שבר בפוביס - תאונת דרכים

1. עניינו של פסק-דין זה הוא גובה הפיצויים להם זכאי התובע יליד 13.10.74 עקב פגיעתו בתאונת דרכים ביום 17.09.97, עת נסע באופנוע בו נהג נתבע 1. הנתבעת 2 היא חברת הביטוח אשר ביטחה את האופנוע.   אין מחלוקת בשאלת החבות והאחריות של הנתבעת 2 לפצות את התובע. השאלות העיקריות השנויות במחלוקת הן בשאלת נכותו הרפואית והתפקודית של התובע ובהשפעה שיש לכך על כושר השתכרותו.   2. התובע נפגע בהיותו כבן 23. לאחר התאונה הועבר לבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים. בבדיקה גופנית שנעשתה לתובע בבית החולים אובחן, כי התובע סבל מהמטומה קהה בבטן, המטומה בכבד ופצע שפשוף מעליו, קרע עמוק של הפרינאום, כולל פגיעה חלקית בשריר הסוגר של פי הטבעת, שבר לא יציב של האגן, שברים בצלעות מימין, שבר בעצם השכם משמאל, שבר בקרסול ימין, פצעים בירך ושוק שמאל וכף יד ימין. התובע הועבר לחדר ניתוח לטיפול בפגיעות הנ"ל במסגרתו בוצעה, בין היתר, קולוסטומיה במעי הגס וקיבוע פנימי של השבר באגן. לאחר הניתוח הועבר התובע ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי כאשר הוא מונשם, שם שהה במשך 32 ימים.   לאחר מספר ימים התגלה סיבוך ריאתי קשה, בגינו היה קושי בהנשמת התובע והוא נזקק לכמות גדולה של תרופות הרגעה. במשך שהותו ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי, סבל מחום גבוה ובתרבית ליחה הייתה צמיחה של חיידקים שטופלה באמצעות אנטיביוטיקה.   כתוצאה מהתאונה התובע אושפז בבית החולים "הדסה עין כרם" למשך 71 ימים.   3. עובר לשמיעת הראיות במשפט, התמנו שמונה מומחים מטעם בית המשפט באשר למצבו הרפואי/הבריאותי של התובע עקב התאונה כדלקמן:   א. בתחום הרפואה האורטופדית מונה ד"ר מיכאל ליבני. ב. בתחום הרפואה הנוירולוגית מונה פרופ' אלדד מלמד. ג. בתחום הרפואה הכירורגית פלסטית מונה פרופ' רון וכסלר. ד. בתחום הרפואה הכירורגית מונה פרופ' עמרי לרנאו. ה. בתחום רפואת הכבד ורפואה פנימית מונה פרופ' רן טור כספא. ו. בתחום רפואת הריאות מונה ד"ר אפרים מלצר. ז. בתחום האורולוגיה מונה ד"ר עמיצור פרקש. ח. בתחום רפואת השיקום מונה פרופ' זאב גרוסוסר.   המומחים הגישו לבית המשפט את חוות דעתם ובמספר מקרים השיבו לשאלות הבהרה שהוצגו מטעם מי מהצדדים. מרבית המומחים הרפואיים נחקרו בבית המשפט. הנכות הרפואית של התובע 4. תחום האורטופדיה   בחוות דעתו מיום 02.07.99 תיאר ד"ר ליבני את פגיעותיו של התובע כפי שהן עולות מהחומר הרפואי שעמד בפניו וכפי שעולה מהבדיקות שערך לתובע:   "מבחינה אורתופדית נחבל באגן, בו נגרם שבר של הפוביס שעבר קיבוע פנימי, חבלה בשתי הברכיים (לא טופל לדבריו עקב הפרעות בכבד ולכן לדברו לא יכול לעבור ארתרוסקופיה). חבלה בקרסול ימין עם שבר ללא תזוזה של המלאולוס הלטרלי שקובע בגבס ולאחר מכן בגבס מסוג AIRCAST, שבר ללא תזוזה בסקפולה השמאלית שטופל במתלה. קרע חלקי של הגיד המיישר בזרת שמאל. צלקות ופגיעה עצבית פריפרית".     לאור האמור קבע ד"ר ליבני, כי לתובע קיימת נכות צמיתה כדלקמן:   20% בגין חוסר יציבות קדמית אחורית ניכרת בברך ימין (סעיף 48(2)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1965 (להלן: "תקנות המל"ל")).   10% בגין חוסר יציבות קדמית קלה בברך שמאל (סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל).   25% בגין הפגיעה בעצם השת וקיומם של שברים קטנים בעצם העצה והפרעה במרפקים הסקרו-אילייקיים (סעיף 46(3) לתקנות המל"ל).   5% בגין הפגיעה במפרק ה-PIP של אצבע V ביד שמאל (סעיף 45(2) לתקנות המל"ל).   עוד קבע המומחה, כי לעניין הפגיעות בכתף שמאל, בפוביס ובקרסול ימין, לא נותרה כל נכות צמיתה לתובע.   המומחה הוזמן על-ידי הנתבעת להיחקר בבית המשפט על חוות דעתו. הוא ציין כי התרשם בבדיקה כי התובע סובל ממגבלה בברכיים ובאגן המקשה עליו ביצוע עבודה המחייבת הליכה וישיבה ממושכת של למעלה משעה. עוד הוסיף המומחה וציין, כי גם אם התובע ינותח לייצוב ברך ימין עדיין נכותו תישאר ללא שינוי, בגין השינויים הניוונים.   תחום הנוירולוגיה   5. פרופ' מלמד, המומחה בתחום הנירולוגי, בדק את התובע וקבע בחוות דעתו הרפואית מיום 28.11.99:   "בבדיקתו על-ידי היה הליקוי היחיד הפרעת תחושה בצורת היפראסטזיה למגע בשתי כפות הרגלים, ללא הפרעות אחרות בתחושה השטחית או העמוקה (ויברציה ומצב), ללא פלס תחושתי, ללא ירידה בהחזרים הגידים ברגלים אשר היו תקינים וסימטריים בפטלות ובקרסוליים, ללא החזרים פתולוגיים ולא הפרעות מוטוריות (הכוח בשרירי הרגלים, המסה השרירית והטונוס היו תקינים). בדיקת ה-EMG הראתה עדות לפגיעה דמיאלינטיבית בעצבים הפרונאלים דו צדדית ובעצב הטיביאלי מימין וכן פגיעה אקסונלית בפרונאוס השמאלי".     אשר-על-כן, קבע המומחה כי לתובע קיימת נכות צמיתה של 10% בגין פגיעה דמיאלינטיבית בעצבים הפרונאלים דו צדדית ובעצב הטיביאלי ברגל ימין וכן פגיעה אסונלית בפרונאסו ברגל השמאלית (סעיף 29(6)II לתקנות המל"ל). יש לציין, כי המומחה כתב בחוות דעתו שנכות זו אינה חופפת לנכות שקבע האורטופד ד"ר ליבני.       תחום הכירורגיה הפלסטית   6. בחוות דעתו מיום 29.06.99 קבע המומחה פרופ' וכסלר, כי קיימות צלקות בבסיס הצוואר, בגב יד ימין, באצבע 5 ביד ימין, בבטן, בדופן בית החזה שתי צלקות, בירך ימין, בקדמת הירך הימנית, בקדמת שוק ימין.   עוד הוסיף המומחה וקבע, כי אין מקום לשיפור ניתוחי של הצלקות ויש לראות את מצבן כסופי. אשר-על-כן, המומחה העריך את נכותו של התובע בגין הצלקות בגוף ובגפיים ב-16% נכות (תקנה 75(1) ב-ג לתקנות המל"ל). המומחה ציין, כי נכות זו אינה כוללת את הנכות בגין הבקע בדופן הבטן ובגין הצלקות באזור פי הטבעת.   