלות מכירה שקבל ב- 12 החודשים שקדמו לפיטורים, בהתאם לאמור בתקנה 9 לאותן תקנות.   מאידך, התובע טוען כי שכרו הופחת על ידי הנתבעת וכי בהתאם לתקנות 8 ו- 9לתקנות פיצויי פיטורים הוא זכאי לכך ששכרו הקובע יחושב בהתאם לשכרו ערב ההפחתה הנטענת, קרי- סך של 10,693 ש"ח (ממוצע שכרו של התובע בשנת 1993 בצירוף הצמדה בלבד). התובע טוען כי ההפחתה בשכרו נבעה מפגיעה של הנתבעת בעמלותיו ושחיקת שכרו.   21. בתקנות פיצויי פיטורים מתייחס מחוקק המשנה למצבים בהם מתעוררת השאלה כיצד לחשב את השכר האחרון, במקרים של שינוי זמני בשכר (תקנה 6), של עבודה חלקית (תקנה 7) או של הפחתת שכר (תקנה 8).   תקנה 8 לתקנות פיצויי פיטורים קובעת: "חלה הפחתה בשכרו של העובד, אשר כתוצאה ממנו קטן שכרו האחרון, יראו כשכר אחרון לגבי התקופה שלפני ההפחתה את שכרו של העובד ערב ההפחתה".   נפסק כי: "תק' 8 מכוונת למצב שבו הופחת שכרו של עובד מבלי שהיקף משרתו קטן. הפחתה שכזאת תיתכן בכמה מצבים, כגון שמחלה קשה של עובד מונעת ממנו לבצע אותה עבודה שביצע קודם לכן, והוא ממשיך בעבודתו תוך הפחתה מוסכמת בשכרו, או שקיימת "הסכמה קיבוצית" להפחתת שכר במפעל על מנת למנוע פיטורי עובדים (הסדר אשר זכה לסעיף מפורש בחוק פיצויי פיטורים הלא הוא ס' 13א)". (דב"ע שן/ 107-3 מנפאואר (ישראל) בע"מ נ' צפריר גוטרמן, פד"ע כב 138)   22. אלא, שלא שוכנענו כי יש מקום להחיל את הוראות תקנה 8 בענניינו של התובע.   מהעדויות והראיות שהובאו בפנינו עולה כי אין מדובר כאן במקרה של הפחתת שכר עובד, כמשמעותה בתקנה 8 לתקנות פיצויי פיטורים. מחומר הראיות עולה כי היקף המכירות שביצע התובע ירד בהדרגה במשך השנים ובהתאם לכך קטן רכיב העמלות במשכורתו.   התובע העיד לעניין היקף המכירות כדלקמן: "ב- 4-3 שנים אחרונות לעבודתי לא מדויק לומר שעסקתי בטלפונים ושליחת פקס' מהמשרד ויצאתי מעט למכירות ללקוחות. נכון לומר שיצאתי ללקוחות חוץ מעבודת טלפונים ופקס'. אף פעם לא עשיתי טבלת אחוזים לדעת מה אני עושה, כמה, לכן אינני יכול לומר באיזה שיעור הייתי במשרד ובאיזה שיעור יצאתי ללקוחות. אינני זוכר כמה מכשירים מכרתי בממוצע לחודש בשנת עבודתי האחרונה. לא נכון שכל חודש בתקופת עבודתי הגשתי דו"ח על מכירות מכשירי הפקס' ומכשירים אחרים כדי לחשב את העמלות המגיעות לי, אלא שזה היה מנהל המכירות שכתב את הדו"ח הזה. אני ראיתי אותו לאחר שנכתב, אך לא תמיד בדקתי אותו. היו מקרים שכן בדקתי אותו. נכון שהדו"ח שימש בסיס לחישוב העמלות שקבלתי. ש. אם נקח את הדו"חות נקבל תמונה מדויקת של מספר המכשירים שמכרת? ת. לא. קיים מושג של "חטיפות". טפלתי במכירת מכשיר, הגעתי עד מצב שהלקוח השתכנע לקנות ואם לא הייתי נוכח במשרד כאשר הלקוח התקשר, לפחות בשנים האחרונות שהייתי בנתבעת, העבירו את המכירה לאיש מכירות אחר. כשגיליתי את זה, זה היה מאוחר. בכל מיני תירוצים הסבירו לי למה זה לא נחשב למכירה שלי ולכן לא קבלתי את העמלה וזה לא מופיע בדו"ח. ש. כמה אחוז "חטיפות" כאלו היו בשנה? ת. עשרות". (עמודים 3-2 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור)   מעדותו של התובע עצמו לא שוכנענו כי נעשה מעשה מכוון מצד הנהלת הנתבעת לצמצם או להגביל את היקף מכירותיו, אלא הירידה במכירות שיקפה ירידה ביכולתו של התובע למכור או להביא מכירות לידי גמר.   