אישור משרד הפנים לגביית ארנונה

עניינה של תביעה זו, בחיוב הנתבעים בתשלום מסי ארנונה לשנים 2008 - 2006 ובתשלום אגרות לשנת 2006, בסך כולל של 4,105.19 ₪. רקע - 1. הנתבעים, בני זוג, מתגוררים יחד עם ילדיהם במושב בצת החל משנת 2006, ביחידת מגורים הממוקמת במשק השייך להוריו של הנתבע מס' 2, צח ראובני (להלן: "הנתבע"). הנתבע נמצא בהליכי פשיטת רגל ומשכך כל ההליכים נגדו מעוכבים, לרבות בתיק דנן והוא יכונה כך להלן לצורך הנוחיות בלבד. הוא הדין בהתייחסות אל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ואל הנתבע יחד כאל הנתבעים. 2. התובע, הועד המקומי במושב בצת (להלן: "הועד המקומי"), הטיל על התושבים, והנתבעים ביניהם, תשלומים מוניציפאליים לצורך מימון שירותים מגוונים (כגון: גינון, תאורה, פינוי פסולת, אחזקת מקלטים ועוד) ומסי ארנונה בגין מגורים, כאשר החיובים והזיכויים נרשמו בכרטיס החשבון של כל תושב ותושב. לטענת הועד המקומי, תשלומים אלה הוטלו באישור המועצה האזורית מטה אשר (להלן: "המועצה"). על אף דרישות בכתב, הנתבעים לא שילמו לועד המקומי את מסי הועד המקומי והאגרות שהוטלו עליהם וחובם לועד המקומי עומד על סך של 4,105.19 ₪, נכון ליום 29.6.08, בגין השנים 2008 - 2006. 3. הועד המקומי הגיש כנגד הנתבעים תביעה בסדר דין מקוצר ולאחר דיון שהתנהל בפני כב' הרשם נ' זיתוני, ניתנה לנתבעים רשות להתגונן והתיק הועבר להתנהל בפניי. 4. הועד המקומי טען, כי בהתאם לסעיף 133(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח - 1958 (להלן: "צו המועצות האזוריות") וסעיף 14 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת המועצות"), נתונה לו סמכות להטיל על התושבים בתחומו, בכפוף לאישור המועצה, מגוון תשלומי חובה, לרבות אגרה, היטל וארנונה. 5. הנתבעים טענו כי חלק מהמסים הוטלו על ידי הועד המקומי ללא סמכות וחושבו בצורה פגומה ומשכך אינם חוקיים. נטען, כי הועד המקומי אינו רשאי לגבות מסים שסכומם המצטבר עולה על המותר בצווי משרד הפנים, וכי אין די באישור המועצה כדי להפוך תשלום לחוקי. עוד טענו הנתבעים, כי הועד המקומי פועל באופן שרירותי וסלקטיבי כנגד מקבץ תושבים, בעוד ידוע כי ישנם תושבים רבים ביישוב עם חוב לכאורה, אשר חלקם נמנים על מקורבי הועד המקומי, ואשר כנגדם לא נפתחו הליכים. הנתבעים אף העלו טענה בדבר ביצוע עבודות במושב באמצעות מקורבים לחברי הועד המקומי, ללא קיום מכרזים כדין. באשר לטענה כי תשלומי החובה נועדו למימון השירותים הניתנים במושב, נטען כי הועד המקומי אינו מבצע עבודתו כראוי וכי הפעילויות המעטות שאינן מבוצעות על ידי המועצה, כי אם על ידי הועד המקומי, מחויבות בנפרד ומשולמות על ידי התושבים; כך למשל חיוב בגין מים, שמירה, גינון. משכך, טוענים הנתבעים כי אין הצדקה לגביית מסי ועד מקומי. 6. בכל הנוגע לחיוב בארנונת מגורים, טענו הנתבעים כי לא ניתן אישור משרד הפנים לגביית ארנונה חריגה לשנת 2008. באשר ליתר האגרות שנגבו, נטען כי אין מס חוקי הקרוי "העברת יתרת מועצה", כמופיע בכרטיס החוב של הנתבעים וכי הלכה פסוקה היא, כי אגרות המוטלות ללא אישור הממונה על המחוז מטעם משרד הפנים (להלן: "הממונה") אינן כדין ועל כן בטלות. 