תחום הכירורגיה   7. ד"ר לרנאו, המומחה בתחום הכירורגי, בדק את התובע וקבע בחוות דעתו הרפואית מיום 22.08.99:     "הפגיעה הטראומטית ברקטום ובסוגר פי הטבעת היא המשמעותית ביותר בתחום התמחותי. הטיפול בזמן הניתוח הראשון היה יצירת קולוסטומיה, שהיא פתח במעי הגס אל דופן הבטן, זאת כדי למנוע מעבר צואה דרך האזור הפגוע ברקטום. זה הטיפול הראשוני שמטרתו למנוע סיבוכים זיהומיים קשים באגן, כלומר ליצור בחזרה את המשכיות המעי הגס. דבר הנעשה בדרך כלל מספר שבועות לאחר החבלה. הקרע שנגרם בתאונה עבר גם דרך פי הטבעת וחתך בשלמות, או באופן חלקי, את השרירים הסוגרים סביב פי הטבעת, שתפקידם לשלוט על פעולות המעי. היעדר מוחל של שליטה על השרירים הסוגרים מונע את סגירת קולוסטומיה שכן אז החולה נמצא במצב הרבה יותר גרוע. אמנם לא ניתן לשלוט על פעולות המעי דרך הקולוסטומיה, אבל ניתן לשמור על הגיינה על ידי שימוש במכשור מתאים (שקיות וכדומה). לא ניתן לשמור על הגיינה בצורה כזו כאשר פעולות המעי מתבצעות דרך פי הטבעת". עוד קבע המומחה, כי -   "דלקת הלבלב שהופיעה לאחר בדיקת (ERCP) היתה להערכתי אירוע חולף שלא השאיר אחריו עקבות. הבקע הסרעפתי קיים בבדיקות עזר ומתבטא אצל התובע בעיקר בתלונה על צרבת וכאבים ברום הבטן ובקדמת החזה".     לאור האמור קבע פרופ' לרנאו, כי לתובע קיימת נכות צמיתה כדלקמן:   20% בגין פגיעה בשריר הסוגר בפי הטבעת (סעיף 15(6) לתקנות המל"ל). 10% בגין פגיעה בשריר הסרעפת (סעיף 12(2)(ג)(1) לתקנות המל"ל). 10% בגין הבקע סביב פתח הקולוסטומיה (סעיף 20 (ב) לתקנות המל"ל). 80% בגין הקולוסטומיה (סעיף 14(2)(ג) לתקנות המל"ל).   לעניין הקולוסטומיה המומחה הוסיף וציין במענה לשאלות ההבהרה של בא-כוח התובע מיום 25.11.99, כי "הקולוסטומיה הקיימת אצל התובע מהווה נכות בעצם קיומה, אבל מבחינת הנכות המעשית התפקודית לה היא גורמת, אני ממשיך להעריך אותה ב-30%".   תחום הכבד   8. פרופ' טור כספא מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום רפואת הכבד. המומחה בדק את התובע ונתן חוות דעת מיום 29.10.01 בקובעו את הממצאים שלהלן:     "במהלך התאונה ארעה חבלה קהה לבטן ובעקבותיה הופעת המטומה באונה הימנית של הכבד... במהלך השנים לא היתה עדות לזיהום חוזר בכבד או ליצירת אבנים בדרכי המרה. מבחינה קלינית אין מר כהן סובל מכאבים באזור הכבד וב-US עדכני יש עדות להמטומה ישנה, אנזימי הכבד מראים עליה קלה ב-GGT בלבד ותפקוד הכבד שמור".     לאור האמור לעיל, קבע המומחה לתובע נכות זמנית לשנתיים מיום התאונה בגובה 20%. בנוסף קבע המומחה, כי לא נותרה כל נכות צמיתה לתובע.   תחום הריאות   9. ד"ר מלצר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הריאות. המומחה בדק את התובע ונתן חוות דעת ביום 30.11.99 בקובעו את הממצאים שלהלן:     "אין קוצר נשימה או כחלון במנוחה. בניקוש הריאות הדיות תקינה. כניסת האוויר טובה לשתי הריאות ללא חרחורים או צפצופים. קצב הלב סדיר 86 לדקה. לחץ דמו 120/90... נפחי הריאה בגדר הנורמה, למעט נפח השארית - (Residual Volume)152% מהמצופה. האורור הרצוני המרבי ירוד, 55% מהמצופה. ... ההפרעה הרסטריקטיבית מסבירה את קוצר הנשימה במאמץ. ההפרעה הרסטריקטיבית של מר כהן היא קלה, כיון שאין ירידה בריווי החמצן במנוחה".     אשר-על-כן, קבע המומחה כי לתובע קיימת נכות צמיתה בשיעור 10% בגלל הפרעה רסטריקטיבית קלה שנגרמה עקב התאונה (סעיף 8(1)ב לתקנות המל"ל).     תחום האורולוגיה   10. ד"ר פרקש מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורולוגיה. המומחה בדק את התובע ונתן חוות דעת ביום 22.06.99 בקובעו את הממצאים שלהלן:     "בדיקות עזר: שתן כללית ותרבית תקינות. דו"ח בדיקה אורודינמית מ-11.4.98 המראה כיס שתן בעל היענות תקינה עם נפח של 530 סמ"ק. שריר הדטרוזור יציב. התרוקנות כיס השתן בעזרת שרירי הבטן. בדיקת אולטרה-סאונד מספטמבר 98 מדגימה כליות תקינות, כיס שתן חלק ותקין ושארית שתן של כ-200 סמ"ק לאחר ההתרוקנות".     לאור האמור לעיל, קבע המומחה בחוות דעתו כי לתובע קיימת נכות זמנית עד להשלמת תהליך השיקום בשיעור 10% עקב הפרעות בהשתנה (סעיף 23(2)אII לתקנות המל"ל). ונכות זמנית בשיעור 30% עקב ההפרעות בתפקוד המיני (סעיף 24(5)). במענה לשאלות ההבהרה מיום 19.07.00 ענה המומחה, כי מעיון בבדיקת האולטרה-סאונד מיום 16.04.00 ובדו"חות המרפאה בבית החולים "הדסה עין כרם" מיום 21.05.00 ו-18.05.00 נראה כי חלה התדרדרות במצבו של התובע באשר לריקון כיס השתן ובשל כך זקוק הוא לצנתורים עצמיים. אשר על כן, תיקן המומחה את חוות דעתו וקבע כי לתובע קיימת נכות צמיתה בשיעור 30% (סעיף 23(3)אIII).   סך כל הנכות הרפואית המשוקללת שיש לתובע היא 96.83%.     תחום השיקום   11. כמתואר לעיל, לתובע נכות רפואית בתחומים רבים, ושיעור נכותו המשוקללת הוא 96.83%. לאור הנכויות בתחומים השונים ראיתי לנכון למנות מומחה בתחום השיקום, ופרופ' גרוסוסר מונה כמומחה בתחום זה.   אומר כבר עתה, כי לא ראיתי לנכון לסמוך על מסקנות רבות של המומחה הנכבד בתחום השיקום. המומחה ראה לסמוך על דברי התובע שפעמים הגזים בתיאור מגבלותיו בפניו. מאחר והרופאים בכל תחום העידו בפניי גם על המגבלות התפקודיות שמייצגת הנכות הרפואית בתחומים העיקריים, העדפתי לסמוך על דברי המומחים המקצועיים בתחומים השונים.   