התובע תלה זאת אמנם ב"חטיפות", כפי שהגדיר זאת, עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שתפקידו של איש מכירות אינו רק לקשור "קצה חוט" או קשר ראשוני עם לקוח, אלא לקשור ולהתמיד בקשר הדוק עימו, עד לקשירתה המוצלחת של העיסקה, דבר שככל הנראה לא תמיד צלח לגבי התובע.   23. משכך, תחול בעניינו של התובע תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים.   שכרו הקובע לצורך פיצויי פיטורים יעמוד על שכר יסוד אחרון (2,231.13 ש"ח, נכון ל-11/98 כעולה מתלוש השכר ת/57), בצירוף ממוצע עמלותיו בשנים עשר החודשים שקדמו לפיטוריו: 2,265.82 ש"ח, כעולה מתלושי השכר לחודשים 10/97 עד 11/97 (ת/45 עד ת/57). הנתונים נלקחו מחודשים אלו שכן תלושי השכר לחודש 2/98 וחודש 5/98 לא הוצגו על ידי מי מהצדדים.   סה"כ 4,497 ש"ח. (אגב, תוצאה זהה מתקבלת מחישוב על פי ממוצע עמלות ל-10 חודשים האחרונים שלגביהם הוצגו תלושי השכר).   24. בהתאם לנתונים אלו, זכאי היה התובע, עם סיום עבודתו, לפיצויי פיטורים בסך של 70,828 ש"ח, לפי התחשיב הבא:   4,497 ש"ח X 189 חודשים, חלקי 12.   אין חולק כי בפועל הצטברו לטובת התובע פיצויי פיטורים בסך של 125,989 ש"ח במסגרת פוליסות ביטוח המנהלים. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים   25. כאמור, סכום פיצויי הפיטורים שהצטבר לטובת התובע במסגרת פוליסת ביטוח המנהלים שוחרר בפועל על ידי חברת הביטוח לטובת התובע ביום 28.4.99.   לטענת התובע, האיחור בשחרור הכספים נבע ממחדלי הנתבעת בכך שהעבירה אל חברת הביטוח טופס 161 לקוי ובלתי תקין וכי רק ביום 22.2.99 הועבר לב"כ התובע מכתב הפנייה לצורך משיכת כספי פיצויי הפיטורים.   26. עיון בטופס 161 שהעבירה הנתבעת אל חברת הביטוח (ת/60) אכן מלמד כי צויינו בו פרטים לא נכונים, כגון נקיבת סכום שגוי כשכר קובע של התובע וכן המנעות מלהפריד בין סכום התגמולים לבין סכום פיצויי הפיטורים שהצטברו בפוליסות ביטוח המנהלים.   יחד עם זאת, על אף שאכן נפלו ליקויים במילוי הטופס, שוכנענו כי הליקויים האמורים לא נעשו על ידי הנתבעת במזיד.   יתרה מזאת, מחומר הראיות עולה כי הנתבעת הודיעה לחברת הביטוח במועד בדבר שחרור הכספים שנצברו לטובת התובע (ראה מכתבו של מר פישביין אל חברת הביטוח מיום 10.1.99- ת/59).   על פי סעיף 20 (ה) לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958: "מי שזכאי לקבל מקופת גמל את פיצויי הפיטורים או חלק מהם מכוח תשלום ששילם לה המעביד, לא יהיה זכאי לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים על הסכום המגיע לו מקופת הגמל, על פי זכותו האמורה, אם המעביד הודיע לקופת הגמל בכתב, תוך 15 יום מהמועד לתשלום פיצויי הפיטורים כי הוא מסכים לתשלומים..." (ההדגשות לא במקור).   