7. הצדדים הגישו תצהירי עדויות ראשיות מטעמם ונחקרו בבית המשפט; כמו כן, במסגרת ניהול ההליכים הוגשו מסמכים לתיק בית המשפט והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. הקדמת מסקנה לדיון והתייחסות למחלוקת האמיתית כיום - 8. התביעה בענייננו נסבה על שני מרכיבים; האחד - חיוב בארנונת מגורים (להלן: "ארנונה"), והשני - תשלום בגין אגרת חזות הישוב ואגרת בטחון (להלן: "אגרות"). האגרות נגבו בגין שנת 2006 בלבד. 9. כיום, אין למעשה מחלוקת של ממש בין הצדדים על כך שגביית הארנונה נעשתה כדין ובמסגרת סמכותו של הועד המקומי, בעוד גביית האגרות נעשתה שלא כדין. דומה, כי עיקר המחלוקת נעוצה בעיקר בשאלה, לפתחו של מי מונח האשם באשר לעצם ההתדיינות, או המשך ההתדיינות, בתיק זה. לאור הסכומים בהם מדובר מחד, אל מול עלות ההתדיינות, או המשך ההתדיינות, מאידך, דומה כי זוהי השאלה המרכזית עליה יש לתת את הדעת. אך בטרם אדרש לשאלה זו, אפנה תחילה לדיון בסמכות הועד המקומי לגביית התשלומים שבבסיס תובענה זו. דיון - 10. המסגרת הנורמטיבית מועצה אזורית רשאית להסמיך את הועד המקומי להטיל מסים, אשר בסמכותה להטיל על התושבים בתחומה, בכפוף לתנאים הקבועים בדין. סעיף 14 לפקודת המועצות קובע כי: "בכפוף להוראות צו הכינון, תהא למועצה מקומית סמכות להטיל באישור הממונה תשלומי חובה אלה: (1) ארנונות, לרבות ארנונות חינוך, על נכסים הנמצאים בכפר או בקבוצת הכפרים או באזור או ברובע, שישולמו על ידי בעליהם או מחזיקיהם; ארנונת חינוך לפי פסקה זו מותר להטילה בנוסף על כל ארנונת חינוך המוטלת לפי סעיף 12, של פקודת החינוך; (2) אגרות בעד רשיונות או כל דבר אחר, וכן היטלים שעיריות מורשות אותה שעה להטילם או שמועצה מקומית רשאית להטילם לפי כל חיקוק, ובלבד שעל הצבת שלט המבהיר כי המקום הציבורי או השירות הציבורי הניתן במקום הציבורי הוא נגיש לאנשים עם מוגבלות לא ייגבו אגרה או תשלום כלשהו; בפסקה זו, "מקום ציבורי", "שירות ציבורי" - כהגדרתם בסימנים ג' וד' בפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק השוויון); "נגישות" - כמשמעותה לפי פרק ה'1 בחוק השוויון; "אדם עם מוגבלות" - כמשמעותו בפרק ב' לחוק השוויון; (3) אגרות בעד הספקת שירותים על ידי המועצה המקומית, שישלמו הנהנים מאותם שירותים; (4) דמי השתתפות מצד תושבי הכפר או קבוצת הכפרים או האזור או הרובע למטרות חינוך או למטרות אחרות, אלא שהממונה רשאי לפטור מתשלום דמי השתתפות כאמור בני אדם או סוגים של בני אדם שלפי דעתו אין ההשתתפות מיועדת להנאתם או להנאת ילדיהם; (5) ארנונת גולגולת שתוטל על תושבי הכפר או קבוצת הכפרים או האזור או הרובע". סעיף 133 (א) לצו המועצות האזוריות, אשר חוקק מכוח פקודת המועצות קובע כדלקמן: "ועד מקומי רשאי, באישור המועצה, להטיל בתחום הנהלתו כל מס שהמועצה רשאית להטיל לפי סעיף 68(א) ורשאי הוא, באישור המועצה ובכפוף להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן - חוק ההסדרים), והתקנות שהותקנו לפיו להטיל ארנונה כללית, והכל לצורך ביצוע הסמכויות שהמועצה אצלה לו (להלן - מסי ועד מקומי); לא החליט ועד מקומי על הטלת מסי ועד מקומי בתחומו, רשאית המועצה, לאחר שניתנה לועד המקומי הזדמנות להשמיע את טענותיו, להחליט על הטלת מסי ועד מקומי כאמור אם נוכחה שהם דרושים לביצוע הסמכויות שאצלה לועד המקומי". [ההדגשות אינן במקור - א.