מן הראוי לייחד מספר מילים לנאמר על-ידי המומחה בתחום השיקום אודות מצבו הנפשי של התובע. פרופ' גרוסוסר חזר מספר פעמים, הן בחוות-דעתו והן בחקירתו בבית המשפט, על העובדה שאצל התובע בולט אפקט דכאוני. הוא אף ציין בחוות דעתו " ... ויתכן כי היה מקום להוסיף נכות בתחום הנפשי עקב תגובה נפשית קשה לפציעה ולמכלול הבעיות הרפואיות שנותרו". דא-עקא, חרף קביעה זו בחוות הדעת, לא ביקש בא-כוח התובע מינוי מומחה רפואי בתחום הנפשי, ואין כל ראיה אודות קיומה של נכות כזו. אמנם המומחה בתחום הכירורגי, פרופ' לרנאו, התרשם אף הוא ממצב נפשי ירוד של התובע ומחוסר מוטיבציה לשיקום, אולם גם בעקבות אמרות אלה, לא התבקש מינוי מומחה בתחום הנפשי. גם אם קיים אפקט דכאוני בהתנהגותו של התובע, אין בכך כדי להצביע על נכות נפשית. אכן, פגיעתו של התובע בתאונה היא פגיעה קשה וניתן להבין שהתנהגותו אינה של אדם בריא, אולם מכאן ועד לקביעה שלתובע נכות בתחום הנפשי - הדרך ארוכה ויש צורך בקביעה רפואית, אשר כאמור איננה קיימת בפניי (ראה ע"א 8388/99 הסנה ואח' נ' מימי בן אריה, פ"ד נו(4) 689). אשר-על-כן, לא ראיתי לנכון לאמץ את קביעת פרופ' גרוסוסר באשר לצורך בטיפול נפשי. צורך זה צריך להיקבע על-ידי מומחה לעניין, מה גם שהתובע אמר לפרופ' גרוסוסר כי איננו מוכן לקבל טיפול נפשי.   על-פי דברי פרופ' גרוסוסר בחוות-דעתו, התובע זקוק לקביים קנדיות שכן הוא מתהלך בעזרתן. ואולם, המומחה בתחום האורטופדי, ד"ר ליבני, העיד כי הפגיעות מהן סבל התובע אינן מצריכות שימוש בקביים וכי לכל היותר ניתן להשתמש במקל, ואף זאת לחיזוק הביטחון של התובע ולא לתמיכה. וכדבריו:     "ש. לגבי השימוש בקביים. אתה מסכים איתי שעל פני הדברים אין הצדקה לשימוש בקביים? ת. מסכים. כאשר יש דבר אחד, יש פה גם עניין סובייקטיבי. שימוש באמצעי עזר להליכה, יש מצב שאתה אומר שזה צורך לשפר משהו אורגני... במקרה זה, אם הייתי נשאל ע"י אדם שסובל מאותה בעיה, הייתי אומר לו: קח מקל. לא הייתי אומר לו קח קביים. וודאי לא שימוש בשתי קביים". ...... "ש. האם העובדה שגם ההיקפים שווים אומר שהוא משתמש ברגליים. תמיכתו היא ללא קביים. ת. גם העובדה שאין חריגה בהיקפים ברגליים מהנורמה אומרת שהוא משתמש ברגליים. ולכן אמרתי בראשית דבריי שגם מקל או קב קנדי אמור לספק את מידת הבטחון הסובייקטיבית לגבי ההליכה, לא כי אין לו כושר אלא כי אין לו בטחון" (ההדגשה שלי - מ' ש' א'; עמוד 19 לפרוטוקול מיום 03.10.02).     לאור האמור לעיל, אין התובע נזקק לשתי קביים קנדיים.   כך הוא הדבר באשר לעגלת נכים עליה המליץ פרופ' גרוסוסר. לשאלה המפורשת בעניין, השיב האורטופד כי התובע אינו נזקק לעגלת נכים.   באשר לטיפולים הפיזיוטרפיים עליהם המליץ פרופ' גרוסוסר, התברר כי המדובר בסדרת תרגילים אשר הנפגע יכול ללמוד לעשותם בעצמו. פרופ' גרוסוסר הסביר, כי ספק אם התובע יבצע את הטיפולים בעצמו בשל מצבו הנפשי. כאמור לעיל, לא הובאה בפניי כל ראיה אודות ה"פסיביות" של התובע, ואין לו נכות נפשית שנקבעה על-ידי מומחה. אשר-על-כן, יוכל התובע לבצע את הטיפולים הפיזיוטרפיים בעצמו, תוך שהוא נעזר בטיפולים הניתנים על-ידי קופת-חולים, אחת לחודש, במבנה של חולים כרוניים, על מנת לשמר את מצבו ולא לגרום לעצמו נזק נוסף.   בא-כוח התובע לא תבע בסיכומיו החזר עבור מיטה חשמלית, כאשר למעשה הצורך במיטה כזו לא הוכח. אתייחס להמלצת פרופ' גרוסוסר באשר לעזרת צד שלישי, כאשר אדון בראש נזק זה.   באשר לקביעת פרופ' גרוסוסר, כי התובע איבד את כושרו להשתכר באופן מלא ולצמיתות, אתייחס בנפרד.   המלצות פרופ' גרוסוסר באשר למייצבי הברכיים, שקיות הקולוסטומיה ואביזרי הצנתור בהם משתמש התובע, אושרו גם על-ידי המומחים המקצועיים, ואתייחס לפסיקת פיצוי בגינם בהמשך.   תפקוד התובע כתוצאה מפגיעותיו בתאונה   12. להלן אסקור את השפעת הנכות הרפואית, בתחומים השונים, על תפקודו של התובע. א. נראה לי, כי הבעיה העיקרית ממנה סובל התובע היא הקולוסטומיה. פרופ' לרנאו, המומחה הכירורגי, הסביר את מהות הפגיעה. קולוסטומיה היא פתח מלאכותי הנוצר כאשר פותחים את המעי לדופן הבטן. תוכן המעי (הצואה) יוצא החוצה לתוך שקית במקום להמשיך לפי הטבעת, משם יוצא תוכן המעי באופן טבעי. שקית איסוף הצואה מולבשת על הפתח שנפתח ומודבקת לעור. השקית ממוקמת בצד בטן מעל החגורה. כאשר השקית מתמלאת, משחררים אותה ושמים שקית חדשה. הציוד העומד כיום לרשות הנזקקים לו, הוא טוב ומונע דליפות צואה.   בתאונת הדרכים בה נפגע התובע, נגרם קרע עמוק בפרינאום, כולל פגיעה חלקית בשריר הסוגר של פי הטבעת. עקב פגיעה זו יצרו את הקולוסטומה, שכן היה צורך למנוע מעבר צואה דרך האזור הפגוע ברקטום. מיקום הסטומה אצל התובע נקבע בעת הניתוח והוא מצוי במקום נמוך בשיפולי הבטן, כאשר התובע אינו יכול לראות את המקום המדויק אליו צריך לחבר את השקית. למיקום הסטומה חשיבות מבחינת אפשרות התובע לחבר את השקית למקומה.   אצל התובע קיים גם בקע גדול סביב פתח הקולוסטמיה, ובמקום נוצר ליקוי המתבטא בנפיחות רבה עם תוכן בטן שנמצא מתחת לעור. בקע זה דורש, על-פי חוות-דעת המומחה פרופ' לרנאו, תיקון ניתוחי.   כאמור לעיל, סבר פרופ' לרנאו כי לתובע 20% נכות בגין פגיעה בשריר הסוגר את פי הטבעת. נכות זו אינה באה לידי ביטוי כאשר התובע משתמש בקולוסטומיה, שכן אין אז משמעות לשריר פי הטבעת מאחר והצואה יוצאת דרך השקית. לפגיעה זו בשריר הטבעת משמעות בדיון בשאלה, האם יש לחייב את התובע לעבור ניתוח בו ייסגר פתח הקולוסטומיה והתובע יוכל לעשות את צרכיו כאדם מן הישוב.   ב. לטענת בא-כוח הנתבעים, יש לחייב את התובע לעבור ניתוח כזה ולחשב את גובה הנזק בלא להביא בחשבון את עניין הקולוסטומיה.   