מכאן שהנתבעת מילאה את חובתה על פי החוק כשהוציאה את מכתב השחרור לחברת הביטוח ביום 10.9.99 (עשרה ימים מיום סיום יחסי העבודה). 27. הסנקציה של פיצויי הלנה בגין איחור בתשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים הוגדרה בפסיקה כסנקציה דרקונית, כדור שלג, פיצויים in terrorem.   לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. בית הדין אינו "חותמת גומי" והוא מפעיל שיקול דעתו תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה.   במקרה זה, לא שוכנענו כי נעשתה פעולה במזיד או בחוסר תום-לב אף אם נפלו שיבושים במילוי הטופס 161.   יש להוסיף עוד כי כאמור, בפועל הסכום שהצטבר לטובת התובע על חשבון פיצויי פיטורים בפוליסות ביטוח המנהלים עלה באופן משמעותי על סכום פיצויי פיטורים לו זכאי התובע על פי החוק, ואף בכך יש כדי לשקול לטובת הנתבעת.   28. לפיכך, לא ראינו במקרה זה מקום לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כנתבע.   הוצאות טלפון   29. בהתאם להסכם העבודה מיום 1.4.83 (ת/62), היה התובע זכאי להחזר הוצאות טלפון בסך של 800 שקלים ישנים בחודש (סעיף 8 (ב) להסכם).   התובע טוען כי בחודש 10/96 הפסיקה הנתבעת באופן חד צדדי לשלם לו החזר הוצאות טלפון כאמור בהסכם העבודה.   לטענת הנתבעת, על אף האמור בהסכם העבודה, בפועל קבל התובע במשך מספר שנים עד לחודש 9/96 סכום חודשי קבוע של 4 ש"ח כהחזר הוצאות טלפון וכי סכום זה לא השתנה. לטענתה, בחודש 10/96 הסכימו הצדדים על ביטול תשלום חודשי זה.   הנתבעת טוענת כי במשך כל תקופת עבודתו לא בא התובע אליה בכל דרישה לגבי החזר הוצאות הטלפון ששולם לו כאמור וכי התנהגותו כאמור הינה בבחינת ויתור על זכותו לקבל סכום זה.   30. מתלושי השכר של התובע עולה כי לתובע שולם מידי חודש סכום בסך של 4 ש"ח בגין החזר הוצאות טלפון כטענת הנתבעת.   מעדותו של התובע עולה כי התובע ידע במהלך כל השנים שהוא אינו מקבל את הסכום בגין החזר הוצאות טלפון הנקוב בחוזה העבודה ולמרות זאת לא פעל לשנות מצב זה:   "ש. מפנה ל-ת/32. מ-10.96 ואילך הפסיקו לשלם לך הוצאות טלפון. אני טוען שזה נעשה בהסכמתך? ת. אתה טועה. ש. כשהפסיקו לשלם לי לא עשיתי שום דבר. הסכום המופיע סעיף 14.1.1 לתצהירי זה שיערוך של הסכום בחוזה העבודה משנת 83 (800 ש"י). ש. איך זה שב-9.96 שנתיים לפני סיום העבודה קבלת 4 ש"ח. ת. מנפלאות אלקטיס. ש. ובמשך כל השנים שקבלת סכום שברור שלא משקף את הסכום המקורי שבחוזה צמוד לממד, כפי שאתה ערכת. מה עשית? ת. בהתחלה באתי בשאלות אבל לפי התשובות היה חבל לשאול שאלות. אני לא זוכר את המילים המדוייקות אבל רוח הדברים היתה היתה שזהו זה. אני לא פניתי בכתב לנתבעת לגבי אותם הסעיפים בהם קיפחו אותי לגבי נסיעות רכב טלפון וכד', אלא רק בעל פה". (עמוד 6 לפרוטוקול).   