ד.] 11. ארנונה הנתבעים חלקו על סמכות הועד המקומי לגביית ארנונה לשנת 2008, ברם משהוגשו אישור המליאה של המועצה לגביית הארנונה וכן אישור חריג להטלת ארנונה מטעם שר הפנים ושר האוצר (להלן: "השרים") מיום 6.11.2008 (נספחים 4-5 לסיכומי התובע בבקשת רשות להתגונן), הרי שאין עוד מחלוקת על כך שגביית הארנונה על ידי הועד המקומי נעשתה כדין. לאחר הגשת המסמכים האמורים, הנתבעת 1 אישרה, בחקירתה הנגדית, כי הינה מודעת לכך שישנו היתר לגביית ארנונה לשנת 2008 (עמ' 12, ש' 31 ואילך); הנתבע אף הוא מודה בחובתו לשלם ארנונה עבור השנים 2008 - 2006, אם כי לטענתו שילם ארנונה עבור שנה אחת מתוך אלה למועצה (עמ' 18, ש' 1-3 וכן עמ' 21, ש' 1 ואילך). 12. בכרטסת החוב של הנתבעים (נספח א' לכתב התביעה) (להלן: "כרטסת החוב") צויין כי החיוב בגין מסים (ארנונה) לשנת 2007 הינו בסך של 739 ₪ וחיוב המסים בגין שנת 2008 עומד על 835.38 ₪. סכומים אלה אינם שנויים במחלוקת ועל הנתבעים החובה לשלמם. באשר לשנת 2006, הופיע בכרטסת החוב חיוב בסך של 2,530 ₪ תחת סעיף של העברת יתרת מועצה לשנים 2005-2006. הועד המקומי, אשר על כתפיו הנטל להוכיח עילת תביעתו, לא השכיל להוכיח כי הנתבעים לא שילמו ארנונה עבור שנת 2006, לא הביא לעדות מאן דהוא מן המועצה אשר יאשר דבר קיומה של יתרת חוב טרם העברתה לגביה ע"י הועד המקומי ולא הציג אסמכתא כלשהי בדבר פירוט סכום החוב בסעיף העברת יתרת מועצה הנ"ל. משכך, הנתבעת מס' 1 מחוייבת בתשלום חוב הארנונה לשנים 2008 - 2007 בלבד, כמפורט בכרטסת החוב. 13. אגרות הועד המקומי הטיל, כאמור, אגרות בגין שמירת חזות היישוב ובטחון. על מנת להטיל אגרות מעין אלה, על הועד המקומי לקבל את אישורו של הממונה, כאמור בסעיף 14 לפקודת המועצות. הועד המקומי הציג אישור מטעם הממונה, מר הרצל גדז', מיום 22.3.2006 (נספח 3 לסיכומי התובע בבקשת רשות להתגונן) (להלן: "אישור הממונה"), לפיו מוסמך הועד המקומי לגבות את האגרות וזאת בהסתמך על פסק הדין שניתן ב- עת"מ (חיפה) 1390/05 אפרתי נ' ועד מקומי - בוסתן הגליל (טרם פורסם, 19.1.2006) (להלן: "פס"ד אפרתי"). דא עקא, באישור החריג של השרים להטלת ארנונה מיום 25.12.2006 (סומן "נ/4") הותנה האישור להטלת ארנונה לשנת 2006 בהשבת כספי אגרות והיטלים שנגבו על ידי הועד המקומי ביחס לשנת 2006. הווה אומר, לועד המקומי לא ניתנה סמכות להטיל תשלומי חובה לשנת 2006, בנוסף למסי ארנונה. גם במכתבו של מנהל המינהל לשלטון מקומי מטעם משרד הפנים, מיום 13.2.2007 (סומן "נ/3"), הובהר כי אישור הממונה ניתן בהתאם לפרשנות שגויה של פס"ד אפרתי וכי אין להתיר גביית אגרות, היטלים וארנונה במצטבר. הועד המקומי ביקש להסתמך על עת"מ (חיפה) 2443/04 צ'מני נ' ועד מקומי מושב בצת (טרם פורסם, 10.5.2006) (להלן: "פס"ד צ'מני"), אשר דחה את עתירת התושבים בעניין דומה, על מנת להדוף טענת הנתבעים בדבר גביית האגרות שלא כדין. ברם, מעיון בפס"ד צ'מני עולה כי העתירה נדחתה מחמת שיהוי, כאשר בית המשפט קבע לגופו של עניין, כי האגרות שהטיל הועד המקומי, הוטלו שלא כדין ולא בוטלו אך בשל השיהוי הרב של העותרים, בשונה מאופן הצגת הדברים ע"י הועד המקומי. 