פרופ' לרנאו הסביר את הסיכונים והסיכויים להצלחת ניתוח מעין זה, בחוות-דעתו ובעדותו. הבעיה הקיימת אצל התובע היא, כי שרירי פי הטבעת נפגעו בתאונה ולכן גם אם התובע יעבור ניתוח לסגירת הקולוסטומיה, עדיין תיתכן דליפה פסיבית מסוימת של צואה.   המומחה הסביר את ממצאי הבדיקות שנערכו לתובע באשר לתפקוד שרירי פי הטבעת, ומסקנתו היא כי יש לתובע סיכוי טוב לשלוט בפעולות המעי אחרי סגירת הקולוסטומיה, אולם אין בטחון בכך. אם אחרי הניתוח שיעבור עדיין תהיה בעיית דליפת צואה, צריך יהיה לפתוח שוב את הקולוסטומיה בניתוח נוסף.   המומחה הסביר שאצל התובע ניתוח סגירת הקולוסטומיה עשוי להיות מסובך, גם בשל הניתוחים הקודמים שגרמו להצטלקויות.   בסיכומו של עניין, סבר פרופ' לרנאו כי סירובו של התובע לעבור את הניתוח הוא סירוב סביר.   אף אנוכי סוברת כי אין לחייב את התובע לעבור ניתוח לסגירת הקולוסטומיה, ולחשב את הפיצוי המגיע לו כאילו עבר בהצלחה ניתוח כזה.   אין ספק שפגיעתו של התובע בתאונה הייתה קשה ביותר, והוא עבר ניתוחים והיה מאושפז ימים רבים. אין בטחון מלא להצלחת הניתוח, והתובע עשוי למצוא עצמו בנקודת ההתחלה, לאחר שעבר יסורים של ניתוח סגירת הקולוסטומיה ופתיחתה מחדש. מאחר שלתובע פגיעה בשרירי פי הטבעת, אין תשובה חד-משמעית לסיכויי ההצלחה של הניתוח.   בנסיבות אלה, איני רואה לנכון לחייב את התובע לעבור ניתוח נוסף, שכאמור הצלחתו אינה מובטחת, והוא כשלעצמו כרוך בהרדמה כללית וסיבוכים אפשריים עקב ניתוחים קודמים שעבר.   ג. לנכות הכירורגית שנקבעה לתובע יש משמעות תפקודית. אכן, שמעתי כי יש אנשים אצלם קיימת קולוסטומיה, והם מתפקדים בדרך רגילה ואין להבחין בינם לבין אנשים רגילים. בעניינו של התובע הדבר שונה. התובע מרגיש כי אינו יכול לבוא בין אנשים, לאור החשש שידיף ריחות רעים. יציאותיו אינן סדירות, והן גורמות ללכלוך המדבקה המחברת את השקית לדופן הבטן. הוא עצמו אינו יכול להחליף את המדבקה, הן בשל הבקע במקום החיבור, המונע ממנו גמישות בתנועה, והן בשל כך שאינו רואה את מיקום החיבור, ועליו להיעזר בצד שלישי לצורך הדבקת המדבקה. בנסיבות אלה אני סוברת, כי לנכות בתחום הכירורגי פן תפקודי שיובא בחשבון בעת קביעת הנכות התפקודית של התובע.   ד. לתובע אף פגיעה בשרירי הסרעפת, בגינה קבע פרופ' לרנאו נכות רפואית בשיעור 10%. הפגיעה בשרירי הסרעפת גורמת לתובע צרבת, עליה ניתן להתגבר בטיפול תרופתי. נראה לי כי אין להתייחס לנכות רפואית זו כנכות תפקודית, לאור האפשרות של לקיחת תרופות.   ה. בחלק האורטופדי, הנכות המשמעותית של התובע היא בחוסר היציבות בברכיו. חוסר יציבות ניכרת בברך ימין וחוסר יציבות קלה בברך שמאל. כמו-כן, לתובע בעיה של אגן הירכיים בפרקים שבין עצם האצה לעצם הכסל. תוצאת הנכות הרפואית היא, שיש לתובע בעיה בהליכה למרחקים ועליו להשתמש במייצבי ברכיים, וכן כי אין הוא יכול לשבת פרקי זמן ממושכים וכל שלושת רבעי שעה, עד שעה, עליו לקום ולהסתובב. הוא יכול לנהוג ברכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית. התובע אינו יכול להרים משאות כבדים.   התובע יכול לעבור ניתוח אשר ישפר את מצב היציבות בברכיו למשך 10-15 השנים הקרובות. אין לניתוח השפעה על הנכות הרפואית, אולם יש השפעה על התפקוד. בשלב זה לתובע לא הוצע לעבור ניתוח כזה, ואולם אין להוציא מכלל אפשרות שיוכל לעבור ניתוח כזה בעתיד, שאז תפקוד הברכיים יהיה טוב יותר למשך 10-15 השנים הבאות.   אשר-על-כן, לתובע מגבלה תפקודית גם בתחום האורטופדי.   ו. בתחום הריאות לתובע 10% נכות. אם הייתה זו הנכות היחידה ממנה סובל התובע, סביר להניח שלא הייתה מגבלה תפקודית, אולם כדברי המומחה ד"ר מלצר:   "ת. אני חושב שמבחינת המגבלות האורטופדיות שלו, קשה לו לבצע פעילות מאומצת, ולכן ה-10% רלוונטיים לגביו. יתכן שמבחינה תפקודית אצל אדם אחר שאין לו מגבלות אחרות, זה לא היה משפיע בכלל מבחינה תפקודית. .... ת. ... יוצא שאצל אנשים מסויימים שיש להם הנכות הזו, זה לא יבוא בכלל לידי ביטוי, ויש כאלה שאצלם זה יבוא לידי ביטוי. הנכות היתה קיימת מהבחינה הרפואית, אבל לא היתה משפיעה מהבחינה התפקודית. במקרה הזה הנכות פוגעת גם בתפקוד היומיומי אבל לפי דעתי לא יותר מ-10%" (עמוד 55 לפרוטוקול מיום 02.12.02).   מסקנתי היא, לאור האמור לעיל, כי יש להתחשב בנכות רפואית זו בתחום הריאות, כתורמת למגבלה התפקודית של התובע.   ז. בתחום האורולוגי נקבע, כי לתובע 30% נכות צמיתה בשל צנתור דרכי השתן שעליו לבצע.   בעדותו התייחס ד"ר פרקש לנכות התפקודית של התובע בקובעו, כי עיתוי ביצוע הצנתור ידוע לחולה מבעוד מועד על-ידי המינון אותו קובע הרופא המטפל, וכי אין הצנתור מקשה על תפקוד בעבודה, בהנחה כי בשירותים אליהם יפנה התובע יהיו תנאים נוחים לביצוע הצנתור (עמוד 49-52 לפרוטוקול מיום 02.12.02).   המומחה מוסיף ומציין, כי אין אפשרות לשפר את תפקוד התובע והמצב עלול רק להחמיר (עמוד 50 לפרוטוקול).   ביצוע הצנתור בא לידי ביטוי בהחדרת צינור דרך החור שבפין אשר דרכו יוצא השתן ולאחר שהסתיים התהליך על התובע לשלוף את הצינור החוצה. על התובע לחזור על פעולה זו 6-8 פעמים ביום. אשר-על-כן, ובהתאם לאמור בחוות-דעת ובעדות המומחה, סבורה אני כי ביצוע צנתורים במהלך כל שעות היום היא נכות שיש להתחשב בה בחישוב הנכות התפקודית של התובע.   ח. פרופ' מלמד, המומחה הנירולוגי, פסק לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. נכות זו אינה חופפת לנכות שקבע המומחה האורטופדי, ד"ר ליבני.   