31. מדובר בחוזה עבודה משנת 83 ששונה, בהתנהגות, כאשר התובע, לאורך שנים רבות, לא פעל למימוש הזכות החוזית כלשונה, על פי הסכם העבודה.   התנהגותם הממושכת של הצדדים ושתיקתו ארוכת השנים של התובע בעניין זה שכנעו אותנו כי יש לראות בכך שינוי מכללא בחוזה העבודה המקורי, על ידי התנהגות ממושכת. (ראה ע"ע 300353/97 מדינת ישראל נ' משה נהרי פד"ע לה 313 פסק דינה של כב' השופטת ברק).   משכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות.   החזר הוצאות רכב   32. בהתאם להסכם העבודה (ת/62), היה התובע זכאי, לצורך נסיעות בתפקיד, להחזר הוצאות רכב ממשיות ל"צרכי העבודה" (סעיף 8 (ג) להסכם).   בנוסף קובע הסעיף כי יוחזר לתובע מידי חודש חלק יחסי מהוצאות טסט וביטוח.   לצורך כך קובע הסעיף כי על התובע למלא דוחו"ת נסיעה לפי ההוראות שיקבל מהנהלת חשבונות.   התובע טוען כי בחודש 1/95 הפסיקה הנתבעת, באופן חד צדדי, לשלם לו החזר הוצאות רכב מהבית לעבודה ובחזרה (מרחק של 63 ק"מ) וכן את ההחזר בגין הוצאות טסט וביטוח.   הנתבעת טוענת כי סעיף 8 (ג) להסכם העבודה מתייחס אך ורק לנסיעות בתפקיד הנעשות לצרכי עבודה וכי התובע היה זכאי להחזר ההוצאות הממשיות בקשר לנסיעות אלו ולהחזר של חלק יחסי מהוצאות טסט וביטוח, כלומר אותו חלק מהוצאות אלו שניתן ליחס לנסיעות בתפקיד. לטענתה, מזה מספר שנים שילמה לתובע עבור נסיעותיו בתפקיד, שבגינן הוא הגיש דוח"ות, תשלום לפי ק"מ על פי תעריף "חשב", וכי תעריף זה כולל בתוכו הן את ההוצאות המשתנות הכרוכות בנסיעה, כגון דלק, והן את ההוצאות הקבועות, הכוללות בתוכן הוצאות טסט וביטוח. הסכום כונה בתלוש השכר כ"רכב".   לגבי התשלום עבור נסיעות מביתו של התובע ומקום העבודה ובחזרה, טוענת הנתבעת כי החישוב נעשה על פי ימי העבודה בפועל של התובע בכל חודש ולפי תעריף שנקבע בהסכמה בין הצדדים מזמן לזמן (על בסיס תעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית). סכום זה כונה בתלוש השכר "נסיעות".   הנתבעת טוענת כי בסיס החישוב לשתי ההוצאות הנ"ל היה שונה וכי היא מעולם לא הסכימה כי התשלום עבור נסיעות התובע מביתו אל מקום העבודה ובחזרה יהיה לפי תעריף של נסיעות בתפקיד.   33. מתלושי השכר של התובע עולה כי הנתבעת לא פסקה מעולם לשלם לתובע הן את הוצאות הנסיעה מביתו לעבודה ובחזרה והן את הוצאות הנסיעה בתפקיד.   התובע לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה וכן לא נימק מדוע יש לחשב את הוצאות הנסיעה מביתו וחזרה על פי התעריף שנקבע לחישוב הוצאות הנסיעה בתפקיד.   יתרה מזאת, גם בעניין זה נהגו הצדדים משך כל תקופת העבודה של התובע כגרסת הנתבעת (תשלום הוצאות הרכב לפי תעריף אחד ותשלום הוצאות נסיעה לפי תעריף התחבורה הציבורית).   מכל האמור לעיל- דין התביעה ברכיב זה להידחות.   התביעה לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב והפרת ההסכם הקיבוצי החל   34. התובע הצהיר כי לאחר פיטוריו בנתבעת החל לעבוד בחברת קרט מערכות בע"מ. ביום 26.4.99 הודע לתובע על הפסקת עבודתו בחברת קרט.   