14. למעשה, בסיכומיו, לא חלק עוד הועד המקומי על העדר סמכותו להטלת האגרות וביקש לחייב את הנתבעים בתשלום האגרות מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט ושמירה על עקרון השוויון בין התושבים במושב, אשר מרביתם שילמו את סכום האגרות. לתמיכת טענתו הפנה הועד המקומי ל- עת"מ (חיפה) 4083/07 אלדג'ם נ' ועד מקומי קיבוץ אילון (טרם פורסם, 27.6.2007) (להלן: "עניין אלדג'ם"). ברם, עניין אלדג'ם אינו רלבנטי למקרה שבפנינו. בעניין אלדג'ם התושבים לא חלקו על עצם החובה לשלם עבור השירותים שניתנו להם, אלא על דרך גביית התשלומים כהטלת מסים ולא כחיוב חוזי, בעוד בענייננו, הנתבעים חולקים על עצם החבות בתשלום. בפס"ד אפרתי נקבע כי הטלת האגרות על ידי הועד המקומי נעשתה שלא כדין ולכן האגרות בטלות (פסק הדין אושר גם בבית המשפט העליון במסגרת עע"מ 1922/06 ועד מקומי בוסתן הגליל נ' אפרתי (לא פורסם, 18.6.2007)). דין דומה יש להחיל בענייננו. כללי מינהל תקין מחייבים כי כאשר רשות מנהלית פעלה בדרך פסולה, ובענייננו, הטלת אגרות ללא סמכות חוקית, הרי שיש להורות על הפסקת הפעולה הפסולה מרגע שזו נתגלתה (השוו: בג"צ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 793, 802 (1992)). ככל שישנן טענות בדבר עשיית עושר ולא במשפט ושמירה על עקרון השוויון, הרי שהן עשויות לעמוד דווקא לחובת הועד המקומי, אשר פעל בניגוד לדין (השוו: ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (טרם פורסם, 20.8.2009), שם חייב בית המשפט העליון את התובעת בהשבת אגרות שנגבו שלא כדין). לפיכך, האגרות שהטיל הועד המקומי לשנת 2006 - אגרת חזות ישוב בסך של 948.6 ₪ ואגרת בטחון בסך של 703.1 ₪ - בטלות. ניהול ההתדיינות וחיוב בהוצאות - 15. כאמור לעיל, עוד במהלך ניהול התיק, לא היתה מחלוקת של ממש כי הארנונה הוטלה כדין, בעוד הטלת האגרות לא הייתה חוקית. למרות זאת, המשיכו הצדדים, שלא לצורך, בניהול ההליך, לרבות שמיעת ראיות והגשת סיכומים, ולכך יש ליתן ביטוי בפסיקת הוצאות. השאלה המרכזית שיש לשאול בהקשר זה הינה מיהו בעל הדין לפתחו רובץ עיקר האשם באשר לצורך בקיום ההתדיינות או בהמשכה. לצורך הכרעה בשאלה זו יש להביא בחשבון את עמדות הצדדים בניהול ההליך. בנסיבות העניין דנא אף יש צורך להכריע בין גרסאות הצדדים; הנתבע טען כי בשעתו ביקש לשלם חלק מסכום החוב, ברם הועד המקומי סירב לקבל חלק מהסכום והתנה קבלת הסכום שהתכוונו הנתבעים לשלם, בתשלום החוב במלואו. התובע, לעומת זאת, טען כי הנתבע הוא אשר התנה תשלום חלק מסכום החוב בתנאי והתנאי היה סגירת מלוא החוב בכרטסת. 16. עדותה של הנתבעת היתה מהימנה בעיניי, אולם היא לא ידעה על מה ועל שום מה התנהלה התביעה, כאשר הרוח החיה בניהול התביעה היה בעלה, הנתבע. בניגוד לעדותה של הנתבעת, עדותו של הנתבע הותירה בעיניי רושם שלילי ובלתי אמין. עדותו התאפיינה בתמיהות, בסימני שאלה ובחוסר עקביות. כך, למשל, העיד הנתבע כי אינו יודע האם אחיו, ולא הוא, הוכר כבן ממשיך במושב (עמ' 16, ש' 12 ואילך). כאשר נשאל הנתבע לגבי טענתו בדבר רצונו לשלם חלק מהחוב, מסר בזו זו אחר זו תשובות אשר אינן מתיישבות האחת עם רעותה, כדלקמן (עמ' 19): "ש. האם הגעת למזכירות לא לחברי הועד ואמרת בבקשה תקחו שיק לועד המקומי? ת. כן. הגעתי עם שיק. ש. שיק של מי? ת. לא הגעתי עם שיק, הגעתי עם מזומן לפגישה עם פורטנוי. אני חושב שעם שיק של אחי, לא עם שיק של אחי, אני מבקש לתקן: אח שלי היה איתי". ובהמשך: "ש. אתה אומר שבאת לא ברור היה לך עם מזומן או עם שיק של אחיך ורצית לשלם? ת. לא ככה. ש. תתקן אותי. ת. במקרה אחד הגעתי עם מזומן במקרה אחר הגעתי עם אחי במקרה אחר שאלתי אם אתם רוצים לסגור איתי". ברי כי התשובה השניה, אשר כשלעצמה לא נזכרה בתחילה, מהווה נסיון לעריכת מקצה שיפורים לצורך יישוב הסתירות שנתגלעו קודם לכן תוך הצגת התשובות שניתנו קודם לכן ככאלה המתייחסות למועדים נפרדים. 