על-פי חוות דעת המומחה התובע סובל מהפרעת תחושה בצורת היפראסטזיה למגע בשתי כפות הרגליים. בדיקת ה-EMG העלתה עדות לפגיעה דימיאלינטיבית בעצבים הפרונאלים דו צדדית ובעצב הטיביאלי מימין וכן פגיעה אקסונלית בפרונאוס השמאלי. אשר על כן, סבור המומחה שעסקינן בפגיעה עצבית היקפית קלה.   יש להביא בחשבון גם נכות נוירולוגית זו בקביעת המגבלות התפקודיות של התובע.   ט. פרופ' וכסלר פסק לתובע נכות צמיתה בשיעור 16% בגין הצלקות בגוף התובע ובגפיו. נכות זו אינה כוללת את הנכות בגין הבקע בדופן הבטן ובגין הצלקות באזור פי הטבעת.   נכות זו איננה גורמת לפגיעה תפקודית של ממש אצל התובע.   י. פרופ' טור כספא פסק לתובע נכות זמנית לשנתיים מיום התאונה בגובה 20%. בנוסף קבע המומחה, כי לא נותרה כל נכות צמיתה לתובע.   על-פי חוות דעת המומחה התובע סבל מהופעת המטומה באונה הימנית של הכבד שבעקבותיה עבר ניקוז של ביליומה, הוצאת 2 אבני מרה, בדיקת ERCP ופפילוטומיה.   אשר-על-כן, אני סבורה כי נכות זו היא גם נכות תפקודית ומשום כך אני קובעת כי לתובע נותרה נכות תפקודית זמנית בתחום הכבד בשיעור 20% לתקופה של שנתיים מיום התאונה, ובפסיקת הפסד השתכרות בעבר אביא בחשבון עובדה זו.   13. בסכמי את מגבלותיו התפקודיות של התובע, לא ראיתי לייחס נכות בגין כל פגם, ואעריך את הפגיעה בתפקוד באופן כללי. המדובר באדם צעיר, שאינו יכול ללכת למרחקים ארוכים בשל חוסר יציבות בברכיו, בעיקר ברך ימין, ואינו יכול לשבת שעות ממושכות ללא הפסקה. הוא לא יכול להרים משאות כבדים ולבצע מאמץ פיזי בשל הפגימה בריאותיו. יש לו הפרעת תחושה ומגע בכפות הרגליים. בכל הקשור לעשיית צרכים, התובע מוגבל ממש. הוא עושה צרכיו לשקית איסוף אותה יש להחליף ובטלת שתן הוא מצנתר עצמו. התובע יוכל לעבוד אך ורק במקום בו יעמדו לרשותו שירותים סבירים, כולל מקלחת.   התובע טוען, כי אינו יכול לעבוד כלל בשל מגבלותיו. גם פרופ' גרוסוסר סבר, כי התובע איבד את כושרו לעבוד. אינני יכולה לקבל מסקנות אלה. התובע עצמו כלל לא ניסה לחזור למעגל העבודה, ולו גם ליום אחד. אינני מבטלת חלילה את פגיעותיו, שאינן קלות. יחד-עם-זאת, בתפקוד היומיומי בתנאי עבודה מתאימים, אין כל סיבה שהתובע לא ישתלב בעבודה המתאימה לו. שמעתי מפי אביו אודות כישורי הניהול של התובע וטיפולו בקונים ובספקים. כשרון זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בהמשך, לו רק יחפוץ בכך התובע ולא יהיה שקוע ברחמים עצמיים. אכן, העבודה במינימרקט כרוכה הייתה בעבר גם בחלק פיסי של הרמת ארגזים וסידורם, ובהתרוצצות בין המדפים. בצד החלק הפיסי, קיים גם החלק הארגוני והניהולי.   בבעלותה של משפחת התובע מספר סופרמרקטים, ויש באפשרותה לשבצו בעבודה, לו רק יחפוץ, ובסוג עבודה שיתאים למגבלותיו, יאפשר לו לקום ממקומו אחת לשעה, ואף להתקלח במידת הצורך. התובע בוודאי יוכל לבצע מטלות פשוטות המתאימות למגבלותיו ולעסוק בעבודה כלשהי.   בהביאי בחשבון את מגבלותיו של התובע, כפי שנסקרו לעיל, אני סבורה כי הוא נפגע ב-65% בכושר ההשתכרות שלו, לאור הנכויות הרפואיות המתוארות והשלכתן התפקודית.   כושר ההשתכרות של התובע   14. התובע החל לעבוד עם אביו, יהודה כהן, שבבעלותו היה מינימרקט בקרית-ארבע, כאשר היה כבן 11 שנים. בתחילה עזר לאביו לאחר סיום הלימודים, ולאחר מכן, בתחילת כיתה ט' עזב את הלימודים לאחר שהשלים כשמונה שנות לימוד ועבד יחד עם אביו. הלימודים לא עניינו אותו. העבודה במינימרקט כרוכה ברכישת סחורות וסידורן על המדפים, סחיבת ארגזים, ביצוע משלוחים ואף עבודות ניקיון במידת הצורך. על-פי עדות התובע ואביו, היה התובע יד ימינו של האב ואף החליף אותו כשהיה בעסק, שעה שהאב נסע לרכוש סחורות. עסקי האב התרחבו והיו תקופות בהן ניהל יותר מחנות אחת. השאיפה הייתה להיות יעיל ורווחי, ולכן האב העסיק כמה שפחות עובדים וסמך על התובע. עסקי האב היו רווחיים והוא רכש מספר נכסים מרווחים אלה, ביניהם דירת המגורים שלו, חנות בגבעת זאב, חנות ברח' מכבים במרכז המסחרי בגבעת-זאב, שתי חנויות במודיעין, מינימרקט בקרית-ארבע ומחסן צמוד אליו.   בגיל 18 התגייס התובע לצבא, אולם בשל העובדה שלא התקבל ליחידה מובחרת כפי רצונו, החליט שלא להמשיך ובחר בדרך שחרור מהצבא על-ידי פניה לקב"ן וקביעת פרופיל רפואי בתחום הנפשי, דבר אשר אפשר לו שחרור.   עם שחרורו של התובע מהצבא לא החל לעבוד מיד, אלא "חיפש את עצמו", כלשון אביו. לאחר מכן ניהל שתי חנויות באופן עצמאי, ואולם לא הצליח בעסקיו, מבחינה זו שלא הרוויח בהפעלת החנויות. בסופו של דבר, קיבל את הצעת אביו לעבוד עמו.   ביולי 1996 החל התובע להיות מועסק על-ידי אביו במינימרקט בעלי. על-פי חוות-דעתו של רואה חשבון יוסף כהן, שהיה רואה החשבון של העסק, שכרו היה נטו 6,000 ש"ח, וגולם לשכר ברוטו של 7,500 ש"ח. במשך 14 החודשים שלאחר מכן לא השתנה שכר הנטו של התובע והמשיך לעמוד על 6,000 ש"ח. באוגוסט 1997, עובר לתאונה, עמד השכר ברוטו על סך של 7,355 ש"ח. לטענת בא-כוח התובע, המדובר בשכר שהוא כפל השכר הממוצע במשק, שעמד אז על 3,736 ש"ח, לפי טבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.   בא-כוח התובע טוען גם כי המשכורת שקיבל התובע לא שיקפה את כל התקבולים, שכן עמד לרשות התובע רכב, הוא השתמש בכספי הקופה אם היה צריך סכום מסוים ואף היה רשאי לקחת כל מצרך מזון שחפץ מהמינימרקט.   לסברת בא-כוח התובע, יש להעמיד את כושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה, לשילוש השכר הממוצע במשק (כיום קרוב ל-21,000 ש"ח ברוטו).   בא-כוח התובע אף מצביע על הגידול בהכנסות שחל בשנה בה עבד התובע בסופרמרקט בעלי.   15. בא-כוח הנתבעים טוען כי משכורתו של התובע במינימרקט של האב לא שיקפה את שכרו האמיתי שהיה נמוך יותר, והמדובר בחסכון במס. הראיה היא, לדבריו, שלא הוגשו משכורות שאר בני המשפחה שעבדו בעסק, ושכר שאר העובדים היה קרוב לשכר מינימום.   לסברת בא-כוח הנתבעים, לתובע, עובר לתאונה, לא היה כושר השתכרות גבוה ואף לא הגיע לכושר השתכרות של השכר הממוצע במשק. בא-כוח הנתבעים מצביע על הכשלון הכלכלי של התובע בניהול שני העסקים האחרים, אותם פתח באופן עצמי. כמו-כן מצביע בא-כוח הנתבעים על העובדה, שכאשר עבד התובע במקום אחר (כמו סופרמרקט באגרון), הרוויח שכר מינימום ולא מעבר לכך.   16. איני רואה לנכון לסמוך על עדות האב, יהודה כהן, אודות הגידול בהכנסות שנבע מניהולו של התובע, מחד, והירידה בהכנסות שארעה עקב התאונה, מאידך.   אכן, מחוות-דעת שהוכנה על-ידי רואה חשבון כהן עולה, כי ב-1997 הכנסות החברה סיבוס מזון ומסחר קרית-ארבע היו פי שניים מהשנה הקודמת לה, ואולם בשנת 1998 היו הכנסות גבוהות יותר מאלה שהיו ב-1996. מכל מקום, מדובר במספר עסקים אשר מנהל האב, וחוות הדעת ת/1 לא הפרידה בין העסקים השונים, כך שאין כל אפשרות להסיק מה היה חלקו של הסופרמרקט אותו ניהל התובע במכלול רווחי החברה.   השכר הממוצע על-פי טבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באוגוסט 1997, עובר לתאונה, היה 5,507 ש"ח ולא 3,736 ש"ח כפי שכתב בא-כוח התובע בסיכומיו (עמ' 30), דהיינו בחודש עובר לתאונה, בהנחה ששכרו של התובע היה זה שדווח עליו בתלושי השכר, השתכר התובע כ-137% מהשכר הממוצע במשק ולא פי שניים מהשכר הממוצע במשק, כטענת בא-כוחו. אכן, העובדה ששכרו של התובע בעסקו של אביו עמד על סכום נטו קבוע במהלך כל 14 חדשי עבודתו שם, מעוררת תמיהה. אין אפשרות לדעת כיצד נקבע שכרו והאם לא חפץ האב "לקנות" את רצונו של התובע לעבוד אצלו על-ידי קביעת משכורת גבוהה יחסית. מאחר והמדובר באותו שכר נטו, החל מיוני 1996 ועד עובר לתאונה, הרי שהתובע ירד בשכרו לעומת תחילת העבודה. בתחילת עבודתו השתכר התובע כ-144% מהשכר הממוצע במשק, שעמד באותו מועד על 5,181 ש"ח.   כאמור, לא הובאו לפניי נתונים מיוחדים של פעילות המינימרקט בעלי, מהם ניתן להסיק על כישורים יוצאי דופן של התובע, המצדיקים העמדת כושר ההשתכרות שלו לפי עמדת בא-כוחו.   בהתחשב בעובדות שהובאו לפניי, ובכך שיחסי התובע עם אביו היו יחסים מיוחדים ושכרו לא שיקף את יכולותיו, נראה לי לנכון לקבוע כי כושר ההשתכרות של התובע, אלמלא התאונה היה 9,000 ש"ח ברוטו (כ-130% מהשכר הממוצע במשק).   דהיינו, יש לחשב את אבדן כושר ההשתכרות של התובע על בסיס השכר של 9,000 ש"ח ברוטו.   מאחר וקבעתי לעיל, כי כתוצאה מהתאונה איבד התובע 65% מכושר ההשתכרות שלו, עומד הפסד השכר החודשי של התובע, לאחר ניכוי מס לפי 14.77%, על 4,986 ש"ח.   הפסדי שכר בעבר   17. נראה לי לנכון לחשב את הפסדי השכר בעבר של התובע, כדלהלן:   בגין השנה הראשונה שלאחר התאונה, עד 15.10.98, 100% הפסד, דהיינו 72,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בלתי צמודה, בשיעור 4% לשנה, מחושבת מיום 15.10.98.   בגין השנה השניה שלאחר התאונה, כאשר בשנה זו הייתה לו עדיין נכות בכבד, ושיקומו אך התקדם - 8% הפסדי שכר, דהיינו 57,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בלתי צמודה, בשיעור 4% לשנה, מחושבת מיום 15.10.99.   החל מתום השנה השניה ועד היום, נראה לי לנכון לקבוע את הפסדי השכר של התובע בעבר בסכום גלובלי של 340,000 ש"ח, כאשר סכום זה כבר משוערך וכולל ריבית.   סה"כ הפסד שכר בעבר - 469,000 ש"ח (ובנוסף הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל).   הפסד שכר לעתיד   18. נראה לי לנכון לחשב את הפסדי השכר של התובע עד הגיעו לגיל 67, גיל הפרישה.   סך כל הפסד השכר לעתיד של התובע - 1,336,248 ש"ח.     עזרת צד ג'   19. חילוקי דעות קשים קיימים בשאלה של היקף עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, לה זקוק התובע.   לטענת בא-כוח התובע, זקוק התובע לעזרה במשך 24 שעות ביממה. לסברתו, התובע זקוק לעזרה בהחלפת הסטומה, כאשר אין החלפה זו מתבצעת בשעות מוגדרות של היום. התובע זקוק לעזרה בעת הרחצה, שכן אינו יכול להתכופף. הוא זקוק לעזרה בביצוע הצנתור בדרכי השתן, וכן עזרה בניהול משק הבית, אספקת מזון והכנתו, ניקיון כביסה וגיהוץ וכד'. מאחר וקורה שבמהלך הלילה נזקק התובע להחלפת הסטומה, הרי יש צורך באדם שיישן בביתו של התובע ויהיה זמין כל העת.   בא-כוח התובע מתבסס בנוסף לעדויות שהובאו מטעמו, גם על חוות-דעתו ועדותו של פרופ' גרוסוסר, אשר המליץ על סידור של "מטפל/ת, הידוע במקומותינו בשם פיליפיני/ת". בניגוד להמלצת פרופ' גרוסוסר, מבקש בא-כוח התובע כי המטפל יהיה יהודי, שכן יש איסור הלכתי על העסקת אדם שאינו יהודי, והתובע הוא אדם שומר מצוות.   על-פי הראיות, נראה כי העסקת מטפל עולה בין 25 ש"ח לשעה עד 34.86 ש"ח לשעה, ומכפלת העלות לשעה ב-24 שעות, בתוספת נסיעות לשלושה עובדים, מביאה את העלות החדשית של עזרת צד ג' לסכומים שבין כ-25,000 ש"ח לחודש לפי 34.86 ש"ח לשעה לכ-18,000 ש"ח לחודש, ובגין העבר סכומים שבין כ-2 מיליון ש"ח ל-1.5 מיליון ש"ח.   לחילופין, מסתמך בא-כוח התובע על ע"א 3375/99 אקסלרד ואח' נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 460, בו נקבע הסך של 12,000 ש"ח לחודש, על דרך האומדן, עלות העסקה של עובד זר.   20. לסברת בא-כוח הנתבעים, עדות התובע וחברתו בשאלה של עזרת צד ג' הייתה מוגזמת ביותר וחרף הערכת חברתו של התובע, העדה מלבינה וולקוף, כי היא עוזרת לתובע במשך 5-6 שעות ליום, מתברר שהמדובר בפרקי זמן קצרים בהרבה. בא-כוח הנתבעים מציע פיצוי בסך של 400 ש"ח לחודש, ובגין העבר סכום כולל של 54,000 ש"ח.   21. התובע הסביר בעדותו במה הוא מתקשה. הוא מתקשה להתקלח, להחליף את המדבקה של שקית הסטומה, להתלבש בפלג הגוף התחתון ובכל עבודות הבית. אין לו ידע בבישול ויש לו בעיה לחתוך לעצמו ירקות. הוא אינו יכול לעשות כביסה שכן אינו יכול להתכופף ובשל כאבי בטן חזקים יש ימים שאינו יכול לקום מהמיטה. הוא זקוק לעזרה בצנתור ויציאותיו אינן סדירות.   החל מיום ארוע התאונה, מי שעזרה לתובע הייתה חברתו במשך כ-10 השנים האחרונות, מלבינה וולקוף, שאף העידה בפניי. עד לפני כשנתיים ושמונה חודשים התגורר התובע יחד עמה, בחדרו בבית ההורים. לאחר מכן עבר עם מלבינה, תחילה לבית הכרם ולאחר מכן לדירה הנמצאת בבעלות אביו ברח' הלולב בגבעת זאב. במהלך התקופה שחי בבית הורים ביחד עם חברתו, היא הייתה זו שעזרה לו בכל תפקודי היומיום וגם בנקיון החדר. מאז שעברו לדירה, היא עוזרת לו בהחלפת המדבקה של שקית הסטומה, בצנתורים היא מחזיקה את הבקבוק, עוזרת לו ברחצה ובלבוש פלג גוף תחתון, מכינה ארוחות קלות, מחליפה מצעים, עושה כביסה גם ביד שכן יש לכלוך של הצואה. את עבודות הנקיון היו מבצעים, לדבריה, פועלים ערבים.   בעבר הייתה מלבינה צמודה לתובע 24 שעות, והיה זה במשך 8 חודשים לאחר התאונה. היא סעדה אותו, הלכה עמו לשיקום ולביקורות ועזרה לו להכנס למכונית. לאחר מכן המצב התייצב, ובעת מתן העדות בפניי (מאי 2003) עבדה העדה מחוץ לבית. על-פי תאורה, בבוקר היא מחליפה לתובע את המדבקה ועוזרת לו להתקלח ולהתלבש, וכאשר היא חוזרת הביתה, בערך ב-5:30 אחה"צ, היא מחליפה שוב את המדבקה ולפעמים מצעים שהתלכלכו. לפעמים יש צורך בהחלפת המדבקה באמצע הלילה.   אין בכוונתי להביא ציטוטים מהפרוטוקול באשר להיקף העזרה המעשית. ברור כיום כי המדובר בעזרה בשעות הבוקר, כאשר התובע קם משנתו, ולאחר מכן בשעות אחה"צ לאחר חזרת העדה מהעבודה הביתה. אכן, קורה שהתובע מתלכלך בלילה, אולם התרשמותי הייתה כי הדבר קורה אך לעיתים רחוקות.   22. התרשמתי שהתובע אכן זקוק לעזרה בהחלפת המדבקה של שקית הסטומה. מיקום הסטומה גורם לכך שהתובע אינו יכול לראות את המיקום המדוייק, ויש לו גם בקע באזור, דבר המגביל אותו בתנועות. אשר-על-כן, מן הראוי לאפשר לתובע עזרת צד שלישי באשר להחלפות של המדבקה.   באשר לצנתורים בדרכי השתן, התרשמתי כי התובע יכול לשלוט במספר הצנתורים אותם יש לבצע והוא גם יכול להתאמן ולהחזיק את הבקבוק בעת הצנתור, כך שלא ישפריץ עליו. את הצנתור התובע מבצע בעצמו. התובע זקוק גם לעזרה במקלחת ובלבישת פלג הגוף התחתון. קורה שיש להחליף מצעים.   כל הפעולות שמניתי לעיל, מצדיקות לכל היותר שעתיים עד שלוש שעות ביום, אם כי הזמנים מפוצלים בין שעות הבוקר לשעות אחר הצהריים.   אין התובע זקוק להשגחה לילית, ועל-ידי תזונה נכונה ניתן לדאוג לכך שבמרבית הזמן לא תהיינה לתובע יציאות בלילה.   האמור לעיל מביאני למסקנה, כי אין התובע זקוק לעזרת צד ג' במשך 24 שעות ביממה. אכן, אני ערה להמלצתו של פרופ' גרוסוסר, אולם אינני מקבלת אותה בעניינו של התובע.   גם לפני התאונה התובע לא בישל לעצמו ונראה כי לא ביצע עבודות ניקיון כלשהן. מאחר והוא מוגבל בביצוע עבודות קשות, הרי שבגין עבודות הבית הקשות, אחת לשבוע, יש לפסוק לו פיצוי.   יוזכר כי הגם שעברו מספר שנים מאז התאונה וקרוב ל-3 שנים שהתובע וחברתו חיים בדירה נפרדת, לא הוצגה לפניי קבלה על העסקת עזרה במשק בית.   בהביאי בחשבון את הפיצול בשעות העזרה לתובע, את הסכומים שננקבו בגין עזרת צד ג', את העובדה שלעתים יש לבצע כביסה ביד, העובדה שגם עובר לתאונה לא הכין התובע אוכל לעצמו, ואת המגבלות שיש לתובע בעקבות נכותו, אני פוסקת לתובע בגין עזרת צד ג' לעתיד, סך של 4,000 ש"ח לחודש.   על-פי תוחלת החיים של התובע יעמוד הסכום המהוון על 1,255,000 ש"ח.   עזרת צד ג' בעבר   23. אין ספק שהתובע נפגע קשה והיה זקוק לסיעוד מרובה בתקופת שמונת החודשים הראשונים שלאחר התאונה. לאחר מכן זקוק היה התובע לסיעוד ועזרה בהגיינה היומיומית שלו, כפי שפירשתי לעיל.   אשר-על-כן, בגין תקופה זו אני פוסקת לתובע סך של 80,000 ש"ח, כאשר סכום זה משוערך להיום וכולל ריבית. לאחר מכן, החל מיוני 1998 ועד היום, בהעדר כל קבלות, נראה לי להעמיד את הסכום על 150,000 ש"ח, כאשר הסכום משוערך להיום וכולל ריבית. סה"כ בגין עזרה בעבר אני פוסקת לתובע סך של 230,000 ש"ח.     ניידות 24. המגבלות הקיימות אצל התובע בברכיו מצריכות שימוש במכונית. אין הגבלה מבחינת גודל המכונית. המגבלה על-פי עדותו של התובע שהמכונית תהיה בעלת תיבת הילוכים אוטומטית.   ברשות התובע הייתה מכונית עובר לתאונה, וניתן להניח, על-פי גובה שכרו, כי היה מחזיק במכונית אלמלא התאונה. כיום מכונית אינה עוד מוצר ייחודי, אף לאלה המשתכרים פחות משכרו של התובע עובר לתאונה.   אשר-על-כן, איני רואה מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין ניידות, כאילו לא הייתה ברשותו מכונית.   יחד-עם-זאת, עקב מגבלותיו, ייאלץ התובע לעשות שימוש מוגבר במכונית, הן לטיפולים והן לצורך הגעה למקומות אליהם, בדרך-כלל, ניתן ללכת רגלית. עקב שימוש מוגבר זה יש לפצותו.   על-פי הטבלאות המצויות בירחון "חשב", עלות למכונית טיפוסית משומשת, 1600 סמ"ק (המספיקה לצרכי התובע), הוא 1.98 ש"ח לק"מ. מתוך הנחה כי התובע יעשה שימוש מוגבר ברכב, דהיינו יסע 20% יותר מ-1,250 הק"מ המוצעים, יש לפצותו בגין 250 ק"מ נוספים X 1.98, דהיינו 495 ש"ח לחודש בגין נסיעות מוגברות, ובסך הכל למשך תוחלת חייו של התובע - 151,587 ש"ח.   