התובע טען בכתב התביעה בתיק 31258/99 כי הנתבעת גרמה לפיטוריו מחברת קרט. התובע צירף לתצהירו מכתב התראה מב"כ הנתבעת אל חברת קרט מיום 23.2.99 (ת/69) בעניין העסקת התובע, בו נתבקשה חברת קרט להפסיק את העסקת התובע.   מר פישביין, אשר היה מעורב בהנחיה לב"כ הנתבעת להוציא מכתב התראה אל חברת קרט, העיד כי מכתב ההתראה נשלח אל חברת קרט כיוון שהתובע הפר לטענתו את התחייבותו כלפיה לשמירת סודיות ולאיסור תחרות. מר פישביין העיד כי הנתבעת התבססה על הסכם העבודה שנחתם בין חברת אלקטריס לבין התובע משנת 1983 (ת/62).   35. לאחר שבחנו את העדויות שנשמעו, לא שוכנענו כי התובע הוכיח שפיטוריו מחברת קרט נגרמו כתוצאה ממכתבו של מר פישביין מיום 23.2.99 אל חברת קרט.   אף אם היתה השפעה לאותו מכתב, לא ניתן להסיק באיזו מידה, אם בכלל, יש לייחס את פיטוריו לאותו מכתב.   בנוסף, לעניין עמידה על זכות חוזית נפסק: "הלכה היא כי עמידה על זכות חוזית אינה מעידה על חוסר תום לב, וכדי להסיק חוסר תום לב דרושות נסיבות נוספות...". (דב"ע נד/3-94 אמנון אלין נ' רמט בע"מ, מיום 5.5.94; דב"ע נג/3-140 רוזן ואח' נ' ורגוס בע"מ, לא פורסם; ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ נ' מכבשים הדרום בע"מ, פ"ד מה (3) 182, 186)   במקרה זה לא הוכחו בפנינו אותן נסיבות נוספות שהיה בהן שמא כדי להוכיח פעולה בחוסר תום לב מצד הנתבעת.   36. התובע טען עוד במסגרת תביעתו ברכיב זה, כי הנתבעת הכשילה אותו בכך שנהגה לספק לחלק מלקוחותיה מכשירי פקסימיליה משומשים, תוך מצג שווא כי מדובר במכשירים חדשים.   התובע טען כי הנתבעת הפרה כלפיו את הוראות ההסכם הקיבוצי בכך שגרמה לשחיקת שכרו במשך שנות עבודתו.   התובע טוען כי בעקבות זאת בוטלו עסקאות שביצע התובע והנתבעת נמנעה מלשלם לו את העמלה לה היה זכאי בגין אותן עסקאות.   כן טוען התובע כי פעולות הנתבעת כאמור פגעו באמינותו כאיש מכירות ובשמו הטוב.   התובע ציין באופן ספציפי מקרה בודד כבסיס לתביעתו בעניין זה. התובע צירף לתצהירו דוח תקלות למכשיר פקסימיליה שנמכר ללקוח מר הרמן (ת/64).   התובע העיד לעניין זה: "אני יודע שנמכר מכשיר משומש, כי במחלקה הטכנית במחשב יש רישום של כל תולדות חייו של המכשיר מהיום שהוא יצא מהמעבדה להתקנה ראשונה. יש לי תדפיס ולפיו אפשר לדעת בדיוק את תולדות חייו של המכשיר. (ת/64) אם נעבור לדף השני ב- ת-64 מספר תקלה 442096, כתוב לשעבר רוזנר אדריכלים. זה אומר שהמכשיר היה קודם אצל רוזנר אדריכלים קודם שנמכר למר הרמן. כל התקלות המפורטות לעמוד הראשון ב-ת/64 אלה תקלות שהיו כשהמכשיר היה מותקן אצל רוזנר אדריכלים. יש מספר למכשיר ולפיו אני יודע על איזה מכשיר מדובר. לכל מכשיר יש שם פרטי ושם משפחה שזה המספר הסיריאלי שלו. אצל רוזנר אדריכלים הותקן מכשיר מספר 1678500544E דגם 680 FAX. כל התקלות שמפורטות בעמ' הראשון ב-ת/64 הן תקלות שהיו אצל רוזנר