17. מנגד, העד מטעם הועד המקומי, מר חיים פורטנוי, העיד עדות מאוזנת יותר. לפי גרסתו הנתבע אכן הציע לשלם חלק מסכום החוב, אולם רק כנגד סגירת החוב בכרטסת החוב ולכך לא היה באפשרותו להיענות, ואלה דבריו (עמ' 9): "ש. מספר לנו צח ראובני שהוא קיבל את הדרישות האלה, הוא ניגש אל הועד וניסה לשלם חלק מהסכום לא הכל ולא איפשרו לו, נאמר לו שהוא יכול לשלם הכל אך לא חלק, תגיב לטענה זו? ת. הוא ישב איתי במזכירות וניהל איתי מו"מ, הוא הציע אכן סכום, אבל לא כעל מקדמה, אלא לסגירת הטענות שלנו שנמחק לו את יתר הרוב [צ.ל. חוב], הסברתי לו שאין לועד מקומי סמכות למחוק חוב כלשהו ואני לא יכול להיענות להצעתו. ש. האם הצעת לו לשלם את הסכום שהוא רצה על חשבון החוב? ת. אני לא זוכר. אם הצעתי לו חלק או מה. ש. האם הוא ביקש ממך לשלם חלק? ת. אני לא זוכר". גרסתו של מר פורטנוי עדיפה בעיניי על פני גרסתו של הנתבע, והראיה הטובה ביותר לכך שהיה באפשרות הנתבע לשלם חלק מן החוב היא עצם תשלום הארנונה בגין שנת 2009. הנתבעים מודים כי שילמו את חוב הארנונה לשנת 2009 (עמ' 12, ש' 28; עמ' 16, ש' 27-31) ולא עלתה מצידם טענה כי הועד המקומי התנה קבלת תשלום הארנונה לשנת 2009 בסילוק מלוא סכום החוב הנטען על ידו. נמצא; דבר לא מנע מהנתבעים לשלם תשלום חלקי. אילו חפצו הנתבעים לשלם חלק מסכום החוב הנטען, היה באפשרותם לשלם לועד המקומי את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. דבר לא מנע מהם לצרף מכתב נלווה לפיו משולם החלק אותו הינם חייבים לטענתם. זאת לא עשו הנתבעים ובשל כך נוהל הליך משפטי אשר ליבתו עניינה בחוב שאין כל חולק כי היה על הנתבעים לשלם ושגם הם עצמם מודים כיום כי היה עליהם לשלם. אילו היה חוב זה משולם במועד, ספק רב בעיניי אם היה ההליך מתנהל, ולמצער - מוסיף ומתנהל, ומכל מקום במקרה כזה היתה האחריות להתדיינות מוטלת על הועד המקומי. אולם כאמור הנתבעים לא השכילו לשלם את החוב שאינו שנוי במחלוקת. עם זאת, על סכום ההוצאות לטובת הועד המקומי להביא בחשבון כי בסופו של דבר חלקים מתביעתו נדחו ולכן ייפסק לטובתו סכום נמוך מן ההוצאות הריאליות בהן נשא. סוף דבר - 18. מן המקובץ עולה כי התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,574.38 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 29.6.08 ועד היום. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה, בסכום כולל של 5,000 ₪, בהפחתת סך של 1,000 ₪ (כערכם היום) בגין תיקון התביעה, בהמשך להחלטתי מיום 28.4.2010 בנושא תיקון התביעה. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות הליך בקשת הרשות להתגונן, בסך של 2,000 ₪, בהתאם להחלטת כב' הרשם נ' זיתוני מיום 24.11.2009, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד ההחלטה ועד היום. יוער בהקשר זה כי טענות רבות אשר נטענו בבקשת הרשות להתגונן, לרבות טענות המטילות דופי בהתנהלות התובע או חבריו, לא הוכחו, ושמא אף נזנחו, במהלך ניהול התיק העיקרי. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. משרד הפניםארנונה