בעבר אני מעמידה הסכום באופן גלובלי על סך של 30,000 ש"ח, משוערך להיום וכולל ריבית.   הוצאות רפואיות כלליות   25. התייחסתי לעיל להוצאות אשר לא אושרו על-ידי, בגין טיפול פיזיוטרפי וטיפולים נפשיים. יצויין כי הנתבעת ממנה לתובע טיפולי פיזיוטרפיה עד כה, ועתה יכול התובע ללמוד לבצע את התרגילים ולקבל טיפול פיזיוטרפי לצורך הרענון, על פי סל הבריאות, אחת לחודש.   באשר להוצאות לטיפולים נפשיים, כפי שאמרתי לעיל, לא ראיתי לנכון לפסוק פיצוי לאור אי הוכחת הצורך הרפואי בטיפולים כאלה.   המומחה השיקומי פרופ' גרוסוסר העיד, כי יש לאפשר לתובע מעקבים בכל מגבלותיו, וכן טיפולי פוריות וביקורים במרפאה לייעוץ מיני.   העדה דינה קורמן, הממונה על סל השירותים במחוז ירושלים, קופת חולים כללית, העידה כי התובע זכאי למעקבים והביקורות על-פי קביעת הרופאים.   נראה, לאור נכויותיו של התובע, כי הוא יוכל להמשיך בכל הביקורות הצריכות למצבו.   התברר גם, כי התובע יוכל לקבל טיפול פוריות לצורך הבאת ילד ראשון ושני. באשר לטיפול במרפאה לייעוץ מיני, הרי קופת חולים מאפשרת טיפול פיזיולוגי במידת הצורך, מה גם שלא הניח שהתובע זקוק לטיפול כזה.   לא הוכח כי לתובע בעיות נפשיות בתחום המיני, ומכאן שאין מניעה שהתובע יקבל טיפול פיזיולוגי בתחום המיני, אם יזדקק לכך.   תרופות   26. התובע מקבל מספר תרופות שהן זוטון ופרפוליד אופטלגין ותרופות נגד גרד.   על-פי עדות דינה קורמן, החולים הכרוניים משלמים לקופת-חולים דמי השתתפות בתרופות בסך של 224 ש"ח לחודש עבור התרופות להן הם נזקקים, ואותן הם מקבלים מקופת החולים.   לאור מצבו של התובע, הנזקק לתרופות דרך קבע, נראה לי לנכון לחייב את הנתבעת בסך של 224 ש"ח לחודש, החזר בגין השתתפות בתרופות הכרוניות, וכן התרופות להן ייזקק בעתיד.   התובע לא הוכיח כי שילם בעבר תשלום בגין תרופות. יחד עם זאת, ידוע הוא שחולים משלמים השתתפות עצמית בתרופות. נראה לי להעמיד את הסכום המגיע לתובע כהחזר בגין תרופות על סך של 10,000 ש"ח, משוערך להיום וכולל ריבית, וכך אני קובעת.   שקיות הקולוסטומיה   27. עד עתה מימנה הנתבעת את שקיות הקולוסטומיה להן נזקק התובע, בתשלום ישיר לחברת "מדישי". התברר ממכתבה של דינה קורמן, כי שקיות הקולוסטומיה מסופקות על-ידי קופת-חולים, למעט שקיות שחורות לאיסוף פסולת, שעלותן 66 ש"ח לחודש. עוד התברר, כי רכישת השקיות מחברת מדישי יקרה יותר מאשר אם היו השקיות מסופקות ישירות באמצעות קופת-חולים.   לטענת הנתבעת, יש לחייב את התובע להחזיר לה את התשלום העודף ששילמה ביתר ישירות לחברת מדישי, כאשר לפי חשבונה שילמה ביתר סך של כ-200,000 ש"ח.   איני רואה לנכון להורות על החזר הסכומים הנ"ל. אותה אינפורמציה שניתנה על-ידי דינה קורמן עמדה גם לרשות הנתבעת במשך כל השנים האחרונות, ולא הייתה כל מניעה מטעם הנתבעת לפנות לבית המשפט ולהודיע כי ציוד הסטומה שהתובע היה כה חרד לגביו, ניתן לאספקה על-ידי קופת חולים. משהנתבעת לא עשתה כן, אין לבוא עתה בטענה לתובע שיחזיר כספים אך ורק בשל העובדה שניתן היה לרכוש אותם בתעריף זול יותר.   התובע חרד גם עתה כי קיים החשש שציוד הסטומה לו הוא נזקק לא יהיה זמין בקופת החולים. ואכן, כבר קרו בעבר מקרים כאלה. בשעתו הוריתי כי בידי התובע יופקד סכום שיכסה את עלות שקיות הסטומה ל-3 חודשים. סכום זה יוותר בידי התובע בלא שינוכה כתשלום תכוף להבטחת אספקה סדירה של ציוד הסטומה.   החל מיום 15.9.04 יקבל התובע את ציוד הסטומה מקופת חולים, ויקבל החזר של 66 ש"ח לחודש עבור השקיות השחורות אותן אין קופת חולים מספקת.   קב ומייצבי ברכיים   28. התובע זקוק לקב ומייצבי ברכיים, על-פי עדות המומחה ד"ר לבני. עלות מייצבי הברכיים, כולל החלפה עד תום תוחלת חייו של התובע: 21,516 ש"ח. עלות קב קנדית אחת לביטחון, כולל גומיות, והחלפתם, סך של 3,500 ש"ח. 29. סך כל ההוצאות הרפואיות בגין שקיות הפסולת של הסטומה, החזר השתתפות בתרופות, קב קנדי ומייצבי ברכיים, מגיע לסכום כולל של 113,824 ש"ח.   נזק לא ממוני   30. הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לתובע היא 96.83%. על-פי חוק הפיצויים מגיע לתובע נזק לא ממוני בסך 189,094 ש"ח.   31. סה"כ הסכומים שיש לפסוק לתובע: הפסד שכר בעבר 469,000 ש"ח (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים שנזכרו בסעיף 17). הפסד שכר בעתיד 1,336,248 ש"ח עזרת צד ג' בעבר 230,000 ש"ח עזרת צד ג' בעתיד 1,225,000 ש"ח ניידות לעתיד 151,587 ש"ח ניידות בעבר 30,000 ש"ח תרופות בעבר 10,000 ש"ח אביזרים רפואיים ושקיות, והשתתפות בתרופות 113,824 ש"ח נזק לא ממוני 190,000 ש"ח   סך הכל 3,755,659 ש"ח   מסכום זה יש לנכות קצבאות המוסד לביטוח לאומי בסך של 83,635 ש"ח, ותשלום תכוף בסכום מוסכם של 671,758 ש"ח.   נותר לתשלום סך של 2,244,266 ש"ח.   אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 2,244,266 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים שצויינו בסעיף 17 לעיל.   כמו-כן, ישלמו הנתבעים את אגרת המשפט והוצאות המשפט שנגרמו לתובע, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ על סכום זה.   32. בפסק דין זה לא התייחסתי לכל אחת מטענות הצדדים, לא משום שאלה לא היו לפני, אלא משום שלא ראיתי צורך להתייחס אליהן. גם לא פתחתי, ובוודאי שלא קראתי, את סיכומי התשובה של הנתבעים לסיכומי התשובה של התובע, שכן לא ראיתי לנכון לעשות כן מבחינת סדרי הדין.  תאונת דרכיםשבר