אדריכלים במכשיר זה. בתאריך 14.1.98 הוסר המכשיר מרוזנר אדריכלים והותקן במקומו 1678501494E. המכשיר הבעייתי (מספר 1678500544E דגם 680 Fax) הותקן ב-8.9.98 אצל הרמן אשר והמשיך בסדרת התקלות שהיו לו. עד שבסופו של דבר הרמן החזיר את המכשיר ולא שילם עבורו. זה לא המקרה בודד אבל זה המקרה היחידי שיש לי תיעוד של פלט מחשב של מעבדת השירות. זה הגיע לידי מהטכנאים לבקשתי כדי לטפל בהרמן אשר ובתלונותיו. בקשתי לדעת את ההיסטוריה של המכשיר. קבלתי את הפלט הזה לצורך עבודתי כדי לעמוד מול לקוח כועס. קבלתי את זה מהמעבדה, לא זוכר ממי. גם היום ניתן להוציא את אותו תדפיס, אלא אם מישהו טרח להעלים את התדפיס מהמחשב. זה קרה חודש לפני שהפסקתי לעבוד. אם זה קרה לאחר מכן - אני לא יודע. אני יודע שזה קרה גם קודם אך אין לי תיעוד על כך. זה קרה הרבה פעמים, מעל ל-10 אם לא יותר. הרבה מעל 10. מכיון שאין לי שום אפשרות לתמוך במסמכים על הדבר הזה, אני יכול לומר על כ-50 מקרים שאני זוכר, פחות או יותר, במהלך עבודתי בנתבעת. בשנים האחרונות זה היה נפוץ יותר. קשה לי לקבוע זמן. לשאלתך ב-10 השנים האחרונות כמה מקרים מתוך ה-50 אתה זוכר, תשובתי - קשה לי להזכר. (עמודים 4-3 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור).   37. אכן מדוח התקלות שצירף התובע לתצהירו (ת/64) עולה כי במקרה הספציפי הזה נמכר מכשיר פקסימיליה משומש כחדש למר הרמן. מר הרמן אף אישר בתצהירו כי החזיר את מכשיר הפקסימיליה אל הנתבעת ולא שילם עבורו בשל תקלות חוזרות ונשנות במכשיר.   עם זאת, התובע לא הוכיח כי היה זה מנהגה של הנתבעת כבדרך כלל למכור מכשירי פקסימיליה משומשים כחדשים לקהל הלקוחות שלה ואנו לא נוכל להסיק מהפרט הבודד על הכלל.   התובע אף העיד כי הוא אינו יודע לומר בכמה מקרים כאלה מדובר, ככל שמדובר.   מכל מקום לא הוכח גם כי אם נעשה כדבר הזה, היה זה מתוך כוונה, שלא בתום לב, לפגוע בתובע באופן ספציפי ובשמו הטוב בקרב הלקוחות עימם עבד. לא למותר לציין כי הדברים אף מנוגדים לשכל הישר להגיון בסיסי על פיו הנתבעת לא תרצה לפגוע בשמה הטוב שלה ובמוניטין שרכשה לה, (שהוא קניינה שלה), בקרב קהל לקוחותיה וציבור הצרכנים בכלל.   בנוסף וכפי שכבר פורט לעיל, לא שוכנענו, כגרסת התובע, כי הנתבעת גרמה במכוון לשחיקת שכרו במעשיה כלפיו.   שוכנענו כי הירידה בשכרו של התובע במהלך השנים היתה תוצאה של צמצום שחל בהדרגה בהיקף מכירות התובע, שלא נבעה ממעשה מכוון כנגד התובע דוקא.   על כן אנו דוחים את תביעת התובע ברכיב זה.   יתרת שכר   38. התובע טוען כי ביום 8.12.98 שלח הצעת מחיר אל הלקוח עו"ד דוד גולן. לטענתו, בעקבות הצעת המחיר נרכש מכשיר פקסמיליה מהנתבעת בחודש 12/98. התובע טוען כי הנתבעת לא עדכנה אותו אודות ביצוע הרכישה כאמור ולא שלמה לו עמלה בגינה. הנתבעת טוענת כי התובע אינו זכאי לעמלה בגין העסקה הנ"ל מאחר והוא לא השלים את העסקה (העסקה הושלמה בתקופה בה שהה התובע בחופשה).   מאידך, מר פישביין העיד בפנינו לעניין זה כי: "ש. ב- 3.12.98 בסמוך לפיטורי התובע, הוא שלח הצעת מחיר לעו"ד גולן ולא קיבל על זה עמלה. הסבר. ת. אין לי הסבר. ש. החשב הסביר (בסע' 39ג לתצהירו) שאשת מכירות אחרת השלימה את המכירה, לכן התובע לא קיבל את העמלה. הסבר. ת. התובע היה בחופשה לקראת סיום העבודה. אם העסקה נסגרה לאחר שהפסיק את עבודתו, לא מגיעה לו עמלה, כי איש מכירות אחר טיפל במכירה. אם העסקה נסגרה עוד בתקופת עבודתו, גם אם הוא היה בחופשה, הוא היה זכאי לקבל את העמלה. יכול להיות שמישהו טעה". (עמוד 25 לפרוטוקול)   מאחר וההזמנה בוצעה ביום 23.12.98 (כעולה מ- נ/7), ואף הנתבעת מאשרת זאת בסיכומיה, זכאי התובע לסך של 150 ש"ח בגין הפרשי שכר.   39. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה 31.12.98 ועד למועד התשלום המלא בפועל, באשר שוכנענו כי אכן היתה טעות כנה באי-תשלום סכום זה.   עם זאת, במתן פסק הדין הוכרעה פלוגתא זו ואין עוד כל אי בהירות. לפיכך, ככל שלא ישולם סכום זה לתובע תוך 30 יום ממועד תשלום המצאת פסק הדין לנתבעת (כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.98 ועד למועד התשלום המלא בפועל), ישא הסכום (כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.98 ועד ל-30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת), פיצויי הלנת שכר כחוק, החל מ-30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת ועד למועד התשלום המלא בפועל.             סוף דבר:   40. התביעות כנגד הנתבעת מתקבלות באופן חלקי.   41. הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, את הסכומים הבאים: א. סך של 11,989 ש"ח נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.98 ועד למועד התשלום המלא בפועל, בגין יתרת פדיון חופשה. (סעיף 17 לפסק הדין לעיל).   ב. סך של 5,013 ש"ח נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.94 ועד למועד התשלום המלא בפועל, בגין יתרת דמי חופשה. (סעיף 19 לפסק הדין לעיל).   ג. סך של 150 ש"ח נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.98 ועד למועד התשלום המלא בפועל, בגין הפרשי שכר. (סעיף 38 לפסק הדין לעיל).   פיצויי הלנת שכר, בהתאם לסעיף 39 לפסק הדין לעיל.   42. התביעה לתשלום יתרת דמי חופשה (בגין עמלות) לגבי ימי חופשה בודדים שנוצלו במהלך החודשים 2/95 - 11/98 וכן בגין 30 ימי חופשה ב- 9/95 - נדחית.       התביעה ליתרת פיצויי פיטורים - נדחית.   התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים - נדחית.   התביעה להחזר הוצאות - נדחית.   התביעה לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב והפרת ההסכם ההסכם הקיבוצי - נדחית.   43. בשים לב לתוצאה דלעיל, תשא הנתבעת בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.   נ.צ. מר אלדר   נ.צ. מר ברפמן   מיכל לויט - שופטת,         אב"ד  פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים